שלמה ניצן (מייזל), סופר, מתרגם ועורך
נולד בליבאו, לטביה בי״ג בכסלו תרפ״ג, 14 בדצמבר 1921*
עלה ארצה עם הוריו ב-1935. כאן התאחדה המשפחה עם שתי אחיותיו הגדולות, שעלו קודם לכן כחלוצות. המשפחה התיישבה בראשון לציון וניצן עבד בעבודות שונות, תוך שהוא לומד במסגרות בלתי פורמליות. שם משפחתו שונה לניצן עם פרסום סיפורו הראשון,
״החג בחולות״, ב-1945 בעיתון הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה עבד במחנות העבודה של הצבא הבריטי בארץ ישראל. היה חבר ב״הגנה״ והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. במהלך המלחמה שימש גם כתב צבאי וערך ספרי כיס לחיילים.
ניצן שייך למשמרת הסופרים המכונה ״דור בארץ״. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים, תרגומים מאנגלית ומגרמנית של סיפורים ואגדות עם, ביקורת ועריכת קבצים לילדים ולנוער. במשך שנים רבות ערך (עם
בנימין טנא) את משמר לילדים, שבועון שהופיע במסגרת העיתון
על המשמר, והיה חבר ועד אגודת הסופרים.
את דרכו הספרותית החל בכתיבת סיפורים קצרים. סיפורו הראשון, ״החג בחולות״, כונס בקובץ
חגים בחולות (ספרית פועלים, 1948) עם עוד תשעה סיפורים קצרים. מראשיתה עוסקת כתיבתו בעולמו של היחיד בחברה העירונית ובשוליה ובמשמעות חייו. כמו אחרים מבני דורו הגיע ניצן בשנות החמישים אל צורת הרומן, כתיבה בעלת היקף רחב המתארת את התקופה ההיסטורית ואת חוויות מלחמת העצמאות. עם זאת, אף שמבחינות מסוימות ניצן הוא סופר בן זמנו הפועל במסגרת האידיאית והפואטית המשותפת לרבים מבני דורו, ניכר בכתיבתו קולו הייחודי.
בשנות החמישים כתב שלושה רומנים: בינו לבינם (1953), צבת בצבת (1956) ויתד לאוהל (1960), טרילוגיה המתארת את קורותיה של משפחת ביקל ובניה בתקופת היישוב, במהלך מלחמת העצמאות ובשנותיה הראשונות של המדינה. הטרילוגיה מבוססת על הפואטיקה הנורמטיבית של סיפורת התקופה: תיאור של התפתחות היסטורית בסגנון ריאליסטי. היא מציגה את מה שנראה לניצן כקונפליקטים המרכזיים של התקופה, בעיקר בעיית היחיד המבקש לעצמו את מקומו בתוך הכלל, יחסי הדורות בין האבות המייסדים, החלוצים, לבין הבנים הלוחמים, הצברים, וכוחם וחולשתם של שני הדורות. ניצן לא תיאר את המלחמה כסיפור לעצמו, אלא במתכונת של רומן שיש בו מן הסממנים של סאגה משפחתית. עניינו המרכזי בטרילוגיה זו הוא ההשפעה של האירועים ההיסטוריים על חיי האנשים הפרטיים ועל חיי המשפחות.
לאחר שלושת הרומנים הללו חזר ניצן לתקופת-מה אל הסיפור הקצר, והוציא בשנות השישים שני קבצים נוספים של סיפורים קצרים:
בסוגריים (1964), שסיפוריו מתמקדים במצבו האקזיסטנציאליסטי של האדם; ומרחוב לרחוב, סיפורים אורבניים שרובם ככולם מתרחשים על רקע תל אביב. מאוחר יותר חזר לצורת הרומן בשעה גנובה (1972), הפורש את הקונפליקט של אלמנת מלחמה הנקלעת לסבך רגשי ותודעתי בין בעלה המת לבין אחיו התאום החי, ובין העבר להווה. בפתח הרומן מציב ניצן את המוטו:
״כל שעה שאיננה מלחמה ואיננה מוות היא שעה גנובה״. מוטו זה ממחיש את ההשקפה האקזיסטנציאליסטית המובלעת ברומן זה, שבאה לידי ביטוי גם ביצירותיו הבאות של המחבר, שבהן הגיבורים עורכים חשבון נפש על משמעות חייהם. כך גם ברומן
צל של ספק (1985), שבמרכזו שלושה קשישים בבית אבות העורכים את חשבון חייהם בישיבה מתחת לעץ שעליו תלה את עצמו חברם קוהלת, המופיע ברומן כרוח רפאים. למופע הרפאים של קוהלת זה, ולשאלות שהוא שואל את חבריו, יש גוון הומוריסטי בולט, המאפק את הכבדות והרצינות המאפיינות את הפגישה בין החברים, ומשביח את הרומן.
לצד יצירתו למבוגרים הקדיש ניצן מפועלו גם לילדים ולנוער. לדבריו, כתיבתו לילדים היתה בראשיתה מקרית וכרוכה בעריכת השבועון
משמר לילדים החל ב-1950. מפעל נוסף של ניצן הוא תרגומם של סיפורים ואגדות עם מאנגלית ומגרמנית ועריכתם בקבצים המיועדים לילדים, לנוער ולמבוגרים כאחד, למשל
הזאב, השועל והחמור ועוד שבעה סיפורים (1950); קשת פלאים
(1962); מאטוק נער הקוטב (1964) ועוד. ניצן הקדיש את זמנו לחיפוש ולקריאת אלפי אגדות ומשלים מכל העולם ומכל הזמנים והריק אותם לעברית. כמו כן תירגם מגרמנית ספרים שלמים שפורסמו בהמשכים בשבועון שערך. משפרש לגמלאות חזר לעסוק בכתיבה למבוגרים. סיפוריו לילדים קובצו בארבעה קבצים:
המדורה על שפת הירקון (1955); הגיבור הקטן (1959); סיפורו של ספן
(1962); הצריף ברחוב הצפצפה (2000).
בנוסף לכל אלה פירסם ניצן את הספרים בטרם עט (1997) ומהמגירה השלישית (1999) המעלים שאלות הנוגעות לתהליכי הכתיבה, ליחסים המורכבים בין הדמויות ולדילמה בין השאיפה לכסות לבין החשיפה העצמית. כמו כן ערך את
P.E.N Israel 1991 – אנתולוגיה של ספרות ישראלית עכשווית מתורגמת לאנגלית. הוא זכה בפרסים שונים, בהם פרס היצירה על שם לוי אשכול (1984). אחדים מספריו תורגמו לכמה שפות. הוא לא זכה לתשומת לב ראויה מצד הביקורת.
מספריו האחרים: בסוגריים (1964); תופקוש (1975); האימפריה הפרטית של זמירי פיקאסו
(1982); להיות עד (1993); ספירת מלאי (2000); פלירט עם המוות (2003).
רעייתו, המחנכת נחמה ניצן, תירגמה ועיבדה סיפורי ילדים ופירסמה
רשימות-ביקורת על ספרי-ילדים. בנם היה איש התיאטרון, עמרי ניצן.
שלמה ניצן נפטר בתל-אביב בכ״ח בשבט תשס״ו, 26 בפברואר 2006.
* לפי מכתב של שלמה ניצן אל
ג. קרסל,
נולד בכ״ד בכסלו תרפ״ג, 14 בדצמבר 1922, ועלה ארצה ב-1933. אולם לפי
מסמכי הגירה ולפי החקוק
על מצבתו, נולד ב-1921.
בלאט, אברהם. משקע המלחמה ומוטיב המוות
– שתי פנים.
בספרו: תחומים וחותם (תל-אביב : סיגלית, תשל״ד 1974), עמ׳ 106–111.
על ״האימפריה הפרטית של זמירי-פיקאסו״
אורן, יוסף. מייסד האימפריה ובנו. ידיעות אחרונות,
ספרות, י׳ באב תשמ״ב, 30 ביולי 1982, עמ׳ 21
<חזר ונדפס בספרו ציונות וצבריות ברומאן הישראלי
(ראשון לציון : יחד, תש״ן 1990), עמ׳ 111–117.
דור, משה. אין העולם נתפס אלא
מתוך פנימו של האדם. בספרו: משוררים אינם רצים
בלהקות : שיחות עם סופרים (תל-אביב : ספרית פועלים, תשמ״ה 1985),
עמ׳ 91–98 <פורסם לראשונה ב׳מעריב׳ ב-1980>
הגורני-גרין, אברהם.שלמה ניצן – קץ האימפריה. בספרו:
משא ועיון : מסות על לשון, חינוך
וספרות (תל אביב : אור עם, תשנ״ג 1992), עמ׳ 114–116.
הלפרין, שרה. לחיות עם הפחד.
מאזנים, כרך נ״ה, גל׳ 6 (1982), עמ׳ 15–18.
בסר, יעקב. עם שלמה ניצן: ילדותי שלי אינה מופיעה בספרי
– וזה מציק לי.
על המשמר, י״ט בכסלו תשנ״ד, 3 בדצמבר 1993, עמ׳ 19 <ראיון עם צאת ספרו
״להיות עד: רומאן״>
פרי, לילי. עולם מוזר, או שמא עולם תקין עד אימה.
הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 157 (ח׳ באדר תשנ״ו, 28 בפברואר 1996), עמ׳ 6.
על ״צמחתי להיות לפניך״
יגיל, רן. הפלמ״חניק המהסס. מעריב, תרבות, ספרות, י״ב בחשון תש״ע, 30 באוקטובר 2009, עמ׳ 24 <נוסח מורחב
בשם: ״על הפרוזה של הסופר שלמה ניצן״ פורסם באתרו של רני יגיל באתר ׳בננות׳>
שלמה ניצן (מייזל), סופר, מתרגם ועורך
נולד בליבאו, לטביה בי״ג בכסלו תרפ״ג, 14 בדצמבר 1921
