ש"נ, סמי' תִּקְוַת, כנ' תִּקְוָתִי, תִּקְוָתֵנוּ, תִּקְוָתְךָ, תִּקְוָתָהּ, תִּקְוָתָם, — א) דבר שהאדם מְקַוֶּה לו, Hoffnung, esperance; hope: לתת לכם אחרית וְתִקְוָה (ירמ' כט יא). ויש תִּקְוָה לאחריתך (שם לא יז). ותרא כי נוחלה אבדה תִּקְוָתָהּ (יחז' יט ה). יבשו עצמתינו ואבדה תִקְוָתֵנוּ נגזרנו לנו (שם לז יא). שובו לבצרון אסירי הַתִּקְוָה (זכר' ט יב). כי לא לנצח ישכח אביון תִּקְוַת ענוים תאבד לעד (תהל' ט יט). אך לאלהים דומי נפשי כי ממני תִּקְוָתִי (שם סב ו). כי אתה תִקְוָתִי אדני יי' מבטחי מנעורי (שם עא ה). תוחלת צדיקים שמחה וְתִקְוַת רשעים תאבד (משלי י כח). במות אדם רשע תאבד תִּקְוָה ותוחלת אונים אבדה (שם יא ז). תאות צדיקים אך טוב תִּקְוַת רשעים עברה (שם שם כג). כי אם יש אחרית וְתִקְוָתְךָ לא תכרת (שם כג יח). ראית איש חכם בעיניו תִּקְוָה לכסיל ממנו (שם כו יב). מי יתן תבוא שאלתי וְתִקְוָתִי יתן אלוה (איוב ו ח). ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תִּקְוָה (שם ז ו). כן ארחות כל שבחי אל וְתִקְוַת חנף תאבד (שם ח יג). ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם וְתִקְוָתָם מפח נפש (שם יא כ). כי יש לעץ תִּקְוָה (שם יד ז). וְתִקְוַת אנוש האבדת (שם שם יט). ואיה אפו תקותי1 וְתִקְוָתִי מי ישורנה (שם יז יה). ויסע כעץ תִּקְוָתִי (שם יט י). כי מה תִּקְוַת הנף כי יבצע (שם כז ח). כי אמרתי יש לי תִקְוָה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים (רות א יב). יתן בעפר פיהו אולי יש תִּקְוָה (איכה ג כט). — ואמר בן סירא: אל תחפץ לכחש על כחש כי תקותו לא תנעם (ב"ס השלם ז יד). מאד מאד השפל גאוה כי תקות אנוש רמה2 (שם שם יז). — ובתו"מ: התורה משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו (קדוש' ד יד). שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה, מת אבדה תקותו (ירוש' ברכ' ט ב). — *ובמשמ' סוף וקץ: הנותן תקוה לנזירותו אין מתירין אותו לגלח (שם נזיר א ה).  — ובסהמ"א: תקוה חילוף תקוה, יקוו לאור והנה חשך (רש"י, ישע' כח יג). — ואמר המשורר: אכן ביום אתה יהי משלים לא יהיה לו בחיות תקוה (רמב"ע, הענק ח, ברודי, שפה). — ב) במשמ' יראת אלהים: הלא יראתך כסלתך תִּקְוָתְךָ3 ותם דרכיך (איוב ד ו).