ש"נ, — סמ' תִּקְוַת, בכנ' תִּקְוָתִי, — חוט מתוח או יריעה מתוחה לאהל: את תִּקְוַת חוט השני הזה תקשרי בחלון (יהו' ב יח). — והלכתיה המדבר וכו' ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תִּקְוָה1 וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים (הושע ב יו-יז). אם אקוה שאול ביתי וכו' ואיה אפו תִּקְוָתִי ותקותי מי ישורנה (איוב יז יג-יו). — ואמר המשורר: אדם בתוך עולם כמו ארג יארג ואך ימיו כמו תקוה (רמב"ע, הענק ח, ברודי, שפה). ותקות חוט תפירת כל קרועיו עלי שתי וערב היא יתרה (ראב"ע, מעיל יש לי, כהנא א, 11).
1 [כמבֹאר בדברי העורך במחקרו על ספור נשואי הושע הנביא (המכֻנס בכרך א של הלשון והספר) כונת הכתובים האלה היא, שעוד פעם יעבר על ישראל מה שעבר עליו במסע המדבר ובימי כִבוש הארץ. במשמ' זו ונתתי לה את כרמיה משם (צ"ל: את כַּרְמִי הַמֻּשָּׂם, וע' שמם הערות) וכו' פרושו: ונתתי לישראל עוד פעם את מעשה עכן בן כרמי המָחרם בעמק עכור, וכן לפתח תקוה פרושו: עד למעשה תקות חוט השני בפתח (ז"א בחלון) ביתה של רחב.
אין קִוָּה (ע' הערות העורך לערך זה) בעקר אלא מָתַח, ומכאן קו במשמ' החוט המתוח, ובמשמ' זו אומר איוב: אם אקוה (ז"א אם אמתח) בשאול ביתי, ולפי זה משתמש הוא בהמשך במלת תקותי בשתי משמעיות: א) ואיה אפוא תקותי (יריעת אהלי) זו שמתחתי ב) ותקותי (ותוחלתי) מי ישורנה וע' בפרוש העורך למקום.]