שֶׁכֶן
ש"ז, כנ' שִׁכְנוֹ, — מקום לשכן בו, משכן: כי אם אל המקום אשר יבחר יי' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לְשִׁכְנוֹ1 תדרשו ובאת שמה (דבר' יב ה). — ואמר הפיטן: שלום שכן שאנן (ינאי?, זולאי, תא). לבש שמנה בטבלו וקדש טרם לשכן רץ והקטיר והיטיב (רשב"ג, בבכי גשו, ביאליק־רבניצקי ב, 213).
1 [כך לפי המסרת שבנקוד ובטעמים, ואמנם מסתבר, שכונת הכתוב היא לצורת מקור: המקום אשר יבחר יי' לשום את שמו שם לְשׁכְנוֹ, ז"א לשכן בו, ובשבעים לא תֻרגמה המלה.]