שַׂהֲרוֹן

1, ש"ז, במקרא רק מ"ר שַׂהֲרֹנִים, — קִשוט בצורת ירח:  ויקם גדעון ויהרג את זבח ואת צלמנע ויקח את הַשַּׂהֲרֹנִים אשר בצוארי גמליהם (שופט' ח כא). ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב לבד מן הַשַּׂהֲרֹנִים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין (שם שם כו). ביום ההוא יסיר אדני את תפארת העכסים והשביסים2 וְהַשַּׂהֲרֹנִים (ישע' ג יח). — ואמר המשורר: ולו שמש תשַו נזר לראשי, וסהר יהיה משהרני (רמב"ע, הקיצתי, ברודי א, קמח). קנה וקנמון ורביד על כל גרון תורה ומשרה ושם טוב ולכל צואר שהרן (ר"י הלוי, פעמן זהב, זמורה ג, 49).  ירד מראשם זר מתי יהיה חוזר וסר שהרון וגם נזר ומלבוש שש ומשי (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן, 28). ועי' סהרון.



1 [גם בעבר' הקדומה בא כנראה אף שַׂהַר במשמ' ירח, כארמ' וסור' סהרא, סיהרא, וכערב' שַׁהְר شھر, ואפשר שיש למצא מלה זו בתהל' מב ט: יומם יצוה י"י חסדו ובלילה שירה עמו, אם המכֻון שם הוא: יומם יצוה י"י חַרסוֹ (השמש) ובלילה שַׂהֲרוֹ עמו.
כנגד זה אין סַהַר לשון ירח בכתוב שבשה"ש ז ג: שררך אגן הסהר, כמבֹאר בהערה לערך שֹׁרֶר, ושים לב לכך שאף רש"י שם מפרש סהר כלשון אבן שיש, ולא כלשון ירח.]

2 [עי' שָׁבִיס,  בהערה.]

חיפוש במילון: