במקרא רק מקור, שׂוֹא, — כמו נָשׂא, שְׂאֵת: אתה מושל בגאות הים בְּשׂוֹא גליו אתה תשבחם (תה' פט י). — ואמר המשורר: ולשון כחצץ ברק ילהט ויפיץ כאפיק נחל בשואו (רשב"ג, אזי בסעיף, ביאליק-רבניצקי א, 23). שניהם אז שני ימים חבושים ובינותם לבבי ים שלישי בשוא גלי שבחי החדשים (ר"י הלוי, התרדף נערות, זמורה א, 10). הוי, סור בל אוכל גם שוא רגל בל יחנני היה לבי מהלך (אדם, או"א, מחזה ט).