רקע
יצחק ליבוש פרץ
שׂחקני פורים
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

אני גר בבית שקט, הרחק מגזשיבּוֹב הרועש, מנאַלעֶבקי הרותחים. אִלמלי זה, שלפעמים נקלע לכאן “האַנדעֶל-האַנדעֶל!” אחד, שלפעמים צורם נגד נודד בשיניו של המַשׂור, מחדד-סכינים מקיש בפטיש על ברזל, או משרתת פרועת-ראש חובטת את המרבד, או כלי-מטה, – היה אצלי בחדר שקט ושלוָה, המוּז"אַ לא היתה פורשת ממני רגע אחד, הייתי מציף את העולם בדברי שירה.

אך כיוָן שנשמעת האִושה הקטנה ביותר מתוך החצר, מיד המוּז"אַ נעלמת ואיננה!

העט נשמט מבין האצבעות, ואני נשאר יושב ריק ומרוקן, בלא מחשבות ובלא רגשות, כ“לול בלא עופות”.

אותה שעה אין לי אלא להרכין ראשי ולהטות עיני ולהביט אל תוך חלונותיהם של שכני שממול.

ממולי, בקומה השלישית, גר זוג צעיר ועשיר. עם כניסתם לדוּר כאן הביאו פסנתר, רהיטים בנוסח טוּרקיה, בנוסח יאַפּן ובנוסח המקום, אלף דברים של מוֹד"אַ ופכים קטנים, והכול – חדש מתחת יד היוצר.

אחר-כך באו הם עצמם.

הוא – בצילינדעֶ"ר; היא – במלמלה ובפרחים; הכול – חדש בתכלית החדוּש, חוץ מפניו שלו, שנראו בלוּיים; ואחוזים זרוע בזרוע באו אל דירתם.

בחדר-המדרגות (אף זה עם חלון ממולי) התעכבו, עמדו וצחקו מעט, התנשקו…

מהנעשׂה בתוך הקן הזה פנימה אין אני יודע, – הוילאות וילאות כפולים הם, של משי כבד…

פעם אחת ניגן בעל תיבת-נגינה נגוּן כפרי, ותיבת-הזמרה תיבה נפלאה היתה, – השמיעה קולות כקול העוגב, רוטטים, בהירים, אך נוגים.

הוילאות נתפלגו לכאן ולכאן, בחלון הופיע ראש קטן, צעיר ובהיר, והקשיב אל הנגינה.

אחר-כך התקרב אליו מאחור ראש קרח, והשׂפתים נצמדו אל העורף הרענן הצעיר, הנטוי כלפי מעלה.

הראש הקרח עם השׂפתים שלו הם, אך הראש הקטן הבהיר היה של המשרתת, נערת-הכפר בהירת-השׂיער, ששמעה בנגינה הזאת דרישת-שלום מן הכפר, שהרגישה בה את ריח האפרים והשׂדות…

­­_______

כנגד זה בקומה השניה וילאות אינם מצויים; אני רואה את הנעשׂה שם.

כל ימות השבוע הכול דומם ושומם; היא נמצאת בחנות, הוא – ברחוב, הרהיטים המרוּפּדים, בנוסח ישן-נושן, מצוּפּים צפּות לבנות.

לפעמים נכנסת אל החדר המשרתת מן המטבח, סלסילה על זרועה וסוּדר על ראשה, מטילה מבט-עין אל תוך המראה הישנה-נושנה, ונוטלת הימנו עצה, אם אפשר לרוץ ולרדת כך אל הרחוב, או שמא הכרח הוא לרחוץ תחילה את הפנים?

והפנים, פניה, נושׂאים חן בעיניה; בת-שׂחוק של רצון משתפכת על-גבי בהרות-הקיץ; עם השׂערות הבלתי-מסורקות יש לה, אף-על-פי-כן, עסק רב; הן מסרבות לישב בשלוָה מתחת לסוּדר.

היא ממהרת ורצה אל המטבח, וחוזרת עוד פעם עם ידים נוצצות ושׂערות נוצצות, מחמאה או משוּמן; השׂערות המשוחות בשוֹמן מונחות עכשיו בסדר נאה מתחת לסוּדר, ומה שמשתרבב מהן כלפי חוץ – יש לו ברק ויש לו חן!

סוף סוף המשרתת הלכה לה, עכבר קטן צץ ומופיע מתחת לארון-הבגדים הגדול, הכבד. הוא מתבונן בעינים מתנוצצות, חרדות, אל כל העברים.

הספּה והכסאות שותקים, השולחן ריק. טס-הכסף עם הכוסות, המציצים מתוך ארון-הזגוגית, אינם משים ממקומם. קופסת-הבשׂמים עם מנורת-החנוכה באיצטבא השניה אף הן אינן מפחידות; אין שומעים אִושה, אין שומעים רשרוש.

העכבר הקטן קופץ ועובר ונעלם בפתח המטבח.

ושוב משתלטת דממה… עד בין-הערבּים.

אותה שעה הזוג חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב ונעלם בפתחו של חדר-השינה.

על הקיר תלוי “מזרח” עם אריות נוראים. מימין – לוח השנה; על-גבי ארון-הבגדים הגדול מונחים כמה ספרים. ארון ספרים מיוחד אינו בנמצא.

את הספרים מכיר אני.

בתוך כריכה לבנה של צדף מונחת מתנת-הדרשה שלה – סידוּר עם עברי-טייט“ש. עבה ממנו ורחב ממנו הוא ה”צאינה וראינה" עם קצות-הדפים המדובללים ומקופלים… בצד האחר אני מכיר את ה“אורח חיים” שלו, וסמוך לזה מונחים כמה ספרים דקים: תקוּן לליל-שבועות, הגדה לפסח, מגילה לפורים… באמצע, הגבים המקושטים-כסף אל החזית, נצבים חמשה חומשי תורה, שני מחזורים… מלבד זה מתגלגלים שם כמה דפים “שמות”, כנראה – תחינותיה שלה, ודי!

זוהי כל הספריה של “היהודי הפשוט”…

וכל השבוע הכול שקט ונקי, חוץ מערב שבת.

אותו יום אני סובל עינויים גדולים מקול קציצת הדגים וקציצת הקציצות.

קודם הפסח כמעט יצאתי מדעתי מרוב הגרוּד והקרצוּף והשפשוּף.

בעלת-הבית עם המשרתת יחד התגוללו כמה ימים על הרצפות ועשׂו מעשׂים!

בשבועות הוראיתי לדעת, כי אכן “ריחא מילתא היא”, כל חדרי היה מלא כולו ריח של גבינה טריה אפויה, צמוּקים וחמאה שאיננה-טריה…

בסוכות דקדק בהנחת הסכך, שלא תהא חמתו מרובה מצלתו, עד כדי כך ועד כדי כן, שנפל מעל-גבי הסולם, ואלמלא אמרו “שלוּחי מצוָה אינם ניזוקין”, וַדאי שהיה קם וחור בראשו.

אחר-כך רק הלך, כשהוא שר מאַר"ש בקול אִנפּוּף, ועלה במדרגות ונשׂא לולב עם אתרוג…

בשבת וביום-טוב ישנים, או מקבלים אורחים במיני מרקחת ובפירות…

אותה שעה אני רואה את הרהיטים בלא עטיפה: צפרים צהובות ועלים ירוקים – –

וביהודי הפשוט הזה שלי אני מתקנא כל ימות השנה!

“מעשׂה בראשית”, “מעשׂה מרכבה”, כגון, להבדיל – פּוֹליטיק“א, ושאר כל ה”שטויות", אינם מעניניו שלו…

פרנסה נותן הקדוש-ברוך-הוא, הוא עצמו חייב גם-גן להשתדל קצת, לנקוף אצבע קטנה, לא יותר!…

ילדים אינם מצויים, או שמא כבר השׂיגו תכלית… חיים איפוא בשלוָה, ומצפים למשיח!

הוא אין לו אפקים רחוקים, אבל כנגד זה – דרך ישרה, בטוחה, למן הערשׂ ועד אל הקבר…

יתוש של ספיקות, שפיו של נחושת וצפרניו של ברזל, אינו מנקר במוחו… לעולם אין לו שאלה שאין לה תרוּץ מוכן מראש.

הדורות הקודמים דאגו בשבילו לכל דבר, לכל שאלה הכינו תשובות מפורשות בכתב יושר.

הניחו לו צוָאה, כיצד והיאך יתנהג; אימתי לישון, אימתי ליעוֹר, אימתי לצווֹת לשטוף את הרצפה, ואימתי ומה לבשל… אימתי לטגן מיני-מרקחת, אימתי לשתות מעט יין, אימתי לישב ישיבה צרה ואימתי לשבת ישיבה של רחבות…

וכתבו לו ברור ומפורש: מה לבקש מהשם יתברך, מה לאַחל להם לבריות; לכל ימי חייו רעֶצעֶפּ"ט גמור ומוכן…

לכל נקיפה חזקה שנוקפו הלב – יש לו פתו בסַלו, עד מאה ועשׂרים שנה.

מזדמנת לו שאלה כלשהי, הריהו מביט אל לוח-השנה, מעיין בסדוּר “אורח חיים”! או שהמשרתת נושׂאת רגליה ורצה אל הדיין, הגר ברחוב הסמוך, או שהוא שואל שכן…

קרקעו שלו לעולם אינו נשמט מתחת לרגלים; רקיעו שלו אינו נוטה להתמוטט, עולמו שלו עומד עמידה איתנה, ועתיד הוא לעמוד כך – עד אל האלף הששי…

מה שיהיה לאחר האלף הששי – לכך ידאג הקדוש-ברוך-הוא!

עם זה לעולם לא יתּפס על דבר-שקר, משום שלעולם אינו מבטיח לכם דבר בוַדאות, – “אם יתן השם החיים והשלום”, הרי הוא עתיד “בלי נדר ובלי מסקנה”… להזיז עצמו מן המקום…

אדם כזה, כל-זמן שהוא בריא ויש לו, איך שהוא, פרנסה ואשה לא רעה ביותר, וַדאי שהוא מאושר!

ראשית, אין לו במה להתבייש.

החלון בקיץ פתוח, בחורף ובקיץ לא מוסתר בשום וילאות… שמים וארץ רשאים להביט פנימה. אני בטוח, שאין לו פעמון בדלת ולא מנעול המסתגר-מאליו… אין הוא סוגר עצמו, אינו דורש שיצלצלו אליו תחילה, שתהיה לו שהות להסתיר משהו… להרתע ולהתרחק ממשהו…

ואמנם מציץ אני בגלוי ובלא הפרעה אל תוך הקן הפשוט והישן-נושן הלזה, שבּו האושר השקט רועה ורובץ – בין עלים ירוקים וצפרים צהובות…

אך היום שם שׂשׂון ושׂמחה. פורים היום…

מהו הדבר, המעורר אצל בעל-הבית שׂמחה ושׂחוק? מהו הדבר, המעורר את שׂפתותיו לצחוק, עד כדי כך שהן חוספות בצד אחד את השינַים החודניות? מפני מה עיניו מתמלאות דמעה של נחת? חייו פשוטים כל-כך, תמימים כל-כך, שאם בא מי שבא ומתחפשׂ איך שלא יהיה, כבר הוא מתפקע מצחוק!

משׂחק-פורים!

את משׂחק-הפורים הזה זוכר הוא עוד מביתו, משנות הילדות.

בא נכנס בקפיצה קונדס צעיר עם זקן ופיאות מודבקים ועם קאַפּעֶליוּ"ש1 גליצאי בראשו.

הוא משׂחק אַרעֶנדאַ"ר2, מדבר בלשון-הקודש בלבד ושלא כענין…

קופץ ונכנס אחד חסיד קטן (כמובן – מחוּפשׂ) בעל תנועות משונות: טופח על-גבי השולחן, על-פני הקירות, מקפץ כעז, בולע את הפּיאות וחוזר ויורקן, תולה בתקרה זוג עינים זגוּגות, ורוקד בהתלהבות גדולה.

וכל שׂחקני-הפורים שרים במקהלה:

הַיּוֹם יוֹם-פּוּרִים,

וּמָחָר יַחֲלוֹף;

תְּנוּ לִי פְּרוּטָה

וְהַשְׁלִיכוּנִי לָרְחוֹב!

_______

אני מַפנה את ראשי ומביט אל השכן מן הקומה השלישית…

מן החלון בוקעת גם שם נגינה, אך לא שׂחקני-פורים נמצאים, לא כלי-זמרים של פורים…

שם נערך נשף-מחולות לטובת-עניים!

אף אני הזמנה קבּלתי.

מטרטר שם פסנתר, ומסביב למנגינה המעודנת מתפתלים ומתרוצצים צלילי-הבטן העמומים, הבוקעים מכרסו של הפסנתר. הרגלים הרוקדות לא היו תופסות לעולם את קצב המנגינה, בתוך הערבוביה הזאת של צלילים ורעמי-קולות, אלמלי הקשת, הקוצצת מתוך כנור צרוד את הקצבים, בדומה לסכין חדה הקוצצת פתותים-פתותים…

את הכנור הזה מכיר אני גם-כן…

אני מכיר את היד הרזה, החלושה, הלוחצת אותו אל החזה השורקני – את עיניה עדיין לא ראיתי, מפני שאלהים שכח לפקוח אותן אצלה.

רדומה היא מוכנסת אל החדר ומובלת אל הפסנתר. רדומה היא מנגנת, רדומה מוליכים אותה לאחר-מכן אל פינה אפלה ומגישים לה אוכל; לה הרי לא איכפת היכן תשב, ועל-ידי השולחנות הגדולים, המכוסים מפות לבנות ועמוסים כלים מכלים שונים, באולם האורחים המאיר, צר המקום…

אחר-כך היא מגששת ומוצאת בעצמה את הדרך אל הפסנתר… לפנות בוקר היא מתנודדת, בשובה, על-פני הרחוב, ומוצאת את הדרך עד אל חדרה בקומה החמישית…

_______

ומה חסרים העניים שלנו?

בקומה השניה מחלקים פרוטות קטנות; לפעמים מקבלים גם שתִי-יי"ש עם חתיכה של עוגת-פורים…

בקומה השלישית מרקדים על חשבונם…

המצפון הבעל-ביתי מבקש להרגיע עצמו ועושׂה כל מה שביכלתו!

אדוקים ושאינם-אדוקים מבקשים לסתום במצווֹת ובמעשׂים-טובים אותה תהום, שהרמאות והעוול חפרו והעמיקו בין עני ועשיר…

הצדקה בנוסח הישן היא, לפחות, חסכונית יותר…

שכני היהודי הפשוט אוכל סעודת-פורים שערכּה רוּבּל אחד ומחלק 5 – 6 רוּבּלים; אבל כאן עולה שׂמלה לנשף 25 רוּבּלים, ומזה מקבל העני 25 קוֹפּיקוֹת…

אך דבר זה כבר הוא בחינת “לוּכּסוּס”, ואת הלוּכּסוּס, כידוע, אנו כמַטילים אל הים, או משלחים על פני המַים! הרי בתפירת השׂמלה עובדות תופרות עניות, נמצא שהנשים העשירות מרבות עבודה בעולם לטובת העניות. ולאחר שנַים-שלושה נשפים קונות את השׂמלות האלה כלות עניות…

מלבד זאת, בנשף כגון זה צעירים באים בקשרי-הכּרוּת עם נערות צעירות, ועל ידי כך אפשר לזווג זווּגים בלא שדכנים; ואף זה קמוּץ!

אך מי שרוצה, יתפעל מזה – אני לא.

ביוָן גם-כן עשׂו מסחר באנשים!

הסוחר היה מוציא אל השוק כמה עשׂרות נקבות, בעטיפות קלילות, או בלבושה של חוָה בגן-עדן.

בא קונה, הראו לו את הסחורה ושבּחוה לפניו; סובבוה לפניו בכל הצדדים, הראו את כל המעלות הטובות והסתירו בחכמה את כל החסרונות…

הנפש הנמכרת שתקה.

לאחר השוט הראשון רק – דבּרה.

לאחר השוט השני – שרה.

לאחר השוט השלישי – רקדה.

הקונה הרי חייב הוא לדעת, שמלבד כפות-רגלים קטנות ושדים קשים, תהיה לו גם מנה הגונה של רוחניות!…

כהיום הזה עושׂה זאת השפחה מעצמה…

היא עצמה משרבבת באמנות יתירה את כפות-רגליה מתחת לשׂמלה; היא עצמה מתנפחת כל כמה שדרוש, בשביל שיִראו מעט, אבל ישערו יותר ממה שיש… היא מדברת לצורך ושלא לצורך, משוררת כצפור ביער, מרקדת חלילה-חלילה כבובה קלילה, ועושׂה הכול-הכול, ובלבד למכור את עצמה…

בחייהם של היוָנים לא היו, לפחות, מוֹך וצמר-גפן…

_______

השדכן אינו אלא שקרן, ומפני שהוא משקר לשני הצדדים, אין לו, בסופו של דבר, מוסר-כליות לגבי שום אחד משני הצדדים, – אבל מעט מוסר-כליות מן הראוי שיהיה לה לאֵם, המוציאה את הבת “אל העולם” בשביל להפּטר ממנה, וכן לבת, המוסרת עצמה למכירה…

בענין “שׂמלות חוּפּה” מסַפּרים מעשׂה כזה:

פעם אחת השׂיא “נשף לטובת עניין” נערה-תופרת באה-בימים, שהיתה קרובה להתעוור מרוב תפירה.

כל אותם הבתים, שבתפירה למענם כילתה את מאור עיניה, חָברו יחד, קָבצו על יד ורקדו ברגל ואספו כמה שאספו וחפּשׂו ומצאו בשבילה אלמן זקן בסך 45 רוּבּלים.

שׂמלת-חתונה קנו לה.

במשך כל הזמן לא התערבה התופרת, כאילו לא לה מתכוונים.

כל הזמן, עד לחופה, שכבה במטה והניחה על עיניה תחבושות של מי ניכּס.

היא לא היתה זקוקה לאותו חתן, לא רצתה ואפשר לא יכלה לראות אותו…

“חטיבת עץ, רחמנא ליצלן, אבן שאין לה הופכין”, – אמרו חברותיה.

“וכי שכמותה יודעת להיות אסירת-תודה?” – נאנחו בעלי-הטובות, ושלחו את המצוָה להחליף אותה לחטיבות לויתן בשמים, או לחטיבות כבוד ב“קוּריעֶר ואַרשאַבסקי…”

ורק לאחר שהביאו והכניסו את שׂמלת-החופה המשומשת שנקנתה, והטילה מבט-עין בסמרטוט-האַטל"ס הלבן – כאילו שדים נכנסו בה, היא מכה על לבה, היא תולשת את שׂערותיה, ותוקפת אותה עוית של בכיה…

עבר זמן רב, עד שהצליחו להרגיע אותה, עד שהצליחו להשיב אותה למצב של חטיבת עץ או אבן שאין לה הופכין, והוליכו אותה אל החופה –

אך את השׂמלה הכּר הכירה… היא עצמה תפרה אותה, היא זוכרת בשביל מי… היא נכנסה אחר-כך אל היכל-הנאורים לראות, מה יהיה מראה המלאך הבלוֹנדי בערפל של מלמלה תכולה-בהירה וסלסלה צחורה…

ואגב אורחא – הכירה את החתן…

אבל כזה הוא מנהגו של עולם! כלות עשירות מחדשות בשביל תופרות עניות את שׂמלת-חופתן, תופרות עניות מחדשות בשביל כלות עשירות את החתן…


  1. מגבעת;  ↩

  2. חוכר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות