*, שׁוֹפִי, ש"ז, — מצב הבריא והשפוי, מצב תקין: אמרו לו לרבי אליעזר, ומה אם במקום שהחמיר בדם השופי, הקל בדם הקושי, מקום שהקל בדם השופי אינו דין שנקל בדם הקושי (נדה ד ו, וכעין זה ספרא תזריע פרק ב). זה הכלל שופי סמוך ללידה (תוספת' ה ח). התובעת כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה אמר רבי יוסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא (ירוש' כתוב' יא ב). אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות או משתי שדות והוא שאכלום בעליהן שלש שנים ובשופי (כתוב' כ.). שם האחד פישון שהוא מגדל פשתן ומימיו מהלכין בשופי (מד"ר בראש' טז). — ובסהמ"א: ואמר ליה שוף לי וכו' המתן לי והנח לי לעמוד בשופי באותו קרקע שהיה משועבדת לך שקניתי (רגמ"ה, ב"ב קסט.). וא"ת אלד בשופי ובנחת ת"ל בעצב תלדי (חזקוני, בראש' ג טז). לילך בו בשופי (שו״ת מהרש"ל צ, סדר חליצה). ושים זה על כלי העשוי במדת רגליך כרחבו ששני רגליך יכולין לעמוד בו בשופי וכו' (ר' טוביה כץ, בית חדש א מ, צט:). בכדי שבשופי יגיע ליריד יערבלב וינתן ליד האלופים (פנקס קראקא, כתב יג).