ש"ז, כנ' שְׁמִירוֹ, — ביחוד בצרוף שמיר ושית, שדה שהוא שמור ומושת כאלו הצדה עד למועד אחר, ועל כן עלו עליו קוצים וקשה לגשת אליו1: ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ועלה שָׁמִיר ושית (ישע' ה ו). והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לַשָּׁמִיר ולשית יהיה בחצים ובקשת יבא שמה כי שָׁמִיר ושית תהיה כל הארץ וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא שמה יראת שָׁמִיר ושית (שם ז כג-כה). כי בערה כאש רשעה שָׁמִיר ושית תאכל (שם ט יז). והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה ובערה ואכלה שיתו וּשְׁמִירוֹ ביום אחד (שם י יז). מי יתנני שָׁמִיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד (שם כז ד). על אדמת עמי קוץ שָׁמִיר תעלה (שם לב לג). — ובסהמ"א, במליצת הכתוב במשמ' קוץ: וכן יהיו סופדים על אדמת עמי שתעלה ותצמיח קוצים ושמירים (רד"ק, ישע' לב יג). — ואמר המשורר: והרבה הזמיר בשית ושמיר (דונש, דעה לבי, אלוני, סט). וגמלו אבנים שקדים ושית כעצים בגן אל יהי צץ ושמיר (רמב"ע, הענק א, ברודי, שכז). שדה חרוץ יבול יתן בעתו, שדה עצל פני כלו שמירים (מנחם מלונזנו, דרך חיים).