ש"נ, סמ' תּוֹדַת, מ"ר תּוֹדֹת, תּוֹדוֹת, —  הודיה בצדקת האל ורוממותו1, Huldigung; hommage; homage: ויאמר יהושע אל עכן בני שים נא כבוד ליי' אלהי ישראל ותן לו תוֹדָה והגד נא לי מה עשית (יהו' ז יט). ששון ושמחה ימצא בה תּוֹדָה וקול זמרה (ישע' נא ג). ויצא מהם תּוֹדָה וקול משחקים (ירמ' ל יט). ועתה תנו תוֹדָה ליי' אלהי אבתיכם ועשו רצונו (עזרא י יא). —  וקרבן תודה, זבח תודה, קרבן הבא להוכיח את הודית האדם באלהים במתן זבח: אם על תּוֹדָה יקריבנו והקריב על זבח הַתּוֹדָה חלות וכו' (ויק' ז יב). על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תּוֹדַת שלמיו (שם שם יג). וכי תזבחו זבח תּוֹדָה ליי' לרצנכם תזבחו (שם כב כט). מבאים עלה וזבח ומנחה ולבונה ומבאי תוֹדָה בית יי' (ירמ יז כו). עלי אלהים נדריך אשלם תּוֹדוֹת לך (תהל' נו יג). —  ומזמור לתודה: מזמור לְתוֹדָה הריעו ליי' כל הארץ (שם ק א). —  ובמשמ' מקהלה השרה שירי תודה2: ואעמידה שתי תוֹדֹת גדולת ותהלכת לימין וכו' (נחמ' יב לא). וְהַתּוֹדָה השנית ההולכת למואל (צ"ל לשמאל) ואני אחריה (שם שם לח). ותעמדנה שתי הַתּוֹדֹת בבית האלהים (שם שם מ). — ובתו"מ, רק במשמ' קרבן או מנחה: חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטור וכו' (חלה א ו). שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך וכו' ובשתי תודות ובשיר ובי"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם3 (שבוע' ב ב). התודה ואיל נזיר קדשים קלים (זבח' ה ו). התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות (מנח' ז א). לחמי תודה שאפאן ד' חלות יצא (מנח' עו:). כל ההודיות בטלין והודיית תודה אינה בטלה לעולם (מד"ר ויק' כז). —  ובסהמ"א: אתה הגדלת טובתך עלינו ולערוך תודה לך חובה עלינו (ר"י חריזי, תחכמוני י, קאמינקא, 105). —  ונוהג בלשון ימינו במשמ' הכרת טובה (Dank; remerciement; thank(s, אף בצרופים: תודה רבה, רֹב תודות4.