שָׁלֵיו, ת"ז, נק' שְֵׁוָה, מ"ר סמ' שַׁלְוֵי, — שקט, שאנן ונטול דאגה,  ruhig, sorglos; calme, sans socuci; calm, without a care: וישבת על מטה כבודה ושלחן ערוך לפניה וקטרתי שמני שמת עליה וקול המון שָׁלֵו1 בה (יחזק' כג מא-מב). הלא את הדברים אשר קרא יי' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירשלם ישבת וּשְׁלֵוָה ועריה סביבתיה והנגב והשפלה ישב (זכר' ז ז). הנה אלה רשעים וְשַׁלְוֵי2 עולם השגו חיל (תהל' עג יב). זה ימות בעצם תמו כלו שלאנן וְשָׁלֵיו3 (איוב כא כג). ועי' שְׁלֵיו. — ואמר בן סירא: הוי למות מה מר זכרך לאיש שוקט על מכונתו איש שליו ומצליח בכל (ב"ס, גני' מא א-ב). — ובסהמ"א: כי טרם נתקו מתרי ושדד אהלי, שלו הייתי בביתי ורענן בהיכלי4 (עמנואל, מחב' א, הברמן, 24). בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד נשמתו בידי הב"ה עיפה מעבודה קשה, ומחזירה לו בבקר חדשה ושליוה ורגיעה (ר"י אלנקאוה, מנוה"מ ב, ענעלאו, 48). — ואמר הפיטן: אמרה אין אלהים הן נפשה שליוה (ר' נתנאל מקינון, י"ה מן הקר"ן, שירי היחוד והכבוד, הברמן, פא). — ואמר המשורר: רדפוני התלאות והיינו לעין ימים שדודים, בזיתים ואני שלו בביתי והם היו להנקם עתידים (רשב"ג, אהה לי מזמן, ביאליק-רבניצקי א, 63). שלו מדמה כי בתחבלות סבב לנפשו שיהי שקט (רמב"ע, הענק ח, ברודי, שפד). בכסלו אהיה שלו (עמנואל, בתשרי, מחב' ח, הברמן, 260).