יגאל שוורץ, חוקר ספרות ועורך, נולד ברמת גן בי״ח באב תשי״ד, 17 באוגוסט 1954 להורים ניצולי שואה, ילידי הונגריה. גדל והתחנך ברמת־גן. החל את לימודיו התיכוניים בפנימייה הצבאית בתל אביב וסיימם בתיכון ״בליך״ ברמת־גן. לפני שירותו הצבאי שימש מדריך חבורות רחוב בנתיבות. מ־1976 למד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובו עשה את שלושת תאריו (1980, 1983, 1989). עבודת הדוקטור שלו, בהדרכת גרשון שקד, הוקדשה לאמנות הסיפור של אהרן ראובני. החל ללמד בחוג ב־1982, ומ־1998 עד 2000 עמד בראשו. ב־2000 עבר למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב (מ־2007 כפרופסור מן המניין). הוביל מהלך של שדרוג המחלקה והרחבתה, עמד בראשה שנים אחדות, וכן הקים ופיתח בצדה את ״מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית״, המקיים מפעלי מחקר ארוכי טווח ואוצר את ארכיוניהם של סופרים ישראלים בולטים מבני ״דור המדינה״. במסגרת המכון ייסד ב־2005 את סדרת הספרים מסה קריטית לחקר הספרות. כמו כן ערך את שני כתבי העת האקדמיים של המחלקה, מכאן ו־BGU Review. ב־2007 יזם את לקסיקון ״הקשרים״ לסופרי ישראל, עמד בראש מועצת המערכת שלו וערך אותו בפועל – הלקסיקון ראה אור במהדורה מודפסת בשנת 2014. כמו כן ייסד את הפרסים על שם סמי מיכאל וגרשון שקד ומכהן כיו״ר ועדות השופטים שלהם. בשנת 2019 הופקד על הקתדרה על שם ש״י עגנון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. היה עמית מחקר באוניברסיטת אוקספורד (1989–1990) ופרופסור אורח באוניברסיטת הרווארד (1993–1994), באוניברסיטה של מישיגן, אן־ארבור (2004–2003), באוניברסיטת בודפשט (קיץ 2013) ובאוניברסיטת דושישה בקיוטו (קיץ 2019). על פעלו המחקרי זכה בשנת 2015 בפרס ס׳ יזהר מטעם מכללת לוינסקי לחינוך. מחקריו עוסקים בסיפורת העברית שנכתבה מאז אמצע המאה התשע־עשרה, ובהם עבודות מונוגרפיות והיסטוריוגרפיות. שני יוצרים, אהרן ראובני ואהרן אפלפלד, זכו לתשומת לבו הממוקדת. ספרו לחיות כדי לחיות (מאגנס ויד יצחק בן צבי, 1993) הוא עיון שיטתי במכלול הסיפורת של ראובני, ובמיוחד בטרילוגיה הארץ־ישראלית המשוכללת עד ירושלים. ראובני מוצג בו כסופר גדול אך נידח, שפעל מתוך ניגוד חריף כלפי בני זמנו, בעיקר משום שבעידן רווי מתח אידיאולוגי ורליגיוזי הציע עמדה חילונית־אתיאיסטית הכופרת באידיאות האמורות להאציל פשר לקיום. כהשלמה לחיבור זה ערך את הספר אהרן ראובני – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו (1992), ותיאר בו את פרשת ההתקבלות ההפכפכה של הסופר ויצירתו מימי העלייה השנייה ועד שלהי המאה העשרים. חיבר שלושה ספרים על אהרן אפלפלד: קינת היחיד ונצח השבט (1996; תורגם לאנגלית), מאמין בלי כנסייה (2009) ואמנות הסיפור של אהרן אפלפלד (2014). כל אחד מן העיונים המכונסים בהם שואל שאלה מקורית המובילה למיפוי או לחתך בהיבט משמעותי ביצירתו, כגון: מה בין היסוד האוטוביוגרפי־הזיכרוני ובין הרחקת העדות הבדיונית? מה הם מאפייניה ומחוזותיה הגיאוגרפיים של הממלכה הבדיונית הנבנית בכתביו? מה הם מקורותיו ומה טיבו של היסוד הרליגיוזי המחלחל בכתביו? מדוע הוא ממעט, לכאורה, לטפל בנושא האהבה והמיניות? באיזה מובן אהרן אפלפלד הוא סופר ישראלי, וכיצד מובלעות ביצירתו, העוסקת לכאורה בעולמות יהודיים רחוקים, אמירות על הכאן והעכשיו? ובמה נבדל סגנונו המאוחר מזה המוקדם? שלושת הספרים יחד מרחיבים את מנעד הדיון ביצירת אפלפלד וחותרים לבסס את מקומו כדמות מרכזית במפת הפרוזה העברית. בעבודתו ההיסטוריוגרפית (שמבחר ממנה כונס באנגלית בשנת 2016 בספרו The Rebirth of Hebrew Literature) באה לידי ביטוי עמידתו הפרדוקסלית המתוחה של חוקר בעל נטייה מוטבעת לשרטט מפות רחבות וסמכותיות של הספרות העברית כמו מוריו הגדולים. אחת הדוגמאות לכך היא ספרו האשכנזים (2014), המציע מיפוי מחודש של הפרוזה העברית על־פי שני נוסחי יסוד המוטבעים בה, ״נוסח העין״ האקספרסיבי המזרח אירופי ו״נוסח האוזן״ התיאורי־התרשמותי המרכז אירופי. כנגד זאת ניצבת מודעותו החריפה לרוח הזמן המפקפקת בתוקפם של נרטיבים חובקי־כול ושוללת את יומרת האובייקטיביות של ההיסטוריון. הפתרון שמצא בספרו מה שרואים מכאן (2005) היה ויתור על סיפור־העל הגואל והמרתו בסדרה של ״מיני־נרטיבים״ שתכליתם, כלשונו, ״לכתוב פרקים בהיסטוריה של הספרות בעידן ׳לא היסטורי״׳. הספר אכן מציע מעין היסטוריה לא־רציפה של הסיפורת העברית, המבליטה צמתים ונקודות מוקד במרחב המשתרע מספרות ההשכלה עד ימינו. כלולות בו התבוננויות חדשות ביצירות קלאסיות (אהבת ציון של מאפו, ספר הקבצנים של מנדלי, ״מעבר לנהר״ של ברדיצ׳בסקי), הארות חדשות של תקופות ומהלכים דוריים ידועים (סיפורת העלייה השנייה, ספרות דור המדינה) בצד כינון פרספקטיבות דוריות שטרם אובחנו (ספרות דור מלחמת יום הכיפורים), זיהוי דגמי עומק (תולדות הספרות על פי המרחבים המיוצגים בה או כתולדות הדמויות הארכיטיפיות המהלכות בה), תיאור התקבלותה של יצירת מופת (סיפור על אהבה וחושך) באמצעות בחינה מדוקדקת של תגובותיהם המתועדות של קוראיה, ועוד. מהלך דומה מסתמן בספרו מעת לעט (2017), הכולל פרקי מחקר על דמויות מפתח בסיפורת העלייה השנייה (יצחק שמי, אהרון ראובני, ש״י עגנון), ובצידם מסות ורשימות על סופרים ישראלים בני זמננו (יורם קניוק, יהושע קנז, דוד שיץ, ראובן מירן, רות אלמוג, יואל הופמן), המשלבות פרספקטיבה מחקרית עם זווית ראייה אישית של קורא שהוא גם עורך ספריהם. ואילו ספרו הידעת את הארץ שם הלימון פורח (2007) מושתת על מתודולוגיה אחרת: הסמכתו של מהלך היסטוריוגרפי גדול על התבוננות פרשנית מדוקדקת בחמש יצירות מפתח, מאהבת ציון של אברהם מאפו עד ״נוודים וצפע״ של עמוס עוז. כל אחת מיצירות אלה מוארת כמיצוי ייצוגי של מהלך עקרוני בסיפורת בזיקה לעלילת־העל הציונית. הדיונים בהן קושרים בין עלילה, דמויות, אידיאולוגיה ומרחב. באמצעות שיטת עיון חדשנית, המגובה במערך של מפות ספרותיות־מרחביות, הספר מגולל את פרשת תולדותיה של הזהות היהודית־העברית־הציונית בזיקה לארץ ישראל הממשית והמדומיינת, מעידן האוטופיה הציונית התמימה נוסח מאפו, הרצל ולואידור, ועד קווי השבר המסתמנים באידיאולוגיה זו, שראשיתם מרומזת בהוא הלך בשדות של משה שמיר וביטוים הגלוי בסיפוריו המוקדמים של עמוס עוז. הספר ראה אור בגרסתו האנגלית בשנת 2014 The Zionist Paradox: Hebrew Literature and Israeli Identity בהוצאת ברנדייס. מעין פיתוח של קו מחשבה זה מצוי בספרו פולחן הסופר ודת המדינה (2011), המוקדש לבחינת מקומו המיוחד של עמוס עוז בתרבות ובתודעה הישראלית. במרכזו טענה נועזת, ולפיה כבר מראשית דרכו עמוס עוז הועיד את עצמו להיות סופר מרכזי, ״מכשף השבט״, ולהשתלב כחוליה בלב המסורת של הסיפורת העברית המשתלשלת לפחות מאז אברהם מאפו. לצורך זה ריסן את הדמונים הפנימיים הפרועים שרחשו בו ואימץ קו שפוי ואחראי שאיפשר לו לכתוב רומנים מכונני־אומה, המאשרים את הנרטיב הציוני הבסיסי. לצד עבודתו האקדמית התבלט יגאל שוורץ מאז אמצע שנות השמונים כאחד העורכים המשפיעים של הסיפורת הישראלית. מ־1986 עד 1994 שימש עורך הסיפורת העברית בהוצאת כתר, ובתפקידו זה ייסד וערך את סדרת ״צד התפר״ כבמה לטיפוח קולות חדשניים החורגים מדרך המלך של הסיפורת. מ־2007 הוא מכהן כעורך בכיר וכיועץ המערכת של הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר, ובמסגרתה ייסד בשנת 2015 את סדרת ״רוח צד״ לספרות ישראלית עכשווית הסוטה מן הנתיבים המקובלים (עם דקל שי שחורי ומוריה דיין קודיש) ואת סדרת ״רטרו״ (עם מוריה דיין קודיש), שהוציאה מחדש קלאסיקה עברית ופרסמה יצירות עבריות גנוזות. אך גם בשנים שבהן לא נשא משרה בהוצאת ספרים הרבה לפעול כעורך עצמאי. מהסופרים שליווה ותמך מראשית צעדיהם: גבריאלה אביגור רותם, לאה אילון, אברהם הפנר, יואל הופמן, איתמר לוי, יצחק בר יוסף, איריס לעאל, מירה מגן, דן בניה סרי, אמנון נבות, צרויה שלו, אגור שיף, שמעון אדף ועוד רבים. לכמה וכמה מהם הקדיש מאמרי מחקר, והדוגמה הבולטת היא ספרו מקוננת במכנסי נמר (2017, עם שי צור ונופר רשקס), אסופת מסות על יצירתה של צרויה שלו. את הסיפורת הזאת (״העידן שאחרֵי״, כהגדרתו) ליווה גם כמבקר פעיל. הוא סימן בה מגמות עיקריות והדגיש את סממני האקלים הפוסט־מודרני המאפיין חלקים ניכרים בתוכה מאז שנות השמונים. ביטוי מובהק לאקלים זה ניתן בכתב העת אפס שתיים, שייסד וערך בין 1992 ל־1995. בד בבד ערך את ספריהם של יוצרים קנוניים בולטים כבנימין תמוז, עמוס עוז, יצחק בן נר, רות אלמוג, סמי מיכאל ובראש ובראשונה אהרן אפלפלד, עמו טיפח קשר אישי ומקצועי עמוק וממושך. בשנת 2014 פרסם יגאל שוורץ את הרומן מקהלה הונגרית, יצירה אמיצה בחושפנותה, מתוחכמת וחדשנית בצורתה ובדרכי הסיפור המופעלות בה. באמצעות דיאלוג פרשני עמוק עם סיפורה של רות אלמוג ״גמדים על הפיז׳מה״, המבוסס על חייו של שוורץ עצמו, הספר מתמודד עם הסודות והטראומות של ילדותו, וחושף את הליבה האפלה של היחסים שהתרקמו בינו לבין הוריו ניצולי השואה בבית המבודד שחיו בו בפרדס ליד רמת־גן.

נכתב על־ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: גרנות, ויקיפדיה]
[צילום: אייל טואג]