תִּקּוּעַ
°, — נעיצה, תחיבה: שנתקע, תקוע1 רש"י תענ' כד.. דוץ לשון תיקוע כדאמר דצה שלפה הוא, יבמ' קט:.
1 [בצדק מעיר אבינרי, היכל רש"י א, קעט, כי כונת רש"י ביצירת צורה זו להבחנת שם הפֻעלה מן תקע במשמ' נעץ, מן תְּקִיעָה שענינה בתו"מ: תקיעת שופר, ועל כן אין לקבל ביבמ' קט: את גרסת עין יעקב: לשון תוקע.]