שְׁעוֹן

°, ש"ז, — זה ששועים אליו ונשענים עליו1: ואמר הפיטן: שתתו שעון בה לשעיה (ר"א קליר, אבן חוג, קרוב' א ר"ה). תפן במכון לכם שבת, שעון ומוסר כעלו במחשבת (הוא, תפן במכון, מוסף א ר"ה). אשא דעי למרחוק שעון באת מרחוק, בפעלו צרי דחוק (הוא, שחר' יו"כ, מחזור איטל' ב, פא.). גדל חסד מטה כלפיו כפיד שוענו, גבר טוב חסיונו מבטיחת אדם שעוננו2 (מנחם ברבי מכיר, אשחר אל אל, יוצר לשבת שובה, בר, 786). — ואמר המשורר: שקט לבבי בשעון על ידך (שמריה בן אליהו האקריטי, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, קסח).



1 [כנראה צרפו הפיטנים ביצרם מלה זו את מושגיהם של שני השרשים שעה ושען יחד, ואמנם כאן או כאן בולטת אחת ממשמעיות אלו בפרט.]

2 [טוב לגבר לחסות בהקב"ה מלבטוח ומלשעון על אדם (בֶּר בסדורו). ועי' ב. פִּיד.]

חיפוש במילון: