*, קל לא נמצא במקורות.

— פִע' *שִׁסָּה1 — קרא לכלב, לנחש וכדו' לעורר אותו שיתנפל על זולתו, hetzen; lâcher; to set (dogs) at: שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש פטור (סנה' ט א). מאן פטור, משסה פטור וחייב בעל הכלב (ב"ק כג:). המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב, שיסהו הוא בעצמו פטור (שם כד:). אמרו בואו ונשסה בו את הכלבים (מד"ר בראש' פד). נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושסה בו הכלב וקרע בגדי אוהבו (פדר"א מד). — ובסהמ"א, שִׁסָּה בני אדם, הסית אותם: והוא המלך שסה את היהודים להוציאם מאמונתם (יוסיפון, גינצבורג קיג). כשמוע מעכ"ת דברי שאגתו ותלונתו נגד האיש המשסה נגדו את היתום שיערער כנגדו (שו"ת תורת אמת, ששון, תשו' צח, קטו.). — °ושסה את היצר, גֵרה אותו: וכל שכן אם מסתכל שלא בשעת תשמיש והוא משסה יצר הרע בעצמו (טור או"ח רמ). — °ושִׁסָּה ריב: המשסות ריב ומדון בין השכל והיצר (המאירי, משלי כט, איש אף). — ואמר הפיטן: לב הותל הטהו בפתוי שסהו (רי"צ בן ראובן, פחדתי מיוצרי, אוצר נחמד ה, קץ).