פ"י, שַׁסֻּהוּ, יָשֹׁסּוּ, — כמו א. שָׁסָה: ויתנם ביד שסים וַֹיָּשֹׁסּּוּ אותם (שפט' ב יד). וישבו בני ישראל מדלק אחרי פלשים וַיָּשֹׁסּו את מחניהם (ש"א יז נג). שַׁסֻּהוּ כל עברי דרך היה חרפה לשכניו (תהל' פט מב). — ואמר הפיטן1: דדיה לבבי שסו ויעשו בי וינסו להטיהם (ר"י הלוי, יונה על אפיקי מים, זמורה ב, 93). קרית דוד חנה שסוה שוססים (שמואל מקסטיליונו, שכולה גלמודה, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, רמב).

— נִפע', נָשַׁסּוּ, יִשַּׁסּוּ, — ששסו ושדדו אותו: יִשַַּׁסּוּ בתיהם ונשיהם תשגלנה (ישע' יג יו). וְנָשַׁסּוּ הבתים והנשים תשגלנה(זכר' יד ב).— ובסהמ"א: והששונות מבני אדם פסו ובתי השמחה נשסו ונאסף כל שמחה וגיל (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר מה, מטמוני מסתרים, כב).

— הָפע', °הוּשַׁס, — כמו נפע' נָשַׁס, ואמר הפיטן: ואשת נעורים אוי כי חיש נמאסה וממחמד עין הופשטה הושסה וממעון מקדשה ומיפה נוף נטרדה (איך ידידות נפש, שחר' ת"ב, ספרד').