1 [עי' בהערה שאחר זו.]

2 [בצדק התקשו פרשנינו במלה זו במקומה, ואין לראות כמכֻונים לאמת את דברי רש"י: לשון סימן כמו והתוית תו וסימן הוא לשון מופת ונסיון בקשו ממנו אות וסימן היש ה' בקרבנו אם אין ע"כ, וכן לא את דברי ראב"ע: ששמו בלבם תו וגבול שלא יוכלו לעברו ע"כ. והתרג' הארמי, אתוו תוהא, גזר את הפעל מארמ' תְּוַהּ (דנ' ג כד)  במשמ' חרדה (השוה במדרש תהלים לכתוב: ד"א התוו לשון כעס וחרדה, דמתרגמינן חרדה תיוהא), וכן מתרגמים השבעים παϱώξυναν, עקצו, וולג': exacerbaverunt, ואין זה מתאים לצורת הפעל בכתוב, וקרוב להניח שלא נשמרה הגרסה בדיוק, וצ"ע.]