ש"נ, כנ' שָׂבְעָתֵךְ, — שה"פ מן שָׂבַע, כמו שָׂבָע, שֹבַע: כי לישבים לפני יי' יהיה סחרה (של צֹר) לאכל לְׂׂשָׂבְעָה ולמכסה עתיק (ישע' כג יח). למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לְשָׂבְעָה (שם נה ב). והכלבים עזי נפש לא ידעו שָׂבְעָה (שם נו יא). ותזני אל בני אשור מכלתי שָׂבְעָתֵךְ  (יחזק' יו כח). ואכלתם חֵלב לְשָׂבְעָה ושתיתם דם לשכרון מזבחי אשר זבחתי לכם (שם לט יט). זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לְשָׂבְעָה שתוֹ ואין לשכרה וכו' (חגי א ו). —  ואמרו משוררים: לחמך אכֹל סלה בלי שובעתך, ושכב עלי ארץ ושכנה דומם (ר"ש הנגיד, לחמך אכל, בן משלי, אברמסון, 221). ותניקני דבש מסלעה ושמן מחלמיש צור לשבעה (עמנו', מחב' כג, הברמן, 653).