תָּפִית

* , ש"נ, — שטיח או עצים ששמים על גבי חמור1 כדי לקשר עליהם המשא: אף טפיטן של סוס טמא משום מושב וכו' תפית של חמור שהוא יושב עליה טהורה (כלים כג ב-ג). האיכוף טמא מושב והתופס שלו טמא מרכב ושאר כל תפיות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאות וכו' זרז האשקלוני ומדוכה המדית והתפית אלו שלשה מרכב (תוספת' כלים ב"ב ב ז).



1 [אמנם אפשר שאין זו (עי' קרויס, Lehnw 591,II וכו',  וכן פרוש הגאונים, אפשטין, עמ' 64), אלא היונ' τάπης, שטיח, הבאה בתו"מ גם בצורת טפיס, טפיטא ועוד (כגון טפיטן של סוס הבאה לפני כן במשנה); אבל רֹב פרשני המשנה ראו כאן מלה אחרת במשמ' עצים שנותנים על חמור לחבר ולקשר עליהם המשא, ועל כל פנים נִתנה למלה צורה עברית, אף במ"ר תפיות, וקשה להכריע. גרסת ר"ח בערוב' כז.  הוא תופיות, וז"ל: האיכוף מטמא מושב והתופס שלו מטמא ושל כל התופיות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאין ויש מי שמפרש התופיות הזונות והן העצים הנתונים בטיפשא שבאחור ושלפנים כדכתיב (מ"א כב לח) והזונות רחצו והן פיני המרכב שניטנפו מן הדם ע"כ. והשוה להבנה זו בכתוב את ת"י (והזנות): ומני זינא. וכמו כן דברי הערוך ערך אכפא, הגורס תפיות.]

חיפוש במילון: