1, ש"ז, במקרא רק מ"ר סמ' תֻּפִינֵי, — מלה שלא נתבררה כל צרכה: על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה תֻּפִינֵי מנחת פתים וכו' (ויק' ו יד). — ובתו"מ: רבי זעירה בעא קומי רבי אימי מהו מימור לחליטה עבד לי חליטה, א"ל שרי, עבד לי תופין שרי, עבד לי פתילה, א"ל לא, מה בין זה לזה, זה אוכל נפש וזה אינו אוכל נפש (ירוש' פסח' ד ד). — ואמר הפיטן: תופיני ששים ואחת במשטר טעמו וארחו בשיור המנטר (ר"י טוב עלם, יוצר שבת הגדול).
1 [השבעים תרגמו תפיני ἑλιϰτά , כאלו נפתל ועקום, בוולג' אין תמורה למלה, ות"א כותב תופיני כבעבר', ואלו ת"י (מרסקא מנחת רסוקין) גרס כאלו צורה מן פתת פתים, וכן הסור' כאלו תְּפֻתֶּנָה, ולפי זה מתקנים רֹב החדשים. אחרים משוים באשור' תַפִּנֻ או תֻפִּנֻ כשם למין ממיני הדגן, ואלו בתו"מ אמנם משמשת המלה בבריתא בירוש' לכאורה כשם מאפה מסֻים, אבל מקומות אחרים מורים על כך, שלא ידעו חז"ל מה פרוש המלה. ועי' בנאמר בירוש' שקל' ז ד: תופיני, בשעת הבאה תופיני ואין בשחרית תופיני וכו' תופני רבי יסא בשם רבי חנינ' מטגנה ואחר כך אופה אותה, ר' אחא בשם ר' חנינה אופה אותה ואח"כ מטגנ'. תופיני תואפנה (צ"ל תיאפנה) נא, ר' אומר תופנה רכה, ר' דוסא אמר תופנה נויי, אתיין אילין פלגוותא כהינין פלגוותה, מאן דאמר תופנה נוי כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה, מאן דאמר תופנה רכה כמאן דאמר אופה אותה ואחר כך מטגנה ע"כ. וכעין זה בבבלי מנח' נ:. ואמנם (עי' בהערת העורך בערך תֹּף) הואיל והָברר כי שמש גם בעבר' שבמקרא תְּפִי, מ"ר תְּפָיִם, במשמ' כירים, יתכן שהיתה מלה כגון תפין במשמ' מאפה כירים בלשון, אולי אף במק' מנחת פתים יש לגרֹס מנחת תְּפָיִם, מנחה עשויה בכירים, וצ"ע.]