א    🔗

וכה אמר אלהים אל המלאכים:

“הבה אבחר מיכם שר למלאכת-מחשבת. יקח כל אחד מכם ויפסל לו מחומר הרצוי לו ביותר, תבנית או פסל, לפי טעמו וככל העולה על רוחו. אח-כך – אותה היצירה שתהא אמיתית ביותר ויפה – אותה אבכר על שאר העבודות ואת יוצרה אמנה לשר-האמנות”.

התפזרו המלאכים בשעת הרקיעים, פרצו לגנזי השמיים, ויוציאו מתוכך שיפעת חמרי כסף וזהב, אבנים טובות וכל מיני מרגליות, וחמרים נפלאים אחרים, מבריקים בשלל צבעיהם.

כל אחד מהם בחר לו גוש, או עשה לו תערובת מן המתכות הנפלאות האלו, ואחר בפרשו הצידה, שקע במחשבות, ויעמוד לעבוד בחשק נמרץ.

ב    🔗

ומלאך אחד היה ביניהם אשר המתכות לפיסול לא ישרו בעיניו. כאשר ביקש להביע את מחשבתו, ולתת ביטוי לדמיונו באחת מן המתכות היפות, והנה נאלץ להטילה הצידה בשאט-נפש ובהתרגזות; ברק המתכת הנפרז פגם בכנות היצירה העלולה להתהוות, וגם קשה היה לעצב את הדמות הנכספת, מפאת קשיותו המוצקה של החומר. חבריו המלאכים לא השגיחו בזה. הם פסלו להם צורות משונות ויוצאות דופן תחת השפעת כוח דמיונם, ובעיקר שמו לב שירבה הברק והזוהר..

אבל המלאך שלא מצא לו חומר ליצירה בשמיים, ירד פתאום ארצה. הוא התשוטט בין בני-האדם, הסתכל בחייהם, והכיר לדעת מה רב צערם ועמלם. יום אחד אורו עיניו. הוא הרים גוש טיט פשוט וכשהעלהו השמימה, קרנו פניו מחדווה כמוסה, וידיו שאחזו בטיט, רעדו מהתרגשות קדחתנית…

ג    🔗

אחד-אחד הופיעו המלאכים ויעמידו את יצירותיהם לפני בורא-העולם. הפסילים קורצו מן המתכות הנפלאות ביותר, אולם אף אחד מהם לא מצא חן בעיני הבורא. קולו רעם מכסא כבודו:

“יפה הוא החומר שממנו חצבתם ויצרתם, אך מבלעדי זוהר מסלף עינים וחסר תוכן, איני רואה אף צל של אמנות צרופה בעבודות הללו… לשוא עמלתם!”

ופתאום נחו מבטיו על הפסל שהוכן מטיט פשוט ושעמד בקרן-זוית: הפסל שיווה צורת אדם צמא, עבד במכרות הברזל המתפלש בחולות ישימון קודח, מדוכא משרב. פשוט ונעדר-זוהר היה הפסל הזה, אך כל שרטוט כל תו, היה מדוייק וטבעי; פניו המעונים מצמא ועיניו המדוכדכות הביעו יסורי אדם על פני האדמה בהתנגשו עם טבע זועף ובאדם הנוגש בו ללא רחם…

וירם אלהים את הפסל הזה מעל לראשי הכרובים ויאמר:

“אכן זאת היא אמנות, ויוצרה – אָמן!”