ש"נ, — שה"פ בצורה מדגשת מן אנה, במשמ' אבל וקינה, במקרא רק בצרוף עם אֲנִיָּה, Klage; plainte; mourning: והציקותי לאריאל והיתה תַּאֲנִיָּה ואניה (איכה ב ה). — ואמרו פיטנים ומשוררים: מעול מלכויות ארבה תאניות, עיני בוכיות בנשאי קינה (אלהי אזכירה, סליח' תימנים, ל:). ואסב עיר בקינותי ובבכי רב ותאניה (ר"ש הנגיד, בן תהלים, הברמן ב, 128). ומה בצע להתאנות לימים ומה הועיל בהרבות תאניה (רמב"ע, הלעד הזמן, ברודי, פד). וכל מלח הן נמלח בשאיה, ורב חובל רב חבל רב בכיה, והאניה תאניה ואניה (ראב"ע, אפרוש כף, איגר 185).