הרמח״ל (ר׳ משה חיים לוצאטו) נולד בפאדובה, איטליה בשנת תס״ז 1707 לאביו יעקב-חי שהיה סוחר אמיד ונדיב. כבר בצעירותו הוכר כעילוי; רכש לו ידיעה מעמיקה במקרא, בתלמוד, במדרשים ובספרות הרבנית, והכיר היטב גם את התרבות האיטלקית בת זמנו. כן קנה לו ידיעה במדעים ובלשונות הקלאסיות ובספרותן. מוריו העיקריים היו יצחק קנטריני, שלימדו לימודי-חול ושירה, והרב ישעיה בסן, שלימדו קבלה והיה גם מדריכו, ידידו ומגינו בכל תלאותיו. גדולתו הוכרה על-ידי כמה חכמים צעירים, בינהם כאלה שבאו מרחוק ללמוד באוניברסיטת פאדובה, ואט-אט נתלקטה סביבו חבורה ללימודים משותפים בתורת הקבלה.
ב-1727 אירע המאורע המכריע בחייו; בהתבודדו בייחודים על דרך הקבלה, שמע קול של ״מגיד״ שהבטיח לגלות לו סודות עליונים ; ומפי ה״מגיד״ כתב בשנים הבאות חיבורים בקבלה, שרובם אבד, ורק מיעוטם נדפס. תורה זו הורה רמח״ל לבני חבורתו, שלבשה על-ידי כך צביון של חבורת-סתר קבלית בגוון משיחי. אחד ממכתביו של יקותיאל גורדון מווילנה, מבני החבורה, בהם תיאר את דרך הלימוד שנהגו, הגיע לידי ר׳ משה חגיז,שראה בו עדות לפעילות משיחית וקבלית אפיינית לחבורות-הסתר השבתאיות, ופנה אל רבני ונציה בהעמידו אותם על הסכנה הצפויה, לדעתו, לאמונתה של כלל יהדות איטליה, עקב פעילות זו. ר״י באסאן, אליו פנו רבני ונציה, הגן על תלמידו, ונתעוררה מחלוקת חריפה ומקיפה. התפיסה המקובלת היתה, כי רק אדם מושלם ראוי להתגלות כוחות עליונים, ומשום כך טרחו מתנגדי רמח״ל להבליט פגמים באישיותו, ואף טענו, שנמצאו בביתו מכשירים וכתבים המוכיחים שעסק בכישוף. בלחץ הרדיפות הסכים רמח״ל, ב-1730, לגנוז את כתביו בקבלה ולהעמידם לפיקוחו של באסאן, וכן התחייב לא לכתוב עוד מפי ה״מגיד״ בהיותו בחו״ל, כלומר מחוץ לארץ ישראל, ולא להורות קבלה לאחרים.
כניעתו לא שיככה את המחלוקת ; ב-1731 נשא רמח״ל אשה, אך הוכרח לעזוב את עירו, וב-1735 יצא לאמסטרדאם. בהגיעו לפראנקפורט, ביקש מפלט אצל רבה, ר׳ יעקב הכהן, אולם זה אילצו לחתום על כתב-התכחשות לכתביו ולתורת ה״מגיד״. לאחר שרבני ונציה גזרו עליהם שריפה, הועברו הכתבים אל ר׳ יעקב הכהן, ששרף חלקם וגנז, כנראה, את רובם. רמח״ל התיישב באמסטרדאם, שם זכה למידה של שלווה ועסק בכתיבה בתחומים רבים, אך נמנע מעיסוק בקבלה בגלוי ומהוראתה. ב-1743 עלה רמח״ל לארץ-ישראל, כנראה מתוך מניעים משיחיים, וכדי להשתחרר מהאיסור לעסוק בקבלה. הוא התיישב בעכו ונספה ב-1747 עם אשתו ובנו במגיפה.
חיבורי רמח״ל בקבלה, חלקם מכוונים להוראתה והבלטת מעלתה, וחלקם, לרוב אלה שנכתבו מפי ה״מגיד״, משקפים את תפיסתו הקבלית האישית. העיקרי בסוג הראשון הוא ספר ״קל״ח פתחי חכמה״ (קאָרעץ, תקמ״ה), המסכם סיכום עיוני-שיטתי מעמיק את הקבלה הלוריאנית, מטשטש את היסודות המיתולוגיים שבה ומגביר את העיונים, בתתו פירוש משלו לרעיונותיה העיקריים בדבר הצמצום, השבירה, נפילת הניצוצות ודרכי התיקון, על-ידי הוצאתם מפשטותם ופירושם כמשל. פירוש זה נתקבל בייחוד על-ידי ראשוני החסידות. לחיבורו זה הקדים ספר קטן, ״דרך עץ החיים״, על החשיבות המיוחדת הנודעת ללימוד התורה בדרך הקבלה. ספר זה נדפס פעמים רבות והוא נפוץ מאוד. חיבור אחר מסוג זה הוא ״חוקר ומקובל״ (שקלאָוו, תקמ״ה), דיאלוג בין פילוסוף-מקשה למקובל-משיב, בו סותר רמח״ל טענות נפוצות נגד הקבלה, ומסכם את עיקרי קבלת האר״י.
העיקרי בחיבוריו שנכתבו עפ״י ה״מגיד״, היה ספר ״זהר תניינא״ (״זהר שני״), ממנו שרדו קטעים בודדים בכתב-יד ; בדפוס הופיעו: ״מגילת סתרים״ ו״רזין גניזין״ (ווארשא, תרמ״ט), ו״תיקונים חדשים״ (ירושלים, תשי״ח). אלה כתובים בלשון הזהר ובצורתו הספרותית, ועיקרם רעיון הגאולה, שרמח״ל ניסחו מחדש, תוך שימוש במוטיווים קדומים מספרות הקבלה. מקום רב הקדיש לבירור תפקידיהם של הכוחות השונים במערכת המשיחית: משיח-בן־יוסף, משיח-בן־דוד ומשה. לאחרונה נדפס גם קטע המכיל את גילוייו הראשונים של ה״מגיד״ על תאריכיהם. תורת הגאולה שלו ותיאורי תולדות נשמת המשיח, כלולים גם בחיבוריו ״אדיר במרום״ (ווארשה, תרמ״ו) ו״מאמר הגאולה״ (מצורף ל ״דעת תבונות״, וארשה, תרמ״ט).
בחוגים רחבים ביהדות המסורתית נתקדש רמח״ל בזכות חיבוריו במוסר ובעיון. הידוע והחשוב שבהם הוא ספר ״מסילת ישרים״ (אמשטרדם. ת״ק) – אותו כתב באמסטרדאם – המדריך את הקורא לעליה הדרגתית במעלות ההתנהגות המוסרית, עד לדרגת רוח הקודש. על-פי מאמרו של ר׳ פנחס בן יאיר (סוטה,ט׳, ט״ו ; ע״ז,כ׳, ע״ב). הספר כתוב בצורה שיטתית-מופתית. מוסבר בו ערך כל מעלה, הדרכים להשגתה נמנות בקפדנות, והקורא מוזהר מפני מכשולים שונים שבדרך. מושגי קבלה אינם נכללים בספר. אולם היסוד הקבלי ניכר לעתים. הספר נדפס פעמים רבות, והוא אולי ספר המוסר רב-ההשפעה והנפוץ ביותר בתולדות ספרות ישראל. בישיבות תנועת המוסר בליטא היה זה ספר לימוד עיקרי.
בספרי-מוסר אחרים דן רמח״ל גם בשאלות תאולוגיות עקרוניות: תכלית הבריאה, שכר ועונש, סיועו של הצדיק לתיקונם של רשעים, עולם הבא וימות המשיח, ועוד, בצד דיונו בענייני התנהגות דתית יום-יומית. גישתו קבלית, אך היא מוסווה בלשון העיון הפילוסופי. כאלה הם ספריו: ״דרך ה׳״ (אמשטרדם, תרנ״ו), ״דעת תבונות״ (וארשה, תרמ״ט), חיבורים שתרמו להשכחת המחלוקת סביבו.
גם בספרות היפה חשוב חלקו של רמח״ל. במשך כל ימי חייו כתב שירים, אולם רק חלקם נשתמר, וגם מאלה לא נדפס הכל. ״ספר השירים״ שלו (ירושלים, תש״ה) רובו שירים לעת-מצוא, המעידים על יכלתו הרבה, עושר דימוייו וגמישותו בשימושי הלשון. שיריו נתונים ברוח מסורת השירה העברית באיטליה, אשר ינקה מתור-הזהב בספרד ומהשירה האיטלקית בתקופת הרנסאנס ואחריה. מלבדם כתב גם שירים קבליים ומשיחיים, כקבוצת שיריו לליל הפסח, שהוא בעצמו פירשם על דרך הסוד (יחד עם ״מאמר הגאולה״ שנזכר). כן כתב תפילות רבות, המשקפות את חוויותיו הדתיות-אישיות, וכנראה חיבר גם ״ספר תהילים״ חדש, ק״ן מזמורים, אשר נגנז.
את עיקר פירסומו בתחום הספרות היפה קנה בשלוש מחזותיו השיריים. את ״מעשה שמשון״ (מנטובה, תפ״ז) כתב בצעירותו, כהדגמה לספרו החשוב בביקורת הספרות וברטוריקה, ״לשון לימודים״. הזדהותו העמוקה של רמח״ל עם גיבורו, הקשורה אולי גם בנימוקים משיחיים, מקנה ליצירה ערך שירי חשוב. בצעירותו כתב גם את ״מגדל-עז״ (ליפסיא, 1837), הגדול והחשוב במחזותיו. המחזה כתוב במתכונת הדרמות הפאסטוראליות האיטלקיות מאותה תקופה, אך העלילה משולבת במסגרת עברית ויהודית במידה כזאת שיש הסוברים, כי אין היא אלא אלגוריה קבלית. השפעת המחזה בדורות הבאים היתה גדולה מאד. מחזהו האחרון, ״לישרים תהלה״ (אמשטרדם, תק״ג) נכתב באמסטרדאם והוא משקף, כנראה, את חוויותיו כנדרף. תכנו עלילת-אהבים שיגרתית בנוסח המצוי הרבה באותה תקופה.
כתביו הספרותיים השפיעו על הסופרים העברים באיטליה במאה ה-18. מהם הגיעו אל ראשוני המשכילים העברים בגרמניה ונעשו מקור השפעה ומופת לחיקוי בשירה ובדראמה. המשכילים קיבלו את רמח״ל כאחד מהם ולא זכרו את ההאשמות בכישוף, במשיחיות ובשבתאות, מעשים שהיו שנואים עליהם לא פחות מאשר על רבני ונציה.
כתבים בעלי אופי אישי. אוצר גדול של אגרות רמח״ל, וכן אגרות אליו ועליו יצאו לאור בשנות השלושים של המאה העשרים (״אגרות רמח״ל ובני דורו״, תל־אביב, תרצ״ז), ועל-ידי כך נתאפשרה עריכת רשימה ביבליוגראפית של יצירותיו ונפתח מקור נוסף להכרת תורתו. חיבור חשוב מסוג זה הוא גם ספרו ״קנאת ה׳ צבאות״, אשר נדפס בחלקו (קניגסברג, תרכ״ב), ובו הוא דוחה את ההאשמות עליו בנושא השבתאות ; אך עם שלילתו את השבתאות שלילה גמורה וחריפה, לא שלל לחלוטין את תורת הקבלה שלה.
מקומו של רמח״ל בתולדות הספרות העברית שנוי במחלוקת. יש שהציגוהו כפותח הספרות העברית החדשה. אחרים חולקים על כך. עובדה היא כי רמח״ל קשור קשר אמיץ אל התופעות המרכזיות בתולדות ישראל במאה ה-18, קבלת האר״י וההתעוררות המשיחית השבתאית, ועם זאת לא התרחק מעולם-התרבות הכללי והחילוני של זמנו. אולם בעוד שחכמים אחרים באיטליה, כר׳ עזריה מן האדומים ור׳ יהודה אריה מודינה, הושפעו מהתרבות הכללית עד כדי נקיטת יחס ביקורתי אל תחומים שונים בתרבות העברית, לא נמצאה ביצירתו של רמח״ל כל סתירה ביניהם. רמח״ל הוא איש-האשכולות, שהקף התעניינותו וידיעותיו חורגים הרבה מגבולותיו של רב או חוקר בזמנו. ייחודו מתבלט בכך, ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות של סוף המאה ה-18, שעיצבו את דמותה במאה ה-19 כולה: החסידות, המתנגדות וההשכלה, הושפעו השפעה עמוקה מיצירתו : ההשכלה – מיצירותיו הדרמתיות, החסידים מתורת הקבלה שלו, והמתנגדים מכתביו במוסר ובעיון.
[מקורות: האנציקלופדיה העברית, קרסל, Jewish encyclopedia, ויקיפדיה]