שָׁפוּף

* 1, ת"ז, — נגרר ונסחב בקרקע: שני תמידין שהיו ישראל מקריבין בחג היו מרכיבין אותן שני הוגנים והיו רגליהן שפופות בארץ (מד"ר בראש' סה). — ובמשמ' חלש, תשוש כח, schwach, kraftlos; faible, impuissant; weak, without strength: לפיכך לא באו כלם בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גיבורים שיכולים לעמוד בהם (מדר' בראש' כה). דווים ושפופין2 היו ולא היו מפרינים אלא בפה (שם שם ס). אמרו לעוג (כשנולד יצחק) לא היית אומר אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, אמר להם עכשיו מתנתו (של הקב"ה) מה היא, לא שפופה, אין יהיב אנא אצבעי עליה אנא פחיש ליה (שם שם נג). — ובסהמ"א: ולקץ מלכות ארבע זרועות יעמד מלך גדול וכו' אדמדם שפוף3 העין, ויש לו שלש שֻמות אחת במצחו ואחת בידו הימנית ואחת בזרועו השמאלית (נסתרות של רשב"י, מדרשי גאולה, אבן שמואל, 193). לשפופם הוא מופים, על שם שהיה יוסף שפוף בין האומות (רש"י, במד' כו לט).4



1 [עי' שפף, הערות.]

2 [נוס' הערוך: ושפויין.]

3 [נ"א (ביהמ"ד ילינק ג, 79)שיפן.]

4ירוש' מו"ק סוף פרק ב, נאמר: פורסין מחצלת על גבי שיפוף (נ"א שיפף כלי לבנים) בשבת ע"כ. אבל בירוש' שבת ד א הנסחה: שייפות של לבינים, וכנראה כך עקר, ועי' בהערה 3 לערך *א. שִׁיפָה.]

חיפוש במילון: