ש"נ, כנ' שָׂבְעֶךָ, שָׂבְעָהּ, — תכונת השָׂבֵעַ: מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לׁשֹׂבַע וכו' (שמות יו ג). ונתנה הארץ פריה ואכלתם לָשֹׂבַע (ויקר' כה יט, וכעין זה שם כו ה). כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שָׂבְעֶךָ ואל כליך לא תתן (דבר' כג כה). לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לָשֹׂבַע (תהל' עח כה). צדיק אכל לְשֹׂבַע נפשו ובטן רשעים תחסר (משלי יג כה). ותוצא ותתן לה את אשר הותירה מִשָּׂבְעָהּ (רות ב יח). —.  ובהשאלה, שבע שמחות: תודיעני ארח חיים שֹֹבַע שמחות את פניך נעִמות בימינך נצח (תהל' יו יא). — ובתו"מ: חגיגה הבאה עמו (עם הפסח) היא נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל בשובע1  (תוספת' פסח' ה ג). שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה וכו', ברביעית שובע ואינו שובע, בחמישית שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין וכו' (ת"ר, סנה' צז., דא"ז י). — ובסהמ"א: אכל ועמד, מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו (רש"י, שבת קכט:) — °ולמד לשבע: לגרם עצמות כלומר ללמוד שלא לשובע (הוא, ב"ב כב.). — °ושׂבע הנפש, במשמ' שמחה בחלקו: וכן ספור מלחמת תשעת המלכים להודיע המופת בנצוח אברהם באנשים מתי מספר וכו' והודיענו גם כן בהסתפקותו ושובע נפשו והיותו בז לממון וכו' (ר"ש א"ת, מו"נ ג נ).