רקע
נתן אלתרמן
המסיכה האחרונה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

1


 

עופי, מגילה

מגילה עפה זו ערוכה כסיפור־מעשה.

רוב סיפורי מעשים הם בבחינת אספקלריה. כך גם המגילה־העפה הזאת. היא אספקלריה מעופפת.

אין היא ראי עקום, אך מכוח מעופה מתעקמים בה פה ושם עניני הזמן.

אכן, מחמת כך, גם הזמן עצמו מתעקם ונסדק, וכיוון שהוא זמן של תמורות גדולות, הרינו רואים, מבעד לסדקים, כיצד הדברים פושטים צורה ולובשים צורה,


ויש שאנו מספיקים גם לראותם בין צורה לצורה, לאחר שפשטו את הישנה ועוד לא לבשו את החדשה והם מתהלכים ערומים ולא יתבוששו, –

ויש מהם שמתרוצצים בכלי־לבן שלהם ואינם מוצאים בגדיהם העליונים (כאשר יקרה בבית המרחץ בשעות הדחק) ויש שלבשו מרוב הבהילות ותחושת־ החירום עליונים למטה ותחתונים למעלה, ויש שבגדיהם נתחלפו להם בבגדי זולתם, וכך האיוולת יוצאת בלבוש של חכמה והחכמה נראית כאיוולת וניסוחים של דמדום מכוּנים פכחון ומושכלות־ראשונים נחשבים כהזיות־קדחת, וכל זאת לא בחדרי חדרים אלא בראש הומיות ועל פרשת־דרכים.

טיבה של פרשת דרכים זו אף הוא ענין לענות בו. כפעם בפעם אתה רואה כיצד נמוג פתאום, לרגע, כל אותו שוק שוקק הממלא אותה גל גדותיה, פורח מתוכה, ועד שהוא חוזר, היא נשארת ריקה ורק עבר והווה ועתיד עומדים בתוכה פנים אל פנים, ואין להם מפלט זה מפני זה עד שיחתכו זה גורלו של זה.

צומת זה הוא מקום שבו עומדים גם אנו כיום, בהיחתך זמנים, ואין לנו דרך לעקפוֹ ומוצא להתחמק מתוכו, שכן הוא פתוח עלינו מארבע רוחות, כמלכודת.

מגילה־עפה זו חולפת, איפוא, על פני כל אלה.

אך אל נקדים את המאוחר ואל נוסיף לסקור ולמנות, שכן על־ידי כך יימצא הסיפור מתחיל בעוד ההקדמה נמשכת.

וְאָמַר הַמְחַבֵּר: עוּפִי, מְגִלָּה

כְּדֶרֶךְ מְגִלּוֹת עָפות.

וּמַלְּטִי אִתָּךְ אֶת הַשְּׁאֵלָה

מִן הַכְּלוּב הֶעָשׂוּי תְּשׁוּבוֹת.

גְּלוּיוֹת פָּנָיו שֶׁל הֶחָדָשׁ

וְהִנֵּה עוֹמֵד עַל הַסִּפִּים.

אַךְ בְּבוֹא עִמָּדוֹ הָעָשׁ

גַּם אוֹתוֹ מְבַשְּׂרִים הַתֻּפִּים.

הַזְּמַן שֶׁהִכַּרְנוּ פָנִים

צוֹפֶה מִתְנַכֵּר וָזָר.

שׂוֹחֵק לִמְקוֹרוֹת נֶאֱמָנִים

וּלְחוּגִים יוֹדְעֵי דָבָר.

אֵינוֹ מְנֻסָּח בְּמַצָע

אֵינוֹ כָפוּף לְהַצְבָּעוֹת.

יוֹם עִיּוּן הַנִּמְשָׁךְ מֵרֵאשִׁית הַמֵּאָה

הִנֵּה הִגִּיעַ לְקִצּוֹ.

נָמוֹגוּ כְלָלִים נְטוּעִים

וְלֹא עֵת חֲדָשִׁים לָטַעַת.

הַתְּקוּפוֹת נִתְיַשְּׁנוּ כִבְלוֹאִים,

רַק הַשָּׁעָה הִיא אֶרֶץ לא נוֹדַעַת.

הַיְשֵׁר, בִּנְתִיבָה יְעוּדָה,

בָּאוּ הָרָעוֹת וְהַטּוֹבוֹת.

בָּאוּ לַמוֹעֵד, עִם הַכְּבֻדָּה

גַּם לָגוּר, גַם לִשְׁפֹּט שָׁפֹט…

דְּבָרִים שֶׁאֵינָם עִקָּר

הַצִּדָּה הִנֵּה סָרִים.

עוֹמְדִים מִסָּבִיב לַכִּכָּר,

צוֹפִים עַד קוֹם הַמְתַחֲרִים.

וָהָס. וְרַק מִמֶּרְחָקִּים

עַל פְּנֵי מַרְצָפוֹת אֲרֻכּוֹת.

שְׁאוֹן הַכִּנּוּסִים הַמְאֻחָרִים

מִתְגַּלְגֵּל כְּחָבִיּוֹת רֵיקוֹת.


 

2. תיקון טעות

– רק לא להתאבן, – הירהר קיפודי. – לחשוב, לחשוב. אני מוכרח להתמצא בסבך הזה. צריך להחליט מה לעשות.

הרוח טילטלה את דף השדר שבידו. הנייר, שנמתח ברוח, השמיע קול נקישה, כמי שמכה באצבע צרדה.

קיפודי הציץ בדף ושוב תקפה אותו בחילה. הוא ניגש אל מעקה הסיפון. גחן. הים היה כעין הפלדה החיוורת בשעת־בוקר זו. הסיפון היה ריק. עוד מעט תזרח השמש.

זה היה שדר קצר. ענין של מה בכך. נתקבל בחצות. “הנדון: דף הסיכומים שנשלח אליך. נא לתקן סוף עמ' 2. סך העולים מארצות־הרווחה עד היום. שתי ספָרות אחרונות: במקום 51 צ”ל 15. בברכה, מלקוש".

האניה שטה הישר אל מול קו ההרים שהחל מסתמן באופק. זו היתה אניה חגיגית, כך החליטו במשרד: “אנית היובל”. בנמל כבר מתנופפים ודאי הדגלים. לכבוד העולה המאה אלף. מארצות־הרווחה. ודאי הכינו גם בימת כבוד. בעוד כמה שעות יתחילו להתכנס המוזמנים. נציגי מוסדות, אישי ציבור. תלמידים עם דגלונים. מקהלה. תזמורת.

קיפודי ניתק מעל המעקה ונאחז בו שוב. אולי כדאי בכל זאת לעשות שוב איזה פעולות חשבון. לא, אין עצה. במקום 51 צ"ל 15. הוא כבר חישב את כל החשבונות. ישר והפוך. כל הלילה. באניה הוא מוליך אותו שמונים וארבעה עולים ויחד עם אלה יש לנו עכשיו, אחרי התיקון, מאה אלף חסר אחד.

הסחרחורת תקפה אותו שוב. אך שקעה מיד. פניו נתעקמו, הוא גיחך. אפילו הטקס החגיגי כבר נקבע על ידי משרד־לאירועים, העולים יעברו לפני שולחן־הבקרה. הפעם לא לפי סדר מקרי, אלא לפי מספרי תעודות־העולה שבידיהם, תשעים אלף תשע מאות תשעים ושמונה תשעים ותשעה… המנצח על התזמורת כבר מרים שרביטו… המקדין כבר עומדת פעורת פיות… למי מחכים? חסר אחד. כל הטקס יהפך לאניקדוטה. הכל יש: רמקולים, נציגים, מוסדות, באי־כוח הממשלה. חסר רק אחד. האניה הוסיפה לשוט אל מול קו ההרים, קיפודי החל צועד אל מדרגות הסיפון התחתי. אולי בכל־זאת להתחבא. להגיע כנוסע סמוי. היה ואיננו עוד. נעלם. לא חשוב לאן. לפטגוניה, לתחתיות שאול…

מפֶתח המדרגות הזדקר אל מולו פרצוף־פנים מיוזע, נוצץ, חושף־שינים, מגחך.

– רגע, אדון, ־ דיבר יוסף בָּכָר ־ קודם אני אעלה ואחר כך אתה תוכל לרדת.

קיפודי נרתע ובכר טיפס ועלה אל הסיפון. הוא התיישב כשגבו נשען אל התורן התיכון. אחר־כך קם, פרש שמיכה שהביא עמו, שכב אפרקדן ואמר:

–יצאתי להתאוורר קצת. חם למטה.

והוסיף:

– כבר רואים את החוף.

– אני יודע – אמר קיפודי בזעף. – ובכלל כדאי לך לעבור עם השמיכה הזאת למקום אחר.

– מדוע מקום אחר?

– מפני שמכינים קבלת פנים. נציגים. תזמורת.

– יש פנאי ־ נענה בכר. – כשזה יתחיל אני ארד למטה ואשכב לישון.

קיפודי שהה רגע ואחר־כך שאל:

– אינך יורד לחוף?

– לא. וחוץ מזה, היום כמעט לא תהיה עבודה בתספורת. לא בבישול ולא בתספורת. – אתה גם ספר?

– לפעמים ספר של הצוות.

קיפודי שהה שוב ולאחר מכן חזר ושאל:

– ואתה נשאר באניה ואינך יורד לחוף?

– אמרתי לך: לא.

– מדוע אינך יורד לחוף?

– סיבות אישיות.

– לא מחכים לך?

– בשלב זה לא כל־כך.

– לא יודעים שאתה פה?

– כשיבוא הזמן יידעו.

– כלומר, איש אינו מחכה לך בנמל ואתה נשאר באניה?

– אתה מפוזר, אדון – הגיב בכר בשמץ רוגז. – אתה מסתובב כל הזמן על בורג אחד. תתהלך קצת.

תיבה זו “תתהלך”, הניעה את קיפודי במעגלים על פני הסיפון כשהרהוריו ופחדיו מקפצים בו בערבוביה ופיו ממלמל:

– הוא אינו בדיוק מארצות הרווחה. אך אין פנאי. שעת חירום. אין בודקין בשעת הסכנה. עת לעשות.

תוך כך נמצא עומד אל מול יוסף בכר ואומר לו:

– תשמע רגע…

בכר התנער מתוך נמנום שתקפוֹ, הביט נכחו, גיחך ואמר:

– מה יש?

– תשמע – דיבר קיפודי. ־ המצב המדיני מתוח… בנמל הכינו טראראם שלם… אני מוכרח לרשום אותך כעולה חדש… באופן זמני… עד יעבור זעם…

בכר שתק רגע, כשהוא מסתכל בקיפודי, ולבסוף שאל:

– מה אמרת, אדון? אני לא כל־כך תופס.

– אני אומר… שבלי עליה מארצות־הרווחה אין לנו תקומה. כדי שלא יכירו אותך נתקין לך משהו… אולי זקן… גם בזמן עליה־בי"ת היינו מתחפשים לפעמים… אולי שפם קטן… תמצא משהו במספרה.

בכר הסתכל בקיפודי כמהופנט. אך מיד התאושש ואמר:

–בשביל מי שפם קטן?

בשבילך, בשבילך, – דיבר קיפודי. – מהר. אין פנאי. אנחנו עם עני, במצור. אולי גם שפם וגם זקן, אתה תהיה בינתיים העולה המאה אלף. אני אסביר לך. תאמין לי שאין ברירה. אתה מוכרח. אני אתן לך מספר, רק שנינו נדע, אתה תהיה עולה חדש. צו השעה…

בכר הקשיב בארשת־פנים קפואה, אך מששמע את השם עולה־חדש יוצא במפורש בפעם השניה מפיו של קיפודי, לבשו פניו בהלה.

– תשמע, אדון, – כך אמר – אם לא איכפת לך, תדע שבתוך עולה חדש אני כבר אכלתי חול ושטפונות ואזבסטון שלם. מספיק לי.

נכון, נכון… – דיבר קיפודי בקוצר נשימה, בתקיפות, בדחיפות של אין מוצא. – נכון. לך מספיק. אבל לנו, אתה מבין, לנו לא מספיק. חסר אחד. הכל ייהפך להלצה. בלי עליה אין לנו עתיד וחסר לנו אחד. מה שמך?

– השם שלי? יוסף בכר.

– אנחנו נשנה את זה. אתה שומע אנגלית?

– כשמדברים אני שומע, אמר בכר – רק שתדע שאני לא…

אך קיפודי, שלהט בקדחת המצאתו הפתאומית, לא הניח לו לפצות פה.

– קצת אידיש אולי?

– לא, – נענה בכר – יותר לאדינו. אנחנו מבוּלגאריה וקצת מאקדוניה.

– אולי תעלה לא מן הגוש האנגלוסאכּסי – משך קיפודי כמתוך הזייה – אולי מאמריקה הלטינית, פורטוריקו, בּאהאמה, המערב הפרוע אולי. לא חשוב. נחליט אחר־כך. קודם כל אתקין לך תעודת־עולה. בוא אחרי. נרד למטה.

על כך הגיב בכר בדיבור מתון וזהיר, כמי שהבין שיש לו עסק עם אדם שאינו שפוי:

– לא, לא… תבין שאי אפשר. כבר אמרתי לך. אני לא יורד לחוף. מסוכסך עם המשפחה.

– עליך לעשות למען המולדת.

– לא משנה. מסוכסך גם עם המולדת.

אך אותה שעה כבר היה קיפודי מושך וגורר אותו בכוח ועט עליו מפנים ומאחור, ונהדף וחוזר ומחזיק בו, כשהרגשת הדחיפות מכפילה את כוחותיו עשרת מונים וכולו חמת יאוש ורקותיו מכות כפטישים לאמור:

הוא לא ייקץ אם לא יעירנו השוט… ואם לא עכשיו אימתי… וכך היה מוסיף וטורח וממלמל, וגורר את בכר ומקים אותו על רגליו, לאחר שהלה היה מתיישב ומסרב לקום… עד שהחליט בכר לנקוט שיטה של ויתור למראית עין ונגרר כמעט ללא התנגדות בידי קיפודי, שהיה מפעפע מתוך הקצף הלבן שעל שפתיו:

– מהר, מהר… אני אסביר לך… אתה תבין… אני בטוח שתבין.

 

3. מלקוש בין השמשות

אנית היובל הגיעה לנמל לפני־הצהרים, ואנו מדלגים על פני רובו של אותו יום, עד לשעת ערב. עכשיו אנו במשרדו של מלקוש.

מלקוש הוא מהדורה מגוהצת של קיפודי. העסקנוּת הממושכת, זו שקיפודי נתרפט ונתמרט בה, פעלה כאן דווקא בכיווּן הזחיחות המפייסת, שפעמים נלווים אליה אפילו נצנוצי ברק טרקליני. לעומת קיפודי, שהוא האיש במקום, נתון מלקוש פחות

לפרטים ויותר למדיניוּת.

עכשיו הוא יושב אל שולחנו, ולמולו גברת מיקס, מן המכון ליחסי־ציבור ולאירועים. היא בגיל העמידה ויש בה נשיוּת פעילה ומעשית.

– בנמל, שמעתי, היה מעמד גדול, – אמר מלקוש.

– כן, נענתה מיקס – הטקס היה מרשים.

– במידה רבה הודות למשרדכם, מרת מיקס.

– תודה.

– יחסי־ציבור… נאנח מלקוש – אנו, הוותיקים, עוד נרתעים מזה. אך מסתבר שזה מדע מדוייק…

ולאחר שהביט בשעון הוסיף:

– קיפודי מאחר כמו תמיד.

– הוא כאן, באגף – אמרה מיקס. – הוא בחדרו. הבטיח שייכנס מיד.

– כוונתנו, לשמור על הקשר עם משרדכם, מרת מיקס. עלינו לשוחח על המשך האירועים. אנו מתכוונים להפוך את העולה המאה־אלף למנוף, לסמל. מסע התעוררות. יהיה צורך לשלב בזה קצת ערכי־יסוד. להעלות על נס ענינים כגון דריכוּת, רוח היחלצוּת, כמה עקרונות־יסוד. בקיצור, ערכים.

– עקרונות וערכים לא די להעלות על נס – אמרה מיקס. – ערכים ועקרונות יש להפוך לסלוגן, לנוסחה שחוזרת ונשנית, עד שהיא נעשית ענין של תת־הכרה ואדם חוזר עליה כמעט באופן אבטומאטי.

– נדמה לי – אמר מלקוש – שאנו הוותיקים כבר הגענו למדרגה זו. אצלנו זה כבר אבטומאטי.

– הצמרת, – אמרה מיקס – היא בסדר, אך אם אנו מתכוונים לפנות אל הציבור הרחב צריך הסלוגן להיות קולע ואמין.

– אמין… אה… כלומר שיאמינו בו – תפס מלקוש את הכוונה – נכון, זהו תנאי לא פשוט… אך ברור שהדברים צריכים לעורר אמון. אגב, אם כבר הגענו לשאלות ניסוח, יש לי רעיון שאני הוגה בו בימים אלה. תכנית מסויימת שיש לתת לה שם… מה דעתך, למשל, על סיסמא כגון “עם העצים אל הגולה”?

– אינני תופסת את ההקשר.

– נניח להקשר. איך זה מצלצל? אמין?

– נדמה לי שזה די שמיע.

הרעיון הוא פשוט, – נענה מלקוש בסבר־פנים. – חישול הקשר – אני מצטט את עצמי – בין התפוצות ובין ישראל, על־ידי שנעביר אל מרכזי הגולה עצים מארץ־ישראל. מה דעתך על הרעיון?

– במבט ראשון זה נראה לי קוֹנטרוֹבֶרשֶׁל.

– רגע, רגע… – רגש מלקוש – שימי לב. תארי לך עץ ענף, עץ עבות, אולי אפילו נושא פרי – שייקבע בכל קהילה כמין פינה ישראלית. עץ נאה, גבוה, רחב גזע, בעל שרשים, שסביבו אפשר יהיה להתכנס לפגישות עם שליחים מישראל, או, נאמר, לערוך פיקניק ישראלי, שלא לדבר על חגיגות יום־העצמאות. תארי בנפשך יהודים חוגגים ברחבי הפזורה את יום תקומת המדינה תחת עצים רעננים מארץ־ישראל. יש בזה משהו, לא?

– בהחלט, הסכימה מיקס. אני רואה את ההשלכות.

– כמובן, כמובן, גם משלחות – נתפס מלקוש לדבריה – עם כל עץ תצא משלחת. טקס המסירה, השתילה, ההשקייה הראשונה, הדבקת השלט עם התורמים. בקיצור, קשר חי. זיקה מוחשית למדינת ישראל. בלי זה אין קיום לגולה.

באמרוֹ זאת קם על רגליו, ובראותו כי מיקס שותקת, אמר:

– אני מבקש שלא להפסיקני.

אחר־כך חזר וישב והוסיף חותכות וברורות:

– מדינת ישראל היא כיום עמוד־התווך של הקיום היהודי בגולה. על ישראל האחריות והחובה ליתן תוכן לקיומן של התפוצות, ליתן להן צידוק ומשמעות והכרת ערך עצמן. זהו כיום תוכנו המוחשי של הרעיון הציוני. כאן, הייתי אומר, הוא קבור. אין זו גוזמא.

– גוזמא? – תהתה מיקס. – לדעתי זה אפילו אנדֶרסטיטמֶנט.

– אני שמח לשמוע זאת. ובכן, “עם העצים אל הגולה”. אנו נפנה אל משרדכם בשם הוועד הציבורי.

לחדר נכנס קיפודי. הוא נראה עייף ומפוזר.

– שלום – אמר, לאחר שישב ושהה רגע. – איחרתי קצת. זה יעבור.

– מה יעבור? – שאל מלקוש.

– לא חשוב. משהו פנימי.

– חכינו לך. אני ומרת מיקס. אתם מכירים…

– כן, – אמר קיפודי – הכרנו בזמן הטקס. בנמל.

– אתה עייף, – המשיך מלקוש – וכי מה פלא בדבר? קיבוץ־גלויות לא היה מעולם ענין קל. אך כעת, כשיש לנו עסק עם ארצות־הרווחה – הוא נאנח אנחת מצוקה – זו ממש עבודת־פרך. אגב, כיצד הצלחת להביא בדיוק את המכסה הדרושה כדי להשלים את המספר עד מאה־אלף! לא אחד פחות ולא אחד יותר!…

– אחד יותר לא היה מזיק, אמר קיפודי.

– לא, לא, – התנגד מלקוש. אחד־נוסף היה יוצר אנטיקליימֶקס. – הוא חיכה להסכמתה של מיקס, והמשיך – העיקר, יישר־כוח, קיפודי. זכית וזיכּית את כולנו. עכשיו יש לדון כיצד להמשיך ולהגביר את ההתעוררות מסביב לעולה הזה.

– כן, – מילמל קיפודי. – איך להמשיך ובעיקר איך לצאת מזה.

– מה פירוש לצאת מזה?

– לצמצם. לצמצם. בלי רעש.

– תשמע, קיפודי, – אמר מלקוש בחומרה. – כוונתנו לא רק שלא לצמצם, אלא בפירוש להרחיב. לא רק בענין זה. בכל התחומים. העליתי לפני מרת מיקס את תכנית “עם העצים אל הגולה”. רגע… אני יודע שאתה מסתייג… אך לא נתווכח. על־כרחך תענה אמן. אגב, – פנה אל מיקס – לטווח רחוק אנו עתידים לגוון ולהרחיב את התכנית, לכלול בה לא רק עצים בלבד. את העצים נפזר בכל הקהילות, גדולות וקטנות, אך אל מרכזי־גולה גדולים אפשר יהיה להעביר פה ושם גם איזה תל, איזה חלק של גבעה. יש לנו פה בארץ לא מעט. פריטים שאפילו אין לנו מושג שהם קיימים.

יֵשׁ – אָמַר – כִּפּוֹת־סֶלַע שׁוֹנוֹת וּמְשֻנּוֹת,

יֵשׁ גֵּבִים, גַּבְנוּנִים, צַלְעֵי סִיד וְגָפְרִית,

כָּל מִינֵי שִׁפּוּעִים, תְּלוּלִיּוֹת, מִדְרוֹנוֹת,

לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד.


אֵין סָפֵק, כִּי תְחוּמִים שֶׁהֵם נֶכֶס הַלְאֹם

לֹא יוּבְאוּ בְּחֶשְׁבּוֹן. אֲבָל מִי לֹא יַבְחִין?

יֵשׁ אוֹבְּיֶקְטִים אֲשֶׁר לַתְּפוּצוֹת הֵם חֲלוֹם

וְאֶצְלֵנוּ הֵם אֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין.


הָרַעְיוֹן הוּא כְּלָלִי. רַק רָאשֵׁי פְרָקִים.

אַךְ עוֹד־זֹאת רַק אוֹמַר: חַס וְשָׁלוֹם,

הַתָּכְנִית לֹא תָחוּל עַל שְׁטָחִים־מֻחְזָקִים,

לְבַל נַרְחִיק אֶת הַשָּׁלוֹם.

– עם זאת ברור – הוסיף מלקוש – שתחילה נרכז מאמצינו במפעל “העצים אל הגולה”, ובינתיים אל נבטיח הרים וגבעות.

– אגב, – העירה מיקס – נדמה לי שמישהו מחכה במסדרון. ראיתי אותו כשנכנסתי. עושה רושם של תייר.

– זה לא תייר, – אמר קיפודי ביגיעה. – זה העולה שלנו; מר בּוֹנֶטָה.

מרוב תמיהה קמו מלקוש ומיקס על רגליהם ואמרו:

– הוא פה? במסדרון?

– כן, – אמר קיפודי. – הושבתי אותו שיחכה. אני בוחר שלא להוציא אותו מתחת ידי. עלי לגמור עוד כמה ענינים.

– לגמור כמה ענינים? – שאלתה של מיקס היתה כמין זינוק מן התמיהה אל החימה. מיי גאָד! מצד אחד דורשים עליה, ומצד שני כשכבר מגיע עולה אחד, ואיזה עולה, מוּלטימיליונר! – מושיבים אותו לחכות במסדרון עד שיגמרו כמה ענינים!

– מי אמר לך שהוא מוּלטימיליונר? – דיבר קיפודי מתוך עייפוּת גוברת והולכת. – אמרתי שמקום־מושבו אינו קבוע… שיש לו מחוזות, אחוזות… אמריקה הדרומית… הצפונית… מחוף אל חוף…

– מיליונר או לא מיליונר, – פסק מלקוש – לא זה קובע. גדוּלתו בכך שהוא עולה ציוני. עלה והעלה כל מה שיש לו. ובכלל, מה פירוש להשאיר אדם במסדרון?

– הוא אינו מקפיד על גינונים – דיבר קיפודי – הוא פארמֶר, איש הטבע, מחוספס במקצת… יש לו עדרי צאן ובקר, כל מיני ראנצ’וֹ…

– בקש אותו להיכנס! – הפסיקה אותו מיקס בעצבנות שהגיעה כמעט לידי צווחה…

קיפודי פסע לצד הדלת, אך באמצע עמד ופנה שוב אל הנוכחים:

– שכחתי לומר לכם שהוא מדבר עברית.

ומשראה כי סבלנותה של מיקס פוקעת והיא נכונה להפכוֹ לגל של עצמות, הוסיף:

– העברית שלו שוטפת.

– אם כך הדבר, אמר מלקוש בהנאה – הריהו באמת עולה ציוני מושלם.

– היו לו הרבה מורים – דיבר קיפודי – הוא למד יומם ולילה. המורים היו מתחלפים במשמרות והוא למד ולמד.

ובראותו כי מיקס קרובה להתפוצצות, הוסיף:

– תחיית הלשון. זה הגדול בפלאי התקומה.

הערה זו של קיפודי ראוי שנעיין בה רגע. אפשר שהוא תפס מרובה, אך גם אם לא נגרוס שתחיית העברית היא הגדול שבפלאים מצד הישגיה הרוחניים, אין ספק שהיא פלא מיוחד במינו דווקא מן הצד המעשי, שבחינותיו הם תהליכי־הייצור הנמרצים והנורמות הגבוהות של התפוקה.

וכבר אמר מי שאמר:

הָעִבְרִית! כְּנַף רוּחָה הַיּוֹצֶרֶת

לֹא כְקֶדֶם אוּלַי מַרְקִיעָה

אֶל שִׂיאִים שֶׁקָּשְׁרוּ לָהּ עֲטֶרֶת

כִּמְחוֹקֶקֶת וְגַם כִּנְבִיאָה –


בִּיֳחוּד כְּשֶׁהִיא מִתְחַבֶּרֶת

עִם הַסְּלֶנְג, הֶעָלוּל (כַּדֵּעָה

שֶׁהֻבְּעָה בֵּין שׁוֹמְרֵי הַמִּשְׁמֶרֶת)

לְהוֹרִיד אוֹתָהּ שְׁאוֹל־תַּחְתִּיָּה…


אַךְ בְּכָל־זֹאת נִרְשֹׁם נָא בְּחֶרֶט

שֶׁבֵּין כָּל מִפְעֲלֵי הַתְּחִיָּה

הִיא־בִלְבַד גִּרְעוֹנוֹת לֹא צוֹבֶרֶת

וְנוֹסָף עַל כָּךְ, הִיא מַגִּיעָה


לְשִׂיאִים מִבְּחִינַת הַתּוֹצֶרֶת

וְרָמַת־תְּפוּקָתָהּ מַפְלִיאָה, –

שֶׁכֵּן הִיא מְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת

וּמְדַבֶּרֶת. שֶׁתִּהְיֶה בְּרִיאָה.

– בקשו אותו להיכנס, מטורפים! – צווחה מיקס.


 

4. נא להכיר, בּוֹנטה

קיפודי פתח את הדלת והזמין את האורח פנימה.

יוסף בכר נכנס החדרה, וברגע הראשון לא היינו מכירים אותו, כיוון שבינתיים הודבק לו שפם והוא חבש כובע־טמבל צבעוני כדרך התיירים.

– ברוך הבא, – אמר מלקוש והושיט שתי ידיו. – שמי מלקוש.

– סומבּררוֹ! – אמר יוסף בכר.

– בּונטה! נחפז קיפודי לתקן. – לא סומבּררוֹ! בּונטה! בּונטה! – חזר ואמר כדי לשנן לבכר את שמו החדש.

אלא שהלה לא נבוך מחמת הטעות.

הוא מישמש בשפמו, ולאחר שנוכח לדעת כי אביזר זה במקומו מונח, גיחך גיחוך רחב ואמר:

– סוֹמבּררוֹ זה כובע. בונטה גם כן כובע. לא משנה.

תשובה בדוחה זו הישרתה מיד רוח טובה על הכול. טקס־ההיכרות עבר ללא כל מתיחות רשמית ורק קיפודי, ששפתותיו היו מרטטות, לא מצא לו מקום, עד שפנה אל בּונטה ואמר כשהוא מושכוֹ בשרוולו:

– עכשיו נאמר שלום ונלך.

רגע, רגע, – דיבר מלקוש. – תן ליהנות מזיו־פניו של יהודי עולה. ובפנותו אל בּונטה אמר:

– עליך להבין, מר בּונטה, שאנו שמחים עליך שמחה כפולה ומכופלת. העליה, כידוע לך, אינה מגיעה כיום בנחשולים.

– אין דבר, – אמר בּונטה, – בשביל זה נלחמנו, לא? עליה חופשית. רוצים, עולים. לא רוצים, לא עולים.

זו היתה הערה שהכול נהנו ממנה הנאה רבה, ומלקוש הוסיף ואמר:

– בישראל, מר בּונטה, תתחיל לחיות חיים יהודיים שלימים.

– אני רוצה רק שתדעו שעוד אין לי מקום ללון, – אמר בּונטה.

מיקס מיהרה לשאול היכן השאיר בּונטה את המטען, וכיוון שהלה לא הבין, כנראה, במה מדובּר מיהר קיפודי להסביר שהמזוודות נמסרו לאיחסון בנמל.

– לא הספקנו לקחת כלום, – אמר קיפודי. – התנפלו עלינו צלמים, עתונאים. בקושי נמלטנו במונית.

– זהו בדיוק, – אמר בּונטה. – ובינתיים נשארתי בלי פרוטה.

דיבור זה הביא את מלקוש ואת מיקס לידי עליצות רבה.

– בבקשה, בבקשה – אמר מלקוש תוך צחוק, כמי שמבין שגם גדולי־ארץ אין להם עצה כנגד פכים קטנים – בבקשה, חזר ואמר כשהוא שולף ארנקו. – אם חסר לך בינתיים כסף קטן…

– קטן, גדול, לא חשוב, – אמר בּונטה.

זה יסתדר, זה יסתדר, התערבה מיקס, כשהיא מסלקת הצידה את מלקוש. – משרדנו יטפל גם בהחלפת מטבע־חוץ. ובינתיים, בבקשה…

– לא, גברת! אמר בּונטה. – ממך לא אקח. שקיפודי יתן לי. הוא לא יברח מזה, סאנטוֹ שוֹפר דֶה משיח. וחוץ מזה, אני מזכיר לכם עוד פעם שאין לי איפה לישון והקיפודי הזה טועה אם הוא חושב שהוא ישאיר אותי לישון בחוץ כמו כלב.

דברים אלה הגבירו את צחוקם העליז של מלקוש ושל מיקס, אך הצחוק לא הניח דעתו של בּונטה.

– אני אומר שנשארתי בלי פרוטה – צוחקים. אני אומר שאין איפה לישון – צוחקים. אני רואה ששמח. כל היום אני מתרוצץ עם הקיפודי הזה ובסוף הוא ישאיר אותי לבדי, ואני אתרוצץ לעמוד בתור בלשכת־העבודה ולשמוע “מחר, מחר” עד שיאשימו אותי שאני מתפרע ושפוצצתי איזה זכוכית על השולחן של המזכיר ויתנו לי חצי שנה מאסר־בפועל ושנה על תנאי ו…

בּונטה היה נכון להמשיך אלא שמלקוש לא עצר כוח.

– איך שהוא מכיר אותנו, היהודי הזה… – דיבר מלקוש כשהוא מוחה דמעות של צחוק. – אתה ממש מהפך בי את הטחול, מר בּונטה, תענה לו, קיפודי. מה אתה שותק?

קיפודי, שלא הצטרף לשמחת הכלל, פנה אל בּונטה וסינן מבין שיניו:

– אמרתי לך שיהיה בסדר.

– בּונטה נבוך לרגע, ולמראה חיוורונו של קיפודי הבין כי הגדיש את הסאה.

– אל תכעס, קיפודי – אמר בּונטה. – תבין רק שאם אתה אומר “יהיה בסדר”, זה עוד לא מספיק. תאמר אלף פעמים “חלבה, חלבה”, מזה עוד לא מתוק בפה.

אך אותה שעה כבר היתה זרוֹעה של מיקס שלובה בזרועו של בּונטה על־מנת להוליכוֹ במכונית־המשרד אל המלון. קיפודי אחז בו מצדו השני.

– כל הסידורים ייעשו, – קבע מלקוש. – ועלי לומר לך שוב, מר בּונטה, אנו מקבלים פניך בשמחה ולבנו פוחד ורוחב.

– מה לעשות? – השיב בּונטה. – אצלנו אומרים: הבן־אדם פוחד, אך מושיבים אותו על הסוס והוא רוכב.

 

5. צריף השקמה

השקמה הענפה, שאליה אנו סרים עכשיו, עמדה בשולי העיר. מישטח־החול שמסביב לה, כמו הישרה אותה בלבם של מרחקים, אף כי מהלך חמש דקות משם סאנו הפרברים ואף אליה הגיעו הבהוביו של קפה “דיאנה” שמיצמץ בשלטיו והשליך מדי פעם מטפחות אור אדום וירוק על פני החול. נגוהות־נזרקים אלה לא היו בולטים עכשיו, שכן באופק עלה ירח גדול שהטביל את הסביבה באור משלו.

אל גזעה של שקמה זו היה דבוק צריף־עץ. בסמוך, על ספסל, ישב פונצ’יק. ותיק ססגוני וחרוש־פנים. מעין גדוּדניק לשעבר, או טרום־ביטניק.

מן הצד רכן, על פני גיגית כביסה, בורסי חברו, צעיר מגודל, שקט ורב־כוח. זקן עוטר את פניו והן נשקפות מתוכו שלוות וגלויות.

בּורסי, שסיים כביסת חולצתו, היה סוחט ותולה אותה על גבי חבל שבין ענפי השקמה. ואותה שעה היה פונצ’יק פורט על גיטארה שבידו וממלמל שורות של שיר, ונושא מדי פעם פניו אל בורסי, על־מנת להיווכח אם הוא שר נכונה ובורסי מניע ראשו לאמור – כך בערך.

וזה דבר השיר:

חַוָּה, חַוָּה, אִמִּּי,

אֵלֵךְ אֲטַיֵּל בַּשָּׂדֶה.

לֹא הֶבֶל בְּנִי, לֹא עֵינִי,

שָׁם אָחִיךָ לְךָ מְחַכֶּה.


לֹא שָׁמַע הֶבֶל, יָצָא לַשָּׂדֶה,

פָּגַשׁ אֶת אָחִיו אֶת קַיִן.

הֶבֶל אָחִי, לְךָ אֲחַכֶּה,

עֲמֹד, אָחִי, עַל בִּרְכַּיִם.


עֲמֹד עַל בִּרְכַּיִם, אַל תִּבְרַח,

לַהֲרֹג אוֹתְךָ הִגִּיעָה עֵת.

רַק אֵינֶנִי יוֹדֵעַ, הֶבֶל אָחִי,

מֵאַיִן הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת.

כאן הפסיק פונצ’יק, פנה אל בורסי ושאל:

– עד פה אני כבר יודע. צריך שתלמד אותי הלאה.

אחר־כך הוסיף ושאל:

– זה ארוך, השיר הזה?

– לא כל־כך, – ענה בורסי.

– בשיר על גלית הפלשתי גם כן אמרת “לא כל־כך” – השיב פונצ’יק במרירות – ושרת את זה שעה וחצי, ואחר־כך אמרת שהפסקתי אותך באמצע.

– טוב, – אמר בורסי. – נפסיק גם את זה.

– לא חכמה לומר “נפסיק” – טען פונצ’יק. – אין לי כלום נגד השיר הזה, אבל בשביל קהל, אם באמת נתחיל להופיע יחד בתור “צמד השקמה”, אז אם יהיו לנו רק שירים כאלה, זה לא כל־כך ילך.

– כבר אמרתי לך שאני לא מתאים בשביל צמד.

תשובה זו הרגיזה את פונצ’יק בפעם המי־יודע־כמה.

– תשמע, – אמר לבורסי, – אם יש לך כוח של עשרה אנשים, זה עוד לא סימן שאתה מוכרח להיות סבּל בשוק ולסחוב ארגזים על הגב. יש לך קול יוצא־מן־הכלל ואני בדיוק מנגן על גיטארה, ואנחנו בהחלט צמד. מה שנחוץ לנו, זה לגוון את הרפרטוּאר. מפני שעל קין והבל אנחנו לא נלך רחוק. טוב, אני רוצה לשמוע הלאה. תשיר.

– אין חשק, אמר בורסי.

על כך הגיב פונצ’יק בדברי כיבושין ואמר:

– מה זאת אומרת אין חשק? אם אני נותן לך לגור אתי בצריף, זה לא רק בשביל שכר־דירה שאתה משלם לי. זה מפני שאני מתענין בך באופן אישי ורוצה שיצא ממך משהו. זמר הלאה. רק שיהי קצת יותר חי.

באמרוֹ זאת החל פורט שוב על הגיטארה, ואילו בורסי, בעודו מסיים מלאכתו ומחזיר את הגיגית למקומה, היה ממשיך את השיר ואומר:

קַיִן הִכָּה בֱּאֶבֶן חַדָּה

עַל יָדוֹ שֶׁל הֶבֶל, עַל רַגְלוֹ.

הֶבֶל אָחִי, הֶבֶל אָחִי,

כְּבָר אַתָּה מֵת אוֹ לֹא?


וְאִם עוֹדְךָ חַי, אֱמֹר,

לְאָחִיךָ שֶׁפֹּה עִמָּדְךָ.

אֱמֹר אֵיפֹה לְהַכּוֹת בָּאֶבֶן

כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ.


קַיִן אָחִי, קַיִן אָחִי,

אִישׁ בָּעוֹלָם עוֹד לֹא מֵת.

עוֹד אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ, קַיִן אָחִי

מֵאַיִן הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת.

כאן הניח פונצ’יק את הגיטארה מידו ואמר:

– שמע, אם אתה חושב שזה יותר חי, אתה טועה.

ומאחר שבורסי לא הגיב, הוסיף ואמר:

– וחוץ מזה, כשאתה מזמר אפשר לחשוב שהרגת בן־אדם.

– חס ושלום, – אמר בורסי.

– אינך צריך לומר חס־ושלום, מפני שאני לא אמרתי כלום. פשוּט, הגוף שלך זה כוח, ועליך אפשר להאמין הכול.

– הגוף שלי הוא לא כוח – אמר בּורסי. – הגוף שלי הוא רק מדרגה שבה הכוח שלי עולה למעלה.

– לאן למעלה? – שאל פונצ’יק.

– אל השורש.

– בפעם הראשונה אני שומע שהשורש הוא למעלה, רגז פונצ’יק. – שמע, אני אגיד לך את האמת: אני לא בטוח שאתה מבין מה שאתה מדבר.

– ודאי שאינני מבין, – השיב בורסי. – זה סוד עליון.

– אני הייתי מכניס אותך לבית־הסוהר אפילו רק בעד דיבורים כאלה, – אמר פונצ’יק. אני לא שואל על סוד עליון, אני שואל אם יש איזה סוד אחר שאתה שומר.

– ודאי שיש, – השיב בורסי. כל העולם הוא סוד.

– בעד זה – אמר פונצ’יק – הייתי מוסיף לך גם עבודת־פרך. אני מתכוון לענינים פשוטים. אם יש לך איזה תיק פלילי. זה אתה צריך לומר לי, מפני שאם נתחיל להופיע יכולים פתאום לגלות מי אתה ולהכניס אותך לקאלאבוּש באמצע הקונצרט.

– אינני מסתיר שום דבר, אמר בורסי. – מה שסיפרתי לך זה הכול.

– מה שסיפרת לי, לא שייך לחוק הפלילי. מצד אחד זה כמובן דבר סובייקטיבי. אמא זה אמא. אך מצד שני, אם היית מוכרח לעלות מהר לאניה ואולי דחפת אותה ברגע האחרון כדי לא לאחר, פעלת לפי התקנות, מפני שאתה בעצמך סיפרת לי, שהיא בין כה וכה לא יכלה לנסוע. נכון?

– נכון, – אמר בורסי. – היא לא יכלה. בגלל אחותי שהיתה חולנית.

– אתה רואה! – נענה פונצ’יק במאור פנים. – היו תקנות והמצב לא איפשר. אני זוכר שאפילו אמרת לי את שמו של המנהל שהחליט שאסור להן לעלות לארץ – קיפודי, נכון?

– כן, – אמר בורסי. זה שמו.

– למה אני שואל? מפני שהזכירו אותו היום בראדיו, הביא את העולה המאה אלף. יום גדול בשבילו. אני מתפלא שאף פעם לא ניגשת אליו. ביחוד, שבעד אותה הדחיפה שדחפת את אמך אתה סוחב עשר שנים ארגזים על הגב. היית צריך לגשת. עכשיו אני נזכר שבאמת אולי הכרתי אותו. גם הוא כמעט מעליה־שניה. כולם הכירו זה את זה. ובכן, תשמע: אומרים על הוותיקים שהם שמן־זית ומדברים במליצות ודוגלים בערכים. ובכל־זאת אומר לך את האמת, אני לא בטוח אם כל אלה שצוחקים למליצות היו יכולים לעמוד ולהחליט שאח צריך לעזוב אחות חולנית ולהשליך את אמו. בלי ערכים לא עושים דברים כאלה.

אני בכל־זאת מתפלא שאף פעם לא ניגשת לראות את קיפודי הזה. מדוע?

– מפני שבזה לא הייתי מתקן כלום, – אמר בורסי.

– ואם קיבלת על עצמך סבּלות וכל מיני צרות אחרות, תיקנת משהו?

– תיקנתי את עצמי, – אמר בורסי.

– האדם הוא בעל־חי חברתי, – אמר פונצ’יק – ולוּ כל איש היה דואג רק איך לתקן את עצמו, אתה מתאר לך מה היה נשאר מן העולם? לא יפה שלא ניגשת אל קיפודי. אני כמעט בטוח שלוּ פגשתי אותו הייתי נזכר מי זה. בימים ההם כולנו הכרנו זה את זה. גם אני הייתי אז די מפורסם בארץ. עליה שניה. היתה איזו רוח… אווירה… גם במקצוע שלי. אתה צריך לדעת, שבזמן ההוא, להיות כייס־ופורץ עברי, היה בזה משהו שאין עכשיו. היתה הרגשה של כיבוש עבודה. אתה צעיר, ולא תבין את זה…

– השם הזה, “פונצ’יק”, זה מן הימים ההם? – שאל בורסי.

– זה קצת יותר מאוחר. עליה שלישית. באמריקה היה מומחה אחד, אֶלקפוֹנה; ובכן – קראו לי אֶלקפונצ’יק. ומזה נשאר פונצ’יק. אולי נשתה משהו קר? מיץ? להוריד מן המקרר?

פונצ’יק משך בחוט שהשתלשל מן השקמה. מתוך עלוות העץ ירד כד־חרס ושני ספלים קשורים בו מזה ומזה. פונצ’יק מזג לעצמו ולבורסי.

– בענפים העליונים – אמר פונצ’יק – יש רוח שאתה לא מתאר לך. אני מזכיר לך שוב, אם תהיה רעב, החוט האדום מוריד לך גבינה והצהוב סלאטים. הכל במקרר. פעם לא חשבנו על דברים כאלה. ובכל־זאת, בימים ההם, גם בלי מכשירים אֶלקטרוניים, עשינו משהו. למשל, הפריצה שלי למחסן המרכז בשנת עשרים וארבע. דיברו על זה. אך מצד שני תדע שלהיסטוריה אתה נכנס לפעמים דווקא בעד איזה מעשה קטן שעשית. להוריד לך קצת קוניאק?

– לא כדאי, – אמר בורסי.

פונצ’יק שכמעט משך בחוט, ויתר על הרעיון, ותוך שהוא לוגם מן המיץ, הוסיף ואמר:

– כן, דווקא בעד מעשה של יומיום, אתה יכול למצוא את עצמך מונצח בהיסטוריה. תזכיר לי להיכנס אתך לספריה העירונית. אני אראה לך שם ספר תולדות הישוב. שם כתוּב, בפרק על איזו ועידה ראשונה, שבערב הפתיחה נעלמה הקופה של הגזברוּת עם עשרים גרוש מצרי. ובכן, תדע שזו עבודה שלי. להדליק אתהחשמל?

– אין צורך – אמר בורסי. – הירח כמעט מלא.

– כן, הירח – נאנח פונצ’יק. – רק הוא נשאר כמעט כמו שהיה. תאמין לי שלולא הירח לא הייתי מכיר את הארץ. אני לא אומר שהרומאנטיקה האמיתית היתה רק אז. גם עכשיו יש גניבות חשובות. אבל הרוח, הרוח היא אחרת. אתה יכול לצחוק, אבל כאלה אנחנו. פעם עליה שניה, תמיד עליה שניה. אתה כבר ישן? תקום ותשכב לישון. אחר־כך אי־אפשר יהיה להזיז אותך מן המקום.

זמן־מה הוסיף פונצ’יק לטלטל את בּורסי ולאחר מכן הירפה ממנו ומשך בחוט המשקה. בקבוק קוניאק ירד מתוך השקמה. פונצ’יק מזג מתוכו לתוך ספלון ושתה לחיי הימים ההם. אנחנו כבר לא רבים, הירהר. הוותיקים מסתלקים אחד אחד. ומי שעוד חי צריך לשמור לפחות על הזכרונות.

 

6. שאלת השאלות

ארבעה־חמישה ימים ראשונים עברו על בּונטה מתוך בטלה יחסית, שכן התכונה מסביבו התרכזה בקביעת מסגרות לקליטה ראשונה.

לפי שעה שיכנו אותו בבית־מלון ומכאן היו מוליכים אותו לביקורי היכרוּת. בינתיים לא הוציא קיפודי את בונטה מתחת ידו. הוא היה כרוך אחריו כצל וליתר תוקף שׂכר אפילו חדר באותו מלון עצמו, כדי שיהיה בטוח גם מפחד בלילות.

היה נדמה לו כי אם יסיח דעתו מבונטה רגע אחד, מיד יתגלה סודו.

פעמים היה מהרהר שמא הוא מתוח וחרד יתר־על־המידה, אך מיד היה חוזר בו ומתפלא שאין הוא מכוסה זיעה קרה והוא מתנהג כלפי חוץ כאילו הכל כשורה וכאילו הזיוף לא היה ולא נברא.

– למעשה – כך היה אומר בלבו – אני שקט יותר מדי.

אם כך ואם כך, נוכחותו התמידית של קיפודי החלה מעצבנת את בּונטה, ופעם קיבל ממש התקפת עצבים בשל כך. הדבר היה במעמדו של מלקוש.

– מה זה – צווח בונטה – שהקיפודי הזה לא עוזב אותי אפילו רגע אחד.

– אל באפך, מר בונטה, – ענה לו מלקוש מענה רך, – אנו חייבים לשמור עליך. אתה יודע מהי בשבילנו עליה. נקווה שבקרוב יגיע העולה המאה־אלף־ואחד, ואז יהיה קיפודי צמוד לא רק אליך.

– ואם הוא לא יגיע? – שאל בּונטה.

ואכן, זו היתה שאלת השאלות.

גם כנס־החירום טיפל בבעית העליה. ההצעות לפתרונה היו רבות ושונות. אלא שהכל הרגישו כי שום הצעות פתרון אין בהן ממש, אם לא יתמלא תנאי אחד העומד אי־שם ברקע, והוא: כדי שתהיה עליה צריך שהיהודים יעלו לישראל.

תנאי דמיוני זה, אפילו ריאליסטים מובהקים שבין באי הכנס ידעו שאין לבטלוֹ במחי־יד, אך כשהיה מישהו מנסה להזכיר אותו היו הכול מחייכים ואומרים כי אין לשגות בהזיות.

אחד הנואמים ניסח זאת בפסוק ממצה שהיה ראוי, לדעת רבים, להיקבע בין עיקרי אמונה של הציונוּת.

"כהנחת־יסוד לבעית העליה – כך אמר – עלינו לדעת דבר אחד: עולים לא יבואו. זאת אנו חייבים להוציא אחת לתמיד מן הראש. "

ואף־על־פי־כן הוסיפה אותה הזיית־עליה לנצנץ מדי פעם אף בכנס.

כך, למשל, הציע אחד הקיצוניים להפעיל, לצורך זה, את כוח ריבונותה של מדינת ישראל. ממשלת ישראל – כך אמר – צריכה להצהיר שהיא קובעת מועד אחרון לעליה חופשית של יהודים לארץ, ולאחר תאריך מסויים לא תורשה אלא עליה של איחוד משפחות ובכל בקשה ידונו לגופה.

הצעה זו חוללה סערה גדולה. נשמעו קולות קוראים “לא יפחידונו” “המעפילים יעפילו” וכדומה. וכל הנאספים הצטרפו אליה.

בעוד המהומה נמשכת נערכה התיעצות דחופה של הוועדה המשפטית וזו הסמיכה את היו"ר להודיע בפירוש כי גם אילו החליטה הממשלה להפסיק את העליה, לא היתה יכולה לעשות כן, שהרי בכך היתה מפירה את חוק השבוּת.

הסבר זה הרגיע קצת את הרוחות ובכל־זאת הורגש שאותה חוות־דעת משפטית אינה אלא התחמקות פורמאליסטית מן הבעיה.

הכול הבינו כי אם עלתה על סדר־היום שאלה של אפשרות אוּלטימאטוּם מצד ממשלת ישראל, הרי עובדה זו בלבד דיה להעיד כי חלילה לה להסתדרות הציונית להוציא מידיה את ענין העליה ולמסרו לידים אחרות.

מכל־מקום, הסער היה לברכה. הוא הגביר בנאספים את תחושת החירום.

 

7. אל מרחבים חדשים

לאחר המהומה העיונית, היה טוב לשמוע את דו"חות הפעולה המעשית של הוועדים הארציים.

יצר החריגה מן השיגרה מצא ביטוי גם בדרך שבה ערכו מרכזים שונים את חגיגות העשרים למדינת ישראל.

רושם מיוחד במינו עשה התיאור שנמסר מפי נציג ניוּ־צ’יצ’סטר. בעיר זו נשׂכר אחד האולמות המרכזיים ובו הוקמה תפאורת שערים וחומות שסימלו את ירושלים הקדומה. על רקע זה הוצג חזיון שבמהלכו צנחו חומות אלו ונהפכו לעיי־מפולת, דבר שעורר אפילו ראשית־בהלה בין החוגגים, אך מיד עלתה וצמחה מתוך החורבות ירושלים של כיבוש רומי, ואף זו צנחה בקול נפץ, ומכאן ואילך היו קמות ונופלות בזו אחר זו, ירושלים של תקופת הפרסים, ירושלים הצלבנית, ירושלמים של צלח־אל־דין, וכן הלאה, עד לירושלים של ימי התורכים וירושלים של המנדאט, כשעיי־המפולת מסיימים כל תקופה ותקופה, עד לירושלים המאוחדת של ימינו, ומתוכה הופיע, לאחר מחול אפותיאוזה, סגן היו“ר של ועד המגבית המקומי ונשיא בית־המחסה לזקנים, שהודיע קודם־כל, כי בהיותו ממלא את מקומו של היו”ר הסובל מהתקפת לומבּאגו, הוא שולח לו איחולי החלמה. בהמשך דבריו בירך את מדינת ישראל ואת עם ישראל בחג שמח ודרש מעניני דיומא. לאחר מכן נערכה טומבּולה.

מסע הדו"חות היה רב־רושם אף מן הבחינה הכמותית הפשוטה של ריבוי הסניפים החדשים. מאז הכנס הקודם נוספו מוקדי־פעולה שאפילו במבט חטוף הכרת את רישומם במפה הציונית, ואם נזכור כי מדובּר, למעשה, במפת כדור־הארץ כולו, נדע להעריך את התנופה.

לא לשווא ציין אחד הנואמים, כי מצד שמירת הקשר האישי בין המרכז ובין הסניפים ובהתחשב עם פרטים כגון העברה רצופה של נואמים ממקום למקום וזימון חברים לישיבות, עומדת הציונוּת בפני בעיות תחבורה, אשר שום קיסרוּת עולמית לא ידעה כמוֹתן. אומרים – ציין הנואם – כי הפנטאגוֹן והקרמלין מחזיקים זה עשרים שנה להקות מטוסי־תצפית־ומחץ באוויר, בטיסה שאינה פוסקת אפילו רגע אחד, כדי לקדם פניה של התקפת־פתע. מבחינה זו, אמר, אין התנועה הציונית שונה מהן, שכן מזה עשרות שנים אין רגע שבו אין שליחים שלה נמצאים באוויר. לנוכח שגשוגה והתרחבותה של הפעילות עלינו לדעת כי הגענו למצב שבו לא היינו יכולים לקיים את הציונות לולא המצאת המטוס העלקולי וייתכן שהגיעה השעה לחשוב על רכישת צי אווירי – לא גדול, אך גם לא קטן – לצרכי ההסתדרות הציונית.

כנגד זה ציינו אחרים, בצדק, כי שגשוג ציוני עולמי זה אינו מובטח עד נצח. ההתעוררות עשויה לדעוך אם תימשך ההפוגה היחסית בין ישראל למדינות־ערב ואם לא יתחוללו פעולות־איבה בממדים של ממש. עלינו להקדים איפוא רפואה למכה ולהתחיל מיד גם בפעולות חריש לעומק.

כגון עידוד התיירוּת היהודית והפנייתה לישראל.

תנועת התיירים הבאים לישראל הגיעה בימי־התעוררות אלה לשיאים שלא ידעה מעולם. נמל־התעופה, שיהודי התפוצות היו נכנסים בו ויוצאים מתוכו איש לארצו, המה יומם ולילה, ונהפך לאחד מצמתי־המיפגש הגדולים שידע עם ישראל מימיו.

לא לשווא נשמעה דעה כי בכיווּן זה עלינו לרכז את חיפושינו אחרי תוכן חדש לחיים הלאומיים.

הוחלט להדגיש במסע עידוד התיירות גם את ענין השטחים המוחזקים. צוין כי יש להחדיר בהכרתן של תפוצות ישראל כי שטחים אלה הם שורשה ולבה של ארץ־ישראל, וכיוון שבכל שעה אנו עשויים להחזירם, הרי מוטב שהעם היהודי יזדרז לראותם.

שאלת החריש לעומק, והצורך בהגברתה של התודעה היהודית הציונית, העלו עוד כמה וכמה הצעות.

הוצע, למשל, שההסתדרות הציונית תוציא כעין הגדה מוקלטת של סדר־פתיחת־מגבית, כדי לסייע בכך לקהילות שאין ידן משגת לארגן פתיחות ונעילות בכוחות עצמן. המציע הביא עמו גם פסקול של אחת המסיבות המרכזיות שנערכו השתא, והדגים סדר תקע־חצוצרות ורעם־תופים ומסכת־ברכות ומברקי אישים ונשיאים, ומכאן ואילך השמיע תמצית ותקציר של כמה מפרקי המסיבה כגון:

1. צְלִיל נְקִישַׁת הַכַּפִּית

שֶׁל הַיוֹ"ר הַמַּנְחֶה. דִּבְרֵי

פְתִיחָה קְצָרִים. לַבְּרִית נַבִּיט.

גּוֹרַל הַיַּהֲדוּת. חִזּוּק הַמַּגְבִּית.

צַו הַתְּקוּפָה. הָעָם קוֹרֵא.

2. מַסַּע דְּגָלִים. הַדְלָקַת לַפִּיד.

שִׁירַת הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה.

מֵאָה חַזָּנִים, לְשַׁרְבִיט

הַמְנַצֵּחַ, עוֹנִים מִן הַבָּמָה.

3. הָרַב הָאַרְצִי, כְּמַגִּיד,

דּוֹרֵשׁ מֵעִנְיָן־דְּיוֹמָא:

מַה בֵּין יָרָךְ־יַעֲקֹב וּבֵין גִּיד־

הַנָּשֶׁה לְבֵין שׁוֹק־הַתְּרוּמָה.

4. הַיּוֹ"ר בִּבְדִיחוּת: אֵינִי פְקִיד־

מֶכֶס אוֹ קְצִין־שׁוּמָא.

אִתִּי אֵין פְּשָׁרוֹת. יַסְפִּיד

אִישׁ כַּסְפּוֹ עַל צֶ’ק בַּחֲתִימָה.

5. בָּזֶה אַחַר זֶה, חֲגִיגִית,

רָאשֵׁי גוֹלָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה,

קָמִים, מַכְרִיזִים אִישִׁית,

עַל כֵּפֶל תְּרוּמָה רְשׁוּמָה.

6. נוּרוֹת שֶׁל מַפָּה חַשְׁמַלִּית

בִּרְצִיפוּת רוֹשְׁמוֹת אֶת סִכּוּמָהּ

שֶׁל תְּנוּפַת הַגְּבִיָּה. כְּזִקִּית

אָץ לְמַעְלָה קַו־הָעֲקֻמָּה.

7. עֵת גּוֹרָל, הַגְרָלָה, יְריד.

סְעֻדַּת הָאֶלֶף הַיְזוּמָה.

גּוֹלָה שׁוֹקַעַת־אֶל־אֵחֲרִית

עוֹלֶזֶת בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל תְּקוּמָה.

לסיום הושמעה גם תמצית מוקלטת של המולת הסעודה שמתוכה בקעו מדי פעם נאומי כוסות־של־ברכה.

…וְהַטּוֹסְטִים הָיוּ צְפוּפִים

לְאֹרֶךְ כָּל הָאֲרֻחָה,

וְחָפְזוּ הַמֶּלְצָרִים דְּחוּפִים,

וְרַק הָאֱמֶת הַשְּׁכוּחָה

אֲשֶׁר דִּי לָהּ בְּקַב־חֲרוּבִים


עָמְדָה־מִנֶּגֶד לַשֻּׁלְחָן.

“נְסַיֵּם” – סָח הַיּוֹ"ר – "נִתְחַזָק

בִּתְחוּשַׁת מְשִׂימָה וְיֵעוּד"…

וְיוֹשֵׁב בַּמָּרוֹם לֹא שָׂחַק

מִפְּנֵי כְבוֹדָהּ שֶׁל הַנְּשִׂיאוּת.

התקליט הוסיף משלו על רוח־ההתעוררות־והסיפוק ששררה במליאה, ואף־על־פי־כן הורגש כי כמה בעיות של עיקר עודן מצפות לשעתן ועוד יש בהן כדי להסעיר את הכנס.

 

8. חוש הכיווּן

מראשיתו של הוויכוח הכללי היה ברור כי הדברים יהיו נוקבים ויורדים אל השתות.

שכן מכבר הגיעה שעתו של דיון, שינפץ מוסכמות ויחליף יסודות שנתיישנו.

אך מי שסבר כי אגב מלאכה זו ינועו אמות הסיפים ואזניים תצילינה מקול כשילים וכילפות מקרקרי־קיר, נוכח לדעת כי טעות היתה בידו.

יקשה למצוא דוגמא לתהליך כה חלק וכה נוח של חילוף יסודות והעתקת עמודי־תווך בעוד הבנין עומד על תלו בלא שינוי כל־שהוא.

שיטה כה משוכללת של בדק יסודי תיתכן אולי רק לגבי מגדלים פורחים באוויר. ואכן, חידה היא ותהי לחידה.

ובכל־זאת, היתה משמעות של בדק זה מבצבצת מפעם לפעם, ולא ברגעי הרעש הספורים, אלא דווקא בשעות הארוכות של הדממה הדקה אשר קולם של הנואמים היה מנסר בה, בחללו של אולם ריק למחצה.

פעמים הורגש כי משהו סמוי וסומא, פרוע וחשוך, מרחף ומתלבט בין הכתלים, כמין ברייה שחושי ההתמצאות ניטלו ממנה, כמין התגלמות של סילוק תחושת הקיום והכיווּן של עם שלם, אשר קרני־מישוש סמויות שלו, שהוליכו אותו עד כה לאורך מאות בשנים, בין בחושך ובין באור, נתנוונו, חדלו לפעול, והניחוהו תועה וטרוף־חושים.

הוּא שֶׁבְּהַבְקִיעוֹ בֵּין הַקּוֹרוֹת

הָיָה מַכִּיר וְחָשׁ אֶת הַסּוֹבֵב

לֹא בָעֵינַיִם, לֹא בָאֶצְּבָּעוֹת

הַגּוֹשְׁשׁוֹת, כִּי אִם כָּעֲטַלֵּף,

לְפִי תְּשׁוּבוֹת קוֹלוֹ, הַמֻּחְזָרוֹת

מִן הַפִּנּוֹת, מִן הַתִּקְרוֹת, מִן הַקִּירוֹת,

מִן הַצָּפוּי, מִן הַזּוֹמֵם, מִן הָאוֹרֵב.


הַאִם אָמְנָם נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּעֵת

אוֹבֵד־כִּוּוּן, טוֹרֵף מַעְגָּלִים,

בְּעוֹד קוֹלוֹ שָׁלוּחַ לִבְלִי הֵד

בֵּין הַמַּשְׁקוֹפִים וְהַכְּתָלִים,

אֲשֶׁר בָּהֶם מַכֶּה הוּא וְחוֹבֵט

גּוּפוֹ הָעָף – וְהַנִּבְדָּל מִן הַצְּלָלִים

בָּזֹאת בִּלְבַד: בְּכָךְ שֶׁהוּא שׁוֹתֵת

נִטְפֵי דָמִים כְּבֵדִים וַאֲפֵלִים.


חוץ מזה היה הכול כרגיל.

כמקובל בוויכוחים כלליים, סולקו המחיצות בין הנושאים שעל סדר־היום, וכך גאתה המחשבה ועלתה מכל העברים גם יחד בכמה וכמה ראשים.

נביא כאן קצת מן הדברים שנשמעו ונמסרם רק בקווים כלליים, כפי שניתנו בתקציר שהוכן לכל דורש.

1. מדינת ישראל אינה פתרון אלא בעיה:

בענין זה ניכרה נטייה כללית לקבוע, כי כשם מדינת ישראל אינה מרכז ליהדוּת העולמית, אלא אחת מארצות הפזורה היהודית (אמנם פזורה ריבונית), כך יש לעיין ולברר אם עלינו להוסיף לראותה כמרכז לפעולות ההסתדרות הציונית.

הציונות באה לעולם כדי לפתור את שאלת היהודים, ואילו מדינת ישראל לא רק אינה פותרת שאלה זו, אלא מוסיפה בעיות משלה.

2. עובדה שאומרת דרשני:

תפוצות הגולה התקיימו כאלף ותשע מאות שנה בלי עזרתה של מדינת ישראל, קיום עצמאי מלא, ואילו המדינה טוענת, מיומה הראשון, שאין לה קיום בלי עזרתן של התפוצות. עובדה זו אומרת דרשני.

3. מקלט ומשפט:

אם יש כיום ארץ בעולם שאותה הגדרה ציונית בענין “מקלט בטוח במשפט גלוי” אינה הולמת אותה, הרי זו ישראל.

שום מרכז יהודי בתפוצות אינו מוקף כמוה אויבים הזוממים למחות אותה ואת יושביה מתחת השמים.

זאת מצד הבטחון.

ואילו מצד הסטאטוס החוקי, הכול יודעים כי מעמדה, בגבולות החדשים, מוטל בספק מבחינת משפט העמים הגלוי ולכל ריכוז יהודי בגולה יש כיום יתרון על פניה מבחינה זו.

4. שחרור התנועה הציונית:

כדי שהתנועה הציונית תוכל למלא יעודה ולטפל בשאלת היהודים טיפול חופשי שאינו כפוף לפתרונות כפויים, היא חייבת להשתחרר מן הכפיפות־הרעיונית לישראל.

תהליך זה של יציאה משיעבוד כבר התחיל למעשה באופן ספונטאני, ואפשר לקבוע כי מיד לאחר מלחמת־הקוממיות של ישראל, החלה מלחמת־הקוממיות של התנועה הציונית.

מערכה זו היא כיום בעיצומה.

5. מילואים לשאלת המעמד המשפטי:

השאלה המשפטית עוררה תגובות בעיקר מצד הישראלים שהשתתפו בכנס, עיקר תגובתם: הגבולות שלאחר מלחמת ששת־הימים מערערים את מעמדה של ישראל לא רק מצד משפט־העמים אלא גם – וזה הדבר הקובע – מבחינתנו אנו. גבולות אלה הם הכרזת מלחמה על יסודי המוסר היהודי והאנושי.

קולות באולם: מה עמדתנו לגבי הגבולות הקודמים?

תשובה: גבולות שביתת־הנשק מתו, ואין לדבּר עליהם מטוב ועד רע.

קולות באולם: מה בענין גבולות החלוקה?

תשובה: גבולות החלוקה הם אמנם היחידים שנקבעו במשפט־העמים, אך גם הם נפטרו, ולהם דוּמיה תהילה.

קולות באולם: לנוכח שיעור התמותה הגבוה של הגבולות עד־כה, מה הגבולות שיש בהם כדי למנוע את המחלה, שניתקה את פתיל־חיי־קודמיהם?

כאן התערב היו"ר והפסיק את הדיון בשאלה.

נימוקו: אין לגלוֹת את הקלפים.

6. זהוּת יהודית וזהוּת ציונית:

ענין הגבולות העלה את שאלת הזיקה בין ישראליוּת ויהדוּת.

אחד המנהיגים הציוניים הוותיקים הביע דעת רבים, בקבעוֹ כי הזהוּת היהודית – כיום יותר מאשר בכל זמן אחר – צריכה בכלל להשתחרר מכל זיקה טריטוריאלית.

לַזֶּהוּת הַיְהוּדִית – כָּךְ אָמַר – אִם אֵינֶנִי

טוֹעֶה, יֵשׁ סִכּוּי פִּיקַנְטִי

שֶׁדַּוְקָא בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל תִּתְנַוֵּן הִיא

מֵאַחַר שֶׁתִּשְׁקַע בַּלֶּוַנְט הִיא.


הָעוֹלָם הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶקוּמֶנִי

הוּא פָּחוֹת וּפָחוֹת מִילִיטַנְטִי

וְלָכֵן, כְּאָדָם יְהוּדִי, הֲרֵינִי

רוֹאֶה בַּמְּדִינָה מַהוּת אַנְטִי־

יְהוּדִית.

לעתיד לבוא הוא חוזה טיפוס חדש של ציני דוּ־חי, השייך לתפוצות ולעולם כולו מזה, ולישראל מזה. ייתכן כי אפילו מבחינה ביאולוגית יוכל המדע לפתח במשך הזמן ציונים בעלי כושר־קיום בכל סטיכיה, כאותם בעלי־חיים שיש להם גם זימים וגם ריאה, והם נושמים גם ביבשה וגם בים.

ייתכן, אמר, כי בו כבר נתחוללה מוּטאציה זו, ולא לשווא הוא בן בית בכל ארץ ובכל אקלים שבעולם.

וכדי לשבר את האוזן הוסיף:

לִפְעָמִים אֲנִי (מִן הֶחָלָל הַחִיצוֹן)

שָׁב צִיּוֹנָה, לִמְלוֹן “אַכְסַדרָא”,

וּבִצְעֹד מִצְעַד צַהַ"ל, אֲנִי, בְּלִי לִרְטֹן,

מְחַכֶּה עַד עֲבֹר הָאֶסְכַּדְרָה, –

וְחוֹזֵר לְהַמְשִׁיךְ בְּרִיצַת מָרָתוֹן

אֶת נְתִיב אֲהַסְוַר (אִם שָׁמַעְתָּ)

וְלָחוּשׁ תְּחוּשַׁת בַּיִת כְּמוֹ בַּקִּטּוֹן

גַּם בְּאוֹסְלוֹ וְגַם בְּסוּמַטְרָה…

הָהּ, אַמְפִיבִּיָה הוֹלֶכֶת־עַל־שְׁתַּיִם, טְרִיטוֹן,

צִיּוֹנִי עוֹלָמִי, סַלַמַנְדְּרָה.

 

9. אבני המקום

בפרוזדורים חלפה חדשה מענינית.

נודע כי לכנס תוגש הצעת החלטה, לתמוך במפעל העברת אבנים מהר סיני אל קהילות שבגולה.

מוסדות־סעד יוכלו לרכוש אבנים אלו על־מנת לשבץ אותן במקום הנראה לעין ולחרוֹת בהן את שמות התורמים.

ואילו בתי־כנסיות והיכלי תפילה יקבעו אותן בארונות־הקודש, אלא שבמקרה זה ייחרתו, כנראה, באבנים לא שמות התורמים אלא עשרת־הדיברות.

מפעל זה שראשיתו היתה, כמסתבר, ספונטאנית, עוד לא הוגדר ולא הוּכּר רשמית, אף לא נודע לאיזו רשות הוא שייך, אך מטיילים שחזרו מטיול בסיני סיפרו כי עבודת החציבה מתנהלת במלוא התנופה. הם ביקרו במחצבות והעידו כי ההר כולו עשן.

בכנס נשמעה דעה כי ברגע שההסתדרות הציונית תאמץ מפעל זה תתערב הממשלה ותנסה להפקיעוֹ לרשות שלה, כדרך שאירע לגבי העליה והקליטה, אך דעת הרוב גרסה כי אם תנסה הממשלה להפריע, ייאמר לה כי אבן משוחררת לא תוחזר.

היו שסברו אפילו כי רק בידי ההסתדרות הציונית עשוי מפעל זה של אבני־ההר להתמלא תוכן, שכן יש בו משום המחשת הזיקה בין התפוצות ובין ישראל, ואפשר להמשיל עליו, בשינוי גירסה, את המימרה הידועה בענין מוחמד, כלומר – אם אין עם־ישראל הולך אל ההר, הולך ההר אל עם־ישראל.

מלקוש נתכוון תחילה למנוע את שילובה של תכנית זו בהחלטות המעשיות של הכנס. שני טעמים היו להתנגדותו:

ראשית, תכנית זו עשויה לטשטש חותם־ראשונות של פרוייקט ההרים־והגבעות שלעתיד לבוא. שנית, היא סמוכה מדי לתכנית “העצים אל הגולה” ואין מערבבין שמחה בשמחה.

אך לאחר שבחן את הלך־הרוחות החליט כי במקום להילחם בתכנית־האבנים מוטב להחיש את אישורו של מפעל־העצים.

מיד הגיש לנשיאות הכנס הצעה כתובה ומנומקת, בה דרש להקדים ולאשר את מפעל העצים לפני שתעלה על הפרק תכנית האבנים, העשויה לעורר בעיות מדיניות ולסבך את הדברים.

ההצעה הועברה לוועדה המתמדת.

בישיבת הוועדה, שמלקוש השתתף בה, טען אחד החברים, שקודם־כל יש לדון בענינים שוטפים שאין לדחותם.

אך מלקוש דרש לראות הצעתו כדחופה ולהעמידה בראש התור. וכך אמר:

לַכֹּל זְמַן, חֲבֵרִים. לֹא בּוֹעֵר.

בָּרוּר שֶׁנָּדוּן גַּם בִּשְׁאָר עִנְיָנִים.

אַךְ קֹדֶם־כֹּל יֵשׁ לְדַבֵּר

עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.

דעתו של מלקוש נתקבלה, ובסופו של הדיון הוחלט אפילו, כי כדי לקבוע עובדה קיימת ייערך טקס סמלי לחנוכתו של מפעל־העצים עוד לפני תום מושבו של כנס־החירום.

עם זאת, כיוון שלאחר מפעל־העצים עתיד להתאשר גם מפעל־האבנים, הוצע לתכנן הנפקת מידאליה שתנציח את שני המפעלים גם יחד.

כיוון שכך, עלתה הצעה להנציח גם את עלייתו של בּונטה.

לבסוף נימנו וגמרו כי שלושת המאורעות יצטרפו במידאליה לסמל אחד שצורתו תהיה בערך כך: בּונטה יושב תחת עץ וצופה אל מול אבן מחוטבת כשני לוחות־הברית.

קיפודי, לכשנודע לו דבר ההצעה הזאת, טען כי בשום פנים אין להנציח את בּונטה בעודו בחיים.

אך מלקוש מצא את התנגדותו מופרכת מעיקרה.

– בלי בונטה – כך אמר – לא תהיה התמונה שלימה.

 

10. הזעקה האילמת

הוחלט שבּונטה יוצג בפני הכנס באסיפה חגיגית מיוחדת.

תוך כדי דיון על פרטי המעמד החגיגי, הציע מלקוש כי לאחר שיושיבו את בּונטה על הבמה תופיע ברקע כתובת שתכריז לאמור:

“לקראת עליה של מיליון יהודים עד סוף המאה”.

על כך העיר מישהו כי הדבר עשוי לעורר בהלה.

– שום בהלה לא תתעורר – אמר מלקוש. – אנו לא נפרש לאיזו מאה אנו מתכוונים.

אלא שהחברים טענו שגם אם לא נפרש, יתפרשו הדברים כאילו אנו מתכוונים למיליון עולים עד סוף המאה העשרים.

– אולי אתם צודקים, – אמר מלקוש. – בלי פאניקה.

הוצע איפוא להציג את בּונטה בלי פירושים; בבחינת אזעקה סמלית שתהא מובנת מאליה.

– לוּ יהי כן – אמר מלקוש. – הוא יזעק ויזעיק, על־ידי נוכחותו על הבמה.

בּונטה, כשסוּפר לו על כך, נתמלא חימה והתנגד בכל תוקף

– שיזעק קיפודי! – כך אמר. – הוא העלה אותי.

הוא לא נרגע אלא לאחר שהוסבר לו שמתכוונים לזעקה אילמת.

– זה ענין אחר, – נתפייס בּונטה. – זעקה אילמת, זה אפשר.

בערב, לעת טקס ההופעה, נתמלא האולם מפה לפה. על הבמה ישבה הנשיאות בהרכב מלא.

בשמונה וחצי בדיוק נשמעה תקיעת חצוצרה ומלקוש קם על רגליו ואמר:

– חתן שמחתנו, העולה המאה אלף, מתבקש לעלות על הבמה.

אָז הֲמֻלַּת תְּשׁוּאוֹת, בְּשֶׁטֶף,

פָּרְצָה, הֵחֵלָה מִתְגַּלְגֶּלֶת

וּמֻחְזָרָה בְּרִיקוֹשֶׁטָה

מִן הַקִּירוֹת. בְּתוֹךְ מִקְהֶלֶת־

קוֹלוֹת־הֵידָד צָעַד בּוֹנֶטָה,

דְּמוּת מְאִירָה וְנֶאֱצֶלֶת,

אֶל הַבָּמָה צָעַד בְּרֶטֶט

מוּבָל הַיְשֵׁר בִּידֵי דַיֶּלֶת.


הַהִתְרַגְּשׁוּת נָסְכָה בוֹ רַעַד

וּמִשְּׂפָמוֹ יָדוֹ לֹא מָשָׁה,

שֶׁכֵּן וָתִיק אֶחָד מִוַּעַד־

עוֹלֵי־רוּסְלַן (שִׁקְמוֹנִי יָשָׁה)

נִטְפַּל: "אֲנִי מֻכְרָח לָגַעַת

בַּדְּמוּת הַזֹּאת אֲנִי (רָגַּשׁ הוּא)

פָּשׁוּט אֵינֶנִי מְשֻׁכְנָע עוֹד

אִם הִיא חֲלוֹם אוֹ יֵשׁ מַמָּשׁ בָּה".


בְּעוֹד בּוֹנֶטָה כֻּלּוֹ מֶתַח

אוֹתוֹ הוֹשִׁיבָה הַדַּיֶּלֶת

עַל הַבָּמָה, מַמָּשׁ בָּאֶמְצַע,

לְיַד מַטְרוֹנָה דְּמוּיַת־שֶׁלֶד

סְגָנִית שֶׁל "ווּמֶן קְלַבּ אוֹף נֶצַח

יִשְׂרָאֵל", (אוֹ מְנַהֶלֶת),

שֶׁהִסְתַּכְּלָה בּוֹ בְּלוֹרְנֶטָה

כְּאִלּוּ הוּא מִפִּלְאֵי חֶלֶד.


הַמַּקְהֵלָה אֶת הָעֲצֶרֶת

פָּתְחָה בְּהַשְׁמָעַת קַנְטָטָה

וְאַחַר־כָּךְ עָבְרָה שַׁרְשֶׁרֶת

הַמְבָרְכִים וְיָרְדָה מַטָּה

וְאָז, עִם צְרוֹר דַפֵּי מַחְבֶּרֶת,

מַלְקוֹש קָם (הָעֲצֶרֶת חַתָּה)

וְסָח: אֶסְקֹר נָא אֶת הַדֶּרֶךְ

אֲשֶׁר מִבָּזֶל עַד הָשַׁתָּא…


דִּבֵּר הוּא כְּשָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם

וְלֹא יוֹתֵר. אַךְ לֹא נַכְחִישָׁה

כִּי סֵבֶל דּוֹר שָׁלֵם (שָׁמַיִם!)

הַהַרְצָאָה הַזֹּאת הִמְחִישָׁה.

“אֲבוׂי” הִרְהֵר בּוֹנֶטָה “קַיִן!”

כִּי הַסְּקִירָה אוֹתוֹ הִתִּישָׁה

וּבְכָל זֹאת לֹא נָשָׂא רַגְלַיִם

וְלֹא בִּקֵּשׁ לָנוּס תַּרְשִׁישָׁה.


לְסוֹף, מַלְקוֹשׁ קוֹלוֹ הִגְבִּיהַּ

לֵאמֹר: "הָהּ, לֹא בְּזִנּוּק־פֶּתַע

הַצִיּוֹנוּת דְּרָכִים הִבְקִיעָה

עַד הַגִּיעָהּ לִשְׁלַב בּוֹנֶטָה!…

– – – לִצְלִיל הַשֵּׁם הַזֶּה הֵרִיעַ

כָּל הַקָּהָל בְּלַהַט־יֶתֶר

וְאָז בּוֹנֶטָה קָם… בְּלִי נִיעַ

עָמַד…

הוא עמד בלי ניע. הביט במלקוש. הביט בקיפודי. הביט במטרונה השלדית. פער פיו. בהה. ניסה לומר לפחות תודה רבה. אך קולו נחבא.

עמד פעור־פה.

לא השמיע קול.

כך שניות מספר. לאחר מכן חזר אל מקומו וישב.

רגע קט שררה דממה באולם. אך מיד פרצו תשואות, אוזן לא שמעה כמוֹתן.

בעתונים כתבו למחרת היום כי שתיקתו של בּונטה דיברה בקול רם שיישמע למרחוק וזעקתו האילמת לא תרד מסדר־היום.

לכל מהלליו ומשבחיו היה בּונטה עונה:

– זאת לא המצאה שלי. מלקוש המציא את זה.

היו שהציעו לו להופיע בזעקה אילמת כזאת גם בכינוסים אחרים ולערוך איתה סיבוב בארץ. אך הוא סירב.

– מספיק פעם אחת, – אמר. – שתי פעמים זו לא חכמה.

 

11. מי אתה, בּוֹנטה?

אילו הסתכלנו מקרוב בקלסתר־פניו של כמון, שעה שהיה יושב לפנות־ערב על מדרכת־קפה, היינו רואים את הרחוב צף בתוך זגוגיות־משקפיו הירוקות כמו בתוך אקוואריוּם.

כשהיה כמון מניע ראשו ומביט כה וכה, היו בבואות הבנינים והרחוב כולו מתהפכות במרחביהן המימיים של זגוגיות־המשקפיים הללו כלהקת לוויתנים.

כך היה העולם משתקף גם במוחו. ירקרק, מסתורי, רצוף הבהובים נזילים של דמיונות. בשעות אלו היו דמיונותיו קורמים צורות מצורות שונות, נהפכים לתכניות, למבצעי חישוף והוקעה, משרבבים ראשיהם מתוך ימת־ההזייה הירקרקה, או חולפים ביעף כשגביהם הקמורים מבצבצים מתוך המים בהבהובי־בזק, או מתעופפים רגע באוויר, כדולפינים.

דמיונות אלה של חישופים והוקעות, של גילויים, הפועלים כלחיצת כפתור ומפוצצים שערוריות־ענק חברתיות, היו בעלי נימה ציבורית, אפילו מדינית, שנותרה בו מימי חברוּתו במפלגה. באותם ימים נטו השקפותיו יותר ויותר שמאלה, אך נטייה זו הלכה ונתרופפה, הלכה והואטה, מחמת שני תהליכים פאטאליים שנתחוללו במקביל לה. התהליך האחד היה תהליך־ההתבגרות, סיום ימי השחרוּת ותחילת הקשישוּת. ואילו השני – ירידת קרן המפלגות והתרחקות הצעירים־ברוח מן הפוליטיקה. לבסוף יצא כמון מן החיים האידיאולוגיים, אך העובדה שהוא יצא מתוכם מן הקצה השמאלי טבעה בו חותמה. השקפתו הקודמת, שאדם צריך להקדיש חייו כדי לשנות את העולם הרקוב הזה, התחלפה בהשקפה אחרת האומרת כי אדם צריך להקדיש חייו כדי להצליח בעולם רקוב זה, אלא שגם השקפתו החדשה הכילה, כזכר לעבר הפוליטי, את תבלין הנוֹנקונפורמיזם.

משום כך הוסיפו חברי מפלגתו לשעבר לראות בו אוהד.

אף הוא היה מתנער לעת בחירות, או לרגל אסיפות־מחאה, כדי לפעול למען המפלגה. פעילות זו עיקרה היה גיוס אמנים להופעות בעצרות־עם ולחתימה על עצומות. הודות לו היו עצומותיה המדיניות של המפלגה מקבלות גוון אמנותי מיוחד של ציירים, זמרים, רקדנים, ואמני פּאנטומימה.

בין תקופות־היחלצות חברתיות אלו היה עצמאי. מקום־חיוּתו היה תחום אחורי־הקלעים של התיאטרון והמדיניוּת. בתוך אפלולית זו חיכה לשערוריה חברתית גדולה שתוציא לו מוניטין, למפולת ציבורית שתעמיד אותו על רגליו.

בערב זה, שבו אנו עומדים, נכנס כמון אל אולם המליאה של כנס־החירום. רוח השיעמום כבר היתה מרחפת שוב על פני הקהל, ואף־על־פי־כן עוד התלבט בחלל האוויר הד זעקתו האילמת של בּונטה. כמון שהה קצת באולם וירד למזנון ומשם עבר אל בית־השימוש להטיל מימיו ולתקן תסרקתו. הוא בא אל תוך פלטין המראות והברזים הנוצצים ובהיכנסוֹ הביט וקפא על עָמדוֹ.

הוא ראה את בּונטה עומד מול המראה, מסיר שפמו, מחכך שפתו העליונה וחוזר ומדביק שפמו בשנית.

תוך כדי כך הסב בּונטה פניו אל כמון ושניהם עמדו רגע זה מול זה בלי ניע. בּונטה הידק שוב שפמו באגודל ואמר:

– השפם הפרטי שלי בתיקון.

אמר, גיחך, ויצא מן הפלטין.

ואילו כמון לא ענה.

האורות הנוצצים של בית־השימוש, לובן הקירות וברק המראות והברזים והכיורים – כל אלה זרחו בתוך זגוגיות־משקפיו הירוקות כחלום של ניקל וחרסינה וחשמל. הוא ידע כי ברגע הזה הוא עומד על סף מרחבים לא־נודעים, צופני גילויים ומפולת.

בדמיונו ריחפו כותרות־ענק כגון: “מי אתה, בּונטה?” או “מה מסתתר מאחורי שפמו של העולה?”, או “נתלוש את השפמים המזויפים של הפרות הקדושות”.

אחר־כך הטיל מים ופנה ויצא החוצה.

הוא ידע בכל נימי נפשו כי אותו שפם שראה בידי בּונטה מסתיר סוד גדול, פיקציה כבירה, אונאה שלא היתה כמוֹתה בישראל.

והאמת ניתנה להיאמר: הפעם לא טעה.

מכאן ואילך ידע את המוטל עליו. מחשבותיו, הזיותיו, חלומות, משקפיו הירקרקים – כל אלה פנו אל צד אחד, לעבר מטרה אחת.

המטרה: לגלוֹת את האמת.

שכן, אם אין בּונטה מרמה את המימסד, הרי שהמימסד יחד עם בּונטה מרמים את הציבור.



 

12. שטף המנוסה

בכנס נמשך הוויכוח הכללי. היתה שעת צהרים. קיפודי יצא מן האולם, עבר בפרוזדורים, ירד במדרגות, הלך ללא מטרה, עד שמצא עצמו יושב על ספסל בשדרה הסמוכה.

נשבה רוח חזקה. מאותם משבים עזים ורצופים, הקמים פתאום בהישבר יום שרב. הרוח הלכה וגברה. כל השדרה כולה היתה כמו שוטפת ושועטת במרוצה, כל הענפים שלוחים ודרוכים וכל העלים טסים במעוף אחד כולל, וכמו חולפים במעופם על פני קיפודי, היושב על הספסל, וממנו והלאה.

קיפודי חייך:

– כל זה עשוי להתעופף פתאום ולהשאיר אותי חשוּף.

הרוח הוסיפה והתגברה.

אפילו שיח קטן, בשולי השדרה, נראה כעת כשותף לבהלה ועמד כפוף, כאילו נתעכב לרגע לקשור שרוך־נעלו, על־מנת להצטרף מיד למרוצה הכללית.

הרוח החלה מגלגלת קופסות ועטיפות וכל קש וגבב שהיו עפים ושוטפים ביעף.

עכשיו היתה הרוח מלאה אבק. קיפודי הירהר שהיא דומה לאשה גדולה עם מטאטא. הנף אחד והיא גורפת גם אותו. ניקוי כללי.

העצים הוסיפו לרוץ.

קיפודי נשא ראשו למעלה. רק השמים עמדו בלי ניע. היו נקיים מענן.

– השמים – הירהר – יתחילו לנוע בחורף.

רגע דימה כי עוד מעט יתחילו לרוץ גם הספסלים שבשדרה, ואף ספסל זה שמתחתיו ייחלץ ויברח וישאיר אותו על בלימה.

– משונה, – מילמל קיפודי. – אינני יודע מה קרה לי.

הוא אמר זאת כמעט בקול רם. ומששמע מלים אלו יוצאות מפיו, ידע כי התכוון לא רק לשעה זו אלא אל משהו מַתמיד יותר ומטריד יותר, אל תחושות שהוא מנסה להתעלם מהן בזמן האחרון ולא להודות בקיומן.

עיקרן היה בכך שדברים פשוטים, אֶלמנטאריים, שהיו לחם־חוקו זה שנים, דברים כגון החלטות, הצעות לסדר־היום, הסתייגויות, נאומי פתיחה, נאומי נעילה, היו נראים לו פתאום כאילו הם חסרי כל משמעות, כאילו התוכן נס ונמלט מתוך כל הדברים הללו במרוצה, כמו הגבב המתעופף ברוח.

אתמול, בשעת ישיבה באחת הוועדות, כשנתקל בפסוק רגיל כגון “הנשיאוּת מטילה על הוועדה להביא בפני המרכז הצעה לחישול מאמצי הסניפים בשטח הארגוני לקראת המבחנים שנכונו”, הרגיש פתאום שהוא מביט בכתוב ואינו מבין כלום. כל מלה כאילו היתה במקומה, וכאילו אמרה משהו, ואילו הכל יחד הביע ריקוּת גמורה, תוהו חלול שרק דמיון פרוע יכול לתפוס את ממדיו.

פעמים, בעת ישיבות, היה מסתכל בפרצופי חבריו, לראות אם יש בהם סימן של תהייה, או מאמץ להעלים תהייתם, אך מיד היה תופס כי האדם שהוא בוחן אותו מתחיל אף הוא להסתכל בו בתשומת־לב, וכשהיו מבטיהם נפגשים היו ניתקים מיד זה מעל זה, כאילו נתפסו בבילוש.

ייתכן, הירהר קיפודי, שתחושה זו היא נחלת הרבים. ייתכן שלא הוא לבדו חולה.

בכך צדק, אלא שאצל אחרים היה זה על־פי־הרוב תהליך מודרג, שנבע מתוך ספקות מפלגתיים, הגיח מתוך בקיעים אידיאולוגיים, נתמשך על פני שברי אוריינטאציות מנופצות, וכיוצא באלה. ואילו אצלו התחולל הדבר כמו לפתע־פתאום. הוא לא הספיק אפילו לתהות מה נתקלקל בתוכו, עד שידע שאין לו תקנה.

עכשיו, בעודו יושב על הספסל בשדרה, בעוד העצים מוסיפים לרוץ והרוח שוטפת בשמלות־אבק רחבות, היטה קיפודי אוזנו כמו על־מנת לשמוע את המתרחש בקרבו פנימה. כן, התהליך נמשך. כמין מפולת אטית הלכה ונתחוללה בו; מפולת חרישית של זכרון ושל התמצאות, התפוררות וניתוק של קשרי סמיכוּת בין המלים ובין המשמעות, בין המשמעות ובין המושגים, בין המושגים ובין הגופים. הוא לא ידע אם נתגברה התפוררות זו מיום שזייף את בּונטה, או אולי דווקא בּונטה הוא אחת הסמוכות האחרונות שעליהן נשען המיבנה הקורס.

עבודת העליה היתה עיקר עיסוקו שנים רבות. למעשה, לא היו חייו זכורים לו אלא לפי מה שעיסוק זה מילא אותם. כך בשנות השלושים וכך במשך עשרים וחמש שנה מאז ואילך, על פני אירופה, על פני חופי אפריקה ובקהילות נידחות של סוריה ופרס וכורדיסטאן. עכשיו אין הוא זוכר מתי נהפך כל זה לעבר רחוק. הוא רק יודע כי התמורה התרחשה במהירות. הכול הוטל פתאום אל תוך העבר. התעופף ברוח, עם האניות, עם החופים, הנמלים, ההפגנות, המעצרים, השחרורים, הבריחות, ההברחות. הכול. נעלם. נהפך לעיסוק משרדי. כשברקע ניצבים שערי העליה הריקים מאין בא. לא ייתכן כי ריקוּתם של שערים אלה היא בלבד מחוללת בו את ההתפוררות שאינה פוסקת אפילו רגע אחד. יש ודאי עוד סיבות. הגיל. הבדידות, החלודה המשרדית. הכול יחד. אך שעה שהיה משווה לנגדו ריקוּתם של אותם שערים, שענינם היה עיסוקו תמיד, ידע כי מה שמתחולל בו פנימה יירגע ויסתיים רק שעה שהוא עצמו יהיה דומה לשערים ריקים אלה.

אכן, עמידתם הריקה של שערי העליה העיקה למעשה על כל חיי הציבור. תחושת מועקה זו, עיקרה היה סמוי, אך מפעם לפעם היו מחריפים טעמי־לווי שלה, כגון טעם פתאומי וחד של אונאה, של מציאות שניתקה ממקורה ומתכליתה, של רעיון שרק נשורת קליפותיו מרחפת סביב, בין הדיבורים והמחשבות.

קיפודי חש בימים אלה את כל הטעמים הללו יחד וצירופם הישרה עליו סחרחורת. היה נזכר כיצד דרש ברבים במשך שנים על שנים בשבחם וגדוּלתם של שערים אלה: שערי תקופה, שערי תחייה, שערי המהפכה היהודית – מה לא אמר בענינם? עד שלבסוף הופיעה בהם, כמיצוי אחרון, דמות בּונטה הקטן עם שפמו המזויף.

פעמים היה קיפודי מרגיש כמין שד זעיר של צחוק מחלחל בו, ואותה שעה היה נדמה לו כי לא רק בקרבו בלבד אלא בכלל כולו, בכל אותו צירוף ענינים שקוראים קשרי אומה וארץ ותפוצות ותקופת התחייה, בכל זה הולך ומבשיל משהו העתיד ליהפך לבדיחה שאין דוגמתה בשום אומה ולשון.

לא. היעדר העליה לא היה רק שיבוש או כשלון של פרוגראמה לאומית חיונית. הוא היה יותר מזה. כשם שהעקרוּת היא יותר מאשר פגיעה במיכסת־הילודה.

שערים אלה עמדו זה למעלה מחמש־עשרה שנה כגיחוך פעור וקופא אל מול המדינה, שקמה בפירוש מתוך התכוונות אליהם ובשבילם; כגיחוך פעור וקופא אל מול כל אותם ערכאות וזירות־משפט שבהם עמד העם היהודי בדין עם אומות העולם על הזכות להחזיק שערים אלה פתוחים; כגיחוך פעור וקופא אל מול העובדה כי לאחר היפתחם עלה בם גל של נרדפים־יהודים שנותרו בעולם ולאחר מכן, לפתע־פתאום, הושלך הס והכל נדם ונתרוקן ואין בא. היחידים שהתפרצו מאז לעלות לישראל היו צבאות־ערב, שעלו ונהדפו, וחזרו ונהדפו, ובין הדיפה והדיפה, בין מלחמה למלחמה, חזרו השערים לריקוּתם ודממתם.

דומה היה שכך יימשכו הדברים וכך יהיו לשיגרה, אשר נצנוץ הטירוף שבה יקהה ויועם מכוח ההרגל.

אלא שהגורל עתיד היה להגות בענין זה עוד הברקה שטנית אחת.

מלחמת־ששת־הימים כמו סילקה את החיִץ האחרון שמנע בעדנו מלתפוס את החזיון בכל מלואו, ומכאן ואילך ניצבים אותם שערים פעורי גיחוך גם אל מול פני התקומָה המדינית וגם אל מול ארץ־ישראל כולה, זו שמדינת ישראל נרתעת עכשיו מפניה מאין עולים.

גיחוך זה כאילו מאציל מצלמו על כל מה שניצב מולו, ולאט לאט מתחילים קורותינו, כל הסיפור היהודי כולו, להתעקם קמעה־קמעה, תג לתג, לפי קווי־היסוד של גיחוך נורא זה.


וְאָמַרְנוּ: עַל פְּנֵי הַנִּגְלוֹת

הוֹסִיפִי לָעוּף, מְגִלָּה.

וְאִם יִשְׁאָלוּךְ בַּמְסִלָּה:

מַה כֹּחַ רָם עַל כָּל תְּהִלּוֹת?

הָשִׁיבִי: כֹּחַ הַקְּמִילָה

הָאַדִּיר וְנוֹרָא־עֲלִילוֹת.


שׁוֹרַרְנוּ מִזֶּה יְמֵי דוֹר,

בִּשְׂפָתֵנוּ זוֹ הָעִבְרִיָּה,

כִּי מִיָּם וְעַד יָם לַבֹּקֶר־אוֹר

מְקִיצוֹת תְּפוּצוֹת עַם, כִּי תְחִיָּה…

וּמָה אִם יֻבְרַר פִּתְאֹם

כִּי זְרִיחָה קָרָאנוּ לַשְּׁקִיעָה?

מַדּוּעַ מַחֲשִׁיךְ הַיּוֹם?

הַאֻמְנָם נָפְלָה שְׁגִיאָה?

מִתּוֹךְ הַלָּשׁוֹן וְהַכְּתָב

נִשְׁקָף סִפּוּר־קוֹרוֹת.

אַךְ מַדּוּעַ יָסֵב פָּנָיו?

הַאֻמְנָם אֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ?


הַיְנֻתַּק הַסִּפּוּר הַלָּז

בִּקְצֵה נְתִיבוֹת רְחוֹקוֹת,

כְּמוֹ חֹרֶף רָחוֹק וָעָז

שֶׁאֵין רוּחוֹתָיו שׁוֹרְקוֹת?

הַבָּרָק מֵצִיץ וְנָס

וְשׁוּב הַסְּבִיבוֹת רֵיקוֹת.

רַק הָרַעַם עוֹבֵר עִם פַּנָּס

יוֹרֵד, עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת.


אַל בְּחָפְזֵךְ מְגִלָּה.

הַזְּמַן אֵינוֹ דוֹחֵק.

עוֹד חָזוֹן לַמוֹעֵד. הַחֲבִילָה

רַק מְנַסָּה לְהִתְפָּרֵד וּלְהִתְפָּרֵק.

זוֹ עוֹד רַק מַחְשָׁבָה תְּחִלָּה

עוֹד לֹא סוֹף מַעֲשֶׂה. חוֹרֵק

הַמַּסָּד, חֲרִיקָה מְשׁוּלָה

כִּצְחוֹק. אַךְ עוֹד אֵין צוֹחֵק.


ואף־על־פי־כן, סימני צחוק ראשונים כבר החלו מבצבצים פה ושם. מסתבר, שהדבר התחיל בכל־זאת.

מי שדיפדף בספרים, אם ספרי קודש או ספרי חול, ביחוד בכרכים של היסטוריה או תולדות הציונות, היה רואה כיצד פסוקים שעל גבי הדף הפתוח מתעוותים ברגע שהם נגלים לעין, ולא היה ברור אם זו עווית שלפני צחוק, או עווית של צחוק שנקטע והוא מתכווץ ומתאפק עד שהספר ישוב וייסגר, ואז ישוב הצחוק להלך בין הדפים באין מפריע.

ועוד תופעה ראויה לתשומת־לב:

פסוקים וסיסמות, שהנואמים היו רגילים לשלב בדבריהם, החלו להימלט מתוך הנאומים.

ומעשה בנואם אחד, שהיה נוהג להכריז כמעט בכל נאום שנשא במשך ארבעים השנים האחרונות, שאין דוגמא ומשל בעולם לקשרי הנצח שבין העם היהודי לבין הארץ והלשון, והחוט המשולש לא במהרה יינתק. תמיד היה שוהה לפני פסוק מסיים זה, עד שהיה פולטו כהברקה שהאירה את מוחו במפתיע. ובכן, בימים אלה, כשהגיע למקום זה, נשתהה למעלה מן הרגיל, שכן פסוקו נשכח ממנו, פרח מזכרונו, ובעוד הנואם שוהה ומגמגם, ראו כל הקהל כיצד אותו פסוק עף ועובר מעל לראשי הנאספים לעבר פתח־היציאה. הסדרנים ניסו לעכב בעדו, אך הוא נחלץ ונמלט.

לאחר זמן מצאו את הפסוק נחבא באחד החצרות, והמחפשים שגילו את מחבואו מספרים כי שמעוהו ממלמל לנפשו כדלהלן:


אַשְׁרַי שֶׁקַּמְתִּי וָאֶבְרַח

מִשִּׂיחוֹ שֶׁל הָאִישׁ וְשִׂיגוֹ

וּמִתּוֹךְ נְאוּמוֹ הַמֻּפְרָךְ

שֶׁנִּתְרוֹקֵן מֵעִנְיָנוֹ וַהֲגִיגוֹ.


לאחר מכן שמעוהו צוחק חרש.

ומאחר שהיה זה צחוק מידבק החלו רצי צחוק מפכים ונענים לו כהד מתוך כל הספרים והכתבים המועדים לכך.

רק המגילות הגנוזות שקטו כקדם בתוך תיבותיהן ולא צחקו. אולי חששו לצחוק פן תתפוררנה.

 

13. שיבוצים ושיפוצים

כיוון שהוחלט להקדים את חנוכתו של מפעל “העצים אל הגולה”, נעשה הענין דוחק ועל משרד מיקס הוטל להכין את האירוע תוך ימים אחדים.

עכשיו באה מיקס אל מלקוש לקביעת סידורים אחרונים.

אגב כך סיפרה גם על תכניות למסע־פרסום כללי של המפעל, לטווח ארוך יותר. יש רעיון, אמרה, להכין תקליט הסברה לשידור בארץ ובחוץ־לארץ, ודברי ההסבר יישמעו על רקע של קטעים מוקלטים מן המלחמה.

מלקוש עיווה פניו:

– הייתי אולי נרתע מזה.

מיקס השיבה כי בשום פנים אין להירתע מזה, אלא שבקשר לכך נצטרך, כנראה, לפנות לבג"ץ. בדקנו את החומר המוקלט ומתברר שהקרבות המרים ביותר הם ברשותן של חברות ספורות. אנו נבקש צו־על־תנאי. שיבואו וינמקו מדוע לא תתחלק המלחמה שווה בשווה בין המפיקים.

– אנו נקליט גם את טקס העץ הראשון – אמרה מיקס – ולאחר בישול נשתמש אולי בחלקים ממנו.

– כיוון שהרקע הוא מלחמת־ששת־הימים – אמר מלקוש – איני בטוח אם הטקס ישתבץ.

– אנו נשבץ אותו. קבעה מיקס. – אגב, כדאי שהנואמים, וגם אתה כמובן, ישתדלו להגביה קולם. יש להביא בחשבון שלפעמים יישמעו הדברים ממש מתוך שאון הקרב.

– מסופקני אם כל ההופעות יתאימו לרקע. – אמר מלקוש. – קיפודי, למשל, לא היה כלל בארץ בזמן המלחמה, ויהיה משונה לשמוע את דבריו מתוך הפיצוצים.

מיקס אמרה שקיפודי לא ידבר.

– כך יאה, – המשיך מלקוש. – במידה שהספיק להשתתף בלבטים, טען שמלחמה לא תהיה. כך בפירוש. לא תהיה מלחמה. עשרות אנשים שמעו. אני אומר – תהיה מלחמה. והוא – לא תהיה.

תוך כך שאל אם נכונה השמועה שמשרדה של מיקס עומד לקבל הצעה לבינוי הדמות הציבורית של אנשי הצמרת.

– כן, – אמרה מיקס – פנו אלינו בהצעה כזאת, ואנו מעיינים בה.

– זו מלאכה אחראית, – אמר מלקוש. – וגם נחוצה. עלי רק להתרות בך, גברת מיקס, שאין זו עבודה קלה. במקרים רבים תצטרכו ליצור את הדמות יש מאין.

– זה ברור לנו, – אמרה מיקס.

– להלן שאלה את מלקוש מה יהיה תוכן נאומו בטקס.

– מה שייך תוכן? – תהה מלקוש. – נאום. דברי פתיחה כלליים. חגיגיים, כמובן.

– אם נחוצים לך כמה נתונים – אמרה מיקס – חומר סטאטיסטי, או כמה משלים מעולם הצומח, אפילו אילו הברקות, משרדנו יכול לספק לך את הדרוש.

– אין צורך, – אמר מלקוש. – בכל מה ששייך ליעור, יש לי מן המוכן. האדם הוא עץ השדה. על זה אני בונה.

– אולי – אמרה מיקס – איזו המחשה ציורית. למשל, שהעץ יוצא לייצג את ישראל בעולם.

– חלילה, – אמר מלקוש. – זה יתפרש כהסגת גבול של משרד־החוץ.

– בכל־זאת – התעקשה מיקס – כדאי שתאמר משהו שיצלצל כמו סטייטמנט.

– אני אולי אגיד שהשעה גורלית, – נענה מלקוש. – זה אינו מחייב.

– אם כך – אמרה מיקס – אולי מוטב שתציין בראשית דבריך, שבהתחשב עם הנסיבות אינך מתכוון לומר כלום.

– אני מקווה – ענה מלקוש – שהציבור יעמוד על כך מאליו.

 

14. עץ השדה

לטקס חנוכתו של מפעל העצים אל הגולה נבחר אחד האשלים העתיקים. עץ ענף ורחב גזע.

הוא צמח על פני תלולית נמוכה, שממולה הותקנו שורות ספסלים בחצי גורן עגולה. ליד האשל הוצב דוכן לנואמים.

בסמוך התנשא עגורן־ענק, ושרשרת שלו כרוכה על גזעו של העץ, כשהיא עטורה בסרטי תכלת־לובן.

האשל, אשר שרשיו כבר נחשפו, לצורך ההעברה, עמד נשען על סמוכות, שהיו מעוטרות אף הן. בינתיים הוסיף לטלטל צמרתו ברוח וצפרים עוד התעופפו סביבו.

שעה שהשמש החלה נוטה מערבה, כבר היה הקהל נערך על הספסלים. התזמורת הנעימה בינתיים שירי־לכת ושירי ציון.

תרועת חצוצרות בישרה את פתיחת הטקס. מקהלה עלתה ונתייצבה משני צדי האשל ופצחה בשיר “עץ נטעו ידי”.

הדגלים התנפנפו ברוח.

מלקוש עלה לדוכן ושיכך בתנועת־יד את התשואות שקידמוהו.

הוא שירטט בקווים כלליים את תכנית “העצים אל הגולה”, עמד על משמעותו של המפעל ועל היותו יונק מן השרשים.

העץ טילטל ראשו לכאן ולכאן ולא היה ברור אם הוא מסכים לדעת הנואם או חולק עליו.

משמעות עמוקה – אמר מלקוש – יש גם לעובדה שהעץ הזה יוצא לדרכו, אל תפוצות ישראל, בימים שבהם נתרחש לעינינו עוד מאורע שיש בו משום סמל נעלה: עלייתו של בּונטה. שני הסמלים האלה, בּונטה והעץ, יאים זה לזה. שניהם נטעי נעמנים.

כאן הרים מלקוש קולו ואמר: הכי נקרא שמו בּונֶטה? באמרנו בּונטה הרינו אומרים "בוא, נֶטַע!' בוא והיה נטע נטוע בארץ. ואילו לעץ אנו אומרים: “צא, נטע! צא אל אחיך בגולה והבא להם בשׂורת הארץ”.

בּונטה, שישב בשורה הראשונה, פנה ולחש על אוזנו של קיפודי:

– אם נחוץ, אני מוכן לזעוק עוד איזו זעקה אילמת.

– שב בשקט! – חתך קיפודי בזעף.

בּונטה הביט כה וכה וראה שאותה אשה שלדית, של כנס־החירום, יושבת בסמוך ומסתכלת בו. הוא נתכווץ קמעה, הסב ראשו הצידה וראה את ירוק־המשקפיים עומד בקצה שורת־הספסלים ומביט בו אף הוא.

לבו נקף נקיפת פחד. האומנם בולשים אחריו כדי לגלוֹת מיהו?

הוא פנה שוב אל קיפודי ולחש על אוזנו:

– נדמה לי שעוקבים אחרינו.

– אל תתנועע… – לחש קיפודי בחימה, – תדבר בלי להסתובב. מי?

– הרזה הזאת מן הנשיאות, – דיבר בּונטה כשהוא מביט נכחו ופניו קפואות.

– אל תהיה אידיוט. – לחש קיפודי. מי עוד?

– ההוא שם בקצה. במשקפיים כהים.

קיפודי לא נע. אחר־כך הסב ראשו לאט, ראה את ירוק־המשקפיים. החזיר ראשו, נתאבן ולא אמר דבר.

תוך כך הרגיש בּונטה כי משהו זוחל על גבו, מתחת לחולצה. ניסה להשחיל ידו מתחת לצאוורונו, כדי לבדוק מה הדבר, אך קיפודי תפס בזרועו והחזיר אותה למקומה.

מלקוש נתקרב אל סוף נאומו והצהיר כי אנו נגיע עם מפעל־העצים אל כל קהילה וכל בית בתפוצות, עד שנראה את כל אחינו, הפזורים בארצות הגולה, יושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, שיישלחו אליהם ישר מארץ־ישראל.

– משהו זוחל עלי… – אמר בונטה בלחש אל קיפודי, בלי להפנות ראשו. אך התשואות, שעלו עם סיום נאומו של מלקוש, החרישו את קולו. לאחר ששקטו התשואות חזר ואמר:

– אני מוכרח להסיר את החולצה. משהו זוחל עלי.

אך אותו רגע נתחדשו התשואות לכבוד המטרונה השלדית שהוזמנה לגזור את הסרט המחבר את העץ לאדמה. היא נטלה מספריים, גזרה את הסרט ואחר־כך ניגשה אל האשל וניפצה אליו בקבוק שאמפניה, כבעת השקתה של ספינה המפליגה לחצות אורחות ימים.

הזחילה לאורך גבו של בּונטה נתחדשה ביתר־שאת.

רגע הרגיש כאילו העוקבים אחריו כבר ממששים אותו באצבעות.

החליט לשתף בהרגשתו זו את קיפודי ואמר, כשהוא מביט נכחו:

–הם כאילו שלחו איזה שרץ לבדוק מי אני.

קיפודי החוויר ושאל בלחש:

– מה אמרת?

אך אותה שעה נשמעה תקיעת חצוצרה. מנוע־העגורן החל רועם וזרוע־הברזל שלו הורמה והשרשרות שעל העץ נדרכו.

העץ התנודד והחל מתרומם באוויר ומישהו אמר: חבל שהרצפלד איננו פה עכשיו.

העץ ריחף באוויר וקפא לרגע בין שמים וארץ.

אז החלה זרוע־‏העגורן סובבת והעץ החל רוחף בחצי מעגל וגולש מטה. תוך כדי גלישה עבר על פני שורות הספסלים הראשונות וכמעט גילח את ראשו של בונטה.

בּונטה הספיק להתכופף ולמשוך למטה גם את ראשו של קיפודי. העץ חלף מעליהם והמריא שוב. הבהלה שאחזה לרגע את הקהל נתחלפה במחיאות־כפיים.

מכאן ואילך סבבה זרוע־העגורן ונעצרה מעל לכלוב־אריזה. הזרוע נשתפלה למטה והורידה את האשל אל תוך הכלוב, כשבדיו מזדקרים מבעד למוטות הסורג.

– טוב שהוא כבר שם. – אמר בּונטה וגירד פדחתו. – עץ כזה צריך לקשור חזק.

תוך כך עברה הזחילה אל חזהו, הוא מיהר לפרום כפתורי חולצתו ואותו רגע יצא מפתח צאוורונו גמל־שלמה גדול שנשא ראשו והביט אל תוך פניו, ופרח.

בינתיים לא השגיח בּונטה כי המקהלה תפסה שוב מקומה ליד הדוכן, וכשזו פצחה פתאום במזמור, יחד עם תרועת התזמורת, נזדעזע מרוב פתיעה.

אחר־כך החל הקהל יוצא בחפזה כשהרמקולים מנגנים “חושו, אחים, חושו”. גם השמש החלה שוקעת במהירות, וענן־האבק שעל פני המגרש האדים והזהיב.

 

15. כנפי חזון

לאחר הטקס נתלקטו כמה פעילים והחליטו לסור אל בית־הארחה סמוך, לטעימה קלה. גם בּונטה הוזמן, אך קיפודי הצליח להחיש אותו ישר אל המלון, שכן למחרת היה עליהם להשכים קום ולצאת לסיור בארץ.

בבית־ההארחה הוגש כיבוד קל ולאחר כוס ראשונה להצלחת המפעל שאל אחד מפעילי התפוצות:

– מה השיכונים שראינו היום בדרך? נדמה שהם ריקים.

הוסבר לו שהבתים ריקים משום שהם נבנו לצרכי קליטת עולים.

הסבר זה הניח דעתו של השואל והשיחה היתה נכונה לפנות אל נושאים אחרים, אך מלקוש המשיך ואמר:

– אף־על־פי שהשיכונים ריקים תתחדש תנופת הבנייה. בענין זה יש לי רעיון מסויים.

ולאחר שהפצירו בו לפרש דבריו, הוסיף ואמר:

– קודם־כל נבסס את מפעל־העצים. אך לטווח ארוך יותר אני רואה עץ ובית יחד.

כל הנוכחים מצאו כי רמז זה רק מגרה את הסקרנות וביקשו פרטים.

– הכוונה, בקווים כללים – אמר מלקוש – היא לייצר בישראל בתים טרומיים שיישלחו לגולה. בית מארץ־ישראל כהשלמה לעץ מארץ־ישראל. בית קהילתי שאיש יהודי יוכל להיכנס בו ולשהות בו רבע השעה או מחצית השעה ולהתבשם מאווירה של ארץ־ישראל.

בין הנאספים עבר מלמול של הערכה.

– יש בזה יסוד בריא, – אמר מישהו.

– היסוד – אמר מלקוש – הוא הרעיון הציוני. הוא אחד ואין שני.

כך דיבר והרגיש כיצד תכניתו מצמחת כנפיים.

– אמרתי שיהודי יכול להתבשם מאוויר הארץ – הוסיף בחום – כיוון שמסביב לעץ־ישראלי אשר בית־ישראלי עומד בצלו אפשר יהיה גם ליצור מיזוג אקלים־ישראלי ובפירוש לא רק בתוך הבית פנימה, אלא גם מסביבו. קוטג' זה יהיה נתון בתוך כדור גדול של זכוכית – או חומר פלאסטי שקוף – ותופעות הטבע תתרחשנה בתוך כדור הרמטי זה, מתוך אי־תלות גמורה באקלים התפוצה.

אחד הפעילים העיר, כי בזמן האחרון נערכו נסיונות חשובים בכיווּן זה, בקשר עם תיכנון אקלים מלאכותי על הירח.

– נכון – המשיך מלקוש. – תכנית אפּוֹלו. זו שימשה לי נקודת־מוצא – ולאחר שתזכורת זו הוסיפה תנופה לחזונו, הסביר: מסביב לבית ולעץ אפשר יהיה ליצור חמסינים או סוּפות־רעמים ישראליות, או רוחות סתיו שלאחר ימים נוראים. אפשר יהיה – הוסיף ודיבר כשהוא חש סחרחורת נעורים שכמוֹתה לא ידע מימי חלוציוּת ראשונים שלו בארץ – להעביר על פני העץ זריחות ושקיעות ישראליות, לילות כנען, ימי חורף. תארו לכם קהילה יהודית נידחת בגולה, המקיימת בתוכה שמורה טבעית ובה יום־חמסין ישראלי בעיצוצו של חורף אירופי או אמריקאי, ולהיפך – ליל־חורף ישראלי, מלא ברקים ורעמים, בתוך צהרי יום קיץ מקומי, וריח האוֹזוֹן הנוצר על־ידי ההתפרקויות החשמליות של החזיזים הישראליים מחיה נפשות כיין הטוב.

– בתוך אזורים הרמטיים אלה – המשיך מלקוש – אפשר יהיה להחיות אפילו תמונות מראשית ימי ההתישבות בארץ. ביצות הקדחת, החאן בחדרה, ראשית ימי דגניה וכנרת, יתושים, בּרחש, כל שאר פגעים ונגעים, כדי שיהודים יסתכלו ויראו בכמה עמל ומסירות־נפש נקנתה ארץ־ישראל.

לשמע דברים אלה קם ישה שקמוני, מעולי “רוסלאן”, ניגש אל מלקוש ונשק לו על קרחתו ולאחר מכן פרש הצידה ומחה דמעה מלחיו בלי אומר ודברים.

– תודה, אמר מלקוש – וניגב קרחתו. אני מבין אותך, ישה.

אחד הפקידים אמר:

– אם ישה שקמוני בוכה כשהוא שומע זאת, הריני משער איזה פלגי מים ישטפו שם מעיני היהודים שעה שיראו את החזון בהגשמתו.

– הם יתייפחו מרוב שמחה – אמר מלקוש.

– לאחר מכן פרש שוב כנפי דמיונו והוסיף:

– עליכם להביא בחשבון שלא רק ברחש וקדחת יודגמו שם. אנו נקבע בתוך המיבנה הפלאסטי מנגנון שיפעיל, בלחיצה על כפתור, צלמי אדם מיניאטוּריים, שיחרשו ויזרעו ויטעו ויקצרו ויסללו כבישים ויבנו ערים עבריות. רובּוטים קטנים, חלוצים, חולמים ולוחמים, הרואים ברכה בעמלם, שרים ורוקדים ושׂשׂים ושמחים כמונו בימים ההם.

ישה ביקש לקום ולומר משהו, אך לא היה בו כוח אפילו לעמוד על רגליו, והוא חזר וישב.

מישהו אמר שאין להסתפק בנוסטאלגיה של תמונות עבר. יש להעלות בחזון גם את ארץ־ישראל של זמננו.

– כמובן, כמובן – נזדרז מלקוש. – גם ישראל של זמננו תהיה שם. למעשה אפשר יהיה לבחור בכל תקופה שהצופה מבקש לחזות בה. לחיצה על כפתור תחליף את הזמנים. אדם יוכל להעביר לפניו בזה אחר זה את המשברים, המאורעות, ההפגנות, ההעפלה, הכרזת־העצמאות, המלחמות, העליה ההמונית, מרבד־הקסמים, הפיתוח, הכל בכל. אדם יוכל להעלות גם את ארץ־ישראל שלעתיד לבוא, זו שאנו חוזים בעיני רוחנו, זו שעם רב שוכן בה לבטח וחי חיים שלימים, חיי אושר ודרור. מראות של קיבוץ גלויות יהיו חלק לא־נפרד מן המסכת. מטוסים יהיו נוחתים בזה אחר זה, אניות תהיינה שטות בלי הרף אל חופי הארץ ומביאות יהודים עולים, עם גדול ורב, יומם ולילה, יומם ולילה…

…דְּבָרָיו שֶׁל מַלְקֹושׁ נִמְשְׁכוּ, הֶעְפִּילוּ,

שְׁעַת־עַרְבִית הֶחְשִׁיכָה לְאִטָּהּ.

יָשָׁה שִׁקְמוֹנִי לֹא נִסָּה אֲפִלּוּ

לְדַבֵּר… בָּכָה בָּעֲלָטָה.

וּמִמּוּל, בִּפְאַת יָם, דִּמְדּוּמִים הִגְחִילוּ

וְאֹפֶק אֲדֹם־חֹטֶם יִבֵּב בַּמִּמְחָטָה.

אחדים מן הנוכחים העלו את שאלת המימון.

על כך השיב מלקוש כי הגשמת החזון תהיה כרוכה, כמובן, בהוצאות גדולות, אך כנגד זה לא תהיה ישראל־הרמטית זו זקוקה לתקציב־בטחון; גבולותיה יהיו גבולות העולם כולו והיא תתפשט בכל הארצות. זו תהיה ארץ־ישראל שבה לא תשקע השמש לעולם. ולמקרה של קֶצֶר נכין גם גנראטורים.

זאת ועוד:

חוץ מן התרומות ייגבו גם דמי־כניסה, ויש לשער כי לא רק יהודים יבואו לראות בחזיון, אלא – כדברי המשורר – מים ועד ים יצאו ישתוממו לראות מה פעל קטון־גויים עם נד.

כך דיבר מלקוש והכל מחרישים ומשתאים.

 

16. המקום הנמוך

בינתיים הוסיפו המעיינות שעל שפת ים־המלח למלמל על פני האבנים המלוטשות, המכסות אזוב רירי וסמיך. סיביו הארוכים היו דבוקים לאבן והמים החולפים סרקו אותו בלי־הרף.

הערבה עמדה ריקה. מצד צפון הלבין משטח גבנוני חשוף, שחיוורונו חיוורון הסיד. מזה ומזה עמדו הרכסים.

ההרים שמעבר לימה – הריחוק לא טישטש את קוויהם החדים. שכן המרחק היה כמו נטול אוויר. מרחק שאינו חיִץ. שאינו מקהה את הפרטים.

ואילו הרכס שמעבר מזה – צוקיו עמדו סמוכים, ולכן נראו גבוהים יותר, זקופים, נבצרים, ובהם, פה ושם, פיות פעורים של מערות.

אחת מהן היתה מערת המגילות. זו נשקפה ברורה מכולן, פתוחה כאמירה שנקטעה באמצע.

הערבה עמדה ריקה. קפאונה היה חזק מן התמורות. הן אלו שמקדם והן אלו שבהווה. באמצע המרחב עמדה כורסת־קטיפה אדומה שנראתה למרחוק. רהיט פתאומי ומשונה שאינו מתקשר שום קשר של הגיון עם הסובב.

היא ניטלטלה, כנראה, מן המלון הסמוך, השומם עכשיו, ונשארה בלב הכיכר. לוהטת באודם הריפוד.

מרחב זה היה אחד המקומות שבהם נראית הארץ חשופה, בלא משקעים של ערים וממלכות שמתגבבות זו על גבי זו. כאן ביצבץ השלד העירום. שלד הגוף שהוא הזכרון.

זכרון מעורטל וחד. כמו צופה לפגישה שנועדה למקום הזה ולזמן הזה בדיוק. והנה הכול מואר וגלוי והשמש כבר נוטה מערבה. ואין איש.

מרחוק נראתה רק קבוצת פליטים צועדת מזרחה כדי לעבור את הירדן. זקן רוכב על חמור ואחריו השאר, עם מטלטלים וחבילות.

אחריהם הלכה נערה ערביה. שמשיה צבעונית בידה. הלכה נחשלת. כמאסף. היתה צולעת.

קבוצה זו הלכה ונתרחקה. הנה נעלמה. רק הנערה עוד נראתה מרחוק. על־פי השמשיה השטה באוויר. אחר־כך נעלמה גם היא.

וכך נמשך השקט עד שהחלה השמש נעלמת אחרי הרכס המערבי, וצלו של ההר החל מתארך ופושט על פני הכיכר. הצפייה היתה עדיין חדה ונוצצת. ואין איש. ואז נעלם הנצנוץ האחרון ואותו צל מתארך החל נע במהירות רבה יותר על המישור ונראה רגע ככף־יד גדולה, מכסה, מוחקת את הפנים המחכות.

ורק הכורסה האדומה, באמצע הערבה, להטה עדיין. כשִׂמחה לאיד. ומצד צפון הלבין מישור הסיד הגבנוני מתוך האפלולית. הוא יישאר לבן גם בחושך.

אז הגיעו לערבה כמה אוטובוסים של תיירים יהודים ויושביהם נפוצו מסביב למעיינות.

היו שנערכו לפיקניק חטוף והיו שהוסיפו להצטופף מסביב למדריך כדי לשמוע הסבריו שנאמרו באנגלית, על־אודות המקום הנמוך ביותר על פני כדור־הארץ.

בתוך קבוצת תיירים זו הגיעו לכאן גם קיפודי ובּונטה. הם יצאו בבוקר ועכשיו עמדו לסיים את תכנית היום הגדוש. מאחר שהחנייה לא היתה עתידה להימשך עת רבה, נשאר קיפודי באוטובוס וביקש להשאיר תחת ידו גם את בּונטה, אך הלה נחלץ ויצא למרחב.

מאחר שלא השתייך לשום חבורה וגם מחמת הוראתו של קיפודי להימנע משיחות עם זרים, שוטט כה וכה, עד שפרש הצידה ושכב אפרקדן על האדמה.

פתאום התנער לשמע צפירות עזות. הביט כה וכה והבין כי נתנמנם בינתיים. מסביב לא נראתה נפש חיה. מרחוק שב והופיע רק אחד האוטובוסים ופנסיו נדלקים וכבים וחוזרים ונדלקים כסימני־איתות והוא צוֹפר צפירות מקוטעות.

בּונטה נבהל. שיער שמחפשים אותו. אין יודעים היכן הוא. מיד אמר לקפוץ ממקומו ולרוץ אל החברה, אך לא הספיק לקום עד שצנח בחזרה על האדמה. מישהו החזיק בו ולא נתנוֹ לזוז. הוא ישב רגע בלי ניע. פחד להביט אחורנית. זיעה קרה כיסתה אותו. ביקש לצעוק, אך לא השמיע קול. אחר־כך משך עצמו בכוח וניסה שוב לקום, אך רגלו נשמטה מעל אבן חלקה והוא חזר וצנח אפרקדן, בשנית, כמו אל בין זרועותיו של המחזיק בו. ייתכן כי התעלף לרגע מגודל האימה. אף־על־פי־כן משך שוב בכוח, והפעם ניתק והתגלגל קדימה. משהרגיש כי נחלץ זינק וקם על רגליו. מיד החל רץ בלי להביט אחורנית. תוך כדי ריצה עבר הרהור במוחו שאין הוא שומע קול צעדים מאחוריו. החליט להסב ראשו אחורנית. הצצה חטופה, תוך שהוא ממשיך לרוץ, לא העלתה כלום. הציץ בשנית. לא, כנראה אין איש. האט צעדיו. הרגיש כי שוכת־שיח תלויה ברצועת הנרתיק הריק שנשא עמו תמיד. משך בשוכה וזו נשרה. תוך כך שיער שהוא התהפך, כנראה, בשנתו והרצועה נאחזה בסבך. משהבין בונטה כי לא אדם ולא שד החזיקו בו, הפסיק מרוצתו ופלט זעקת חרדה. זו נסבה לא על מה שנתברר לו עכשיו, אלא על מה שחלף במוחו לפני־כן. משהלך והתקרב אל המכונית החל צולע על ירכו. רגלו נקעה כנראה בזמן ההיאבקות עם השיח, אלא שמרוב בהלה לא הרגיש בכך קודם.

– מה קרה? – שאל קיפודי בבהלה משהופיע בּונטה בפתח המכונית. רגש־רווחה שעלה בו, למראה אבידה זו שחזרה, היה מהול באכזבה. בסתר־לבו קיווה שאולי נתרחש נס ובּונטה נעלם כי לקח אותו האלוהים.

– מה קרה? – חזר ושאל.

– אם אני פה, סימן ששום דבר לא קרה, – אמר בּונטה. – איזה צמח תפס אותי והחזיק אותי קצת עד שהתפטרתי ממנו. זה הכול.

משראה המדריך את בּונטה נכנס למכונית כשהוא צולע סיפר לתיירים כי לא הרחק מכאן, קצת דרומה, נאבק יעקב עם המלאך שהחזיק בו עד עלות השחר.

– אצלי, תודה לאל, זה הלך יותר מהר, – אמר בּונטה.

האוטובוס סבב ופנה לדרכו ובּונטה בתוכו.

זמן־מה נראו אלומות פנסיו חותכות את האפלולית היורדת. ואחר־כך נעלמו גם הם. ושוב נשאר הכל דומם וחשוף. רק לובן הסיד שבפאת צפון נשאר בוהק, כמו רואה הכל.

ורק הכורסה האדומה שבלב המרחב האדימה עדיין כשִׂמחה לאיד, אך גם שִׂמחה זו הלכה וקהתה בחשכה היורדת עד שלבסוף נשארו רק צוקים ומלח ומישור שזכרונם אבד.

 

17. לשומע ינעם

בּונטה חזר מן הטיול באפיסת כוחות.

– אני רק אוֹכל משהו ואשכב לישון – אמר לקיפודי. – ושלא תעיר אותי, סאנטוֹ אשמדאי.

הם נכנסו אל טרקלין המסעדה של המלון.

מן התקרה זלף אור עמום ומוצנע ואילו השולחנות היו מוארים בנרות ופכי־שמן עתיקים למראה, שפתילות דולקות צפו בהם. כך היה מנהג המקום.

בּונטה וקיפודי ישבו אל שולחן פנוי, זה מול זה. בּונטה נטל את התפריט ומיד חזר בו והושיט אותו לקיפודי.

– האור הזה של הנרות רוקד לי בעינים, ואני לא רואה כלום. תזמין לאכול וגם קצת עראק. מפני שאני מעוצבן אחרי כל היום הזה, ואם לא אשתה משהו אני לא ארדם.

ולמלצר שגחן עליהם, לשמוע מבוקשם, אמר בּונטה: את המשקה אל תביא בכוסית. תעמיד בקבוקון. שלא תצטרך להתרוצץ.

אחר־כך אכל בשתיקה את המנה הראשונה. ואחר־כך הובא המרק.

בּונטה הקדים כוסית למרק ואמר לקיפודי:

– אם אתה רוצה לדעת אז העראק הציל פעם את חיי.

קיפודי לגם מן המרק, נכווה. נשף, שהה קצת. והמשיך לאכול כשהוא שוהה לפני כל כף שהוא מגיש אל פיו.

– אתה לא שואל איך? – שאל בּונטה בזעף.

– מה איך?

– איך זה הציל את החיים שלי. אז תשמע. כשהגענו למעברה, אני ומלכה־ריינה והילדים – הם היו עוד קטנים – היתה שם מגיפה ואף אחד לא ידע מה זה בדיוק. שלשול והקאות. וחוץ מזה התחילו אצלי פצעים פתוחים של מוגלה על השפתיים וריח נורא שהיה בא לי מן הפה ישר אל האף.

קיפודי הניח את הכף מידו ואמר: זה מפריע לאכול.

– פצעים כאלה – שמח בּונטה – מפריעים לא רק לאכול. גם לדבּר. והזבובים נדבקים לזה ולא רוצים לעזוב. זבובים היו בלי סוף מפני שהם באו ישר מן הנוחיות, והנוחיות הזאת לא היתה אפילו בית־כסא אלא רק ג’ורות פתוחות. ומשם הם באו, הזבובים.

קיפודי הפסיק מן האכילה. ישב והסתכל בבּונטה בעינים מעורפלות.

– יש לי קצת בחילה, – אמר לאט.

– מה שיש לך זה עוד לא בחילה, – גיחך בּונטה בסלחנות. – במעברה שלנו, משפחות שלמות היו מוציאות כמעט את המעיים בהתקפות של בחילה ואם אתה שואל אותי אז כבר יותר טוב שלשול יום־שלם ולא שעה של בחילה כזאת. אך מצד שני, השלשול זה לפעמים מוות. אנשים היו מתים מזה, ואני זוכר עד עכשיו שביום אחד כזה הגיעו אלינו למעברה עולים חדשים ישר מן המטוס. והם נכנסו ישר בין הפחונים שלנו והיו ביניהם כאלה שהשתחוו ונשקו את האדמה. בין הפחונים והשלוליות שנזלו מן הג’ורות. מדוע אתה לא אוכל, סאנטו קיפודי? תאכל. ואחרי שהקבוצה הזאת הגיעה אלינו, הופיעו בערב שני חברי כנסת, כמו שאומרים עכשו ח“כים. ח”כ אחד היה עצוב. לא דיבר כמעט. אך השני היה ח"כ שמח. אמר – כל זה חבלי משיח. יסורים של קיבוץ גלויות. אמר שיהיה טוב וסיפר לכולם שהחלוצים הראשונים היו חולים בקדחת והם בכל־זאת רקדו כל הלילה עד הבוקר, כל החברים והחברות. אז אני שואל אותך ראשית־כל, נומבּרה דה קיפודי, אם אתה יכול לתאר לך אותי ואת מלכה־ריינה רוקדים עם ששה ילדים על הידים. רגע, לא. אז עוד היו חמישה. מפני שהבסטארדו הזה, מילקו, עוד לא נולד אז. מזל שהוא נולד אחר־כך, מפני שאני מפחד לחשוב אם היינו מצליחים לשמור אותו במגיפה ההיא של חבלי־משיח וקיבוץ־גלויות. כן, למה התחלתי לספר לך את כל זה? אני כבר לא יודע. אני רוצה רק לומר לך, שאם אני משווה את מצבי אז למצב שלי עכשיו, אז כמובן אין מה להשוות, רק שאני לא יודע אם עכשיו זה כבר באמת בסדר. מפני שאפילו אם יתנו לכל עולה חדש – כמו שיש לי עכשיו – פקיד מיוחד שיסתובב אתו, אני לא יודע אם זה יעזור. אני מבין שאתה לא אשם בצרות שאני מספר לך, ובכל־זאת, אם אתה רוצה לדעת, היו דברים נוראים שבכל־זאת לא היו מוכרחים להיות. רק שאז כל הנאומים כיסו על צרות אמיתיות של עליה אמיתית, ועכשיו, הטקס הזה, שבשבילו גייסת אותי באניה, על מה הוא מכסה? רק עלי. וזאת אולי הצרה הכי גדולה. ואני באמת לא יודע מה לייעץ לך. כן, עכשיו נזכרתי למה התחלתי לספר לך כל זה. העראק הפסיק לי את המוגלה אולי מפני שהוא סילק ממני את הזבובים. רופא לא ראו אצלנו. אז אני השקיתי גם את מלכה־ריינה וגם את הילדים וזה עזר. גם את הסרחון הרגשנו קצת פחות ואז בדיוק הכרזנו על מבצע ביעור הפרעושים והחלטנו לכסות את הג’ורות, אבל קודם היה צריך להריק את זה מפני שזה היה מלא, וכמו שכבר אמרתי זה כבר יצא החוצה בתור שלוליות שנזלו בין הפחונים. לאן אתה הולך, נומברה דה קיפודי? אתה כאילו קצת ירוק? או שזה נדמה לי בגלל הנרות והמרק המשונה הזה…

– אני אצא קצת למרפסת, – אמר קיפודי. אני צריך להתאוורר קצת.

הוא לא שׂם לב כמה שהה באוויר הצח. לכשחזר לטרקלין המסעדה מצא את בּונטה מיסב בחבורה של אדונים צעירים והכל שמחים וטובי לב.

– זה המזכיר שלי, קיפודי, – אמר בּונטה לאנשי החבורה.

ולקיפודי הסביר:

– האדונים האלה הם מן המועדון המסחרי הצעיר.

לאחר טקס ההיכרות עם קיפודי המשיכו אנשי החבורה בשיחה עם בּונטה ואחד מהם אמר:

– בקווים כלליים, מר בונטה, אפשר לומר כי השקעה של חצי מיליון מצדך – בשלב ראשון – היתה מעמידה את הפרוייקט על הרגלים. אנו שמחים שתפסת את העיקר. אין אנו רגילים בארץ לקצב כזה. מחר נוכל לחתום על זכרון־דברים בראשי־תיבות.

קיפודי הרגיש כי שערותיו סומרות.

מכאן ואילך לא זז מאצל בונטה עד שהצליח לשכנעוֹ כי מחר לא יוכל להיפנות לשיחות עסקיות ומוטב לדחות את הדבר לימים מספר.

– בסדר, – אמר בונטה לאנשי החבורה. – המזכיר שלי יתקשר אתכם.

תוך שהם קמים ללכת, מסרו כמה מהם לבונטה מספרי־טלפון פרטיים ומשרדיים שלהם ועם כל מספר ומספר היה בונטה מפטיר ואומר:

– תרשום, סאנטו קיפודי.

לאחר שהחבורה יצאה נשאר בּונטה עומד ובוהה על סביבותיו, כמי שתוהה כיצד נתגלגל לכאן. ופתאום נתרפו אבריו והוא אמר:

– עכשיו כבר באמת אין לי כוח לעמוד על הרגלים.

הם עלו לחדרי־השינה שבקומה השניה. לאחר שקיפודי נוכח לדעת שבונטה שוכב לישון, פרש גם הוא לחדרו.

 

18. בין בּוֹנטה לירח

הוא נרדם מיד. לכשהתעורר ראה כי שעון הזרחן מורה שתים וחצי. רגעים מספר שכב בלי ניע. פתאום חש נקיפת פחד. הקשיב רגע. החליט לגשת אל חדרו של בּונטה. לראות אם הכול כשורה.

– ייתכן – אמר בלבו – שהתעוררתי מפני ששמעתי מתוך שינה כיצד הוא מתגנב ויוצא.

הוא ניגש אל דלת חדרו של בּונטה והיטה אוזן. אחר־כך פתח בלאט את הדלת ונכנס החדרה.

בונטה היה שרוע על הספה מול החלון הפתוח. נרדם בבגדיו. קיפודי הביט בו ונרתע קמעה. פניו של בונטה נראו לו מעוּותות עווית משונה. קיפודי גחן לראות מה הדבר. התברר לו כי שפמו של בונטה הוסח קצת הצידה, כנראה מחמת הזיעה שכיסתה את פני הישן בנטפים גדולים. היסח זה של השפם שיווה לקלסתר־הפנים הבעה של צחוק או של יבבה חרישית.

קיפודי שלח ידו לתקן את שפמו של בּונטה, אך מיד חזר בו.

– מוטב שלא להעיר אותו – הירהר. – הוא יתרגז ויֵצא מן הכלים.

תוך כך ישב בלי משים על דרגש. השעין ראשו אל הקיר. היה שקט. אין איש. רק הוא ובּונטה. עם־ישראל רחוק. רק הירח עומד בחלון. השעון טיקטק, אך הזמן לא נע.

ריבוע של אור־ירח היה מוטל כמחצלת צהובה ליד הספה שעליה צחק, או יבב, בּונטה הישן. מחצלת האור הצהבהבה האירה את האפלולית.

בחדר עמד ריח של בושם משונה. קיפודי הביט סביב. ראה צרור שושנים אדומות על הכוננית. כנראה, שוב משלוח של מיקס. לפי שעה עוד לא בשמה אלא בשם המשרד.

– אם הם יתחתנו – הירהר קיפודי ברעדה – יוודע לה מיהו, וכל הענין יתפוצץ.

הביט שוב בבּונטה שנראה כמייבב.

לכאורה – הירהר קיפודי – הוא בידי, אך למעשה אני בידיו. אין מפלט. מעתה לא הוא עושה את רצוני אלא אני עושה רצונו.

חוט הרהוריו ניתק לרגע, אך מיד שב ונמשך. למעשה, היו כל חייו משועבדים לצרכי ציבור. לרעיון התחייה. אלא שעכשיו יש לרעיון שפם מזויף. ורק הוא ובּונטה יודעים את הסוד.

במשטרים טוטאליטאריים – הירהר קיפודי – מסלקים במקרים כאלה כל מי שיודע יותר מדי.

הוא חייך:

איש אינו יודע כלום.

להיפך.

בּונטה הוא כיסוי.

הוא הסוואת החלל הריק. הוא הסותם טענות. רגע ראה בדמיונו כמו אז, בשדרה, את השער הריק ובונטה ממלא אותו. אלא שמיד נעלם בונטה והיה כלא היה. לרגע נשארה ריקוּת כמו בלי אופק. אחר־כך נוצר רקע אחר. היו עליות ראשונות. חלוצים ראשונים. הנה הם מאחורי השער הריק. עומדים ושרים. עומדים בשורה כמו בצילומים הישנים. שרים בלי קול. קיפודי הקשיב. הרקע מנגן. מזמר בפאתיטיוּת כמעט מגוחכת. במלוא הרצינות. מדוע אנו מחייכים כיום למשמע השירים הללו? מפני המלים הישנות? מפני הניגון הנושן? לא. רק מפני הרצינות המשונה הזאת. הרצינות מצחיקה אותנו כיום… היא משונה כל־כך. הנה הניגון מגיע עד הנה. מרחף בחלל.


שָׁרִים אֶכְּסְטֶרְנִים בְּפֶנְסְנֶה,

סְטוּדֶנְטִים כְּחֻלֵּי מִצְחִיּוֹת.

שָׁרוֹת עֲלָמוֹת. מְשֻׁנֶּה,

כֻּלָּן כָּל־כָּךְ רְצִינִיּוֹת…


הָרְצִינוּת הַזֹּאת!… הִיא לִפְעָמִים

פָּשׁוּט לֹא מִשְׁתַּלֶּבֶת בַּשִּׂיחָה.

הַכֹּל כְּבָר צוֹחֲקִים וְנֶהֱנִים

וְהִיא עוֹד לֹא תָפְסָה אֶת הַבְּדִיחָה.


יוֹשֶׁבֶת זְקוּפָה. מְחַכָּה

שֶׁיֻּסְבַּר לָהּ בַּמָּה הָעֹקֶץ,

בֵּינָתַיִם יָדָהּ מַחְלִיקָה,

מְתַקֶנֶת סִכָּה בַּתִּסְרֹקֶת.

שׁוּם חוּשׁ הוּמוֹר, שׁוּם זִקָּה

לְאִירוֹנְיָה. כָּאן אֵין לָזֶה תֹּקֶף.


לֹא מִדָּה אֱנוֹשִׁית… אוּלַי קַו

שֶׁמָּצוּי בְּתוֹפְעוֹת־הַטֶּבַע.

אֵין בַּטֶּבַע בְּדִיחוֹת מֵאֲחוֹרֵי־הַגַּב,

אֵין קְרִיצוֹת עַיִן. לְהֵפֶךְ.


הַטֶּבַע הוֹלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת,

אֵינוֹ שׂוֹנֵא אֶת הַדִּקְלוּם.

כָּךְ הַבְּרָקִים, כָּךְ הַקּוֹלוֹת,

כָּךְ הַשָּׁמַיִם, הַכֹּל אוֹ לֹא כְלוּם.


כָּךְ אֲפִלּוּ הֶעָלֶה

הַנּוֹבֵל וְנוֹשֵׁר מֵעֵץ.

בִּתְנוּעָה אַבִּירִית הוּא כָּלֶה,

אֶת הַנּוֹף אֶל לִבּוֹ מְאַמֵּץ.


בּונטה הוסיף לישון. שפמו כאילו נתעקם עוד יותר. לא. לא הוא שנתעקם יותר, אלא שמחצלת אור־הירח טיפסה בינתיים על הספה, הגיעה עד פניו של בּונטה והאירה את מחציתן. מראה משונה. קיפודי כמעט קם לתקן את העיקום. למשוך את כתם האור לכאן או לכאן. לא. שום כוחות שבעולם לא יזיזו את פס־האור הזה ממקומו.

– תנועתו האמיתית של הירח – הירהר קיפודי – היא ממערב למזרח, ותנועתו המדומה היא ממזרח למערב, וצירוף שתי התנועות הללו הוא שגרם שכתם האור יגיע עכשיו עד מחצית פניו של בּונטה. עכשיו גם החוטם מואר.

חוקי־ברזל. תהליך קוסמי. גם הזיוף היה פרי חוקים שאין לנו שליטה עליהם. לא היתה ברירה.

תוך כך זכר את לאז’ק ורדי, חברו מתקופת ההכשרה בגולה. דרכיהם הפוליטיות נפרדו במשך הזמן. קיפודי נזכר כיצד היה לאז’ק אומר, עד לפני שנים מספר, בזמן ויכוחיהם על עולם־המחר:

– מהפכה אין עושים בכפפות של משי.

באמרוֹ כן היה לאז’ק מרכין קומתו הגבוהה, ועיניו הטובות וקצרות־הראי היו נשקפות מבעד למשקפיים, מלאות רוך של תוכחה, כשדלקת קלילה של העפעפים משווה להן מראה שלאחר בכי.

פעמים היה מוסיף, כשזגוגיות משקפיו כאילו בוכיות אף הן:

– המהפכה היא צדק גם כשהיא עורפת חפים מפשע.

קיפודי השעין ראשו. עצם עיניו.

לחדר נכנסו שני רופאים של קופת־חולים. גבר ואשה. קיפודי הביט ברופא והכיר שהוא לאז’ק. האשה שאלה בקול גברי: איפה החולה? הרופא הצביע על קיפודי.

אותו רגע הרגיש קיפודי טעם של מתיקוּת משונה בפיו. הירהר שכנראה חטמו זב דם.

– יש לי שטף־דם קטן באף – אמר קיפודי. – קורה לי לפעמים. אך אינני מפסיד דם. שכן הדם הזה יוצא מן החוטם ונכנס אל תוך הפה.

– בצורה כזאת – אמרה הרופאה בקול גברי – מצדיקים כל מעשי הסתאבות.

– זו לא הסתאבות – אמר קיפודי. זה רק עורק זעיר שפקע באף. אצלנו לא עורפים ראשים.

אמר וחיכה מה יאמר לאז’ק. חשב שיאמר כי מוטב לערוף ראשים מאשר להדביק להם שפמים אוֹפוֹרטוּניסטיים.

לאז’ק שתק.

– לחולה הזה אין באפשרותנו לעזור – אמרה האשה. – מחלתו קלה מדי.

קיפודי התנער מן הנמנום. מישמש בחטמו ואחר־כך הביט בכף־ידו. היד היתה נקיה.

בחוץ נשמע קול צעדים. שני אנשים שוחחו תוך הליכה.

– אינני מבין – אמר האחד – מדוע יבטושנקו שותק.

אחר־כך נתרחקה השיחה ושוב נשתרר השקט.

מבעד לחרכי עפעפיו ראה עכשיו קיפודי רוכסי־הרים נוסעים. כדרך שחלפו על פניו הבוקר, בדרך לסבאסטיה. אחר־כך נגלה מפלש הרים מוריק מצד מערב.

קיפודי הושיט יד ואמר: המפלש הירוק הזה – זוהי סביבת המחצבות של זכרון־יעקב.

משונה היה לראותן, את המחצבות הללו, מזווית לא צפויה. לא כמביט מרצועת החוף מזרחה, אלא כמביט מערבה.

תוך שהוא מתנמנם, נתעופפה רצועת החוף מעל להרים. נתקרבה. הוא ראה לילה. מה היה שֵם האניה? לא. האניה היתה לא שלו. הגיעה לנקודה דרומית יותר. גבעת אולגה. ולפני־כן היו הרכבות. קיפודי הרכין ראשו. נכנס למנהרה. היא עפה מעליו. הרכבת היתה גדושה. ישבו גם על הגג. זו היתה הבריחה הגדולה. העם נהר אל נמלי אירופה. אני כנראה קודח, הירהר קיפודי. העם הזה חולה. עכשיו קשה להזיז אותו אפילו מן המקומות שמהם נס כשהוא נדבק בשארית כוחותיו ברכבות. אינו זוכר מוראים שלפני עשרים שנה ודורשים ממנו שיזכור מה אמרו לפני שמונים שנה בבאזל או לפני ארבעת אלפים שנים בברית־בין־הבתרים. עכשיו ראה קיפודי את רחבת הכפר שבה עבר הבוקר במעלה הר שומרון.

ארבעה ערבים, שישבו בפתחו של כוך כחלחל, קמו כאיש אחד. וחזרו וישבו. הם חלקו כבוד למדריך שלבש חאקי ונראה כקצין.

משיפולי ההר ומעלה טיפס מבצר צלבני עשוי חצרות וחומות ומגדלים. קיפודי נמצא הולך אחרי ערבי זקן, חגור מפתחות גדולים. הלכו ועברו חצר לפנים מחצר.

נכנסו אל תוך מיבנה רבוע. בנוי אבני חומה. באמצע הרצפה היה פיר, ורחבו ככף־יד.

קיפודי הציץ למטה וראה מרחבים טחובים של מרתף־ענק.

– בית־סוהר של צלח־אל־דין, אמר הערבי.

בפיר הזה הורידו את המזון לאסירים. קיפודי הביט סביב. בחדר הרבוע היו ערוכים, זה בצד זה, כמה שברי פסלים.

– “שלומית” – אמר הערבי – והראה על קלסתר־פנים פחוס חוטם שהיה מוטל על רצפת האבן.

לאחר מכן אמר “הורדוס”, וקיפודי ראה את הורדוס מתנשא על גבי אצטבא אזובית, בלי ראש על כתפיו.

לאחר מכן אמר הערבי: “הבעל”.

קיפודי הביט וראה ראש תיש חצוב באבן. ראש אדיר. קרניו מעוקלות. מגולפות סלילים וזיזים לכל ארכן. קיפודי עמד מול ראש התיש האיתן ולא נע. זהו הבעל. השעיר. הוא האחד שערך מלחמה על אלוֹהי ישראל. על זה שלא הנצרוּת ולא האיסלאם לא העזו למרוד בו, לא הם ולא צלמי פרס ולא אלי יוון ורומי. רק תיש זה לבדו. הוא אותו “אלוהים אחרים”, אשר כל התנ"ך כולו ערוך למלחמה נגדו. ראש התיש נשקף אל קיפודי כאבּסורד נצחי ונשגב מבינה.

הראש נתקרב אל פניו של קיפודי. העינים – אבן. מעניין אם הוא יכיר אותי, הירהר קיפודי. “מיהו יהודי?” שאל פתאום התיש בחומרה. קיפודי ניסה להסב פניו. אין עצה. התיש הוסיף להביט בו. “מיהו יהודי?” חזר ושאל.

קיפודי שהה ואמר: “המציאות החדשה מחייבת שינוי תכנית ירושלים שנתקבלה בשנת 1951 ויש בהחלט מקום להגדרה מחודשת של מטרות התנועה הציונית וזיקתה ליהדות העולמית”. התיש הקשיב. חיכה להמשך. “נצח הציונות – אמר קיפודי – לא ישקר, אך ניסוח יעודה ומשימותיה אינו יכול לעמוד מחוץ לתמורות הזמנים”. עיני־האבן של התיש הביטו הישר, בלי ניד עפעף. קיפודי ראה את הדברים שאמר והנה אף הם מתאבנים כפסל מסיכה. הוא גיחך. מהי הפרוגראמה הציונית? היא קלסתר פניו החיות של העם, או מסיכת־הגבס שלו? גם בניו של בּונטה הם מסיכה. השאלות זקנות מדי, אם התיש הזה עודו דש בהן מאז. העם זקן. כבר אפלה במוחו. רק תאים אחדים מוארים עדיין. מה שאמרנו “תחייה” אולי אינה אלא דלקת מקומית. תאים אחדים שהדלקת מאירה אותם. כל השאר – חושך. זיקנה שאין לה שיעור.

בחוץ נשמע הקול מפזם. זה היה פונצ’יק שחזר מקפה דיאנה. הוא פיזם ושינן את השיר שעוד לא הגיע לסופו. “הכה באבן, על ידו של הבל, על רגלו. הבל אחי, אמור אם אתה מת או לא”. הירהוריו של קיפודי נפסקו. הקשיבו. עַם זקן שאינו יכול למוּת. היו בעולם עמים שמתו. הפיזום הלך והתרחק. עוּפי, מגילה, המשיכי.


אֶל הֶבֶל נִגָּשׁ אָבִיו,

נִגֶּשֶׁת אֵלָיו אִמּוֹ.

אֱמֹר לָנוּ בְּנֵנוּ עַכְשָׁו,

אִם אַתָּה מֵת אוֹ לֹא.


וְעוֹנֶה הוּא לָהֶם עַד עַכְשָׁו

לֹא הָיָה בָעוֹלָם אִישׁ מֵת.

אֵינֶנִי יוֹדֵעַ אָבִי, אִמִּי,

מֵאַיִן הַנְּשָׁמָה יוֹצֵאת.


אוּלַי הִיא יוֹצֵאת מִן הָעוֹר,

אוּלַי הִיא יוֹצֵאת מִן הַלֵּב.

אוּלַי הִיא יוֹצֵאת מִן הַפֶּה

אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ כּוֹזֵב.


אוּלַי הִיא יוֹצֵאת, הוֹי, אָב,

בְּאֵין־רוֹאִים בַּחֲשֵׁכָה,

מִן הַמֹּחַ אֲשֶׁר זִכְרוֹנוֹ פָּרַח

וְדַלְתּוֹ נִשְׁאֲרָה פְּתוּחָה.


התיש התפורר פתאום. במקומו קם ראשו של בּונטה שאמר: “זה היה איזה צמח שתפס אותי. זה שום דבר”. תוך כך ראה קיפודי שאין זה צמח אלא איש הנאבק עם בּונטה, ובּונטה קורא “שלחני!” ומוסיף “אני לא אשם. קיפודי זייף אותי”. “לא היתה ברירה” – הסביר קיפודי. בּונטה, צולע על ירכו, צווח שוב “שלחני, אתה שומע?” והאיש הנאבק עמו אמר: “לא ישראל ייאמר עוד שמך כי אם יעקב, כי עקבתני זה פעמיים”. בינתיים הביט הצמח בקיפודי מבעד למשקפיים ירוקים. אותו רגע הבין קיפודי כי שוב הֵקיץ מנמנום, הוא רואה ראש אדם מציץ בחלון הפתוח. פנים חיוורות, זגוגיות־משקפיים כהות. הראש וקיפודי הסתכלו זה בזה כמאובנים, הראש חזר ונעלם. קיפודי מיהר אל החלון. הספיק לראות אדם קופץ למטה ומתרחק בריצה. קיפודי הוסיף לעמוד בלי ניע. מישהו, כנראה, בכל־זאת, אורב לבּונטה. אולי מתנכלים אל כספו המדוּמה. להודיע למשטרה? לא. הכל יתגלה. אולי לעבור בינתיים לקומה שלישית במלון?

קיפודי ניגש אל בּונטה ושלח בלי משים ידו על שפמו. הלה התנער… הביט נכחו בבהלה ואחר־כך אמר:

– מה זה, סאנטו קיפודי? מה אתה מפחיד בני־אדם באמצע הלילה?

 

19. פגישה בבוקר

בּונטה הקיץ עם זריחת החמה. הוא קם, הדיח פניו במים קרים וירד במדרגות אל טרקלין המסעדה ולראשו מגבת רטובה.

טיול יום אתמול, המסיבה החטופה עם אנשי המועדון המסחרי, הלילה החם, הופעתו הלילית של קיפודי, שלאחריה נטרדה שנתו, כל אלה הפכו אותו לשבר כלי.

טרקלין המסעדה היה ריק עדיין והכיסאות נחו הפוכים על גבי השולחנות, לפני שטיפת הרצפה.

בּונטה גרר כיסא־נוח מקרן־זווית, העמידוֹ אל מול הרוח הנושבת מן הים והתיישב.

כלאחר־יד נטל מן השולחנית הסמוכה את גליון התפריט, שהיה מודבק על גבי לוח אלומיניום מבריק. הפך את הלוח אל מול פניו, כמין ראי, ומיד נרתע מפני הדמוּת שנשקפה אליו מתוך אספקלריה מאירה זו.

לאחר זמן־מה ניסה להתהפך מצד אל צד על הכורסה ושלח ידו לתקן את המגבת שעל מצחו, אך בעוד ידו שלוחה קפא ולא נע.

לטרקלין נכנסה עובדת־נקיון, אשה מלאת גוף, קשישה, אך עדיין איתנה על רגליה. הביאה עמה דלי, סחבה, מברשת ארוכה.

לאחר שהביט בה רגע כמאובן שלח בּונטה ידו, משך עתון מצוייר מן השולחן הסמוך ופרש אותו על קלסתר־פניו, כשידו השניה מושכת את המגבת הרטובה עד למטה מחטמו.

אחר־כך הציץ שוב מבעד לשולי העתון ומיד חזר ונתכסה כפל־כפליים.

– כן! זאת היא! – כך הירהר בבהלה. – אם היא תכיר אותי זה סוף בטוח.

ולאחר שהות של קפאון הוסיף:

– זה לא רק סוף שלי. זה גם סוף של קיפודי ושל מלקוש ושל כל ההתעוררות. אך ראשית־כל – הסוף שלי.

בינתיים ראה את מלכה־ריינה כשהיא מתקרבת אליו תוך כדי קרצוף הרצפה. הוא נתכווץ.

– בבקשה, אדון, תרים את הרגלים, – אמרה מלכה־ריינה.

בּונטה הרים שתי רגליו, כמי שמרים ידיו לאות כניעה.

כך החזיק אותן זקופות ולא נע.

– אתה כבר יכול להוריד, – אמרה מלכה־ריינה כשהיא שוטפת סביבו את הרצפה בסחבה רטובה, שנכרכה על גבי מברשת ארוכה. – הראש כואב, מה? גם אני בלילה הרגשתי לא כל־כך טוב. כל פעם דקירה כמו בסכינים.

היא התרחקה עם הסחבה, וסבבה וחזרה כשהיא מעבירה את דלי המים אל קטע־הרצפה שכבר נשטף.

– כבר חשבתי – הוסיפה ודיברה – שאהיה חולה ולא אבוא היום לעבודה. מרחתי לי משחה שיש לי בבית. הבעל שלי היה מכין ועכשיו אני עושה אותה בעצמי.

אותה שעה נשמע ציוצו של בּונטה כשהוא מדבר חלושות, בשינוי קול, מאחורי המגבת והעתון המצוייר:

– איזו משחה? כזאת… שחורה?

– כן, שחורה… – אמרה מלכה־ריינה בזעף. – כמו הנשמה שלו. אם יתנו לו בגיהנום חצי מזה שמגיע לו, אז הוא יטפס על הקירות. אבל המשחה שלו, זה קצת עוזר. קודם שורף קצת ואחר־כך מתפזר בגוף כמו באלזאמו, שתקח אותו המגיפה.

– תשמעי, גברת, – נשמע קולו של בּונטה כשהוא דק עוד יותר – אם זה עוזר, אז למה את מקללת אותו כל הזמן?

– הוא כבר יודע, – אמרה מלכה־ריינה. – ואם הוא יאמר לך שהוא לא יודע, תשאל את הילדים שלו. תשמע רק מה שהם יאמרו לך עליו.

– כן, הילדים, – נתמשך קולו של בּונטה כמו הד דקיק המגיע מקצווי ארץ – איך הם? בריאים?

– תודה לאל, בריאים, – השיבה מלכה־ריינה, כשהיא מתרחקת שוב עם הסחבה וחוזרת וסובבת במעגל. – כולם כבר התחתנו והם לא בבית. רק מילקו בבית. ממנו יש רק צרות. לא הולך לו. והוא בטוח שזה בגלל אבא שלו. אבא שלי ברח, הוא אומר, ובגלל זה אני מתוסכל. כן, נומברה דה גיהנום, איך שהוא שונא אותו. אם אני פוגש אותו, הוא אומר, הוא לא יֵצא ממני חי.

– מי לא יֵצא ממנו חי? – שאל בּונטה בקול מעולף.

– אבא שלו, – הסבירה מלכה־ריינה בשמחה. – אפילו אני כבר אומרת לו, תשמע מילקו, אסור שתדבר ככה. כתוב בתורה כבד את אביך…

– נכון מאוד, – ריחף ממרחקים קולו של בּונטה. צריך שתגידי לו…

– איפה אני אגיד לו? – משכה מלכה־ריינה. – כל הלילות הוא במרתף של “דיאנה”, במקום שאבא שלו הפסיד את החיים שלו בקלפים והיה צריך לברוח. רק שאבא שלו היה רמאי גדול והיה מרוויח שם לפעמים, ומילקו הזה אתמול אפילו הפסיד שם את המשקפיים שלו.

בּונטה לא הספיק להגיב, כיוון שבעוד היא מדברת, הרגיש פתאום שהוא נוסע בתוך הכורסא, והמגבת כמעט גולשת מעל מצחו. הוא לפת את הקומפרס ומשכוֹ למעלה עד עיניו, כשהוא רואה כיצד מלכה־ריינה גוררת אותו עם הכיסא אל קטע הרצפה שנשטף. בּונטה נאחז בכל כוחו במשענות הכיסא והחל מוחה בקול לחש דק ונואש: לא צריך… אני כבר קם… אני כבר הולך… אך מלכה־ריינה, שהניחה לו לרגע, כבר החלה מושכת אותו בחזרה, כשהיא אומרת, על־מנת לפייסוֹ: אולי שאחליף לך את המגבת, אדון?

רתיעת פחדים של בּונטה, מפני ידה המושטת, הצחיקה אותה, אך בינתיים התחילה אוספת כליה כשהיא כובשת צחוקה ואומרת:

– אל תפחד, אדון. אני כבר גמרתי לשטוף.

תוך כך הסיחה דעתה מקיפודי, שהופיע בפתח, ורק הספיקה לקרוא אליו בקול: בַרוּד! אל תיכנס בדלי!

– כבר נכנסתי… – שצף קיפודי כשהוא שולף רגלו מן הדלי ומטלטל אותה כדי לנער מכנסו מן המים. צורחת ברוד! כאילו שריפה!

מסתבר שהוא היה מעוצבן עוד קודם לכן, וטבילה זו רק הוסיפה והוציאה אותו מן הכלים.

 

20. רוגזות־ביניים

– אתה כבר לא רואה איך אתה הולך, – אמר בּונטה לאחר שמלכה־ריינה יצאה מן הטרקלין.

– אל תדבר אלי! – צווח קיפודי. – אתה בכלל מדבר יותר מדי. צריך לרסן אותך.

– מדבר יותר מדי? – נתרגז בּונטה. – אני? מתי שמעת שאני מדבר?

– כן, מדבר ומספר מעשיות ומביע דעות ומתערב בכל דבר – רתח קיפודי. – אתמול כמעט יסדת חברת־מניות. אסור לך לשתות. כשאתה שותה אתה בכלל שוכח מי אתה.

– אני לא שוכח אף פעם. – אמר בּונטה. – להיפך. זה אצלי תמיד על קצה הלשון ואני בקושי מתאפק.

כך הוסיפו להתנגח עד שהוגשה להם פת שחרית. בּונטה עיקם פניו ואמר שהוא רק ישתה משהו קר. כך ישב והסתכל בלי ניע בקיפודי שסעד בלי חמדה.

לבסוף פתח ואמר:

– אני בכל־זאת רוצה לדעת מתי דיברתי יותר מדי.

שאלתו הפתאומית של בּונטה הקפיצה את קיפודי ממקומו. הוא שלח ידו אל המפית, לנגב שפתיו שהעלו קצף והפך את ספל הקפה על מכנסו שאך החל מתייבש מן הטבילה הקודמת.

רגע ישבו בּונטה וקיפודי זה מול זה פעורי פה וכשנחפז המלצר וטבל מפית במים רותחים והושיט אותה לקיפודי על־מנת שיעביר כתמי הקפה ממכנסו וקיפודי חפן את המפית ונכווה בה ויצא בחפזה מן הטרקלין אל המרפסת, קם בּונטה והחל מדדה אחריו עד שנתקלו שניהם במלקוש ומיקס שעמדו בפתח.

– מה קרה? – שאל מלקוש במאור פנים.

– כלום לא קרה… – פיעפע קיפודי, – שום דבר לא קרה… אני רק לא ישן ולא אוכל ולא נח, בגלל נחשול העליה הזה!

– אתם תמיד כך! – כיווצה מיקס שפתיה. – כולכם! – הוסיפה בפנותה אל מלקוש. – צועקים “אין עליה” וכשזה מתחיל, פושטת בהלה.

– הירגעו, רבותי, דברו בשקט – אמר מלקוש בישוב־הדעת.

לאחר מכן פנה אל מיקס והוסיף:

– טובים תשעה קבים של בהלה מקב אחד שאננות.

אחר־כך פנה אל קיפודי:

– היה ראוי שתקח קצת חופשה, קיפודי. תחליף כוח, שבוע־שבועיים. מגיע לך.

– אם למישהו מגיע, – אמר בּונטה, – אז לי מגיע קודם. יהיה באמת מצחיק אם קיפודי יקבל חופש, ואני אשאר לסחוב את כל ההמצאה הזאת לבדי כמו חמור.

– איזו המצאה? – שאלה מיקס.

– זה ענין פרטי שלי, – חתך בּונטה. ריח החופש עלה בנחיריו ובעוד פניה של מלכה־ריינה ופניו של מילקו חולפים במוחו בהבהוביו של שלט “דיאנה”, הכריז בקול:

– אני יוצא לחופשה.

– רגע, רגע, – דיבר מלקוש בניחותא. יש תכנית אירועים. נקבעו תאריכים. נשלים את התכנית ואז…

– גם לי יש תכנית! הפסיקוֹ בּונטה. יש לי תכנית להיות ב“דיאנה”.

– מה זה “דיאנה”? התענינה מיקס. זה מקום־נופש?

– זה נייט־קלאַבּ, – אמר בּונטה נמרצות.

מיקס נתמלאה עירנות עצבנית, ואמרה כי בּונטה צריך אמנם להתבדר קצת, אך היא סבורה שאין הוא צריך להסתובב לבדו. היא מוכנה להצטרף אליו.

– זה נראה, – אמר בּונטה.

– הערב, – אמר מלקוש – אנו מוזמנים לתערוכת ישראל־המסתורית. ובפנותו אל מיקס, אמר:

– לוח האירועים בידך. ננסה למצוא איזה ערב פנוי. אם גזירה היא…

– בהחלט גזירה, אמר בּונטה. אני אבקש שזה יהיה בקרוב מאוד, מפני שקצת דחוף לי.

אך בעוד מיקס ומלקוש מעיינים בלוח ומסיחים בחצי קול, איזה אירוע אפשר לבטל ואיזה אפשר לדחות והיכן אפשר להחליף אירוע באירוע, החל בּונטה מטה אוזן, לחש השיחה החשובה נשמע באוזניו כמנגינה ערבה, שהוא התרגל אליה בימים האחרונים, ועכשיו כשעמד לקבל חופשה הבין כי הוא לא יידע מנוחה ולא ירגיש טעם חירות אמיתית אלא לכשיחזור הנה למשוך בעול תפקידו הציבורי… שוב החלו הבהובי שלט “דיאנה” חולפים במוחו ומאירים את פני ארשת נעוריו שחזרה ועלתה בדמיונו, עם הדלי והמברשת, אך הפעם ידע כי כל זמן שהוא נדד בעולם, היתה דרכו פתוחה לשוב אליה, אך הפעם שונים פני הדברים.

וכך היה מהרהר ואומר בלבו:

מִכָּל הַמְקוֹמוֹת, מִּבּוּרְגוֹס, מִסְפְּלִיט,

מִן הָאַנְדִּים, מִסְּיֶרָה־מוֹרֶנָה,

מִן הָעִיר לַס־וֶגַס (אַרְצוֹת הַבְּרִית)

מִגֶּנוּאָה וּמִמּוֹדֶנָה,

הָיִיתִי חוֹזֵר (אִם הָיִיתִי מַחְלִיט

לַחֲזֹר) אֵלַיִךְ מַלְכָּה־רֶנָה.


עַד פֹּה זֶה בְּסֵדֶר. אַךְ יֵשׁ בַּתַּפְרִיט

עוֹד מָנָה, וְהִיא גַן־עֵדֶן וְגֶ’הֶנָה,

הִיא מַה שֶּׁקּוֹרְאִים פְּעִילוּת־מְדִינִית

וּבְמִדָּה שֶׁאֲנִי מִתְמַצֵּא בְּעִבְרִית

נִדְמֶה לִי עַכְשָׁו שֶׁמִּמֶּנָּה

שׁוּם כֹּחַ אוֹתִי לֹא יוּכַל לְהַפְרִיד

כְּדֵי לָשׁוּב אֵלַיִךְ מַלְכָּה־רֶנָה.


מָה הַכֹּח שֶׁלָּהּ? לא כָבוֹד, לֹא דַרְגָּה,

וְגַם לֹא הַמַּשְׂכֹּרֶת (זֶה בֶּטַח!)

אוֹתִי לְמָשָׁל הִיא פָּשׁוּט הָרְגָה

מֵרֹב עַצְבָּנוּת וּמֶתַח.

אַךְ אִם הִיא תָפְסָה, זֶה כְּמוֹ הַבְרָגָה,

זוֹ מִיָּד אַהֲבָה לָנֶצַח.


מַה זֶּה קְווֹרוּם? מָה הַצָּעָה לְדִיּוּן?

סֵדֶר־יוֹם? תֶּקֶן? תִּיק־וּמִשְׂרָד, הַא?

הַצְבָּעָה חֲשָׁאִית? הַבָּעַת אִי־אֵמוּן?

מַה כָּל זֶה? זֶה כִּשּׁוּף! כָּכָה צָדוּ

כְּשָׁפֶיהָ שֶׁל לֵילָה אֶת נֶפֶשׁ מַגְ’נוּן

אוֹ אֶת לֶב אֶל־רָשִׁיד – שֶׁחֶרְזַאדָה.


וְלָכֵן, אִם אוֹמְרִים לָעַסְקָן – תִּתְפַּטֵּר,

שׁוּם סִכּוּי לָזֶה אֵין מִמֵּילָא.

זֶה כְּאִלּוּ לַשֶּׁמֶשׁ אָמְרוּ – הֵעָדֵר,

אוֹ לַיָּם אָמְרוּ – נוּס, הִתְקַפֵּלָה.

זֶה כְּאִלּוּ אָמְרוּ לְמַגְ’נוּן: תְּוַתֵּר

וְתִמְסֹר לְאַחֵר אֶת לֵילָה.


מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת. מִוּוֹלְטָה־עִלִּית

מִן הַפּוֹ, מִגְּדוֹת הַסֶּנָה,

מִן הָאִי מַרְטִינִיק (מוֹשָׁבָה צָרְפַתִּית)

מִפֶּרוּ, מִסַּנְט־הֶלֶנָה,

הָיִיתִי חוֹזֵר (אִם הָיִיתִי מַחְלִיט

לַחֲזֹר) אֵלַיִךְ, מַלְכָּה־רֶנָה.

– – – אַךְ כָּעֵת אָנֹכִי בַּזִּירָה הַמְּדִינִית.

וַחֲסָל, אֵין מִפְלָט מִמֶּנָּה.


בעוד בּונטה מפליג בהרהוריו סיימו מלקוש ומיקס את התעסקותם בלוח האירועים, ומלקוש אמר בהרגשת סיפוק:

– הצלחנו לשריין לך ערב פנוי למחרתיים.

אחר־כך הוציא מכיסו דף כתוב ואמר כשפניו מאירות:

– רצוני לשמח אתכם, רבותי. זה מכתב מיהודי אחד שנולד לו בן, והוא החליט שיהא שמו בישראל בּונטה.

– מה? – שאל בּונטה. – איך יהיה שמו בישראל?

– בּונטה! – חזר מלקוש בהנאה. – לכבודך ולכבוד…

– שום לכבוד! חתך בּונטה. – תכתוב לו שאנחנו לא מרשים.

– מדוע?

– בּונטה זה לא שם!

קיפודי פתח פיו על־מנת להתערב, אך בּונטה הקדים אותו:

– אתה, קיפודי, יותר טוב שתשתוק!

– אינני מבין… התעקש מלקוש. – מדוע עלינו לסרב ליהודי שמבקש לקרוא לבנו בשם המסמל את הציונוּת ואת…

– אם הוא רוצה לסמל את הציונות – רתח בּונטה – תכתוב שיתן לו שם מלקוש או קיפודי או מה שאתה רוצה.

– אך הוא רוצה שבנו ישא את שמך ולא את שמנו… אתה צריך להבין דברים כאלה – טען מלקוש.

ואילו קיפודי, שהחליט להסיר את השאלה מן הפרק ויהי מה, ניגש אל בּונטה ולחש לו אל תוך פניו בחירוק־שינים:

– את שמך… את שמך… ואל תדבר שטויות… אתה שומע?

אך בּונטה לא נבהל.

– תשמע, סאנטו קיפודי. אתי אתה יכול לעשות הכול. אבל שם של ילד זה לא צחוק. זה לכל החיים. ואם אתה רוצה שאני אתן לו דווקא את השם שלי, אז אני נותן לו את השם יוסף בכר. שמעת?

קיפודי החוויר כסיד.

– מה פתאום בכר? – שאלה מיקס בצחוק מתחנחן. – דווקא בכר?

– אם אַת רוצה לדעת מה פתאום, תשאלי את קיפודי – דיבר בּונטה בחימה.

אך אותה שעה כבר היה קיפודי שרוע על גבו בכורסה ופניו מביעות אדישות מאובנת שלאחר ככלות הכל.

בּונטה הביט בו ורחמיו נכמרו.

הוא ניגש אליו, הניח ידו על מצחו, ואמר:

– אל תפחד.

– מדוע בכר? – הוסיפה מיקס לשאול בנימה משועשעת ובקורטוב חשש.

– באמת מדוע דווקא בכר? – התחיל גם מלקוש להתענין.

בּונטה התרתח פתאום מחדש:

– לא אמרתי בכר! – דיבר בזעף. – אמרתי מחר! מחר ניתן לו שם! לא היום! נראה מחר!

ולאחר מכן הוסיף:

– בכלל, אני עוד אולי אחליף את השם בּונטה.

מלקוש הבין פתאום ונתמלא התרגשות.

– אתה צודק, – אמר – אינך רוצה להנציח את שמך הלועזי!

– זהו בדיוק! – אמר בּונטה. – ותכתוב ליהודי שלך שלא יחכה לי עם השם, מפני שאני אולי לא אספיק לשנות את זה עד הברית־מילה.

– בהחלט אכתוב לו, בהחלט! – רגש מלקוש.

תוך כך הוציא מתיקו עוד צרור ניירות ואמר:

– נתקבלו גם כמה מכתבים עסקיים. הצעות־שותפות, השקעות. צריך לעיין בזה בשעת הפנאי.

– זה אולי לא כדאי לדחות, – אמר בּונטה.

– יש להימנע מצעדים פזיזים, – נענה מלקוש. – עלינו להשגיח שלא תקבל הצעות שסופן הפסד. אתה צריך להיות אות ומופת לכך שכדאי לעלות לישראל ולא רק שחובה לעלות.

– אז אם אתם רוצים, לדעת – השיב בּונטה, – אני נמצא פה לא בגלל שכדאי, אלא בגלל שזו חובה לאומית ועת לעשות ואין בודקים עד יעבור זעם. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את קיפודי.

– אתה אולי הציוני האחרון בעולם, – אמר מלקוש ומחה דמעה מעינו.

 

21. אין חדש תחת השמש

אותה תערוכה, שהוזכרה בפרק הקודם, היתה אוסף מימצאים של תרבות נעלמה שעקבותיה נתגלו בארץ והמלומדים עוד היו חלוקים בדעותיהם לגבי מקורה וזמנה.

מפני ריבוי החומר היו מוצגיה של תערוכה זו מתחלפים לעתים מזומנות ונקבעים כל פעם לפי נושא מסוים, כגון ההווי, המדיניות, האמונות, הדעות וכיוצא באלה.

הפעם הוקדשה התערוכה לאחד המושגים המענינים והמסתוריים ביותר של אותה תרבות, הוא מושג הלשכה, או הצמרת.

טיבה של אותה צמרת, סמכויותיה ודרכי שלטונה לא נתלבנו כראוי עד היום. אפילו קיומה היה מוטל בספק עת רבה, משום שלא היא נשאה שרביט השלטון וכתר המלוכה. היא רק קבעה מי יהיו נושאיהם. היא לא ישבה בבית־המחוקקים, היא רק פסקה מי ישב שם. לא היה לה חלק במועצת הממלכה ובהחלטות שנתקבלו שם. היא רק החליטה מראש מה יהיו החלטות אלו.

מסתבר שימים רבים חלשה צמרת זו על מהלך הדברים, וגם לאחר שעברה ובטלה מן העולם היו שסברו שהיא עוד מוסיפה לפעול מאחורי הפרגוד. כשם שמציאותה היתה סמויה כך היה היעדרה סמוי.

החוקרים סבורים שלשיא שלטונה הגיעה צמרת זו בזמן שבו היתה היא עצמה שרויה בתהליך של דרדור מבחינת האיכות. התגברות כוחה השלטוני בתקופה זו היה כעין איזון להתרופפות כוחה היוצר. ואף־על־פי־כן, כמה וכמה ממעלותיה הטובות עמדו בעינן ויש אומרים שהן קרנו אפילו שבעתיים כדי למלא את החסר.

מה היו יסודות שלטונה של צמרת זו? מנין נבעו סמכויותיה? מה היו גבולותיהן וטיבן של סמכויות אלו? מסתבר שאפילו בזמנה של הצמרת לא נודעה תשובה ברורה לשאלות הללו. באחת הגניזות נמצאה מגילת קלף, והיא חיבורו של חוקר שטרח שנים רבות לברר ענין מסובך זה ואם אנו רוצים לשער ממדיו של הסבך, דיינו אם נביא כאן שורות אחרית־דבר שבהן סיים החוקר את חיבורו וזו לשונו:


לָךְ הֲרֵינִי מַקְדִּישׁ, הָהּ צַמֶּרֶת,

אֶת זוֹ הַיְרִיעָה הַצְּהֻבָּה.

שְׁנוֹת־חַיִּים בָּךְ עָמַלְתִּי בַּפֶּרֶךְ

לְחָקְרֵךְ עַד אַחֲרִית נְסִבָּה.

כָּל קוֹדְמַי עַד עַכְשָׁו הֶעֱלוּ חֶרֶס

וּלְאַחַר כָּל מְלַאכְתִּי הָרַבָּה

גַם אֲנִי מִתְמַצֵּא בָּךְ, בְּעֵרֶךְ,

כְּמוֹ סוּמָא בַּאֲרֻבָּה.


שורות־סיום אלו היו אף הן בין מוצגיה של התערוכה. החומר הרב נתחלק מדורים מדורים, וחוברת־הדרכה, שנמצאה לכל דורש, סקרה ענינו של כל מדור ופירשה את עיקרי תכונותיה ודרכיה של אותה צמרת, או לשכה, סעיפים סעיפים, למען ירוץ בם הקורא.

והרי כמה מראשי־פרקים אלה.


הלשכה ויצר השלטון:

אחד מסימניה המובהקים של הלשכה היה בכך שאנשיה לא ידעו טעמה של תאוות שלטון. תאווה זו לא היתה מצויה בהם ומשום כך מצאו אותה תמיד רק בזולתם. כל שעה שראו, או דימו לראות סימניה במישהו היתה חלחלה אוחזת בהם והם היו קמים כאיש אחד להוקיע את היצר הרע הזה ולמנוע את בעליו מלחתור תחת הלשכה ומלנסות להורידה מכהונתה.

כך נעשתה סלידתם מפני יצר־השלטון של הזולת גורם עיקרי לדבקותם בשלטון.


הלשכה והערכים:

את הדבקות בשלטון ראתה הלשכה גם כחובה המוטלת עליה למען שמירתם של ערכים שאין להם שומר מלבדה. הערכים – היה זה, כנראה, שם־נרדף לעיקרי אמונה – היו לאנשי הלשכה בחזקת מיכלול אחד שאין לנהוג בו מנהג של “בזה אחוֹז ומזה הנח ידיך”, אלא יש לקיימוֹ בשלימות. גישה זו, שתפסה את הדברים כמיקשה אחת, מנעה פיזור וטורח יתר. על־ידי ששמרו על כל הערכים יחד היו פטורים מלשמור על כל ערך לחוד.


שמירה מיוחדת:

עקרון המיכלול פקע רק לגבי ערך אחד בלבד: הדימוקראטיה. זו הופקדה בידי חוג מצומצם לצורך שמירה מיוחדת. גם בזמן ועידות היו נמנעים עד כמה שאפשר מלהוציא אותם ללא השגחה לרשות הרבים כאילו היא הפקר. ביחוד מאחר שהלשכה נהגה לפי הכלל האומר כי ככל שהפוֹרוּם רחב יותר כך הוא חשוב פחות. משום כך, כשהיו אנשי הסניפים, למשל, מופיעים ומשמיעים דברם בוועידות, היו אנשי הלשכה מנמנמים או מעיינים בעתון ואותה שעה היו אחדים מהם קובעים ומנסחים את החלטות הוועידה, כשהם מכונסים במקום־מבטחים שדלתותיו סגורות ורק הדימוקראטיה נמצאת אתם יחד בשעת מעשה.


מיתקן שימושי:

לתשומת־לב רבה בתערוכה זכו חלקיו של מיתקן, שדרכי הפעלתו עוד לא נתבררו כל־צרכם, אך מסתבר שהיה לו ערך רב בשעתו; אנשי הצמרת קראו לו “המניע האידיאולוגי”.

מניע זה, אחת ממעלותיו היתה ניידוּת שלו. מאחר שהיה נוח לטלטול, אפשר היה להעמידוֹ בשעת הצורך מאחורי כל מעשה ותכנית, וכך נמצא כי שום פעולה מפעולות הצמרת לא נעשתה בלי מניע אידיאולוגי.

מה שאין כן מעשיהם של אחרים, ביחוד של צעירים יותר, שמיתקן זה לא היה ברשותם. חוסר המניע האידיאולוגי היה סימנם המובהק.


שיעור קומה:

אחת הפליאות, שעוד לא נתפרשו על־ידי החוקרים, היא מידת ההפרש הרב בין שיעור קומתה של הלשכה ובין שיעור קומתו של המאורע הגדול שנתחולל בזמנה או סמוך לזמנה, והוא מעשה הקמת הממלכה.

אכן, אף לאחר מאורע זה תהו בני זמנה של הלשכה כיצד עולה בידיה להתמודד עם הבעיות הגדולות, אשר כל יום ויום מעלה על הפרק – וזכר לתמיהה זו אנו מוצאים בכתב ישן, שבעליו ניסה גם לנסח את הקושיה וגם ליישב אותה בדוחק, וזה לשונו:


פַּעַם, בֵּין שְׁתֵּי הַצְבָּעוֹת,

שָׁאַל אַחַד הַסַּקְרָנִים:

מַה יִּשְׁוֶה לְגַדְלוּת הַבְּעָיוֹת?

וָאָשִׁיב: קַטְנוּת הָעַסְקָנִים.


ואף־על־פי־כן רווחה, כנראה, בציבור, אף בימים ההם, סברה שהיה עוד איש שמכוחו הוכרעה הכף והוקמה הממלכה והותוו קורותיה, אלא שעקבותיו לא נודעו.

או, כמו שנאמר באותו כתב ישן:


יֵשׁ מָסֹרֶת עֲמוּמָה

וְיֵשׁ אַגָּדָה שֶׁאוֹמֶרֶת

כִּי הַמְּדִינָה לֹא קָמָה מֵעַצְמָהּ

וְהוּקְמָה לֹא בִידֵי הַצַּמֶּרֶת.


יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי אֵי־אָז, בְּאוֹתָהּ

שְׁעַת סַדָּן־וְקֻרְנָס־וּמַפּוּחַ

לוּ עָבְדָה הַצַּמֶּרֶת הַזֹּאת לְבַדָּהּ,

כְּבָר הָיִינוּ אַחַר כָּל וִכּוּחַ…

אַךְ הִצִּיל הַבּוֹרֵא אֶת עַמּוֹ מִיָּדָהּ

בְּיַד גֶּבֶר שֶׁשְׁמוֹ שָׁכוּחַ…


אם כך או כך, באותם ימים סברו כי אותה שיכחת־שם ואותו עילום־עקבות לא נתרחשו מאליהם. סימן לדבר אנו מוצאים בפרוטוקול של אחת מישיבות הלשכה, שבה הביע אפילו אחד החברים ספק אם מעשה עילום זה יעלה בהצלחה. וכך אמר:


חֲבֵרִים יְקָרִים, חֲבֵרוֹת יְקָרוֹת,

אוּלַי טִרְחָתֵנוּ שָׁוְא.

אִם גַּם נִמְחֶה אֶת עִקְּבוֹתָיו מִן הַקּוֹרוֹת,

הַקּוֹרוֹת תִּהְיֶינָה עִקְּבוֹתָיו.


חומר נוסף, לכשיימצא, עתיד אולי להבהיר יותר את הדברים.


מכונת הזמן:

במדור הטכנולוגי של התערוכה עורר ענין רב מיתקן מסובך, שסודו אבד והמלומדים עוד לא הצליחו לגלות דרך פעולתו. לפי שעה קראו לו “מכונת הזמן”.

לא ייאמן, אך הלשכה מצאה, כנראה, דרך לרתום את מרוצת הזמן ולהפעיל על־ידי כך טורבּינות ומנועים. בשעת צורך היה המיתקן מוצב בראש חוצות והציבור היה שומע את קול זמזומו ושקשוקו, ורואה את רצועות־המימסר הסובבות ואת נצנוץ הקפיצים והבוכנות והיה קורא את דבר השלט המתנוסס מעל למכונה והמכריז לאמור:

הזמן פועל לטובתנו.

מכוחו של מיתקן זה החלה הלשכה להאמין שהזמן סר למשמעתה, ומאמונה זו אין הדרך רחוקה עד לכפירה גמורה בהבדל שבין זיקנה וצעירות.

יש סבורים כי הלשכה מצאה את סוד הנעורים הנצחיים, אך לדעת כמה חוקרים ייתכן כי האמת מופלאה עוד יותר מזה. אפשר שהיא גילתה דבר שהאדם לא העז אפילו לחלום עליו: את סוד הזיקנה הנצחית.

כמה וכמה בעלי אסופות מאותה תקופה מעידים כי ראו כיצד אותה זיקנת נצח, שהצמרת גילתה את סודה, קופצת על הרעיונות, על העקרונות, על הסיסמות, והיו שראו אותה קופצת אף על הזמן עצמו ואינה מסתפקת בהווה בלבד אלא מנסה לקפוץ גם על העתיד.

אחד מאנשי הלשכה חיבר באותם ימים גם מעין מזמור או הימנון ברוח השלט שמעל למכונת הזמן.

מגילת־פפירוס עתיקה, שנמצאה לא־מכבר, מכילה מקצתו של מזמור זה והריהו כלשונו:


עִבְדִי, מְכוֹנָה, סִתְמִי

הַטְּעָנוֹת הָאוֹמְרוֹת כִּי זָקַנּוּ.

הַשָּׁנִים הֵן נָתִיב חַד־סִטְרִי,

הַכֹּל נָע בַּכִּוּוּן שֶׁלָּנוּ.

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר הוּא נִמּוּק סָבִיר

לִזְכוּתֵנוּ וְלֹא לְחוֹבָתֵנוּ.

לַיְלָה יוֹרֵד, שַׁחַר מֵאִיר,

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.


אֲסַפְסוּף־בְּנֵי־תִּשְׁחֹרֶת חוֹתֵר

בְּתֹקֶף־יִצְרֵי־קַרְיֶרָה.

אַךְ מִתְעַיֵּף הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר

בְּעָמְלוֹ לְהַבְקִיעַ הֶרָה.

אִם מַצַּב־הַדְּבָרִים יִמָּשֵׁךְ

תֶּחְדַּל חֲתִירָה תַּחְתֵּינוּ

וְיִשְׁכַּח הַצִבּוּר אֵי וְאֵיךְ

וְכֵיצַד יִתָּכֵן שֶׁדְּבַר מָה יִתְהַפֵּךְ…

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.


יֵצֶר לֵב הָאָדָם הוּא תָמִיד בְּעָיָה,

חִדּוּשִׁים הוּא דוֹרֵשׁ מִטֶּבַע.

בְּמִקְרִים שֶׁכָּאֵלֶּה שִׁיטוֹת־הַשְׁהָיָה

נוֹטְלוֹת מֵעָקְצוֹ שֶׁל הַצֶּפַע.

לֹא פַעַם רָאִינוּ כֵּיצַד מִסְתַּמֵּן

צֹרֶךְ תִּקּוּן לֹא־עָלֵינוּ.

אַךְ עַד שֶׁהֶחְלַטְנוּ אִם לֹא וְאִם כֵּן

הִתְבָּרֵר שֶׁבִּכְלָל אֵין כְּבָר מַה לְּתַקֵּן…

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.


יֵשׁ לְקַוּוֹת כִּי בִרְבוֹת הַשָּׁנִים

תַּגִּיעַ תְּקוּפָה בַּמַּמְלֶכֶת

שֶׁבָּהּ יִקְפְּאוּ מְחוֹגֵי הַשְּׁעוֹנִים.

פָּשׁוּט יַעַמְדוּ מִלֶּכֶת.

אֲזַי יְכֻנְּסוּ חֲשׁוּבֵי יוֹעֲצִים

וּלְבַסּוֹף חַוַּת־דַּעַת יִתֵּנוּ

וְיֹאמְרוּ: בִּמְרוּצַת הַיּוֹבְלוֹת הָאָצִים

כִּרְסְמָה חֲלֻדָּה גַּלְגַּלִּים וּקְפִיצִים…

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.


הַמַּדָּע מְבַשֵּׂר כִּי אֵי־פַעַם בִּכְלָל

קִצּוֹ שֶׁל הַקּוֹסְמוֹס יַגִּיעַ.

תְּנוּעַת הַפְּרוּדוֹת אַט־לְאַט תֶּחְדַּל,

תִּפָּסֵק הַקְּרִינָה. אֵין נִיעַ.

תִּכְבֶּה שֶׁמֶשׁ – בְּעוֹד כִּטְרִילְיוֹן שָׁנָה

וְאָז יִשְׁכְּחוּ מַקְנִיטֵינוּ

לֹא־רַק מַה לִּקּוּיֵי הַנְהָגַת הַמְּדִינָה,

כִּי אֲפִלּוּ טִיבוֹ שֶׁל לִקּוּי־לְבָנָה…

הַזְמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.


יחידי־סגולה:

אחת ממעלותיה הטובות של הלשכה היתה מידת הצנע־לכת. הם לא התהדרו בשום סגולות מיוחדות המנשאות אותם על פני זולתם. תמיד טענו כי אין הם ראויים לתפקידם יותר מכל איש. תמורת זאת לא דרשו מן הציבור אלא שיסכים עמם בדבר אחד: שאין איש ראוי יותר מהם.

הם נשאו בעול בלי לבקש כל טובת־הנאה לעצמם, וכשם שצדקתם היתה צדקה לשמה, כך היו גם עוולותיהם עוולות לשמן ולטובת הכלל. משום כך, גם בקוּמם לעשות עוולה, לא חששו מפני הפרהסיה, כי נהפוך הוא – היו מכנסים לשם כך מרכז או ועידה שלימה בפומבי רב, כדי לקיים כלל גדול שענינו כך:

– אי־הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות.


התיבה:

ענין רב בין המלומדים עוררו כמה אמונות תפלות, שאותה צמרת, כנראה, נתפסה להן, בעידן שקיעתה, ועמלה להנחילן לציבור.

כך, למשל, אותה אמונת מסתורין, שסבבה על קופסא, או תיבה מסויימת, אשר אם יפתחוה, חלילה, יגיחו מתוכה רוחות רעות ושדים ומזיקים.

יש חוקרים שמשייכים את צמיחתה של אמונת התיבה לזמן הפולמוס הגדול, שבו עמדו כל אנשי הצמרת לבדם אל מול מיתקפה כוללת שנערכה עליהם על־ידי איש אחד שאיים מכל הצדדים ועלה מכל העברים ושׂם עליהם מצור וכיתר אותם סביב, ומי יודע כיצד היתה מסתיימת התמודדות זו, בין כוחות לא שווים, לולא העלתה הצמרת טענה מכרעת שמכוחו נחרץ דין האויב לתבוסה.

טענה זו היתה פשוטה בתכלית:

– אם אנו עושים רצונו של איש זה, אנו נמצאים פותחים את התיבה.

לאחר נצחונה של הצמרת הופקדה התיבה במקום־מבטחים ומאז לא ראה אותה איש: יש אומרים כי איש לא ראה אותה גם לפני־כן, ובכל־זאת, במשך שנים לא מעטות, היו הצמרת ומועצת הממלכה והרכב משרדי המדינה ערוכים לפי מה שנגזר מכוחה של התיבה, באותה שעת הכרעה.

זמן רב סברו החוקרים שאותה תיבה אינה אלא דמיון־שווא, אך בין המוצגים שבתערוכה נכלל גם קטע־יומן של עד־ראיה שזכה, כנראה, לחזות בה בדרך המקרה, בשוטטוֹ במרתף הארכיון המרכזי.

וכך לשון הכתב:


אֶמֶשׁ, בְּלֵיל־סַעַר,

וְאֹפֶל וְעֵיפָה,

מִן הַלִּשְׁכָּה יָרַדְתִּי

אֶל עֹמֶק מַרְתֵּפָהּ,

וּבְעוֹדִי מְשׁוֹטֵט

בְּנֶפֶשׁ תְּאֵבָה

רָאִיתִי פִּתְאֹם

וְהִנֵּה הַתֵּבָה.


עַל עָמְדִי קָפָאתִי

בְּחֶרְדַּת זַעֲוָה

וָאַרְגִּישׁ כִּי שְׂעָרִי

הוֹפֵךְ שֵׂיבָה,

וְהַתֵבָה – לֹא כְלוּם,

עוֹמֶדֶת שְׁלֵוָה,

מְרֻבַּעַת, מְהֻקְצַעַת,

עֲשׂוּיָה כְּמַכְתֵּבָה.


וָאֶשְׁאַל: הָהּ, עֲנִי לִי,

תֵּבָה, הַאִם

נְכוֹנָה הַשְּׁמוּעָה

כִּי רוּחוֹת רְפָאִים

וְסוּפּוֹת וּסְעָרוֹת

מְפָרְקוֹת סְלָעִים

בָּךְ שׁוֹכְנוֹת… אוֹ בְּדָיָה הִיא

וְאָנוּ פְּתָאִים.


אָז אָמְרָה: הָאֵימוֹת

שֶׁפֵּרַטְתָּ בְּפֶרֶט

הֵן רַק קְלִפַּת שׁוּם

וּזְנַב צְנוֹן וַחֲזֶרֶת

לְעֻמַּת מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּי

לְאוֹת וּלְמִשְׁמֶרֶת.


בִּי שׁוֹכְנִים – כָּךְ אָמְרָה הִיא

בְּלַחַשׁ רָהוּט –

מוֹרָא הָעָצְמָה

וְאֵימַת הַמָּרוּת

שֶׁל הַגּוּף הַמְצֻמְצָם

הַנִּקְרָא מַזְכִּירוּת.


בִּי שׁוֹכְנִים – כָּךְ הוֹסִיפָה

בְּלַחַשׁ מַבְעִית –

וַעֲדַת מַנְגָּנוֹן

וּוְעָדָה מְדִינִית

עִם אָחוּז דַּי נִכָּר

– כָּךְ אָמְרָה מְבֹהֶלֶת –

שֶׁל נוֹטְרֵי אֵשׁ־תָּמִיד

וְשׁוֹמְרֵי הַגַּחֶלֶת.


מִפְּנֵי פַחַד־כֹּחָם

– כָּךְ קָבְעָה – יֵשׁ מַחְסֶה

כָּל עוֹד אֵין יַד־אֱנוֹשׁ

מְרִימָה הַמִּכְסֶה.


אַךְ אִם פֶּתַע תִּרְאֵם

מִזְדַּקְּפִים בְּאַדִּיר

וְקָמִים בִּמְלֹא הוֹד־

לֹא־כְלוּמָם הַנָּדִיר

לְהַנְהִיג אֶת הַדּוֹר

וְהָעָם וְהָעִיר,

– – קוּם וּזְעַק “אֵל נְצֹר!”

וְנִרְתַּעְתָּ אֶל קִיר

וְרָאִיתָ לְאוֹר־

הַבָּרָק הַמָּהִיר

אֵיךְ לְפֶתַע עוֹבְרוֹת

וְחוֹלְפוֹת בָּאֲוִיר

בְּתַחְפֹּשֶׂת־מָגוֹר

נָכְרִיָּה מִלְּהַכִּיר,

פְּנֵי הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר

וְהַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר…


כָּךְ דִּבְּרָה הַתֵּבָה

וְשַׂעֲרָתִי סוֹמֶרֶת…

וָאַחְלִיט: עֵת לָנוּס

בְּעוֹדָהּ מְדַבֶּרֶת…


אָז נָשָׂאתִי רַגְלַי

וָאֶשְׂטֶה וָאֶעֱבֹרָה

וָאֶדְלֹג וָאֶבְרַח

בְּלִי הַבֵּט אֲחוֹרָה,

וּשְׂפָתַי מְלַחֲשׁוֹת:

הָהּ, פַּנְדּוֹרָה, פַּנְדּוֹרָה!


שתי המלים האחרונות פירושן לא נודע, והן, כנראה, לחש־כישוף מן הימים ההם.


סוד הסודות:

אחד מגדולי ההישגים של אותה תרבות נעלמה הודגם בתערוכה על־ידי המצאה שערכה הרוחני אינו נופל מרמתה הטכנולוגית ועיקרה שיטת־שימור מושלמת, שאין אנו מוצאים דוגמתה בימינו אף במכוני־המדע המשוכללים שבעולם.

המצאה זו, כרוב ההישגים המדעיים הגדולים, נוצרה מכוח ההכרח.

מסתבר שבאותם ימים החלו רווחות שמועות בציבור כי עקרון־יסוד שנקרא “ציונוּת” או “עליה”, עיקרון שהממלכה לא נוצרה אלא לשם הגשמתו, הולך ומתרוקן ולמעשה הוא כבר ריק לחלוטין ואין בו ממש.

סכנת התרוקנות זו נעשתה מוחשית ביותר מחמת שהדבר עשוי היה לגרום במשך זמן קצר לניתוקה של הממלכה ממשאבי כוחה ומכמה וכמה שבטים ששכנו מחוץ לה והיו רוב מנינה ובנינה של האומה.

החוקרים עודם תוהים כיצד ייתכן, ששלטון בר־דעת יניח לעיקרון כה חיוני להידרדר במידה כזאת ויסיח דעתו מן הפורענות הצפויה ולא יתעורר על כך אלא בשעת־האפס ממש.

ובכן, היסח־דעת זה רבים תרמו לו חלקם ולמעשה לא היה בממלכה אפילו גורם אחד שלא היה שותף לכך. הציבור, המוסדות, המשרדים, קובעי המדיניות ומורי ההלכה, הכל סייעו לכך, ומכלל זה אין להוציא, כמובן, את שומרי הגחלת ונוטרי הערכים שבצמרת. יתר־על־כן, צמרת זו אף הגדילה לעשות וקיימה לא רק את מצוות היסח־הדעת כמוֹת שהיא, אלא שקדה גם על הידור מצווה וביססה את ההזנחה על אדני ההגיון והבינה והאחריות. דורשי רשומות חקרו ומצאו כי אם נשמע באותם ימים קול אחד שהתריע על הסכנה בעוד מועד וחשף את ריקוּתה של הסתדרות עולמית מסויימת שהיתה מופקדת על קיום העיקרון הקובע את נפש האומה וגורל הממלכה, – אם נשמע קול כזה, טרחה הצמרת לשים אותו ללעג ולקלס וטענה כי אין זה אלא קול הסכסכנות והקנטרנות.

מסתבר כי התנהגותה זו של הצמרת לגבי ענין כה חשוב וחיוני לא היתה זדון, שהרי אין להניח בשום פנים כי היא הזניחה ענין זה בכוונה־תחילה. אך, מצד שני, קשה לומר שהיתה זו פשוט שגגה.

גם על כך עמדו אנשי הצמרת עצמם ובאחת הישיבות קיבלו דעתו של חבר שהסביר כי הזנחה זו לא היתה אלא תוצאה טבעית של עומס עבודה.


חֲבֵרִים – כָּךְ אָמַר – מוּטָב

לֹא לִדְרשׁ אֲמַתְלוֹת נוֹחוֹת.

הַסִּבָּה פְּשׁוּטָה: מִתְבָּרֵר עַכְשָׁו

כִּי מֵרֹב מַאֲמָץ לְהַחֲזִיק בַּמּוֹשְׁכוֹת

הִגַּעְנוּ בְּדֶרֶך־הַטֶּבַע עַד קַו

שֶׁל אֲפִיסַת כֹּחוֹת.


אך על־מנת לקדם פני הרעה אין די, כמובן, לחשוף את שורשה הנכון. היה הכרח למצוא או להמציא תרופה למכה זו של התרוקנות העיקרון שעליו הממלכה עומדת.

למעשה ידעה הצמרת כמה וכמה שיטות־שימור לעיקרים ומושגים שתוכנם ניטל. בין האמצעים המקובלים ביותר היתה שיטת ההקפאה העמוקה ששמרה את העקרונות במצב סטרילי מפני כל חידק של הרהור חדש או תפיסה חדשה. רווחו גם שיטות אחרות, כגון שימור הקליפה תוך התעלמות מן התוכן, או שיטת החילוף, כלומר הפיכת הקליפה לתוכן, או רידוד התוכן והפיכתו לקליפה.

אך כל אלה לא הספיקו לגבי אותו עקרון־יסוד, שכן היה ברור שלגביו יש לנקוט אמצעי־שימור מושלמים שאין בהם לא קפאון ולא שימוש בתחליפים.

או אז הומצאה שיטה זו: מניעת התרוקנותו של העיקרון על־ידי איפוסו, כלומר הפיכתו לריקוּת מושלמת ויצירת חלל־ריק גם מסביב לו, כדי שלא יוסיפו להישמע טענות ומענות בענינו, שכן החלל־הריק אינו מוליך, כידוע, את הקול.

תוצאתה החיובית הראשונה של שיטה זו היתה בכך, שמעתה היה ברור כי אין טעם בשום תיקונים למחצה ולשליש ולרביע, שכן הבלימה היא יסוד איתן ומוצק שאינו מותיר מקום לתוספות ולשיפוצים שלמראית־עין.

אחד הפפירוסים הביע תחושה זו כלהלן:


מָה אֵיתָן מִן הַבְּלִימָה?

הִיא תַמְצִית הַבָּרִי. אֵין בָּהּ שֶׁמָּא.

אֵין לְהוֹסִיף וּלְהַשְׁלִימָהּ

שֶׁכֵּן הִיא אֵינוּת מֻשְׁלֶמֶת.

וְלִגְרֹעַ מִמֶּנָּה אֵין מָה,

בְּשַׁגַּם הִיא אֵינָהּ קַיֶּמֶת.


היתה זו תקופה שבה עמדה, איפוא, הממלכה על עיקרון שנהפך לוואקוּאוּם מוחלט. הדבר היה ידוע לכול ואף־על־פי־כן שמרו אותו בסוד, על־מנת שהאוכלוסים לא יותקפו סחרחורת.

קמעה קמעה החלה סודיוּת יסודית זו משתקפת בתחומים שונים של ההווי הציבורי והממלכתי, על־ידי כך שהמושג “יסוד” נתחלף במושג “סוד”. עד מהרה החל חילוף זה נותן אותותיו בדרכי הלשון של רשויות הכלכלה והמדיניות וכיוצא באלה. כך, למשל, היו אומרים כי מפעל פלוני עומד על סוד איתן, או נשען על סודות בריאים, ואילו מוסד פלמוני נבנה על סוד רעוע ויש לגשת לחיזוק־הסודות וכשהיה אחד מרבי הממלכה משמיע נאום מדיני חשוב היו שומעיו אומרים שהוא הצליח להבליט את קווי־הסוד של מדיניוּתנו.

מוצג זה היה שיאו וסופו של הביקור וכשהתנער מלקוש מן ההזייה ששקע בה לרגע, ראה כי בּוֹנטה נמצא כבר ליד שער־היציאה והוא מדפדף בספר־האורחים שהוגש לו על־ידי פקיד התערוכה לחתימה.

ספר זה היה גדוש חתימות והערות־התרשמות, כגון “חוויה גדולה”, או “אין מה לראות” וכדומה. תוך כדי דפדוף התנער פתאום בונטה והחל קורא וחוזר־וקורא שורה שנתקל בה, ופניו מאירות כמי שנזדמנה לו מציאה בהיסח־הדעת. היו אלה רק מלים מספר וענינן כך:

“אין חדש תחת השמש. פונצ’יק”.

מלה אחרונה זו היא ששימחה את בונטה יותר מכל, ואותו רגע גמלה החלטה בלבו.

 

22. סודי, אישי

בשובו למלון נטל בּונטה גליון־נייר וערך מכתב אל פונצ’יק.

בראש הגליון הקדים דברי־שלום ובריאות ומכאן ואילך שיטח בקצרה בקשתו, והיא, שפונצ’יק יעשה לו טובה ויופיע מחרתיים בקפה “דיאנה”, שם הוא עתיד לפגוש את יוסף בכר שיתגלה אליו בדמות בונטה ואתו גברת אחת שהצמידו אליו משירות־החוץ. בתוך כך הדגיש כי הוא מגלה לפונצ’יק סוד מדיני והוא סומך עליו כי שמץ מזה לא ייוודע לאיש.

ולאחר מכן הוסיף וכתב:

“אתה לא צריך לספר כלום לבסטארדו הזה מילקו ולא למלכה־ריינה ולשום איש. בנוגע למילקו אני כבר שכחתי איך הוא נראה, ואני צריך שתהיה שם בשביל להראות לי מי זה. ממקורות מוסמכים מסרו לי שהוא הפסיד את המשקפיים שלו, וזה נותן לי חסינות, אף־על־פי שאני בטוח שאפילו עם שני זוגות משקפיים הוא לא היה מכיר אותי, מפני שהוא היה עוד ילד כשיצאתי לחו”ל. ועכשיו אני אגיד לך דבר־מה. אני יודע שזה לא הגון לברוח מן המשפחה ומן הארץ בגלל פשיטת־רגל ובגלל, כמו שאומרים, נסיון הוצאת כסף במירמה על־ידי מישחקי־מזל. אבל עכשיו מתברר שאולי זה היה מאלוהים שאני אתרוצץ בעולם כמעט שמונה־תשע שנים, ושבדיוק רגע הדרוש ימצא אותי סאנטו־אשמדאי הזה קיפודי כדי שהרעין הציוני לא ייהפך, כמו שהוא אומר, לחוכא־והילולה. אתה צריך לדעת שבגולה ההתבוללות אוכלת בכל פה (זה לא לפרסום) ובלי עליה לא רק הציונוּת יורדת, כמו שאומרים, לדמיון, אלא גם למדינה לא יהיה אופי יהודי (לא לפרסום גם כן). חבל רק שנזכרו כל־כך מאוחר. לוּ הם התחילו קצת קודם למשוך כל יהודי בידים וברגלים, כמו שמשכו אותי, כבר היו עולים מיליונים. העיקר אני רוצה שתבוא לדיאנה, מפני שזה חשוב לי וזה אפילו, כמו שאומרים, קיפוח־נפש. אכילה ושתיה יהיו לך על חשבוני ויש תקציב בשביל זה. בין כה יש פה בזבוז משגע, או בעברית נכונה: משווע. את המילקו הזה, נומבּרה דה יושב הכרובים, אני מוכרח לראות, ואם תשאל אותי בשביל מה אז תהרוג אותי אם אני יודע. אולי אצטרך להזכיר לו פעם שלא סתם ברחתי מן הבית ושאפילו הייתי נוכח פה בינתיים וראיתי אותו כשהייתי בתפקיד. זהו. יותר אל תשאל שאלות. האויב שומע. בברכת עליה גדולה מארצות־הרווחה יוסף בכר או בונטה בעילום־שם. חוץ מזה הכל בסדר?

בונטה קיפל את הגליון, הכניסוֹ למעטפה, ורשם על גביה “אישי. למסור ביד”. את המכתב מסר בידי אחד מנערי המלון.

ולאחר שתיאר לפני השליח את מקום הצריף שליד השקמה, אמר:

– ואם כבר אין שקמה ואין צריף ואין שום דבר, תביא את המכתב בחזרה.

 

23. חטיפתו של בּוֹנטה

השעה היתה אחרי חצות. כשנכנס כמון ל“דיאנה” כבר היה המקום כמעט ריק. הוא אמר לעבור לחצר, על־מנת לרדת במדרגות האחוריות אל קומת המרתף. אך עד שפנה כה וכה עמד ולא נע. המראה שנתגלה לעיניו הפתיע אותו כל־כך עד שרגע הירהר שמא הוא חולם בהקיץ.

אל שולחן שבירכתיים ישב בּונטה. ניכר היה בו שהוא בגילופין. פלגי זיעה ניגרו על פניו. עמו נמצאה מיקס כשהיא טורחת ומשדלת אותו לקום וללכת ואילו הוא מטלטל ראשו לאות סירוב.

כמון הופתע יותר מכל למראה אדם שלישי שהיסב עם הזוג. זה היה פונצ’יק. כמון כמעט לא הכירוֹ ברגע הראשון. היה לבוש מקטורן שהתנוצץ מרוב שחיקה, וענוד עניבת פרפר. נראה היה שגם הוא שרוי בעולמות העליונים. הוא הסתכל בהתענינות רבה כיצד מיקס טורחת להעמיד את בּונטה על רגליו.

מוחו של כמון החל פועל במהירות.

– אולי כדאי שהוא שוב ירקוד קצת – אמר פתאום פונצ’יק למקס. – מפני שאם הוא ישב ככה לא תוכלי להרים אותו עד מחר.

המלצר הפעיל את הפאטיפון. בּונטה התנער פתאום, הביט כה וכה וקם על רגליו ומשך את מיקס אחריו. שניהם עלו אל רחבת הריקודים הריקה.

כמון ניגש אל פונצ’יק.

– תשמע – אמר לו בחומרה. – אני רוצה לשאול אותך משהו. זה ענין בעל חשיבות ציבורית. מאין אתה מכיר את בּונטה?

– אין תגובה, – אמר פונצ’יק. – אנחנו פה באופן פרטי ואפילו בעילום־שם. וזה לא עסקך.

הוא שקע שוב באדישות, אך מיד חזר והתנער, כאילו נזכר במשהו, והוסיף:

– תסתלק, ושלא אראה אותך בכלל. אתה מפריע לי.

אך כמון לא הירפה.

– עליך לדעת שאתה מחפה על שערוריה לאומית. מאין אתה מכיר את בונטה? מיהו בונטה? מדוע אתם פה? למי אתם מחכים פה?

– בחיי, אתה מעצבן אותי – דיבר פונצ’יק כשהוא מנסה להרחיק מעליו את כמון. – הגברת שלו כבר סוחבת אותו בחזרה אל השולחן. אני לא רוצה סקנדאלים. הוא בכלל נמצא פה לא בענין מדיני. להיפך, עד כמה שאני מבין, הגברת הזאת לא צריכה לדעת שיש לו בן. זה הכול. ועכשיו אל תביט אחורנית מפני שאני רואה את מילקו בא מן המרתף ואני לא רוצה שהוא יֵדע שאנחנו מדברים עליו.

כמון הסב את ראשו וראה את מילקו בכר, מיד שב ונעץ עיניו בפונצ’יק.

אחר־כך שאל לאט:

– מילקו בכר הוא בנו של בונטה?

– תסתלק, – אמר פונצ’יק. – אתה לא מבין מה שמדברים אליך? יש פה ענין עדין.

במוחו של כמון התחילו מסתחררים בינתיים שני מעגלים גדולים, זה לפנים מזה. מעגל השערוריה הלאומית הגדולה ובתוכו מעגל העולה המאה־אלף הנפגש עם בנו הבלתי־חוקי. תוך כך ראה את מילקו עומד לצאת לרחוב וקרא בקול:

– מילקו! חכה רגע!

בּונטה נזדקף, שהה רגע, ופתאום שאל בקול רם:

– מי אמר מילקו?

צבע פניו היה ירוק ולבן. הריקוד טישטש אותו לגמרי.

הוא עמד בוהה ולאחר מכן חזר והכריז כשהוא מרים קולו:

– אני רוצה לדעת מי אמר מילקו.

הוא נחלץ מידי מיקס שניסתה להושיבוֹ על הכיסא, ניגש אל פונצ’יק שנתנמנם בינתיים וניער אותו מתוך שנתו.

פונצ’יק זקף ראשו, הביט סביב ומיד אורו פניו והוא אמר:

– נרדמתי קצת ושכחתי לומר לך…

בינתיים ראה את מיקס ונזכר שיש להיזהר. הוא נשא עיניו כלפי התקרה ואמר בלחש, כשהוא כמדבר לנפשו:

– הבחור ההוא, לא זה שבמשקפי־שמש, זה מילקו.

בינתיים הצליח כמון להושיב את מילקו על כיסא ולהכריחו שישמע לפחות ראשית דבריו.

– תקשיב, רגע, תקשיב – דיבר כמון בבהילות כשהוא מתאמץ להשחיל עיקר דבריו, מבעד לסירובו העקשני של מילקו שהיה מנענע ראשו וחוזר בעקשנות: לא מעניין אותי שום בּונטה… – תקשיב, תקשיב, אביך הוא לא אבא שלך… המיליונר הזה, בונטה, מחפש אותך… אתה ממזר שלו… אל תקפוץ עלי. אני לא משוגע. בּונטה הוא אבא שלך. אני חושב שדבר כזה צריך לעניין אותך, לא? לי זה לא משנה. הוא פה בעילום־שם. הוא מתחפש. הפרצוף הזה הוא לא שלו. הוא מאופר. פונצ’יק כנראה מכיר אותו מזמן… שמע, עכשיו אתה מסתכל בו כבר יותר מדי… כן, פונצ’יק מכיר אותו. הם יושבים יחד לא במקרה… לי הוא נחוץ בשביל מטרה אחרת, אך אתה יכול לעזור לי הרבה… אנחנו נעביר אותו אל איזה סליק. אם אני עושה את זה יחד אתך, זו כבר אפילו לא חטיפה. הוא אבא שלך ואנחנו פשוט מביאים אותו הביתה. זה הכל. אני חושב שעכשיו אולי לא תתנגד.

המלצר ניגש והעמיד לפני מילקו וכמון שני גביעים כשהוא יוצק לתוכם מתוך בקבוק עטוף במפית לבנה.

– מי הזמין את זה? – שאל מילקו.

– לחיי כולנו! – צוות בונטה ממקומו. שנהיה בריאים!

– לחייך, מר בונטה! – אמר כמון וקם על רגליו.

גם מילקו קם.

– עכשיו נלך, נלך, – החלה מיקס דוחקת בבונטה לאחר שהגביעים נתרוקנו. אני אסדר את החשבון ומיד נלך.

היא פרשה עם המלצר אל שולחן סמוך. כמון ניגש אל בּונטה. מילקו בא אחריו. עמד שותק.

– אתה שמך מילקו? – אמר בּונטה.

– כן, דיבר מילקו כשעיניו מפלבלות והוא מקרב פניו אל פרצופו של בונטה. – כן, קוראים לי מילקו.

– רגע, רגע… רגש בונטה. – הכוסית הזאת הרסה אותי… אתה דומה לאבא שלך, אתה יודע?

– לא נכון – השיב מילקו. – אני דומה לאמא.

– מחר אתה דומה לאמא, – גיחך בּונטה גיחוך של חימה. – אם אתה בכלל דומה למישהו, אז רק לאבא. מה אתה נדחף לי אל תוך הפנים שלי? אתה לא רואה טוב?

– המשקפיים שלי נשברו לי – אמר מילקו. – אבל אני רואה טוב.

– אתה רואה ואתה לא יודע מה אתה רואה… דיבר בּונטה בזעף. – זה ראשית־כל. ושנית – המשקפיים שלך לא נשברו. אתה הפסדת אותם בקלפים וזה גם כן בא לך מאבא.

– לא! – נמתח מילקו. – הם נשברו!

– מחר הם נשברו – המשיך בּונטה בצחקוקי חימה – ואם הם נשברו אז תתקן אותם ותראה למי אתה דומה. ובכלל אם אתה דומה לאבא, זה לא סוף העולם ולא חרפה גדולה כל־כך.

– אל תזכיר לו את אבא שלו, – אמר כמון. – זה מרתיח לו את הדם.

– הוא ואבא שלו – חתך בּונטה בחימה – זה דם אחד. ואם זה מתרתח אז לא לחוד אלא ביחד. צחוק, בחיי. מצד אחד בגלל החיים הציבוריים שלי אין לי חיים פרטיים ומצד שני מוסרים לי ממקור מוסמך שבאופן פרטי אני לא אצא מזה חי. זה פשוט מצחיק אותי. משהו אצלי מתגלגל מצחוק – הוסיף ודיבר כששברי־צחוקו מתמשכים יותר ויותר… ובכלל – צווח פתאום – פה יותר מדי שמח… תנו לצחוק… אני לא רוצה שיפריעו לי…


…אָז רָקַע בְּרַגְלָיו וְחָרַק שִׁנַּיִם

וְחָזַר: תּנוּ לִצְחֹק! – – פַּרְצוּפוֹ הַיְרַקְרַק

הֶאְדִּים כְּמוֹ סֶלֶק, נִבְקַע לִשְׁנַיִם

וּצְחוֹקוֹ הִשְׁתַּפֵּךְ כִּמְתּוֹךְ הַשּׂק…

תְּנוּ לִצְחֹק!… – הוּא שָׁאַג – אֵיפֹה בַּעַל הַבַּיִת?

שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּא אִם אַעִיף אֶת הַגַּג!


כָּךְ דִּבֵּר… וּבְטָפְחוֹ לְעַצְמוֹ עַל מֵצַח

(לְתִמְהוֹן הַנּוֹכְחִים פְּעוּרֵי הַפִּיּוֹת)

הוּא אֶל פּוֹנְצִ’יק זִנֵּק בְּשֶׁצֶף קֶצֶף

וְצָוַח: שֶׁתַּפְסִיק לְאַרְגֵּן סִיעוֹת!

וּבְעוֹד פּוֹנְצִיק לִטְעֹן מְנַסֶּה בְּעֶצֶב

שֶׁלֹּא כֵן… כְּבָר בּוֹנֶטָה פָּנָה בּלִי שְׁהִיּוֹת

אֶל הַשְּׁאָר. בְּפָרְעוֹ אֶת שְׂעַר הַגַּבַּחַת

הוּא אָמַר: הַקָּהָל וְגַם אַתְּ גְּבֶרֶת מִיקְס

מִתְפַּלְּאִים בְּוַדַּאי מַה מַּצְחִיק אוֹתִי כָּכָה,

וּבכֵן יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶפְשָׁר לְהַצְחִיק

אוֹתָם, רַק אִם הוֹפְכִים לְאֶחָד צַלַּחַת

שֶׁל מָרָק עַל הָרֹאשׁ… אַךְ, אֲנִי, לִי מַסְפִּיק

גַּם פָּחוֹת… לִי מַסְפִּיק בְּהֶחְלֵט, אוֹ בְּעֵרֶךְ,

שֶׁבּוֹנֶטָה הַסֵּמֶל, הַדְּמוּת הַלְאֻמִּית,

וּבּוֹנֶטָה הַדְּמוּת הַפְּרָטִית זֹאת־אוֹמֶרֶת

נִפְגָּשִׁים זֶה עִם זֶה בְּצוּרָה פִּתְאֹמִית

וְהַצְּחוֹק הַגָּדוֹל, הַנִּקְרָא צְחוֹק הִיסְטֶרִי,

מְפוֹצֵץ אוֹתָם יַחַד כְּמוֹ דִינָמִיט…


הוּא מָחָה קֶצֶף־פִּיו… וְאָמַר: הָיָה פַעַם

אִישׁ אֶחָד, שְׁמוֹ סוֹמְבְּרֶרוֹ, בָּחוּר מְאֻשָּׁר…

קְצָת הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ… הוּא טִיֵּל עַל הַמַּיִם

וְהָיָה צִפּוֹר־דְּרוֹר וּמֶלְצַר וְסַפָּר…

וּפְתְאֹֹם, יוֹם אֶחָד, שֵׁד יוֹדֵעַ מֵאַיִן,

הִתְנַפֵּל עָלָיו וַעַד נוֹרָא וְאַכְזָר…

שׁוּם דָּבָר לֹא עָזַר… "הַתִּקְוָה־שְׁנוֹת־אַלְפַּיִם –

כָּךְ אָמְרוּ – מְחַכָּה לְךָ… בּוֹא לַבַּזָּר!"


כָּאן בּוֹנֶטָה הִפְסִיק וּפָרַץ בִּצְחוֹק פֶּרֶא

וּלְבַסּוֹף קְצָת נִרְגַע, וְהִמְשִׁיךְ: קֹדֶם כֹּל

הִתְנַגֵּד כַּמּוּבָן וּמָחָה סוֹמְבְּרֵרוֹ,

הִתְמַרְמֵר וּבָעַט: – לֹא רוֹצֶה, לֹא יָכוֹל…

אַךְ בַּסּוֹף, כַּאֲשֶׁר הוּא הִגִּיעַ לַיַּעַד

הוּא רָאָה: בְּשִׂמְלַת מַסְקָרָד לְבוּשָׁה

הַתִּקְוָה־שְׁנוֹת־אַלְפַּיִם… כֻּלָּה מְצֻבַּעַת

אַךְ נִרְאֵית בְּהֶחְלֵט כְּחוֹלָה אֲנוּשָׁה

וּמְשַׁעֲשַׁעַת קָהָל לְשִׂמְחַת הַוַּעַד

הַקּוֹרֵא לְהַמְטִיר מַטְְּבְּעוֹת עַל רֹאשָׁהּ…

אָז סוֹמְבְּרֶרוֹ הִרְגִּישׁ… לֹא, לֹא כַעַס, לֹא צַעַר…

אֶלָא מַה הוּא הִרְגִּישׁ: רַק בּוּשָׁה…


כֵּן רַק זֶה… בִּשְׁבִיל זֶה לֹא צָרִיךְ לִקְרֹא סֵפֶר

שֶׁל תּוֹלְדוֹת צִיּוֹנוּת וְרַעְיוֹן־לְאֻמִּי…

רַק דָרוּשׁ קְצָת כָּבוֹד וּקְצָת יֹשֶׁר שֶׁל גֶּבֶר

וְזֶה יֵשׁ אוֹ זֶה אֵין… תָּלוּי לְמִי…


אָז לְזֹאת הַתִּקְוָה־שְׁנוֹת־אַלְפַּיִם (שֶׁבֶּטַח

הִתְפַּלְּאָה) כָּךְ סוֹמְבְּרֶרוֹ אָמַר: לֹא נָחוּץ

שֶׁתַּמְשִׁיכִי לִרְקֹד… אֵין לִי הוֹן, אֵין לִי יֶדַע,

אַךְ אֲנִי בַּבַּזָּר לֹא אֶתֵּן לָךְ לָרוּץ

כְּמוֹ אֵיזוֹ… לֹא, נוֹמְבְּרֶה־דֶה־סַנְטָה־טְרוֹמְפֶּטָה…

לֹא אַרְשֶׁה…

… כָּאן בּוֹנֶטָה צָחַק עַד רִצּוּץ

הַצְּלָעוֹת וְהוֹסִיף:


זֹאת סִפֵּר לִי סוֹמְבְּרֶרוֹ

וְאָמַר: זֶה הַכֹּל עַד עַכְשָׁו – וּבְמִדָּה

שֶׁתִּפְגּשׁ… יֵשׁ לִי בֵּן… אָז כְּדַאי שֶׁהַפֶּרַא־

אָדָם־דֶּה־בַּסְטַרְדוֹ הַזֶּה יֵדַע

שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ הוּא כָּעֵת עַל הַפֶּרֶק,

אִם תִּרְצוּ, בְּתַפְקִיד, וְאֵין זוֹ אַגָּדָה…


כָּךְ בּוֹנֶטָה סִיֵּם… וּפִתְאֹם מֵעֹרֶף

הוּא טִלְטֵל אֶת כַּמֹּן כְּעָלֶה נִדָּף

וְצָוַח: יֵשׁ עוֹד רֶבַע שָׁעָה הִיסְטוֹרִית

וְאִם נְאַחֵר בִּגְלָלְךָ, אַתָּה עָף!

הַא! מַדּוּעַ שׁוֹתְקִים? לָמָּה אֵין תִּזְמֹרֶת?

וּבִצְחוֹק שׁוּב גָּעָה… וּמָחָא כַּף אֶל כַּף…


וְאֶל פּוֹנְצִ’יק נִטְפַּל הוּא שֵׁנִית לְפֶתַע

וְרָתַח: לְהָסִיר כָּל מִינֵי אִפּוּרִים

וּשְׂפָמִים וְאָזְנַיִם, אַפִּים וְקַפְלֵטִים

וּזְקָנִים וְרָאשִׁים… לֹא כָּל יוֹם פּוּרִים!


וְאִם אֶצְלְכֶם זֶה נִקְרָא אִידֵיאָה

– כָּךְ שָׁצַף הוּא – וְאִם אֶצְלְכֶם זֶה נִקְרָא

צִיּוֹנוּת… אָז הַשַּׂק יוֹצֵא מִן הַמַּרְצֵעַ

וְתִקְרָה זֶה רִצְפָּה וְרִצְפָּה זֶה תִקְרָה…


כָּךְ דִּבֵּר… וַאֲזַי אַט לְאַט הִתְקַפֵּל הוּא

וּכְאִלּוּ גָּלַשׁ מִכְּתֵפָיו אֶל רַגְלָיו

וְעָמַד מְכֻוָּץ… בַּקָּהָל הִסְתַּכֵּל הוּא…

כְּתוֹהֶה וְשׁוֹאֵל מָה עַכְשָׁו…


וּבַחוּץ, וּבַחוּץ נִפְרַשׂ

רָקִיעַ לֵילִי שֶׁל קַיִץ

וּצְחוֹקוֹ שֶׁל בּוֹנֶטָה רָץ,

מְנֻתָּק מִבְּעָלָיו… רָץ בְּלִי בַּיִת, –

רָץ כְּמוֹ הַצְּחוֹקִים הָרָצִים

לִפְעָמִים לְבַדָּם בַּלַּיִל,

בְּלִי הָאִיש הַצּוֹחֵק… צוֹחֲקִים

בְּלִי פֶה, צוֹחֲקִים בְּלִי שְׂפָתַיִם.

רָצִים כְּרוּחוֹת פְּרָצִים

בְּלִי מִזְוָדוֹת, בְּלִי חֲפָצִים

בְּלִי זְרוֹעוֹת וּבְלִי כְתֵפַיִם…

דָץ צְחוֹקוֹ שֶׁל בּוֹנֶטָה בַּחוּץ

וּבְמִדָּה שֶׁהָלַךְ וְהִרְחִיק

הָלַךְ וְנַעֲשָׂה הוּא גּוּץ

הִתְקַטֵּן, נַעֲשָׂה דָקִיק,

וּבְכָךְ, זֹאת נֹאמַר בְּפֵרוּשׁ,

הוּא נִהְיָה עוֹד יוֹתֵר מַצְחִיק…


חָצָה רְחוֹבוֹת וְעַם

מוֹסָדוֹת רַבִּים וּמִשְׂרָדִים

שׁוּם דָּבָר לֹא שָׂרַט עַד דָּם:

לֹא הֶחֱזִיק מַכְשִׁירִים חַדִּים,

צְחוֹק בְּלִי גוּף וּבְלִי קוֹל…: אֵי שָׁם

כְּבָר הִתְחִילוּ לִצְחֹק הַשֵּׁדִים

וּצְחוֹקָם עוֹד שָׁקַט כְּמוֹ יָם

הָעוֹלֶה מִכָּל הַצְּדָדִים

אַךְ כָּל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁל סְתָם

מִזֶּה רַק הַכְּסִילִיים רוֹעֲדִים.


וּבֵינְתַיִם בּוֹנֶטָה נָשַׁף אֲרֻכּוֹת

וְאָמַר לַנּוֹכְחִים שֶׁהִשְׁקִיפוּ בְּפַחַד:

הַחֲזִיקוּ אוֹתִי… כֵּן, מַמָּשׁ בִּזְרוֹעוֹת,

כִּי אִם שׁוּב זֶה יַצְחִיק אוֹתִי כָּכָה,

אָז תֵּדְעוּ שֶׁאַתְחִיל לְהַכּוֹת אוֹ לִרְקֹד,

אוֹ לִרְקֹד־וּלְהַכּוֹת בְּיַחַד.


כמון ומיקס החלו מוליכים בינתיים את בּונטה לעבר פתח־היציאה. מילקו צעד אחריהם.

– מילקו, שאל בּונטה כשהוא מסב ראשו אחרונית – אתה הולך אתנו?

– כן, – אמר כּמון, – הוא יעזור לנו להכניס אותך למכונית שלי.

– יפה מצדך, מילקו, שאתה הולך אתנו – מילמל בּונטה. ובראותו בידיו של מילקו מעדר־כבאים שהוא נטל מבין מכשירי־כיבוי שבפינה, שאל:

– למה לך הטוריה הזאת?

תוך כך יצאה החבורה, פונצ’יק, שהסתכל בהם מתוך טשטוש גמור, קם על רגליו. מבחוץ נשמע קול מכונית מותנעת. ופתאום ערבוביית קולות. אחר־כך קולה של מיקס: בּונטה! בּונטה! ואחר־כך קולו של בּונטה: מה אתה עושה, מילקו? אתה משוגע? – המכונית נשמעה מתרחקת. פונצ’יק חזר וישב. נטל את כוס המשקה. ראה שהיא ריקה. קם והחל פוסע החוצה. הביט סביב. תהה מדוע נעלמה פתאום כל החבורה.

 

24. דיון נוקב

פרוזדוריו של כנס־החירום המו ובתוך אולם המליאה נישאו קולותיהן של כמה חבורות שהתחרו בשירה בציבור.

השעה היתה סמוך לשלוש אחרי חצות. הרמקול הכריז שוב כי החברים מתבקשים לא להתפזר. ההצבעות וטקס־הנעילה ייערכו עוד הלילה.

עיניו של קיפודי תרו על פני המספרים שעל הדלתות, למצוא את החדר שאליו נתבקש על־ידי מלקוש. לאחר שמצא, נקש על הדלת, נכנס.

בחדר מצא את מיקס כשהיא מועכת סיגריה אל תוך מאפרה מלאה וראה את מלקוש מגחך גיחוך משונה ומטיח בשולחן ואומר:

– שקט. הנה קיפודי.

– מה הבהלה באמצע הלילה? – שאל קיפודי.

– בּונטה נחטף. – אמרה מיקס.

– מה?

–נחטף, – אמר מלקוש. – בּונטה.

קיפודי גילגל עיניו:

– בּונטה נחטף?

– שנינו נחטפנו יחד, – דיברה מיקס. מקפה “דיאנה”. אותי הורידו באמצע הדרך. הגעתי ברגל. מזל שמושב־הנעילה עוד נמשך.

– אינני מבין כלום, – אמר קיפודי. מה קרה?

כדי לנער את קיפודי מקפאונו קמה מיקס על רגליה, עברה מסביב לשולחן, ניגשה אליו, גחנה אל מול פניו ואמרה לו כמחדירה את הדברים בכוח אל תוך הכרתו:

– בּונטה נחטף. חטפו אותו. אתה שומע מה שמדברים אליך?

– אין פנאי, קיפודי, – דיבר מלקוש בנימת בהלה. מסתבר שהם ידרשו בעדו כופר־נפש.

– וזה יהיה סכום לא קטן, – הוסיפה מיקס בלחישה בהולה – הם יודעים יפה מאוד כמה הוא שווה.

כאן העיר מלקוש כי הסכום אינו חשוב כרגע. השאלה היא עקרונית: להודיע למשטרה או לנסות ולנהל קודם משא־ומתן דיסקרטי עם החוטפים.

– הגידי, מרת מיקס, – דיבר קיפודי כמתוך עייפות משונה – החוטפים לא אמרו לך שאם לא ישלמו להם, הם יחסלו אותו? זה היה נותן לנו מוצא אידיאלי.

מיקס רק פערה פיה מרוב חימה. אך מלקוש הגיב במתינות ואמר:

– אין פנאי להלצות, קיפודי. הם בטוחים שיקבלו את הכופר. הם יודעים מיהו.

– הם עוד אינם יודעים בדיוק, – דיבר קיפודי לאט. ברגע שיוודע להם, הם יתנו לו להוצאות־הדרך ובלבד שיתפטרו ממנו.

– מה יוודע להם? מה? – רתחה מיקס.

– יוודע להם – המשיך קיפודי בנימה של אדישות גוברת והולכת – שהוא טבּח או ספּר של אניה שירד לחוף והשתכר. זהו. זה הכול.

כך אמר ותוך כדי דיבור תהה, באיזו קלוּת הוא יוצא מן הסבך שהיה שרוי בו.

– אתה חושב שהם יאמינו להדלפה כזאת? – שאל מלקוש בספקנות. ואילו מיקס הגיבה בצחוק חד וקצר:

– מענין מדוע דווקא טבּח או ספּר?

– לדידי הוא יכול להיות אפילו אסטרונום – דיבר קיפודי. קולו נישא כמתוך מרחק הולך ורב. – אפשר לבדוק. זה רשום בכרטיס־העבודה שלו. לקחתי ממנו את התעודות כדי שהוא לא יציג אותן פתאום באיזו מסיבת עתונאים. רגע, רגע… – קיפודי מילמל מיכאנית כשהוא ממשמש בכיסיו – אני אמצא ומיד אומר לכם בדיוק מהו. רגע… כרטיס־עבודה של יוסף בכר. אני אמצא. זה אצלי.

– מר קיפודי – דיברה מיקס כשהיא מחווירה וחותכת את המלים – הבדיחות האלו יעלו לך ביוקר. אני לא ארשה להשתיק את הענין… אני…

– אַת ביחוד – השיב קיפודי, כשהוא מוציא מכיסיו פתקים ופנקסים – אַת ביחוד צריכה להיות מעונינת שלא יהיה רעש. תארי לך שתצטרכי להסביר איך גררת את הטבּח והספּר הזה בכוחות־איתנים אל החופה, עד שחטפו אותו ממך… רגע… מיד אני מוצא את כרטיס־העבודה שלו…

– מה פירוש כרטיס־עבודה? – שאל פתאום מלקוש. – מה פתאום? מיהו? מהו בכלל?

– הוא תחליף, – דיבר קיפודי. – הסוואה… מסיכה… אתם מבינים? נוצר חלל ריק, והייתי מוכרח למלא במשהו… ככה זה… תהליך מסויים מגיע אל… נאמר – עברי פי פחת… וצריך באופן דחוף להשליך גשר, כדי שאפשר יהיה להמשיך עוד קצת… ובכן, בּונטה היה הגשר הזה… – כך דיבר כשהוא מחטט בניירות, ובשלפוֹ מביניהם לבסוף את כרטיס־העבודה שחיפש אמר:

– מצאתי. הסתכלו. פה הוא בלי שפם, אבל אפשר להכיר. זהו. לא?

מיקס כמעט לא שמה לב לצילום. היא הביטה נכחה כמאובנת, ואחר־כך התחילו שפתיה נעות… עד שאמרה לאט:

– אני אהרוג אותך, קיפודי.

ואחר־כך פנתה אל מלקוש והוסיפה:

– את כולכם.

– רגע, גברת מיקס, רגע, רגע… – דיבר מלקוש שהתנער לפעילות, ולאחר שחזר כמה פעמים על המלה “רגע”, השתתק…

לבסוף אמר:

– קיפודי, אני רוצה לשאול אותך שאלה חשובה. אמוֹר לי בהן צדק. זה נכון? כל מה שאתה מספר לנו עכשיו… זה נכון?

– כן, – אמר קיפודי.

– קיפודי… – דיבר מלקוש. – נדמה לי שאינך מבין מה עשית. יוצא שהכל… כל הפעילות שלנו, האירועים, קבלות־הפנים, ההתכתשות בין הרשויות בענין בּונטה… כל זה מתנהל מסביב לאיזו פיקציה?

– כן, – אמר קיפודי. בהחלט.

רמשים מעופפים שנמשכו מתוך הלילה החם אל אור החלון הפתוח, החלו מסתחררים בינתיים מסביב לראשו. כנפיהם הנוצצות קשרו לו כמין הילה של ערפל דקיק.

– צריך לסלק מפה את היתושים האלה, – אמר מלקוש. הם גורמים לי סחרחורת. אל תשב מתחת למנורה.

– נכבה את מנורת התקרה, – אמר קיפודי.

מלקוש עשה כדבריו. נשארה רק מנורת השולחן, המכוסה אהיל.

– הייתי בוחר להישאר בכלל בחושך, – אמר מלקוש. – אך לא כדאי. זה יעורר תשומת־לב.

מאולם המליאה נשמע קול זמרה. היתושים הוסיפו להסתחרר מסביב לראשו של קיפודי, שכן גולגלתו נשארה מוארת רק באור מנורת־השולחן ונעשתה בולטת עוד יותר. אך מעתה כבר לא היה זה חשוב.

קיפודי אמר:

– אם דבר־מה לא ברור לכם, תשאלו. אני חושב שהסברתי.

– תשמע, קיפודי – פתח שוב מלקוש… – אני… כולנו ברגע זה, איננו מתמצאים עדיין… אני לא אשאל שאלות… אתה עוד תיתבע לאחריות על המעשה הזה… אך כעת, העיקר – צלילות־דעת… אתה תופס מה זאת אומרת?… להפוך ענין כזה… העליה… למושג ריק… מדוּמה… לאונאה עצמית מוסכמת…


הָיִיתִי יָכוֹל – כָּךְ דִבֵּר חֲפוּזוֹת

וּקְטוּעוֹת, בִּלְחִישָׁה נִחֶרֶת –

לְשַׁעֵר כָּל דָּבָר… כָּל אַבְּסוּרְד… רַק לֹא זֹאת!…

אֵיךְ אֶפְשָׁר? לְרוֹקֵן וּלְסַלֵּף אֶת יְסוֹד־

הַיְסוֹדוֹת, אֶת עִקַּר הַתַּמְצִית, אֶת הָעֶרֶךְ

שֶׁ… אֵל אֱלֹהִים, עֲלִיָּה! לַהֲפֹךְ

לְסִיסְמָא רֵיקָנִית, לִקְלִפָּה בְּלִי תוֹךְ,

אֶת הַטַּעַם אֲשֶׁר בִּלְעָדָיו נִשְׁאֶרֶת

הַתְּנוּעָה… אֲבָל מָה הַתְּנוּעָה? כָּל הַדֶּרֶךְ,

כָּל חֲזוֹן הַתְּחִיָּה, הַכֹּל, כָּל הָעִנְיָן

כְּמֵרוֹץ בְּלִי תַכְלִית, כְּמִתְרָס בְּלִי מֶרֶד,

כְּחַזָּן בְּלִי מִנְיָן, אוֹ, נֹאמַר, כְּסַּדָּן

בְּלִי פַּטִישׁ… אוֹ לְהֵפֶךְ… דַּבֵּר,

נַסֵּה לְהַסְבִּיר, לְפָחוֹת לִרְמֹז לִי

מֶה עָלָה עַל דַּעְתְּךָ? שֶׁאֶפְשָׁר לְכַסּוֹת

וּלְהַצְנִיעַ בְּשֶׁקֶט זִיּוּף גְּרַנְדּיּוִֹזי

שֶׁכָּזֶה… וְשֶׁלּא יִתְגַּלֶּה הַסּוֹד?

קִפּוֹדִי לא נָע…


אַל תִּשְׁתֹּק קִפּוֹדִי…

רְצוֹנִי לְהָבִין… מֹחִי לֹא תוֹפֵס

(כַּנִּרְאֶה, בֶּאֱמֶת, אֲנַחְנוּ אַנְטִיפּוֹדִים)

מֶה הָיָה חֶשְׁבּוֹנְךָ? שֶׁיִּקְרֶה אֵיזֶה נֶס

וְאִישׁ לֹא יַרְגִּישׁ אֶת הַצְּלִיל הָרֵיקָן

שֶׁל הַיְסוֹד הֶחָלוּל? הָהּ, קִפּוֹדִי!

הַצִּבּוּר לִפְעָמִים הוּא שׁוֹטֶה וְקָטָן

אַךְ אֵין הוּא חֵרֵשׁ. וְאָזְנַיִם לַכֹּתֶל.

מַה שִּׁעַרְתָּ? שֶׁדַּעַת קָהָל, רָאשֵׁי עָם,

מֶמְשָׁלָה, סוֹכְנוּת, אֶכְּסֶקוּטִיבָה,

מוֹסָדוֹת, עִתּוֹנוּת, יַעֲלִימוּ עֵינָם?

יִרְאוּ סִלּוּף כָּזֶה וְלֹא יָגִיבוּ?

וְלֹא יִמְחוּ עַל כָּךְ? אֱמֹר, אַתָּה שָׁפוּי?


עַכְשָׁו – צָוְחָה מִיקְס – נִזְכַּרְתָּ לִשְׁאֹל?

לֹא רָאִיתָ קֹדֶם שֶׁזֶּה צָפוּי?

לֹא רָאִיתָ אַף פַּעַם אֵיךְ הוּא מְעַקֵּם

סַנְטֵרוֹ. לֹא שָׁמַעְתָּ אֵיךְ הוּא מִתְחַכֵּם?

עַכְשָׁו זְמַן לִשְׁאֵלוֹת?


אָז מַלְקוֹשׁ סָח בְּעֶצֶב:

אַל תַּפְרִיעִי לִי, מִיקְס. רְצוֹנִי לְסַכֵּם.

קִפּוֹדִי, שָׁעָה שֶׁתּוֹרוֹת מִסְתַּלְפוֹת

עֵת לִזְעֹק! בְּלִי קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת – זֹאת לָדַעַת –

אָנוּ שִׁמְשׁוֹן

בְּלִי מַחְלָפוֹת

וְאַתָּה – דְּלִילָה, וּבּוֹנֶטָה – הַתַּעַר.

מָה אַתָּה מְגַחֵךְ?


סוֹף! – גָּזְרָה מָרַת מִיקְס.

חֲסַל! הָהּ, גַּן עֵדֶן שֶׁל צֶמֶד כְּסִילִים!

הָאֶחָד מְחַיֵּךְ וְשׁוֹתֵק כְּמוֹ סְפִינְכְּס

וְשֵׁנִי מְנַהֵל אִתּוֹ קוּרְס לִפְעִילִים!

דַּי לִנְאֹם! הוּא יָצָא בְּמֵאָה אָחוּז

מִדַּעְתּוֹ, אוֹ שֶׁהוּא בְּמַצָב שֶׁל הֶתְקֵף…

לֹא וָלֹא – סָח מַלְקוֹשׁ – הוּא עוֹקֵב…

הוּא מֵבִין. וּמַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לְקוּרְס,

אֵין זֶה קוּרְס, מָרַת מִיקְס, זֶה דִיּוּן נוֹקֵב…

כָּךְ הוּא טֶבַע שֶׁלָנוּ לַחֲשׂף וְלִנְקֹב

עַד תַּמְצִית וְעַד תֹּם. יִתָּכֵן כִּי זֶה סוֹד

כֹּחֵנוּ עַד כֹּה. אוֹתוֹ יֵצֶר־מְעַט

שֶׁל חִשּׂוּף הָאֱמֶת בְּלִי חָת!

אֵין פְּנַאי, צָוְחָה מִיקְס.

אַךְ מַלְקוֹשׁ


הֵגִיב עַל כָּךְ בְּהַנְמָכַת הַקּוֹל

וְאָמַר: הַשָּׁעָה כְּבָר אַחֲרֵי שָׁלשׁ

וּכְבָר נִדְפְּסוּ עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר

בְּלִי פִרְסוּם־הָעִנְיָן. וְזֶה נֵס גָּדוֹל.

אַךְ מָחָר נִצְטָרֵךְ לְכַנֵּס

אֶת וַעֲדַת הָעוֹרְכִים וְלִדְרשׁ בְּכָל תֹּקֶף

מְנִיעַת כָּל סְקוּפּ וּסְטוֹרִי וְסִפּוּר…

שׁוּם אִינְפוֹרְמַצְיָה!.. זֹאת מִכָּל־מָקוֹם

חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לַצִבּוּר.


– הם אולי לא יסכימו לטשטש את הענין, – נשמע קולו של קיפודי.

– אין מדברים על טשטוש, – הגיב מלקוש בזעף. מדברים על איפול. כורח עליון. גם כשהיתה עליה, היינו מטילים לפעמים איפול, קל וחומר כשהיא איננה. אתה תופיע אתי לפני ועדת העורכים. נדרוש איפול טוטאלי. אני בטוח שזה יעבור.

– אני לא אלך אתך לוועדה – דיבר קיפודי. והפעם לא רק קולו נשמע כמו מרחוק, אלא גם פניו נשקפו כמו מתחומים אחרים.

– אתה מוכרח – אמר מלקוש. – ראשית־כל, כולנו ערבים זה לזה. ושנית, אתה ידוע כאדם ישר. כבעל מצפון. אתה עושה רושם כזה

– כולנו עושים רושם כזה – דיבר קיפודי. גם אתה. אני עוד לא ראיתי בין חברינו אחד שעושה רושם אחר. אני מוכרח להסתובב קצת בחוץ. עוד אינני יודע לאן ללכת. שלום.

הוא קם על רגליו ופנה אל הדלת.

מיקס זינקה וחסמה בעדו את הדרך:

– אתה תופיע בוועדה – שפתיה שצפו.

– לא, לא, לא – דיבר קיפודי בעקשנות אדישה.

תוך כך הביט בחלון הפתוח ואמר:

– זוהי קומת קרקע.

והחל מטפס ויוצא החוצה דרך החלון.

 

25. מסיכת הגבס

אותה שעה היה פונצ’יק יושב אל השולחן בצריפו, ולפניו מערכת כלי־עבודה שמאז. מפתחות, מברגים, מנופי פיצוח. הוא היה מנגב את הכלים במטלית ועורך אותם על לוח־עץ, לפי סדר שנקבע להם מכבר.

פתאום זקף ראשו. דמות אדם חלפה על פני החלון. לאחר שניות מספר עמד קיפודי בפתח הצריף.

– שלום, אמר קיפודי. – סליחה אם אני מפריע. אולי אפשר לקבל כוס מים.

– בבקשה, בבקשה, – התנער פונצ’יק. – תיכנס. תשב.

– לא כדאי להטריד, – אמר קיפודי – בשעה מאוחרת כל־כך.

– שטויות, – השיב פונצ’יק, – אני בעצמי ציפור־לילה. חזרתי מן העיר ולא נרדמתי מרוב חום. החלטתי להתעסק קצת בכלי־עבודה ישנים.

– תמשיך, תמשיך, – דיבר קיפודי כשהוא יושב על כיסא. אני באמת רק לרגע. עברתי בכביש, ראיתי אור והדלת פתוחה…

– פעם הכל היה פתוח, צחק פונצ’יק. – לא היו אפילו מנעולים לדלתות.

תוך כך כבר היה מושך בחוטים ומוריד מן השקמה כד מים ומוסיף בקבוק משקה וכוסיות.

– אני רואה שאתה מן הוותיקים – אמר קיפודי לאחר שנהנה מן המים הצוננים. – פעם חלוץ, תמיד חלוץ.

– אני לא בדיוק חלוץ. ביצעתי כל מיני עבודות. זה הכל, – תיקן פונצ’יק כשהוא מוזג לקיפודי כוסית מן הבקבוק ועורך צלחת מלפפונים חמוצים וגבינה.

– כשאני אומר חלוץ, – דיבר קיפודי בנגסוֹ מן המלפפון – אני מתכוון להלך־רוח. כגון מה שאמרת על המנעולים. הכל היה פתוח. לא המנעול חשוב. חשוב הסמל שבדבר.

– זה נכון, שלא המנעול חשוב, – דיבר פונצ’יק כשהוא שופת קפה – על מנעול של דלת, אם הוא לא מסובך מדי, אפשר להתגבר בשתי דקות, ובדרך כלל זה מתבצע בלי פיצוח, בשקט, בלי בעיות. הגבינה מצויינת. כדאי לך לטעום.

– תודה, בינתיים לא, – דיבר קיפודי כשהוא מתפרקד בהנאה על הכיסא. – הבראנדי הזה הקים אותי ממש לתחיה. מה רצית לומר? אתה אומר שעל מנעול אפשר להתגבר בשתי דקות. קראתי בעתון שלא מזמן רוקנו דירה שלימה לאור היום.

– זה קורה, – אמר פונצ’יק. – בכלל בענינים אלה אין הבדל בין יום ובין לילה. חמישים אחוז ממקרי השוד, הפריצה, הגניבה – שלא לדבר על אונאה – מתבצעים לאור היום.

ובראותו שקיפודי עומד ללגום מן הקפה שהוגש לו בספלון, הוסיף:

– תיזהר, חבר קיפודי. אני שותה את הקפה כשהוא רותח. אם אינך רגיל תחכה קצת. אל תתפלא שאני קורא לך בשמך. אתה אינך מכיר אותי, אך אני יודע מי אתה. אני זוכר אותך עוד מאז, ממטבח הפועלים. אני רואה שהבראנדי באמת חיזק אותך קצת. כשנכנסת לא נראית כל־כך טוב. קצת חולה, מה?

– שום דבר מיוחד, – השיב קיפודי. – אולי הגיל. כאילו משהו הסתבך יותר מדי. מבוי סתום. מצד אחד אינני יכול להמשיך כמו קודם ומצד שני מאוחר להתחיל מחדש.

– זה משבר רעיוני, – אמר פונצ’יק. – זה כלום.

– אל נתעסק זה, – הפטיר קיפודי בגניחה, ובעודו מסתכל בלוח הפצירות והמברגים, שפונצ’יק הסיחוֹ אל קצה השולחן, אמר:

– יפה שאתה קשור במכשירי־העבודה שלך. כיום אין יחס כזה לעבודה. פעם חיינו אחרת ועבדנו אחרת.

– לא הייתי אומר שעבדנו אחרת, – נענה פונצ’יק. – בזמן הזה אולי הגישה מקצועית יותר. יותר טכנית. אך אם אתה רוצה לדעת – אני לא מזלזל בזה. טכניקה זה דבר חשוב. כיום יכול אדם לפרוץ קופת־פלדה בעובי של עשרים סנטימטר, בלי מנופים, בלי פיצוחים, בלי פיצוצים. בלי צרות. במשך חמש עד שש דקות.

קיפודי זקף גבותיו, שהה קצת, ולאחר שעיכל את המשל, אמר:

– בלי צרות. אך גם בלי אידיאה. בלי ערכים.

אותה שעה התחילה להתנשא בקצהו האפלולי של הצריף דמות כבדה וגמלונית של איש שקיפודי לא השגיח בו קודם. הלה היה שכוב על הדרגש ועכשיו הקיץ.

– זה בורסי מתעורר, – אמר פונצ’יק. הוא עוד מעט יקום ויראה אותך.

ואז פנה בורסי ואמר:

– נמצא פה החבר קיפודי. זה שדיברנו עליו.

ומיד הסביר לקיפודי:

– בורסי מכיר אותך, הודות לך הוא עלה לארץ־ישראל.

– אני שמח מאוד, – נענה קיפודי בזחיחות־הדעת. – זה לפחות נשאר. אנשים ניגשים אלי באמצע הרחוב, מזכירים שמות של אניות. עד היום.

בורסי רחץ פניו וזרועותיו. ניגב אותן במגבת. ועכשיו ישב על הדרגש והסתכל באורח.

– מאין אתה? – שאל קיפודי.

– מן ההרים של תוניס, – אמר בורסי.

– מתי עלית?

– לפני ארבע־עשרה שנים.

– אז כבר כמעט הפסקנו לפעול, – אמר קיפודי. היית צעיר מאוד.

– בן חמש־עשרה, אמר בורסי.

– עלית יחד עם המשפחה?

– אחרי המלחמה העולמית, – אמר בורסי – נשארנו רק שלושה. אמי ואחותי הגדולה ואני.

– אמך ואחותך הגדולה עלו יחד אתך?

– לא, אמר בורסי. – לא הרשו להן.

– ועד המיוּן? – שאל קיפודי בנימה מעשית.

– כן.

– מדוע פסלו אותן?

–אחותי היתה חולנית. היתה לה מחלת עור־הגולגולת. ואמי לא יכלה לעזוב אותה. נשארה אִתה יחד.

– זה ענין אחר… אני מבין… – אמר קיפודי.

אחר־כך שאל:

– הן היו אצלי במשרד?

– כן, הרבה פעמים. אמרו שלא יכולים לעשות שום דבר.

– אני אמרתי? – שאל קיפודי.

– כן, – אמר בורסי.

– אם אני אמרתי כך, – דיבר קיפודי – תהיה בטוח שבאמת לא היתה כל אפשרות.

– אני יודע, – אמר בורסי. – ואחר־כך כשהגיע הזמן שארד בסירה, כדי להגיע לאניה, אמי ואחותי הגדולה היו גם כן על החוף, ואמי תפסה פתאום בידים שלי, ואז הראיתי לה עליך. אתה היית שם ונאמת דברי ברכה. ואז אמי רצה אליך לבקש אותך והיא ניסתה לנשק לך את הידים. אתה בטח אינך זוכר.

– לא, – אמר קיפודי. אינני זוכר… היו מקרים כאלה.

– וכשהיא ראתה שזה לא יעזור לה, היא מיהרה בחזרה אלי ואז הייתי מוכרח לדחוף אותה הצידה, כי הסירה כבר התחילה לזוז וצריך היה למהר. ואני ראיתי איך היא נפלה על האדמה.

– כן, – דיבר קיפודי. כן… היתה תקופה קשה.

– אני כבר לא הספקתי לראות איך היא קמה, מפני שכבר הסירה שטה במים והיה חושך. ועכשיו אני רק יודע שגם היא וגם אחותי הגדולה כבר אינן בחיים.

– ככה זה – אמר קיפודי, לא היתה ברירה. גם לך וגם לי לא היתה ברירה.

פונצ’יק התערב ופנה אל קיפודי:

– שלא היתה ברירה – זה הוא לא ידע אז, ובגלל זה הוא קיבל על עצמו כל מיני נדרים של קבליסטיקה.

– בגלל מה? – תהה קיפודי.

– בגלל מה שהוא סיפר לך. הוא לא הבין שבאמת לא היתה ברירה והיה נדמה לו שאם הוא דחף את אמו, והשאיר אותה ואת אחותו, הוא חטא איזה חטא והוא קיבל עליו נדרים וסיגופים. ממש כמו פאקיר. שנים אחדות אחרי שהוא הגיע לארץ והתבגר הוא הלך אל קבליסט אחד שרשם לו שיהיה סבּל עשר שנים ועוד ענינים כאלה. עכשיו הוא גומר את זה.

– מה חוץ מסבּלוּת? שאל קיפודי.

– שהיד הזאת, שהרמתי על אמי, שלא ארים אותה על אדם חי, – דיבר בורסי – ושאתענה פעם בשבוע בשק ואפר ושאתנהג ברוח נמוכה וגם שלא אתלוצץ משום אדם ומשום דבר. והיו עוד סיגופים ומנהגות. אך העיקר – שאחיה מתוך כובד־הראש ושלא אתלוצץ.

– אסור לך לצחוק? – שאל קיפודי.

– מותר, – השיב בורסי. – רק שלא אעשה ליצנות.

והוסיף:

– מה שגזרת אז על אמי ועל אחותי הגדולה, זה כאילו התלוצצת בהן.

– כן, אני תופס… – אמר קיפודי. – גופו נמתח כמחכה למשהו לא ידוע. אולי למשהו שיסטור לו על פניו.

– אל תסתכל בו ככה, חבר קיפודי, – אמר פונצ’יק. – מה שעשית זה היה על־פי התקנות ובשביל קיבוץ גלויות, הוא יודע טוב שדברים כאלה – זה לא הלצות.

– מעניין… – דיבר קיפודי כשהוא מסתכל בבורסי. – לפני שעות אחדות היה לי ויכוח… בענין אחד שכאילו הולך ונהפך להלצה… נכון… נעשינו קלים יותר מדי… היו דברים שבהחלט… בהחלט מחייבים עכשיו איזה מנהגות… ולא רק על־מנת לכפר, כביכול… לא רק החטאים מחייבים זאת… גם שאר הדברים. גם הגדולות והנצורות… הכול.

הוא נשתתק, ומאחר שאיש לא הגיב פנה שוב אל בורסי ושאל:

– מדוע לא ניגשת אלי כל השנים האלה?

– בדיוק זאת שאלתי אותו אולי עשרים פעם, – שמח פונצ’יק. – הוא בעצמו לא יודע.

– מדוע לא חיפשת אותי? – המשיך קיפודי. – מפני שאסור היה לך להרים יד ופחדת להפר את הנדר? עכשיו כבר מותר לך? מדוע אתה שותק?

– לא הייתי מייעץ לך לדבר אליו ככה, חבר קיפודי, – אמר פונצ’יק. – ראשית כל לא מגיע לו שתכעס עליו. ושנית, למה אתה נטפל בשאלות כאלו? לא כדאי ללחוץ יותר מדי.

– משונה… – המשיך קיפודי – לא זכרתי כלל שיש דברים כאלה… כמו נדרים, שק ואפר… נעשינו קלים… זהו. הלבשנו מסיכות על הדברים. אפילו על הרעיונות, המחשבות,הזכרונות, המטרות. הכול קפא. נתאבן. לא הציק. לא חייב לכלום. אני מתחיל לחשוב – אמר בחיוך – שהמלאך המכה על שפתי פיו של אדם כדי להשכיח ממנו מה שעליו לשכוח, מה שם המלאך הזה? פורה. שר של שיכחה. נכון? ובכן, אני מתחיל לחשוב שהוא נוגע בנו את הנגיעה הזאת המשכיחה הכול… לא לפני שאנו באים לעולם, אלא לפני שאנו יוצאים מתוכו. וזה הסימן שהגיע סוף.

– לא, – אמר בורסי, אין הדבר כך.

– לא כך? – תהה קיפודי. מנין לך?

– אם הוא אומר שלא, אז לא. אתה יכול לסמוך עליו, – אמר פונצ’יק. – בשטח הזה הוא בקיא.

– פעמים, – אמר בורסי – מופיע מלאך פורה לפני סופו של אדם. אלא שאז מכתו מנפצת את קליפות השיכחה כמו שמנפצים מסיכה של חימר והזכרון יוצא לחופשי, שב אל ארצות החיים, והאדם נפטר לעולמו, אך כל מה שנזכר לו אותו רגע נשאר בעולם… – בורסי שהה, כמו נזכר במשהו, ואחר־כך המשיך בקול עמום אשר כמין לחן נלווה אליו – מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. פוּרה דרכתי לבדי… כי יום נקם בלי ושנת גאולי באה.

– אתה המלאך? – שאל קיפודי.

– אני רק סבּל בשוק, – אמר בורסי.

– אני מקווה שהוא לא תמיד יהיה סבּל, – העיר פונצ’יק. – רק שעכשיו אני כבר לא בטוח אם הוא בשביל להקת בידור.

– מה עלי לעשות? – שאל קיפודי את בורסי.

– לוּ שאלת אותי, חבר קיפודי – אמר פונצ’יק – אז אני בעד זה שתקום עכשיו ותלך מפה. כבר אמרתי לך, לא כדאי ללחוץ.

– אם אפשר – אמר קיפודי – הייתי נשאר פה עד הבוקר. הייתי שוכב ונרדם מיד.

– שכב במקומי – אמר בורסי. – אני כבר קמתי לעבודה.

קיפודי שכב על הדרגש שנתפנה.

בורסי הוציא מקרן־זווית רפידת סבּלים ותרמיל.

קיפודי שכב רגעים מספר בשתיקה ואחר־כך אמר:

– עכשיו טוב. מה זה מרשרש פה על הגג?

– השקמה שלנו, – אמר פונצ’יק שהחל אוסף מכשיריו מן השולחן.

– בחורף היא ודאי הופכת עולמות, מה? – שאל קיפודי.

– לא, – השיב פונצ’יק. – בחורף היא כבדה ומלאה גשם.

בינתיים היפנה קיפודי מבטו אל בורסי, ואמר:

– מה אתה עושה? מה החבל הזה? אתה רוצה לעקוד אותי? אין צורך. פונצ’יק צחק:

– איזה רעיונות, חבר קיפודי. מה פתאום לעקוד? זה חבל־סבּלים שלו. הוא יוצא לטבול בים. ומשם הוא כבר ימשיך לעבודה שלו בשוק.

בורסי כרך חבל־סבּלים עבה על מתניו. שׂם בתוך התרמיל ירקות וגבינה. נטל את הרפידה ופנה והלך.

פונצ’יק כיבה את החשמל ואמר:

– עוד אפשר להספיק לישון קצת. אני אנסה.

 

26. האיפול הגדול

מלקוש לא טעה. לאחר שחברי הצמרת ורבי המדינה הסבירו לוועדת עורכי העתונאים עד היכן דברים מגיעים, הסכימו הכל להטיל איפול מלא על הענין כולו.

יתר־על־כן, מאחר שהאיפול עשוי לעורר גל שמועות וניחושים נמנו וגמרו כי יש להטיל איפול על האיפול עצמו. הוחלט שהכל יימשך כאילו העולה בּונטה קיים כקדם. התכונה מסביב לו התנהלה איפוא כסדרה. היעדרו לא חולל שינוי בפרסומים על תנועותיו, תכניותיו וכיוצא באלה. לא היה אדם שתהה ושאל מדוע אין רואים את בּונטה עצמו. היו רק שתהו לפעמים איך ייתכן שרואים אותו בכמה וכמה מקומות בעת ובעונה אחת.

מציאותו נעשתה בחינת מושכל ראשון שאינו טעון הוכחה כלל. מבלי משים נשתלבה בכך נימה של דבקות ושל אמונה צרופה. אפילו מלקוש, שהרהור של כפירה היה מנקר בו, על אף כל, מפעם לפעם, החל תופס את מציאותו של העולה כענין אשר לא ישיגוהו משיגי הגוף, ושאין לחושים שליטה בו.

– אני מאמין – היה אומר – שהוא קיים.

העתקתה של הבעיה אל הרובד העיוני הטהור מצאה לה ביטוי גם בצביון החדש של הדיונים והפלוגתות, שהופנו אל ענינים שביסוד. כך, למשל, הניגוד שנוצר בין שתי השקפות של עיקר: זו הגורסת שבּונטה מצוי בכול וזו הגורסת שהכול מצוי בבּונטה. בסימן של תפיסה אחרת עמד הסימפוזיון של צוות־המוחות, שגרס כי בעיית העולה המאה־אלף עשויה להגיע למדרגת העימות שבין היהדוּת והנצרוּת בשאלת ביאת המשיח, כלומר בין אלה שמאמינים שהעולה כבר הופיע פעם ובין אלה שטוענים כי הוא עוד לא הגיע ויש לחכות לו בכל יום ורק כשיהיה הדור כולו זכאי יבוא בּונטה.

זרמי־מחשבה אלה לא היו אלא אחד מסימניו של הלך־רוח כללי שעיקרו בדיקה חדשה של עקרונות על־מנת לצרוף אותם מן הסיגים. כגון, למשל, כל אותו ענין של ארץ־ישראל והקשר שבינה ובין העם היהודי, שהחל מסתבר כהאלוּצינאציה גרידא ומכאן אף הצורך לבדוק מחדש על סמך מה אנו עצמנו קיימים בתוך האלוּצינאציה זו, ואם באמת אנו כאן או שגם אנחנו אין אנו אלא הזייה טרופה וגם הארץ היא עורבא פרח, ואין להאריך. קצור דבר, היתה תחושה שאנו עומדים בתוך תוכה של התנערות רוחנית, שהיהדוּת לא ידעה דוגמתה מכבר.

אלא שבינתיים הפלגנו בעיוּן ועלינו לשוב לאחור ולהמשיך את סיפור המעשה.

מדי פעם היה בּונטה מתעורר מן העלפון וכל פעם היה רואה פרצופו של מילקו גוחן עליו ומנסה לשאול שאלות. מיד היה חוזר ומשים עצמו מתעלף. לבסוף החליט שאין טעם להעמיד פנים. הוא פקח עיניו לרווחה ואמר:

– תשמע, אני מבין שנותנים מכה בראש, אבל לא במרץ כזה. ביחוד שהייתי בתפקיד. אתה צריך לשחרר אותי תיכף ומיד ולהודיע לגורמים הציבוריים שבּונטה חי ועומד לרשותם ושהוא נעלם רק באופן זמני.

– אם אתה לא שקרן, – אמר מילקו – אתה משוגע. מי אמר לך שבּונטה נעלם?

– איך זה מי אמר לי? – רתח בּונטה. אם אני פה, אז אני נעלמתי מאיזה מקום, לא?

– בּונטה לא נעלם אפילו יום אחד, – אמר מילקו. – תסתכל בעתון, הבט.

בּונטה נשא ראשו והביט בגליון שמילקו פרש לפניו: בּונטה בועט היום בעיטת־כבוד באיצטדיון… סופרנו המיוחד נפגש הבוקר עם בּונטה… לוח גדול של אירועי בּונטה…

בּונטה הסב ראשון מן העתון. שהה רגע, ניסה לשכב. חשב וישב. הוא הבין שהגורמים הציבוריים נטשו אותו. מצאו, כנראה, בּונטה אחר, טוב ממנו. רגע נתמלא חימה על הבגידה. אחר־כך נבוך. הסתכל במילקו.

– איפה אני בכלל?

– אתה בבית. סידרנו סליק במרתף והכנסנו אותך הנה עד שנדע בדיוק למה התחפשת.

– כמה זמן אני כבר שוכב פה?

– כבר שבוע.

– ואף אחד לא חיפש אותי? לא היה רעש שנעלמתי?

– שוב אתה מתחיל? – אמר מילקו. אינני רוצה לשמוע על שום תפקידים ציבוריים שלך. אתה איש פרטי. וזה הכול.

– טוב! אמר בּונטה וקם על רגליו. – אם אני כבר איש פרטי, אז מה נשמע? מה שלומכם? איפה מלכה־ריינה? מדוע היא לא פה?

– היא תיכף תופיע. היא עוד לא יודעת שהתעוררת – דיבר מילקו כשהוא נחלץ מידי בּונטה אשר עט עליו לחבקוֹ – קודם היית חצי מת ועכשיו אתה קופץ כמו תיש. אתה כבר מרגיש יותר טוב?

אותה שעה נשמע קול צעדים במדרגות היורדות אל המרתף ומילקו אמר:

– זאת מלכה־ריינה.

לשמע המלים האלו חזר בּונטה והשתרע על הדרגש, כשהוא מיישר בבהילות את התחבושת על מצחו.

– אתה שומע אותי? יוסף בכר, – דיברה מלכה־ריינה. – אתה כבר התעוררת? עוד כואב הראש.

– מספיק להתחפש – רגז מילקו.

– אני כבר לא מתחפש, – גנח בּונטה.

– אתה צריך לומר לי רק עוד דבר אחד – דיבר מילקו בתקיפות – כבר ידוע לנו שאתה רצית לרמות את כל העולם, אבל עתונאי אחד שעזר לי לחטוף אותך צריך לדעת עוד משהו: אתה המצאת את הרמאות הזאת לבדך, או היו לך שותפים?

לא, אמר בּונטה, – לא היו לי שותפים.

ובאמרוֹ זאת הירהר כי אם יש עולם־הבא, יזכרו לו שם לטובה איך שהוא לקח על עצמו את העבירה הזאת ולא סיבך בזה לא את הממשלה ולא את הסוכנות ולא את עם ישראל.

אחר־כך פנה סוף־סוף אל זוגתו ואמר:

– הה, מלכה־ריינה. אם יש בן־אדם אחד בעולם שהיה צריך לתת לי על הראש, זאת רק אַת, אבל לא אַת עשית את זה.

 

27. עד להמשך

עברו ימים מספר וקיפודי עוד היה שרוי במחיצתו של פונצ’יק. כל טרדות שהציקו לו כאילו הוקפאו, נהפכו לאדישות רוגעת. הוא ידע שעליו להחליט משהו, אך ברגע שהיה נותן דעתו על כך היו הרהוריו נפוצים לכל עבר, כאילו הם נמלטים לא רק מפני השאלה אלא אף זה מפני זה.

פונצ’יק לא דחק עליו.

– יש פנאי – היה אומר. – תחשוב בשקט.

בשעת־ערב זו, שאנו מספרים בה, היה קיפודי יושב על הספסל שליד השקמה. פונצ’יק ובורסי עוד לא חזרו מן העיר. השמש נטתה לשקוע.

פתאום נזדקף קיפודי על מושבו. ראה גבר ואשה מתקרבים מצד הכביש. רגע תהה מי אלה ולכשהכירם קם על רגליו וביקש להיחבא בתוך הצריף, אך מיד חזר בו, ומיהר אל הסולם שהיה מוצב מאחורי השקמה, טיפס בו למעלה, עלה על העץ, הדף את הסולם ברגלו מן העץ והלאה, הוסיף וטיפס עד שנחבא הענפים.

מלקוש ומיקס קרבו ועמדו מל השקמה.

– זהו העץ – אמר מלקוש. זכרתי שזה פה.

– עץ כזה – אמרה מיקס – יכולה להרשות לעצמה רק קהילה בסדר־גודל של פיטסבורג או פילאדלפיה.

פתאום נשתתקה, ומיד אמרה בנימת בהלה:

– מה זה שם בין הענפים?

– איפה? אינני רואה שום דבר.

– שם, שם… דיברה מיקס בבהילות. זה בעל־חי. אני רואה את הראש הפרוע.

אותה שעה נשתרבב מבין הענפים ראשה של בריה משונה, ובעוד מלקוש ומיקס נרתעים, נשמע קול מדבר ואומר:

– אל תעשו רעש. זה אני. קיפודי.

– קיפודי? – קרא מלקוש בפליאה. – כן, קיפודי!

– נלך, נלך, – החלה מיקס מדברת בחפזה ומושכת במלקוש. – נלך. זה לא בשביל העצבים שלי. אינך רואה איך הוא מסתכל?

אך מלקוש קרב על העץ.

– מה אתה עושה פה, קיפודי? – אמר בחומרה.

– עוד לא החלטי, – נענה קיפודי. – למה אתם בולשים אחרי?

– איש אינו בולש. – אמר מלקוש. – אנחנו בדרך לכנס־הפעילים.

ירדתי לרגע עם מיקס מן המכונית, להראות לה את העץ. מיד אנו ממשיכים.

– אין פנאי – משכה בו מיקס.

אך מלקוש נחלץ ממנה שוב.

– כל הזמן אתה על העץ?

– לא. ראיתי אתכם והתחבאתי.

– אין צורך להתחבא – דיבר מלקוש בנימה מרגיעה ומפייסת. – שום דבר לא קרה. איפול מלא. תשוב למשרד. יש עבודה רבה. בונים שני אגפים חדשים. במידה רבה הודות להתעוררות מסביב לבּונטה. יש לך חלק בזה, קיפודי. גם בזכותך הגענו עד הלום. אתה כבר רשום בספר־הזהב?

– כן, אמר קיפודי.

– אנו נרשום אותך שוב. בעד מפעל חיים.

– נלך, חידשה מיקס את לחשה המבוהל. – אינך רואה איך הוא חושף שינים?

– הניחי – נחלץ מלקוש בשלישית. – אני מוכרח לשכנע אותו. אינני רוצה שימצאו פקיד בכיר שלנו מטפס על העצים כמו חיה.

ובפנותו אל קיפודי, גזר:

– רד מן העץ!

– אני לא ארד, – אמר קיפודי.

– קיפודי. אין לי פנאי ברגע זה להתווכח אתך. אנו בדרך אל כנס־הפעילים העולמי. יש תכניות גדולות. פותחים תקופה חדשה.

– צריך למהר, – משכה מיקס. – הפתיחה בשמונה וחצי.

מלקוש הביט בשעונו והחל נחפז.

– אנחנו מאחרים. קיפודי, אני אגש הנה בעוד זמן־מה. תוך שבוע־שבועיים. אני רוצה להיות בטוח שאמצא אותך פה.

אך בעודו מדבר, נרתע בבהלה. שכן קיפודי החליק בלי משים מן הענף שישב עליו וכמעט התגלגל למטה, ועד שנאחז בשוכה, שנזדמנה לו, והחל חוזר ומטפס למעלה, נראתה תנועתו כזינוק של התקפה. אותה שעה כבר היתה מיקס מחישה צעדיה שנהפכו כמעט למרוצה, ומלקוש נחפז אחריה כשהוא מפטיר אחורנית דברי כבושים ותוכחה.

זמן־מה שרר שקט מסביב. אחר־כך נשמעו קולותיהם של פונצ’יק ובורסי שחזרו יחד מן העיר.

בורסי נכנס לצריף, ויצא משם כשהוא נושא עמו את תרמילו וארגז חפציו.

– אני רואה שאתה באמת הולך, – אמר פונצ’יק.

תוך כדי כך ראה את קיפודי יושב בשקמה כשהוא רוכב על ענף חסון ונשען אל הגזע ושתי שוכות חובקות אותו מזה ומזה.

לכשניגש אליו ומצא שהוא מנמנם, פנה אל בורסי ואמר:

– לפני שאתה הולך, תוריד אותו מן העץ. הוא יכול ליפול לי על הראש.

בורסי ניגש אל השקמה. הציב את הסולם, עלה בו שלבים אחדים, הגיע בידיו אל קיפודי ונטל אותו בזרועותיו. קיפודי התנער. נבהל. ניסה להיחלץ, נאחז באחד הענפים, אך לבסוף נמצא מפורקד בזרועותיו של בורסי, שהורידו והושיב אותו לרגלי השקמה. כך נשאר יושב ולא נע. בורסי נטל תרמילו.

– טוב, – אמר פונצ’יק. – אם אתה הולך, אז שלום ואולי להתראות. תהיה בריא.

– גם אתה, – אמר בורסי.

– צריך אולי שתאמר שלום גם לו, – הוסיף פונצ’יק.

שניהם הביטו בקיפודי.

– לא – אמר פונצ’יק. אין עם מי לדבּר. אני כבר אמסור לו. משונה, בכל־זאת, שאתה משאיר אותו ככה, באמצע.

אחר־כך הוסיף:

– מצד שני – הוא אולי יותר בסוף מאשר באמצע. ואתה יותר בהתחלה. רק אני אולי בדיוק באמצע. טוב. אז עוד פעם שלום.

בעוד בורסי מתרחק והולך, פנה פונצ’יק אל קיפודי ואמר:

– תקום קיפודי, נאכל ארוחת־ערב.

מאחר שהלה לא נע, טילטל אותו בכתפיו והוסיף:

– תקום, אל תעשה שטויות.

אותה שעה שמע קול פסיעות ופנה לאחור. ראה את כמון עומד ומשקפיו מבריקות מול הירח.

– עלי לשוחח עם מר קיפודי, אמר כמון. אני הייתי פה כל הזמן, מאחורי הצריף. שמעתי את השיחה בינו ובין מלקוש.

– איזו שיחה? – תהה פונצ’יק.

– היתה ביניהם שיחה סודית. שמעתי הכול. בּונטה לא פעל לבדו. עכשיו ברור שהיו לו שותפים בדרג עליון. זוהי שערוריה לאומית ואני אחשוף אותה על אף האיפול. אני רוצה לשוחח עם קיפודי.

– תעזוב, – אמר פונצ’יק. – אינך רואה את מצבו? תדבר אתו מחר.

בינתיים הגביה הירח ועמד בתוך השקמה שהיתה מוארת כולה וכמו שקופה.

 

28. עופי, מגילה

בשלב זה נמצא עכשיו סיפור המעשה.

האיפול שהוטל על מקרה בּונטה אינו מכסה אלא על קצה צפורן אחת מצפרניה הלטושות של השאלה.

היא גלויה לכול.

וכיוון שכך, סבורים הכול שהיא עומדת על סדר־היום.

אך לפי שעה זו סברה שאין לה שחר.

שכן אילו עלתה שאלה זו באמת על הפרק, מלוא קומתה ובכל שיעור ממדיה, היינו רואים זאת מיד על־פי שיעור הגימוד שהיו מתגמדים לעומתה הפתרונות שבהם אנו אומרים לשכך חמת רעבונה ולהשׂביעה, את זו שהיא הגדולה בטורפות שקמו מעולם על דברי ימי ישראל, את בעיית העליה.

ובינתיים, שעה שאנו אומרים ש“הננו בוחנים את הבעיה מקרוב”, אין לדעת מי בוחן את מי.

ייתכן כי יותר משאנו סוקרים אותה, סוקרת היא אותנו.

על־מנת לדעת מי יוכל למי.

עד כאן עיקרי דברים שמגילה זו ביקשה לאמרם, ולאחר שסיפור־מעשה שלה נסתיים, היא יוצאת עמו לרשות הרבים.


צְאִי מְגִלָּה לָעוּף

עִם הַשּׁוּרוֹת הַכְּתוּבוֹת

וַהֲיִי כָּרֶמֶז הַשָּׁקוּף

אֲשֶׁר בְּעָבְרוֹ־חֲטוּפוֹת

מְאִירָה הַצְלִילוּת בְּהִבְהוּב

אֶת פְּנֵי הַשְּאֵלוֹת הַמְטֹרָפוֹת.


אִם תִּתְהִי עַל מִדַּת עִקּוּמוֹ

שֶׁל מֹחֵנוּ, הֲיִי מְבִינָה

כִּי חֶלְקוֹ נִתְעַקֵּם מֵעַצְמוֹ

וְחֶלְקוֹ מֵחָכְמַת הַמְּדִינָה.

אֶת הַדְּבָרִים סַפְּרִי־כְמוֹ

וְאִם יִשְׁאַל מִי, הֲיִי עוֹנָה:

לְמַעֲשֶׂה הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ,

רַק נִשְׁמֶטֶת אֶבֶן־הַפִנָּה.


יִתָּכֵן כִּי אֶפְשָׁר (יֵשׁ לִבְדֹּק)

בְּתוֹךְ פֶּרֶק־תְּחִיָּה לְהִתְחַפֵּר

בְּעוֹד הָעָשׁ כַּחֹק

אֶת קוֹרוֹת הָאֻמָּה מְשַׁבֵּר.

יִתָּכֵן כִּי אֶפְשָׁר לַחֲרֹג

כְּמוֹ טָעוּת מִן הַחֶשְׁבּוֹן הַמִּתְפּוֹרֵר,

אַךְ הַאֵין הַחֶשְׁבּוֹן רַב מִדַּי וְאָרֹךְ

מִלְּהַתְחִיל בְּכִוּוּן אַחֵר?


הוֹסִיפִי לָעוּף מְגִלָּה,

רַק אַל תִּתְרַחֲקִי לְפָחוֹת.

אִם אָמְנָם הַבְּדִיחָה מַתְחִילָה

צָרִיך שֶׁנַּסְפִּיק לִצְחֹק.

אוֹ אוּלַי מִנֶּגֶד, בַּמְסִלָּה,

כְּבָר רוֹאָה אַתְּ (הַאֻמְנָם נָכוֹן?)

אֹמֶץ וְחֵימָה צְלוּלָה

פּוֹתְחִים דַּלְתֵּי הַפִּכָּחוֹן.


עופי, מגילה.


  1. המסיכה האחרונה” – ספרית “מעריב” תשכ"ט (1968).  ↩

המלצות קוראים
תגיות