שִׁפּוּךְ
°, ש"ז, — כמו שפיכה, מעשה השופך: ואמר בעים רוחו, שיפוך1 מן רוחו (דונש, תשו' על רסע"ג, 164). ומי יתן ויהיה בי אשר בך וכו' ותשוב אַת לכוחך ודי לי ממך שפוך עתירות (ד"ה יהודה מצרים וא"י ב, מן, 15). — ואמר הפיטן: זעם כרגע ועתה להִפוך, זירי קדש עתה לשִפוך (ר' שלמה הבבלי, אין כמדת, סליח' ליום ה').
1 [ואמנם העיר המהדיר, כי אולי צ"ל שיכוך, כנדפס בדברי ראב"ע, שפת יתר, קמח (עמ' 39): אמר הגאון שיכוך, ומאחר שבמלה זו יפרש המפרש כרצונו אין להשיב על הגאון, ע"כ. ועל כל פנים היה מסתבר לגרס שיפוך (גם בדברי ראב"ע), כצרוף המצוי שפך רוח במקרא.
ואולם למעשה כתוב בתרג' הערבי של רסע"ג: סכֹון, ז"א חֹם, וכך נכון לפי ענין ייבוש הנהר בכתוב (ישע' יא יה); ואפשר שהיתה לפניהם במק' סכון הגרסה סכוב (שהיא לשון שיפוך ושפיכה) והיא שנקראה סכוך, והובנה כלשון שכוך, וצ"ע.]