הַנַּעֲרָה הַקְּטַנָּה עִם עֲצֵי הַגָּפְרִית / ה"כ אנדרסן, תרגם מאנגלית דוד פרישמן
(לְחַג הַחֲנֻכָּה) 🔗
ויהי חרף על פני האדמה והקֹר חזק מאד מאד; וארֻבּות השמים נפתחו והשלג ירד ולא חדל, והלילה הנה בא, והוא ליל השמיני מלילות חנכּה.
ובהיות הקר החזק הזה בחשכת הלילה, ונערה קטנה ועניה התהלכה ברחוב העיר, והיא חשופת ראש ויחפת רגלים. אכן היו גם לה נעלים בצאתה בבקר מביתה, ואולם מה הועילו לה אלה? כי גדולות היו הנעלים ההן מאד, ואותן הנחילה לה אמה במותה, ותהיינה גדולות מכּפי מדת רגליה, ולכן אבדו נפלו מעל פני כפות רגליה בהיותה נחפזה לעבור את הרחוב בין שתי מרכבות מרקדות אשר עברו על פניה בשצף חפזון נמרץ; אז בקשה את הנעל האחת ולא מצאתָּה, כי אבדה ואיננה, ואת הנעל השנית לקח אחד מן הנערים העוברים בחוץ, באמרו אשר הנעל הזאת תהיה לו לערש להשכיב בה את הילדים אשר יחֹן אלהים אותו בבֹא עתּו.
והנערה הקטנה הלכה ברגליה היחפות והענֻגות, ורגליה הפכו ותהיינה לארגמן ולתכלת מרב קר ומחֹזק קרה. ובלכתה והיא נושאת במטפחתה הבּלה צרורות עצי גפרית למכור, ואת הצרור האחד היא נושאת בידה; ואולם מאז הבקר ועד עתה, יום תמים הוא, ואיש לא קנה עוד מידה דבר וגם מתּנת נדבת כסף טרם נתּנה לה.
והנערה רעבה ללחם ואת חצי בשרה אכל הקר, והיא עוד מתנהלת בכבֵדֻת באין כּח, כֻּלה תמרורים ויגון ונפשה אבלה מאד.
וּפתּי השלג נופלות על שערות ראשה הארכּות והצהובות, ושערות ראשה יורדות תלתלים ועפו כנחשים על ערפה – ואולם לא אליהן שמה את לבה הפעם.
ומתוך חלונות הבּתּים עולים אורים גדולים ויאירו ויזהירו מכל עברים, וריח צלי ומאפה תנור ומעדנים ומטעמים מלא את כל הרחוב, כי חג חנֻכּה הוא לכל בני ישראל במושבותיהם, ורק המחשבות האלה מלאו את לב הנערה הקטנה.
אז רבצה בסתר פנה אשר ראתה בין שני בתים בתוך הרחוב, ותּשב על הארץ ואת רגליה הקטנות אספה תחתיה, ואולם חזק הקר פי שנים בּשבתּה; ובכל זה לא מצאה את לבה לשוב הביתה אל אביה, כי לא מכרה עוֹד מצרורות עצי הגפרית אף צרור אחד וגם מתּנת נדבת כסף לא נִתּנה לה עוד, ואביה אך יַסר ייַסר אותה בשוט בשובה אליו ריקם, והקר גם הוא הן גדול וחזק בבית אביה; כי רק גג נטוי על הבית ההוא ממעל, והרוח סוערת ונושבת בעד הפרצים, אחרי סַתּמם רק את הפרצים הגדולים בתבן ובבלואי סחבות ואת הפרצים הקטנים עזבו. ועצמותיה קפאו כמעט מקר ומקרח.
אכן מה טוב ומה נעים חֹם עץ גפרית ברגע אשר כזה!
לולא יראָה לנפשה, כי עתה הוציאה עץ גפרית מתוך אחד הצרורות והחליקה אותו על פני הקיר להעלות בו אש ולחמם בו את קצות אצבעותיה!
והילדה הוציאה עץ גפרית אחד מצרור ותַּחלק אותו על פני הקיר. „הַבְהָב!" והנה עולה הניצוץ, הנה בוער העץ! והעץ נותן את חֻמוֹ, ויהי ללבּת אש קטנה, ויאֶר כנר קטן, והנערה אוחזת בו וּמחממת בו את כף ידה הקטנה.
והאור אור נפלא במראהו! ויש אשר חשבה הנערה הקטנה בלבה, כי יושבת היא לפני תנור גדול עשוי ברזל, אשר צִפּוי רקֻעי נחֹשת לו ואשר פטורי ציצי נחֹשת לו, והאש מתלקחת ובוערת וזהר לה ויֹפי לה ונעימות לה! אז שלחה הילדה גם את רגליה להחם גם אותן – ופתאם כּבתה הלהבה – כָּלה, אבד התנור – והיא יושבת בחֹשך וגרדוֹם עץ הגפרית אשר לא אֻכּל עודו בין אצבעותיה.
והנערה החליקה עץ גפרית שני על פני הקיר, ויבער העץ ויאֶר, ובמקום שם נפלה לבּת האש ותאֶר את החומה, ושם ראתה הנערה והנה היתה החומה כצעיף דק אשר יֻבּט מבּעד לה, ותּבט הנערה ותּרא את כל הנעשה בחדר הבית פנימה.
ובתוך החדר פנימה ערוך השלחן וּמכסה בד לבן כשלג מכסה אותו, וכלים וקערות עשוים פּוֹרצילאַנה טובה מלאים את פני השלחן. ואוז צלוי באש ממֻלא פגעים ותפוחים נתון על השלחן, והוא נותן את ריחו הטוב עד למרחוק. ופתאם והנה מקרה: שמט האוז מעל פני הקערה עם המזלג והשכין התקועים במפרקתו ויפול ארצה, ובנפלו והנה הוא אוחז דרכו דרך ישרה עד עבר פני המקום אשר שם הנערה העניה יושבת בחוץ. אז כבה פתאם עץ הגפרית ולא נראה דבר בלתי אם החומה החזקה המכֻסה בשלג.
והנערה הבעירה עץ גפרית בשלישית, אז חשבה בנפשה כי יושבת היא אל מול פני נר חנכּה, והיא עוֹדה ילדה קטנה מאד. והנר הבוער לפניה במנורת החנכּה יפה ונחמד שבעתים מכל אשר ראתה, וגם מן האור היוצא ממנורת החנכּה אשר ראו עיניה בבית העשיר הגדול אשר בעיר בבואה לשרת שם לפני אנשי הבית. ויש אשר חשבה כי לא נר אחד בוער לפניה כי אם שמונה נרות, ויש אשר חדלו גם שמונת הנרות ויהיו למאות, ויהיו לאלפים, ויהיו לרבבות, וכל אלה לא במנורה בוערים לפניה כי אם בתוך תהום גדולה אשר אין לה מדה ואין לה גבול, ומראות נחמדים ותמונות לוקחות לב נשקפים אליה, ככל המראות והתמונות אשר ראו עיניה בחניות המוכרים אשר ברחוב הגדולה, והילדה שלחה את ידיה למרום לתפוש את המראות והתמונות ההם ולהחזיק בם – ופתאם כבה עץ הגפרית. אז נתּקו כל הנרות הרבים ויעָלו מעליה מעלה מעלה, ויהי כאשר התבוננה אליהם עתה, ותרא והנה כוכבים הם הזרועים על פני רקיע השמים. ברגע הזה ואחד כּכב נחלץ משמים וירד ויפול, ואחריו נראה נתיב אש ארוך ורב על פני השמים.
„הנה איש מת ברגע הזה!" קראה הילדה, כי זכרה את אִמה זקֶנתה אשר רק היא לבדה אהבה אותה מכל אדם ותדבר אליה תמיד דברים טובים, והיא מתה זה ימים רבים, ואמה זקנתה זאת הגידה לה באחד הימים לאמר: „ברגע אשר יפול ככב משמים ארצה, ועלתה נשמת אדם מת מן הארץ השמימה אל אלהים!"
אז החליקה עוד עץ גפרית אחד על פני החומה, ויהי אור גדול מסביב, ובתוך האור ראתה את פני אמה זקנתה עם כל חִנה ועם נעימות פניה ויפי תארה.
„הוי אמי זקנתי!" קראה הילדה, „קחיני נא עמך, קחיני! הנה נא ידעתי כי בכבות עץ הגפרית וחדלת ואבדת גם אַתּ כאשר אבד התנור הבוער וכאשר אבד האוז הצלוי וכאשר אבדה מנורת החנכּה!"
ובחפזון מהרה ותּחלק את יתר עצי הגפרית אשר נותרו מכל הצרור ותַּבער בם אש כאחד, ותהי כחושבת להחזיק בּזקנתה, ולא תחָלץ עוד ממנה לנצח.
ועצי הגפרית נתנו אור גדול ויאירו שבעתים מאור היום, ותרא הילדה את אמה זקנתה והנה יפה היא ונחמדה ותאוה לעינים שבעתים מכל הימים; והזקנה לקחה את הנערה הקטנה ותשא אותה בזרועותיה, ותעלינה שתיהן השמימה אשר שם אור ושמחה, וקר ורעב ופחד נסו ממנה ויעזבוה – ותבֹאנה עד לפני אלהים.
וממחרת היום בבקר, והנה נערה קטנה יושבת בסתר הפנה אשר בין הבתים השנים, ולחייה אדמו מארגמן ועל שפתיה כמו שחוק יחלוף – והיא מתה, כי קפאה מקרח ותגוע ותמת ביום האחרון מימי חג החנכּה.
והשמש עלה ביום החרף בבקר ויזרח על נבלת גוּפת הילדה.
והילדה עוֹד רובצת על הארץ ואוחזת בצרורות עצי הגפרית, ואחד מן הצרורות אֻכּל כמעט כּלוֹ.
וכל העובר ואמר: “רק אין זאת כי חשבה הנערה להתחמם בעצי הגפרית!”
ואולם איש לא ידע את כל הנפלאות ואת כל הנשגבות אשר ראתה, ואת האור ואת השמחה אשר הביטו עיניה בעלותה עם אמה זקנתה השמימה באחרון מלילות חג החנכּה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.