אברהם בן–יצחק, הוא אברהם סוֹנֶה, נולד בפשמישל, גליציה (כיום בתחומי דרום-מזרח פולין) בי״א באלול תרמ״ג, 13 בספטמבר 1883. גדל בבית סבו וקיבל חינוך דתי. בעזרת מורים פרטיים רכש השכלה כללית. משנות בחרותו לקח חלק בפעילות ציונית ובענייני ציבור יהודיים.
    בסך הכול פירסם בחייו שנים-עשר שירים, ומהם התכחש לאחד, ״לזורע״, בשל תיקוני העורך יעקב פיכמן. לאחר שפורסמו אחד-עשר משיריו הכתיר אותו ח״נ ביאליק כפותח דרך בשירה העברית החדשה. ואכן, הוא היה הראשון והבולט במעגל המודרניסטי הראשון בשירה העברית, שכלל את אביגדור המאירי, דוד פוגל, מרדכי טמקין ואחרים, ושהקדים את עליית האוונגרד הארץ-ישראלי, מיסודם של אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי. שיריו הראשונים נכתבו סמוך לחיבורם של שירים מודרניסטיים בגרמנית על ידי משוררים כמו הוגו פון הופמנסטאל, גיאורג טראקל וריינר מריה רילקה. הוא קלט את האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם המערב-אירופיים והטמיעם בשירתו. הרושם החזק ביותר שעוררה דמותו הוא כשל משורר הממעט לכתוב, ואשר עם השנים הפך את שתיקתו ואת בדידותו לעקרון חיים. תרומה מכרעת לדימוי זה של אישיות מסתגרת תרם הממואר הנוגע ללב פגישה עם משורר (1952), שכתבה עליו לאה גולדברג. השירים הספורים שפירסם חזרו ויצרו את הרושם לכאורה, כי חרף איכותם הגבוהה אלה הם, בסופו של דבר, ביכורי יצירה של משורר שחדל ליצור בטרם הבשיל.
    השיר הראשון שלו הנמצא בידינו הוא נוסח ראשון של שירו ״חורף בהיר״, שנכתב באדר תרס״ב, כאשר המשורר היה בן שמונה-עשרה. במהלך השנה העוקבת חיבר שלושה שירים נוספים, והנה כבר שירים ראשונים אלה מגלים כי הדימוי החמור שעולה מן הצמצום הכמותי יש בו כדי להטעות; שכן לעומת הצמצום הכמותי, שאפיין את שירתו עד פרישתו מפרסום (עם שירו ״אשרי הזורעים ולא יקצורו…״, 1930), ניכרת בכתיבתו כבר מראשיתה מגמה מובהקת של הליכה בגדולות.
    ואכן, ארבעת שיריו הראשונים נכתבו כנראה לא כשירי טבע בודדים וצנועים, אלא במסגרת של תוכנית רחבה לפרישה של שירי עונות השנה: ״חורף בהיר״ – חורף; ״הלילה יעבור סער״ – חורף-אביב; ״ההרים שחברו מסביב לעירי״ – קיץ-סתיו; ״אלול בשדרה״ – סתיו. נוסף לכך, בין השירים מתקיימת מערכת מסועפת של הקבלות וניגודים, המעניקה לכל אחד מהם תפקיד ייחודי בתוך המסגרת המכלילה של ייצוג המציאות. לעומת האנלוגיה המיתולוגית הרומנטית בין הטבע לאדם, שאפיינה את השירה שקדמה לו, בעיקר זו של ביאליק, מדגיש בן יצחק את עצם המעבר הקונקרטי בין הטבע לרגשות האדם. כלומר, באמצעות פואטיקה אימפרסיוניסטית הוא הבליט את חד-פעמיותו של הטבע המתואר, תוך הימנעות משימוש נוסחתי בתבניות של רגש.
    מאז היותו כבן עשרים וחמש (1908) הִרבה להתגורר בווינה, שם עסק בלימודים ובכתיבה, אם כי ככל הנראה לא השלים את לימודיו באוניברסיטת וינה ובזו של ברלין. באותה תקופה קיים קשרים הדוקים עם עירו פשמישל ועם חיי הציבור הציוניים שהתנהלו בה. ממכתביו ומיומניו ניכר המתח הקבוע של מי שמצד אחד נמשך לעשייה הציבורית, ומצד אחר מסתגר בד׳ אמותיו.
    הושפע עמוקות מהאווירה התרבותית בווינה של טרום-מלחמת העולם הראשונה, וכבר מראשית יצירתו ניסה כוחו בכתיבת נוסחים גרמניים לשיריו ואף תירגם לגרמנית משירי ביאליק וטשרניחובסקי. בתקופה זו בולט היסוד הסימבוליסטי האקספרסיבי בשיריו, כמו ״כנטות היום״ או ״מלכות״. המוזיקליות הבולטת בשיריו ניכרת בריתמוס החופשי ובמגע המעודן שלהם עם הלשון המקראית, ובכך שאת רוב שיריו כתב בהגייה ספרדית מלרעית.
    ב-1913 הוזמן להורות בבית המדרש למורים בירושלים מיסודה של חברת ״עזרה״. ביום הגיעו לעיר התהפכה העגלה שהסיעה אותו מתחנת הרכבת והוא נפצע קשה בעמוד השדרה. לאחר אשפוז ממושך בירושלים הוא שב לווינה וחזר לארץ בחורף 1914. בתקופה זו היה מעורב ב״ריב השפות״ בין הגרמנית לעברית, שהתעורר בוויכוח סביב לשון ההוראה במוסדות ״עזרה״ בארץ. עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לווינה. בשנה ששהה בארץ פירסם שלושה שירים ב״רביבים״ בעריכתו של י״ח ברנר, שירים שהטעימו את הדימוי האריסטוקרטי של נושאי שירתו.
    פטירתו של מנדלי מוכר ספרים ב-1917 העניקה לו הזדמנות לשאת דברים בקהילה העברית בווינה ולפרסמם אחר כך ב״דר יודֶה״, ירחונו של מרטין בובר. בזמן המלחמה כתב את שירו הנודע ״בודדים אומרים״, כעין מזמור תהילים מודרניסטי, אשר נוסח קודם שלו כתוב בסגנון אקספרסיוניסטי ומסגיר את הקשר האקטואלי שלו למלחמה. על פי מה שסיפר, כשנפלה עיר הולדתו פשמישל בידי הצבא הרוסי, אבדו לו כתבים רבים שהשאיר בבית אמו.
    ב-1918 עמד בראש ועדה מטעם יהודי אוסטריה, שמונתה לחקור את מצב יהודי לבוב לאחר הפוגרום שהתחולל בה, אך את הדוח לא כתב מעולם. ב-1919 הוזמן ללונדון למלא תפקידים בהנהלה הציונית, וב-1920 מונה למזכיר הראשי של ההנהלה הציונית. באותה שנה יצא עם משלחת של חברי ההנהלה הציונית לארץ ישראל והיה שותף לכתיבת דוח ביקורתי על מפעל ההתיישבות. הוא נקלע אז לעימות בין חיים ויצמן ללואי ברנדייס, שהביא לפרישתו מפעילות פוליטית.
    הוא חזר לווינה, שם עסק בהוראה ב״פדגוגיון״ העברי מיסודו של פרץ חיות ורקם היכרויות עם כמה מחשובי התרבות והספרות האירופית בת הזמן. קשריו עם סופרים עבריים כללו את דוד פוגל וגרשם שופמן. בזיכרונותיו מווינה של שנות השלושים שירטט הסופר אליאס קַאנֶטִי את דמותו של בן יצחק כאיש מופת נערץ, שהילך קסם על סופרים ואמנים בווינה. בשנים אלה סבל מחסרון כיס וחי בבדידות. בראשית שנות השלושים חלה בשחפת, שממנה סבל עד מותו.
    לפני דיוני הקונגרס הציוני הארבעה-עשר (1925) כתב בן יצחק את שירו הפוליטי ״על מה נבל דגלכם״, שעיקרו תוכחה פוליטית כלפי המתנגדים לקבוצת יוליוס סימון, שניצבה מול עמדת חיים ויצמן וניהלה קרב מאסף על עמדותיה בקונגרס. לאחר כיבוש וינה בידי הנאצים, במארס 1938, נאלץ לצאת את אוסטריה. מטרתו היתה ארץ ישראל. בארץ נמנע מפעילות ציבורית, אך היה מקורב לחבורה של סופרים ואינטלקטואלים בירושלים, במיוחד לסופר ולמבקר שלמה צמח. באותן שנים גם נרקמה ידידות עמוקה בינו ובין לאה גולדברג.
    אף ששיריו ספורים, קנתה לה שירתו אוהבים רבים: ביאליק העריץ את שירתו ואסכולת שלונסקי אימצה אותו כאח בוגר. נתן זך אימץ אותו כמי שקדם לדוד פוגל, ולשיריו יש קהל קוראים שאינו מידלדל עד היום.

נכתב על-ידי חנן חבר עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים   
[מקורות נוספים: קרסל, גרנות, ויקיפדיה, ITHL]
[צילום: ארכיון גנזים]

ספריו: