1, ש"ז, כנ' תָּוִי, — כתב, דבר כתוב Schrift, Schriftsück; écriture; document; script, document: עבר בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית והתוית תו2 על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה ולאלה אמר וכו' זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו הַתָּו אל תגשו (יחזק' ט ד-ו). מי יתן לי שמע לי הן תָּוִי שדי יענני3 וספר כתב איש ריבי (איוב לא לה). — ובתו"מ: אמר לו הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה וכו' (שבת נה.)4 — ובסהמ"א, גם במשמ' סימן שבכתב5: בקשת החכמה בימי הזקנה כתיו על החול, ובקשת החכמה בימי הנערות כפתוח על האבן (מבחר הפנינים לרשב"ג, 16). ובאשר חפצתי לעמוד על שרשי הדברים בקשתי תו כל דבר במישרים וכו' ותו הנמצא העומד ההוה ותו הנכחד שאינו עומד והוה וכו' ותו הקדמון שאין לו ראשית ותכלה ותו המחודש שיש לו סוף ותחלה וכו' (ראב"ע, ערוגת החכמה ופרדס המזמה, 57). — ואמר המשורר: התוה לכל שכל זמן תו אך לאה לשכלך מצא תאוה (רמב"ע, ענק א, ברודי, שכח). — ובצרופים, °מתו עד תו: וכל המליצים אליו נהרו ועליו תעתיקו כל לשונות הארץ הבאה והיוצאת מתו עד תו6 (רסע"ג, ההקדמה העברית להאגרון, מק"נ, נו).
1 [אין משמ' המלה במקרא סימן בלבד אלא כתב ודבר כתוב בכלל, כיוצא בפרוש מן הכתוב באיוב לא לה ועי' בהערות שאחר זו, וכן הפעל תוה פרושו כלשון כתיבה בכלל. ואין אף תו, תיו כ"שם" לאות האחרונה שבא"ב שם לסימן + או x המשמש במקום ת בכתב העברי-כנעני הקדום; אלא מה שנחשב כשם לכל אות ואות, הוא למעשה (כפי שהסביר ההעורך בפרט בכרך הספר של "הלשון והספר", עמ' 150-194) חלק מחרוז למודי, שאמר בקרוב: אלף (ז"א: למֵד) בינות, גומל דל הוא (האל), והוא זן חי טוב ידו, כף (ז"א התכופף), למד ממ-נו סמֹך אני, פה צדק; (ואם כך תשעה) קוף ראש שים תו, כלו' בקרקפת ראשך מושם כתב אלהי, שיגן עליך מכל צרה.
מן המלה תָּו גזר העורך תָּוִית במשמ' פתק קטן המשמש סימן הכר לסחורה וכד', Etikette; étiquette; label, מלה המשמשת היום בדבור ובספרות.
וכן הציע מר פרץ חן להשתמש בפעל תִּיְתֵּו ובשה"ע תִּוְתּוּו במשמ' כתיבת סימנים בבהסח הדעת ללא כונה ומשמעות, כמו to doodle באנגלית.]
2 [לא סימן בלבד, אלא כתב, שיאמר: אל תגעו בזה.]
3 [כמבֹאר בפרוש העורך משנת תשי"ד הכונה: מי יתן ויענני אל שדי, אם לא על טענותי שבעל פה, כי אז על דברי שבכתב, על מכתבי, ויכתב גם לי ספר, ז"א מכתב, כהוראת מלה זו ברֹב המקומות במקרא. ועי' גם א. תָּוָה, הערות.]
4 [במד"ר ויקרא יה נאמר עֹל הכתוב וחתחתים בדרך (קהלת יב ה): התחיל מתווה תוואים בדרך, אמר עד אתר פלן אית בי מהלך באתר פלן לא אית בי מהלך; ויש נסחאות שונות: מתאוה תוואים, מתאוי תאוין, מתואה תוואים, מתוי תואים, מתווה תווהים, מתויה תוואחים, מתנה תנאים, ושם, איכה אף מחבי חביים ועי' בהערות מרגליות במהד' מד"ר ויקרא. ואולם הואיל והנדרש הוא לשון הכתוב וחתחתים בדרך, צדק בודאי בעל הערוך הרואה כאן לשון תַּהּ תוהין (בעקר בארמ') במשמ' חת ונבהל; וכן רש"י במאמר המקביל בשבת קנב., ועי' *תֶּוַהּ.]
5 [ע"פ הבנה זו בכתובים.]
6 [כלו' מאות אל אות, ועי' בהערות הרכבי שם, נח.]