1 [אמנם הבינו כל המתרגמים הקדומים (השבעים εἰς ὑγίειαν, וולג' ad medicinam, ת"י לאסותא) והמפרשים תרופה כלשון (סם) רפוי וכד', וכן שמוש הלשון בשפת ימינו; אבל מצד הלשון אין לגזר תרופה אלא מן רוף (או תרף) כלשון התרופפות וחֻלשה ולא כלשון מרפא, וע' בדברי ריב"ג המתקשה בכך והמביא את תרוציהם הדחוקים של אחרים בענין זה, ואלו חז"ל מודים בפרוש, שלא היתה משמ' המלה ידועה להם, ובכמה מקומות (המובאים, למשל, גם אצל קרויס, ,.II 594 Lehnw) בבבלי, בירוש' ובמדרשים מובאת השאלה: מאי לתרופה, ונתנות שם תשובות כגון: להתיר פה של מעלה, להתיר פה של מטה, להתיר פה אילמין, להתיר פה עקרות, לתואר פנים, ואך דרשה אחת היא זו של ר' יוחנן, שהיה חי בא"י בתחום השפעתה של היונית, המבאר לתרופה על פי היונ' ϑεϱαπία (תרפיה), ובדרשה זאת למעשה היסוד להבנת תרופה כלשון מרפא.
ואולם לפי הענין אין כל מקום להבנה כזאת בכתוב. כל הפרשה מתארת את ירושלים ויהודה שבאחרית הימים כדגמת גן עדן, כאשר נחל אלהים ישקה את סביבת העיר, ועצי פלאים שבשפת הנחל, כגון עצי גן עדן בשעתם, יספקו את כל צרכיהם של יושבי ירושלים ויהודה, ללא כל טרח ואף ללא כל מחלה שתצריך רפוי ב"תרופה". ועל ספוק כל צרכיו של האדם רגיל המקרא לדבר בלשון לחם לאכל ובגד ללבש, לחם ושמלה, וכד', ואם נשוה את הנאמר על עצי גן העדן בבראש' ג ז: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת, נכיר שגם כאן הכונה, בשׂכּוּל האותיות: ועלהו לתופרה כלו' לחגורות תפורות, כשמוש המלה תופרה (ע' ערך זה) במשנה.
ואמנם בא באחת הנסחות של בן סירא העברי (לח, ד): אל מארץ ברא תרופות וגבר מבין אל ימאס בם; אבל אין זאת אלא נסחה אחת מאֻחרת, על יד הגרסה העברית, שגם כל התרגומים הקדומים מעידים עליה: אל מארץ ברא שמים ז"א סמים, ובגרסה זו מובא דבר ב"ס במד"ר בראשית ובילקוט, ועי' סגל, ב"ס השלם, למקום זה.]

2 [כן צ"ל בהתאם למשקל ולענין, ולא "דּוֹחָה וּפוֹגָה", כמו שהובא על ידי אברמסון בהערותיו לבן־קהלת במהדורתו, עמוד 200 (הערת דב ירדן). ועי' בהערה למלה בשמושה במקרא.]