אבידב ליפסקר נולד בי״ט באלול תש״ט, 13 בספטמבר 1949 בחיפה. השלים לימודי תיכון בגימנסיה חוגים ושירת בצה״ל כחובש קרבי וכקצין חובשים בחיל הרפואה. מ-1971 ואילך למד במחלקות לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, אצל פרופ׳ אברהם שאנן ופרופ׳ משה שוורץ. עבודותיו לתואר שני ושלישי עסקו בשירת ש. שלום. משנות השבעים ואילך משמש כמרצה במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ומ-2000 כפרופסור מן המניין. כיהן כראש המחלקה (1998–2002), כראש המרכז ליידיש (1997–2011), כראש מכון קורצווייל לחקר הספרות (מ-1997 ואילך) וכראש היחידות הבין-תחומיות. מאז 2009 עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים. במהלך שנות עבודתו באקדמיה הכשיר עשרות חוקרים ומאות מורים בתחום הספרות העברית. נשוי לחוקרת הספרות רחל אלבק-גדרון.

עסק בשלושה תחומי מחקר עיקריים: היסטוריוגרפיה של השירה העברית המודרנית, זיקה בין אמנות חזותית לשירה, ותמטולוגיה של הסיפור היהודי.

כחלק מעיסוקו בחקר השירה העברית, מאז סוף שנות השמונים החל במחקר עקרוני על כינונה של היסטוריוגרפיה חדשה לספרות העברית, שמגמתה לשחרר את השיח ההיסטוריוגרפי השגור מן הערכים השיפוטיים, הפוליטיים והכוחניים שלו – אלה המתגלמים בעיקר במושג ״רפובליקה ספרותית״ – ולחפש אחר מערכת הסברית חדשה של התפתחות הז׳אנרים והטעמים בספרות העברית. לשם כך ייסד דרך מיוחדת של בחינת המרחב הספרותי כולו, כולל גרפומנים ויוצרי שוליים שההשתתפות שלהם בחיים הספרותיים קובעת את מה שהוא מכנה ״הטעם הממוצע״. הגדרתו של טעם זה הכרחית לאפיון סגנונם של פורצי דרך ובעלי ייחוד ספרותי. ספרו לעמל יולד: שירת אברהם ברוידס (2000) הוא ביטוי מובהק לייצוג תפישתו זו, כמו גם עבודתו על החיים הספרותיים בשנות העשרים: עריכת מכתביו של יצחק למדן – אגרות יצחק למדן (1998) ויומניו של יצחק למדן: יומן למדן תרע״ד-תרפ״ד (1914–1924) (2015).

ביטוי מגובש לתפישתו ההיסטוריוגרפית ניתן בספרו שירת יצחק עגן: אקולוגיה של ספרות בשנות השלושים והארבעים בארץ ישראל (2006). במחקר תיאורטי ויישומי העוסק בעוגן ובחבורת גליונות הראה כיצד משוררי שוליים הם שמייצרים תפנית בסגנונות הספרותיים, וכי בלא הכרת המערכת התרבותית המלאה, הנידונה בחיבור זה במושגים של מערכת אקולוגית (קינון, בית גידול, גומחה ועוד), אי-אפשר להבין תהליכים היסטוריוגרפיים בעלי חשיבות. ב-2019 פרסם את הספר אקולוגיה של ספרות שמרחיב את נקודת המבט האקולוגית ומציע פרספקטיבה חדשנית ומרתקת על הספרות העברית.

מאז שנות התשעים עוסק ליפסקר בחקר הזיקות של האמנות החזותית של שנות העשרים (אקספרסיוניזם וסימבוליזם) אל השפה השירית, הכולל עריכת מחקר משווה של כתבי עת משנות העשרים והשלושים בעברית, בגרמנית וביידיש. את הכשרתו בתחום זה השלים בביקורים באוניברסיטאות בגרמניה. מחקריו אלה פורסמו בספרו שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על שירת אלזה לאסקר שילר (2010).

בתחום הסיפור היהודי – מ-1982 ואילך היה שותף ליוזמה התרבותית-מחקרית של פרופ׳ יואב אלשטיין, שהגה את המתודה המיוחדת לחקר הסיפור היהודי – התמטולוגיה, ובשיתוף עמו ניסח את עקרונותיה התיאורטיים של המתודה. המתודה מטפלת בתופעת רב-הגרסאיוּת של הסיפור היהודי לדורותיו, מימי המקרא ועד ימינו, בלשונות היהודים: עברית, ארמית, יידיש, לדינו וערבית-יהודית. במסגרת זו רואים אור כרכי אנציקלופדיה של הסיפור היהודי בעריכתם של אלשטיין וליפסקר (2004 ואילך), ובהם ממופית ונחקרת ההתפתחות הגרסאית של סיפורים רבים, הנפרשת לרוב על פני מאות שנים ועשרות גרסאות. במסגרת מפעל מחקרי זה עורך ליפסקר שתי סדרות נוספות: מעשה סיפור (2006 ואילך) – אסופות מחקר בנושא הספרות היהודית, וסדרת תימה (2009 ואילך) – מונוגרפיות על פרוזה יהודית קדומה.

נוסף על אלה עוסק ליפסקר בחקר שירה עברית ופרוזה עברית מודרנית משנות החמישים ואילך: אמירה הס, רמי דיצני, עמוס עוז, א״ב יהושע, אהרן אפלפלד, יעקב שבתאי ועוד. עשרות מאמריו בתחום זה ראו אור בכתבי עת בארץ ובעולם. ב-2011 יצא בעריכתו הספר 24 קריאות בכתבי אהרן אפלפלד. עוד הוא משמש כעורכו הראשי של כתב העת לחקר הספרות העברית הרואה אור באוניברסיטת בר-אילן, ביקורת ופרשנות, ובמשך כעשר שנים שימש עורך ראשי של כתב העת צפון, שראה אור במסגרת אגודת הסופרים בצפון.

כיוצר פירסם ליפסקר ספר שירה בשם משחקי השח של אבא (הקיבוץ המאוחד, 1990) וסיפורים קצרים בכתב העת קשת החדשה ובכתב העת לשירה הו!.

נכתב על-ידי איתמר דרורי עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: ויקיפדיה, אתר אוניברסיטת בר-אילן *]