ש"נ, סמ' תְּרוּעַת, — שה"פ מן הֵרִיעַ1, השמעת קול חזק בפה או בכלי לשמחה או לאזעקה וכד', ומכאן גם במשמ' שמחה2 ורצון: ותקעתם תְּרוּעָה ונסעו המחנות החנים קדמה ותקעתם תְּרוּעָה שנית ונסעו המחנות החנים תימנה תְּרוּעָה יתקעו למסעיהם (במד' י ה-ו). בשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תְּרוּעָה גדולה (יהו' ו ה). מעלים את ארון יי' בִּתְרוּעָה ובקול שופר (ש"ב ו יה). ושמע זעקה בבקר וּתְרוּעָה בעת צהרים (ירמ' כ יו). לפתח פה ברצח להרים קול בִּתְרוּעָה (יחז' כא כז). בִּתְרוּעָה ביום מלחמה בסער ביום סופה (עמוס א יד). ומת בשאון מואב בִּתְרוּעָה בקול שופר (שם ב ב). יום שופר וּתְרוּעָה (צפנ' א יו). שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בִּתְרוּעָה (תהל' לג ג). עלה אלהים בִּתְרוּעָה יי' בקול שופר (שם מז ו). אשרי העם ידעי תְּרוּעָה3 יי' באור פניך יהלכון (שם פט יו). עד ימלה שחוק פיך ושפתיך תְּרוּעָה (איוב ח כא). יעתר אל אלוה וירצהו וירא פניו בִּתְרוּעָה4 וישב לאנוש צדקתו (שם לג כו). בדי שפר יאמר האח ומרחוק יריח מלחמה רעם שרים וּתְרוּעָה (שם לט כה). וכל העם הריעו תְרוּעָה גדולה בהלל ליי' על הוסד בית יי' (עזרא ג יא). ורבים בִּתְרוּעָה בשמחה להרים קול (שם שם יב). ואין העם מכירים קול תְּרוּעַת השמחה לקול בכי העם כי העם מריעים תְּרוּעָה גדולה והקול נשמע עד למרחוק (שם שם יג). וישבעו ליי' בקול גדול וּבִתְרוּעָה ובחצצרות ובשופרות (דהי"ב יה יד). — ושמות כלי תרועה, שופר תרועה חצוצרות תרועה, צלצלי תרועה: והעברת שופר תְּרוּעָה בחדש השביעי בעשור לחדש (ויק' כה ט). וכלי הקדש וחצצרות הַתְּרוּעָה בידו (במד' לא ו). הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תְרוּעָה (תהל' קנ ה). וחצצרות הַתְּרוּעָה להריע עליכם (דהי"ב יג יב). — וקול התרועה: וישמעו פלשתים את קול הַתְּרוּעָה ויאמרו מה קול הַתְּרוּעָה הגדולה הזאת במחנה העברים (ש"א ד ו). — יום תרועה, זכרון תרועה: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תְּרוּעָה5 מקרא קדש (ויק' כג כד). יום תְּרוּעָה יהיה לכם (במד' כט א). — וזבחי תרועה, זבחי שמחה: ואזבחה באהלו זבחי תְרוּעָה אשירה ואזמרה ליי' (תהל' כז ו). — תרועת מלחמה, תרועה הנשמעת במלחמה: כי קול שופר שמעתי נפשי תְּרוּעַת מלחמה (ירמ' ד יט). — תרועת מלך: יי' אלהיו עמו וּתְרוּעַת מלך6 בו (במד' כג כא). — ובתו"מ, בפרט במשמע' קול מקֻטע של שופר, קולות קצרים רצופים זה אחר זה: שיעור תקיעה  כשלוש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות (ר"ה ד ט). ברוך אתה ה' שומע תרועה (תענ' ב ד). שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה בזה (ר"ה לג:). תקיעה הפני עצמה ותרועה בפני עצמה (שם לד.). — ובתפלה: כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך אתה ה' שומע תרועת עמו ישראל ברחמים (סוף שופרות, מוסף ר"ה). — ובסהמ"א: אבל בתרועה שהיא מקולות קצרים הרי יש תחלה וסוף באמצעיתם (ריטב"א, ר"ה ד). התרועה היא רמז למדת הדין הגמורה כי התרועה סימן החרדה והצער (ר"מ אלבילא, ראשית דעת ג ד, צט:). — ואמר הפיטן: נעלה בדין עלות בתרועה גיא עם דריה לרועעה (ר"א הקליר, את חיל, קרוב' א ר"ה).