רקע
יצחק ליבוש פרץ
נושנות: מפי רב של פורים
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

(עם הקדמה קטנה)

 

א

עשׂיתם אותי רב של פורים1 – הריני רב של פורים! אילו בחרתם בי להיות שתדלן באיזה עסק שהוא, בתורת גבאי בחברה של צדקה, בתורת רוח-החיה באופן או כף-המבשלים במפלגה, אף זה הייתי יכול להיות! ואפילו עשׂיתם אותי “יהודי טוב” לקהל חסידים גדול, גם מזה לא הייתי מושך ידי! אני לעולם אינני מתנגד לקהל, לחברה, למפלגה, וכל מה שאתם מבקשים – הנני. סבורים אתם, חייב אדם להיות מוכשר לכך? חס וחלילה! שכן לא במי שנבחר נעוצה הגבורה, אלא במי שבוחרו! מי שמרימים אותו כלפי מעלה וצועקים “הידד!” – הוא הוא המורם מעם; מי שמנשׂאים אותו שיהא פוסע על ראשי העם – הוא הרם והנישׂא; מי שחובש לראשו את השטריימי“ל – הוא הרב והרה”ג! מי שנוסעים אליו ומביאים לו פדיונות – הוא הצדיק והפודה ומציל והוא המסובב את הגלגל בעולם! שכן – נודה על האמת – כל אחד מן הקהל יש בו קורטוב קטן של אמונה, פירור מועט של בטחון, כלשהו של רצון. וכשמצרפים כל אלה בתוך כיס אחד – נעשׂה מי שהכיס בידו אדם חשוב, עמוד-אש, המאור הגדול, המקרין אמונה ובטחון… ורוח ברזל ניתן לו, לשבור חומה וָחֵל… והא ראיה: כיוָן שמתפלגת החברה – מיד שוקע הצדיק הגדול בקטנות דמוחין, ממעט עצמו ומצטמק, וכאילו אבד ובטל מן העולם.

והוא הדין ברב של פורים. אל תהיו סבורים שהוא חייב להיות בטבע לץ ומתלוצץ, שהוא חייב לפזר דברי בדיחה וחדוּדין בלא מספר! אם הקהל רוצה ויודע, די לו שיהא הרב של פורים מרמז באצבע קלה, וכבר יהא “העולם” מתגלגל ונופל אל מתחת לספסלים מרוב צחוק; ואם אין הקהל רוצה ואף אינו יכול, לא יועילו שום חכמות ושום תחבולות שבעולם. דבר זה אמנם כן הוא, אבל חייב אני להודות, שבבחירתכם יפה כיוַנתם! נתּנה אמת להאמר: מעט ליצנות יש בי מבטן ומלידה. אפילו שעה שאני מעמיס עלי כובד-ראש מרובה, וכבר אני רוכב ברוב חשיבות וכבוד על המַכבדת, וכבר אני מתנפח התנפחות יתירה כיצור של ממש, – אף אותה שעה שומע אני כמין בריה שיושבת בתוכי משמיעה קולה בצחוק… ואם אני מגיע לפעמים לכלל כעס, ממטיר גפרית ואש, צועק: רוצח, קוטל-כלבים! וכיוצא באלה שמות-גנאי – אף אותה שעה אותה בריה קלה שבתוכי צוחקת! והיא צוחקת אפילו שעה שאני בוכה; שעה שהלב, דומה, מבקש להשבר ככלי-חרס… הצחוק צחוק מר הוא, אבל הבריה צוחקת: “הרי אין זה אלא משׂחק של פורים!” – צוחקת היא ואומרת כל ימות השנה!

והעיקר: אצלי באמת לא תדעו בין ארור המן לברוך מרדכי, משום – שאני עצמי איני יודע! כל-זמן שאני מביט במו עיני ממש אל תוך המגילה, הריני רואה; כל-זמן שהבעל-קורא קורא, מזמרר ומסלסל, הריני שומע; אך כיוָן שאני מניח את המגילה, וכיוָן שהבעל-קורא משתתק, – מיד אני שוכח, ואיני זוכר עוד ולא כלום! הדבר הזה בא מכך, שאמרו – בעווֹנותינו הרבים – “שמש במרום דום!”, עכּבו את מהלכה, ולארץ אמרו: סובּי סוב! הסתובבי מסביב לשמש! ומאז נעשׂה הדבר הזה – ראשי עלי כגלגל החוזר!… כשאדם אינו חש יסוד מוצק מתחת לרגליו! אפילו בעל-הבית שבעיירה הנידחת ביותר אינו תקוע עוד במקום אחד ואין מושבו איתן כשהיה… הדרך מן הערשׂ ועד הקבר אפילו היא שוב אינה ישרה כל-כך; עקומה ועקובה היא, ואין פתלתוליה צפויים מראש. אדם נולד במערב, מתגרש מאשתו בצפון, פושט את הרגל בדרום, מתגלגל גלגול מחילות במזרח, וכן כל כיוצא באלה! ולך דע, בשעה שאתה נקלע בכף-הקלע, מי זה המן, מי אחשורוש ומי, להבדיל, מרדכי? עולם מבולבל! ראיתם שברי זכוכית בתוך השפופרת שקורין קאַליידוֹסקו"פּ, שמראים גוָנים שונים וצורות שונות ומשונות, כך מתערבבים ומצטרפים צרוּפים שונים הרעיונות והמחשבות שבמוח; הקוים משתברים, העגוּלים מתעגלים ומסתבכים זה בתוך זה, ואתה לך ודע מה טוב ומה רע…

חלילה, רבותי! להתנמנם אסור לכם! ההקדמה נגמרה, קחו נא טפּה מרה…


אך מה ספּוּרים אספּר לכם?

כשהייתי מספּר לכם ספּוּרים המעוררים לבכיה, דברים השוברים את הלב, הייתם צוחקים; אני הרגשתי שמוחי בוער, שהשׂטן עם כל משרתיו קורעים את לבי לגזרים, ואתם הייתם מתפקעים מצחוק. מהיכן אקח ספּוּרי-פורים בשבילכם?

אני מביט החוצה בעד החלון ורואה אֲפָרִים שלימים, מגודלי פרחים וקוצים. הפרחים הם ספּוּרי-המעשׂיות הטובים, הנלבבים, והקוצים הם ספּוּרי-מעשׂיות, שהם דוקרים וצורבים. מה אקטוף בשבילכם? פרח? בוַדאי! כיצד נאמר בשיר הנוֹדע ההוא? הרבי ציוָנו לשׂישׂ ולשׂמוח! הנה אני שולח את ידי – האקטוף כראוי וכרצוי? הרי פורים היום! שלא אגיע, חס ושלום, לכלל טעות…

 

ב

אני שולח את ידי, את היד הארוכה של רב-של-פורים, והיא משתלחת החוצה לתוך עולם-של-פורים ופוגעת בארץ סין, וקוטפת ציץ של נוי – ספּוּר-מעשׂה נאה. שמעו!

פעם אחת היה חכם סיני. הוא עבר את כל הבחינות, קרא וידע בעל-פה את כל הספרים, הן בכתב והן בדפוס, בין של קודש ובין של חול. בדבּוּר אחד – אל מה שחכם מחכמי סין הקודמים לו תפס ושבּץ בתוך תיבה סינית נוקשה וסגר עליו בפטיש ובמסמרים בל ימוט! לא היה צריך אלא לפתוח את פיו, וכבר היו יוצאות ומתגלגלות מתוכו מגילות שלימות, ואפילו ספרים תמימים; עם השער, עם ה“תם ונשלם”, עם כל הציטטי“ן ועם כל ההערות של הבחור הזעֶצעֶ”ר, שעוד הן נהוגות בסין עד היום הזה, כשם שהיו מקובלות אצלנו כלפני חמישים שנה… לשמוע דבר שראוי לשמעו לא היה יכול, לא היה עוד דבר שהוא חדש בשבילו; לראות גם-כן לא היה לו כלום – בסין “אתמול”, “מחר” ו“היום” דומים זה לזה כאחים-תאומים – מה יעשׂה חכם מופלג ולא ישתעמם? קם ושכב לישון! ושכוֹב שכב במטה, כנהוג בסין, בתוך לבושו, מַד-החכמים, ואת מצנפת-השינה הפשיל ושלשל מעל לאזניו ועיניו – והוא ישן… מזמן לזמן הוא נוחר. ויארע, שהוא מדבר דברי-חכמה מתוך שנתו, אך כמה פעמים ביום הוא פותח את פיו, שישפכו לתוכו כמה גרעיני אורז, וימזגו לתוכו כמה טפות רוטב מתוך קן-צפּרים… ואגב כך אינו פוקח אפילו את העינים…

וכך היה ישן שנה, שנתים או שלוש ואפשר מאה שנה… בארץ שתולדותיה הם כמאה אלף שנה, אין כמעט הבדל בין שנה למאה שנים… אך פתאום קפץ, כנשוך נחש, וקם ממטתו. כדור-תותח יאַפּאַני של שתים-עשׂרה ליטראות העיר אותו… בזמן שהמלומד הסיני היה ישן, היתה יאַפּאַן לומדת וקונה חכמה! היא הלכה אל בית-הספר של מרת אירוֹפּא המַשׂכלת, ולמדה אצלה – לירות! והיא יורה… פִּיף-פַּף-פְּרָךְ פִּיף-פַּף – פּרך! דבר זה לא ראה מראש; דבר זה לא אמרו לו הספרים, לא של קודש ולא של חול, וגם כל אותו זמן שהיה ישן לא נתגלה לו דבר זה בחלום, בחזיון-לילה… הוא תולש מעל עצמו את מצנפת-השינה: בּים-בּוֹם-פּרך! התותחים מתתחים בקול רם יותר, בקול נורא יותר; הוא מביט על סביביו – בבית אין נפש חיה… בני-הבית עם כל העבוּדה נסו כנוס מפני הדליקה, ואת הטוב והחשוב והיקר שבהם, את המלומד הגדול – שכחו מכּול וָכול… הוא רץ אל החלון, מציץ אל הרחוב – אלהים ישמרנו ויצילנו! האם שכּוֹר הוא? או אולי – רעידת אדמה היא, רעוֹש רעשה הארץ? בתים גדולים וטובים, ארמונות חזקים, שהקימו אותם למען יעמדו לנצח – לנצח הנצחים הסיני – מתנועעים ומתנודדים, רועדים ומתבקעים ונופלים… אף הוא מתנודד ונופל מפחד… הוא שוכב וחושב, אולי זאת הפעם הראשונה בחייו. שכן כל ימי חייו היו קוֹנפוּציוּס ומפרשיו מקדימים לו רפואה לכל מכה, תשובה לכל שאלה1 צריך רק לעיין ולראות, ולדעת! רק היום התחיל הוא עצמו חושב, בכוח עצמו, במוח עצמו…

אלהים, אלהים! – בוכות העינים הזקנות ביאוּש, – חכמה חדשה, חכמת יריה… במה אציל את עצמי עם כל סין יחד? אך לחשוב זמן רב אין כוח במוחו של המלומד, והחכם הסיני נשאר מוטל על-גבי הקרקע מעוטף ומעולף…

הוא מוטל על הקרקע ואני רואה, שהמעשׂיה הזאת אינה נראית לכם!… מה זה, אומרות עיניכם, בימים האלה ובזמן הזה ספּוּר-מעשׂה ממרחק, מארץ זרה, לא מעולמנו אנו!

חכו, הוסיפו ושמעו, יהיה יהודי גם כן!

שומעים אתם קול קורא ואומר: – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! עמך ישׂראל צריכים פרנסה, יהא אירוֹפּא, יהא סין, יהא כל מקום שיהא; כרך מכרכי העולם, או עיר-מחוז כלשהו: האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! בין ברקים ורעמים, תחת כדורי-תותח יאַפּאַניים, ותהא אגב-כך גם רעידת אדמה – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! יהודים חייבים לאכול ולשלם שׂכר-למוּד למלמדים! בלוֹיים קונה יהודי, מה שהכול מטילים כבר לאשפה, מה שהכול מואסים ליטול עוד ביד; את המלוכלך, את הקרוע, את המרוּפּט, כל זה קונה עוד היהודי ועושׂה בו סחורה ומוכר! ובלבד שיהא סוחר ומוכר: האַנדעֶ"ל!

אך בארץ סין, שדברי הנושנות מקודשים בה כל-כך, אין העסקים עסקים טובים1 המוכר מוכר לעתים רחוקות, מחמת פקוּח נפש, אך מלבד זה לא! נכדים לובשים מה שסבא וסבתא כבר קבּלו בירושה; ורק לעתים רחוקות מזדמן משהו של סחורה!

היהודי אף-על-פי-כן עושׂה את שלו וסומך בכל השאר על מי שמפרנס כל חי, מביצי כינים ועד קרני ראמים, והוא צועק בכל הרחובות: – האַנדעֶ“ל! האַנדעֶ”ל! והקול-הקורא הזה, קול ה“האַנדעֶ”ל" הצרוד, הדק והצפצפני, בוקע ועולה מבין קולות-הבּאַס של כדורי-התותח בעל י"ב ליטראות ומגיע עד לאזנו של החכם הסיני, המתעלף.

הלה קופץ ממקומו: יהודי קורא! יהודי ישנו בכאן! יהודי שאינו חכם צרפתי, אשכנזי, יאַפּאַני או סיני אלא חכם-עולם! יהודי שמכל תנור כבר אכל לחם ועל כל ספסל כבר טעם טעם רצועה… הלזה נתוֹן יתן עצה! בכל דבר סוחר הוא, וכל דבר יודע הוא!

– יהודי! – צועק הסיני, כשהוא קופץ אל חלון החדר.

– הנני, חכם סיני! – משיב היהודי, כשהוא קופץ אל החלון מעֶברו השני, מן הרחוב, ואילמלא הזגוגית שביניהם, היו מתנשקים, לפחות, שני החטמים!

– יש לך דברים ישנים? – שואל היהודי.

– הרבה, הרבה…

– תמכור?

– לא, לא אמכור, לא בכסף, חלילה. אך נתון אתן לך, בחליפין.

– בעד בלויים אחרים? “גם החליפין מסחר הם” מהרהר היהודי.

– לא, אלא בעד חכמה! בעד חכמה, שהתלמידים היאפּאַניים והמלמדים האירוֹפּיים אינם יודעים אותה. את סין צריך להציל, בחכמה להציל!

– חכמה בצקלוני, – משיב היהודי, – אין לי.

– אלא היכן משׂיגים אותה? היכן? – צועק הסיני.

– את הכתובת יודע אני! “סרסרות, מהרהר היהודי, אף זו עסק היא!”

– אמור!

– ומה אקבל בשׂכר זה?

– כל מה שתבקש, את כל הנושנות שלי.

– אתה משטה בי?

– על דברתי, על דברתי הסינית!

אך היהודי אינו מאמין על דברה1 תחילה רוצה הוא לקבל את הנושנות, ואחר-כך רק יתן את הכתובת.

– ולא תרמה אותי? – מתיירא ונזהר גם הסיני מצדו.

– אני נשבע באלהים!

– לא די.

– בתורת ישׂראל!

– לא מספיק.

– בעם ישׂראל!

הסיני מעווה את פניו.

– בזקני ובפאותי!

את השבועה הזאת מקבל הסיני כשבועה חשובה ומספקת, והיהודי כבר הוא עומד בבית בפנים, שׂקו שלו כבר פתוח, וכלי-הבית עם מעט הבגדים, שבני-הבית עם העבוּדה הניחו בברחם, כבר נעלמו בתוך השׂק.

– עכשיו אמוֹר! – צועק הסיני.

– עדיין לא! – משיב היהודי.

הוא רוצה גם במצנפת-השינה, היא ישָנה! הוא רוצה גם במדים שעל גופו, הם ישנים עוד יותר! הם ישנים בכמה דורות יותר מן המצנפת.

בזמן פשיטת המדים מתגלה, שכלי-הלבן שעל הגוף אף הם בלוֹיים הם! הוא ישן זמן רב כל-כך, ואת כלי-הלבן לא החליף!

והסיני נותן לו את מצנפת-השינה, פושט את המדים, כלי-הלבן יורדים מעצמם מעל הגוף.

– כבר? – שואל הוא ערום ומדוכדך.

– עדיין לא, – משיב היהודי בקור-רוח.

– מה עוד?

– צמתך שלך אף היא שלי היא! מספר שנותיה כמספר שנותיה של סין כולה!

הסיני מיואש ומניח לו ליהודי לגוֹז את הצמה מעל ראשו, ואף היא נעלמת בתוך השׂק היהודי…

– עכשיו אתן לך את הכתובת, – אומר היהודי – אך זכור, שאין אני ערב לך אלא לדבר זה בלבד, שבאותו מקום, שאומַר לך, מצויה סחורה זו, שאתה צריך לה! אך אין אני מחוייב להראות לך את הדרך אל המקום ההוא, וכן אין אני ערב לכך, שיתנו לך מן הסחורה הזאת!

– מסכים, אך הבה לי את הכתובת!

– בגן-עדן, על עץ הדעת! – משיב היהודי וקופץ מיד ומתמלט בחפזון בעד החלון.

הסיני נפל והתעלף.

הדרך אל הגן-עדן מתוארת בכל הספרים הקדושים; הכרובים, השומרים בפתח-הכניסה עם להט החרב המתהפכת – אפשר שהיה מצליח לשחד אותם; אך כיצד באים אל הגן-עדן בלא צמה?

* * *

– כאן, אחַי וריעי, צוחקין! ואם מעט לכם, טלו עוד שתִי-יי"ש… ואם ריק הבקבוק, שלחו אל המוזג, אל יחסר המזג…

 

ג

והמעשׂה הזה הוא מעשׂה שאירע בי בעצמי, בדידי הוָה עובדא… לא בסין אלא בוואַרשה! עומד הייתי על שׂפת הווייסל המלוכלכת, במקום שמתערמות והולכות ערימות האשפה, שפולטת מתוכה העיר הגדולה, החכמה והמלומדת, ומקום שהנשים הזקנות, שכבר פסקו מלעמוד בתפקידן, מלקטות שם דברים ישנים: שברי ברזל ונחושת, פירורי-פחם לא שׂרופים הנמצאים בתוך אֵפר-המקלה המושלך מתוך בתי-החרושת, וכל בלויי-סחבות מכל המינים.

כבר שקעה השמש, והר-האשפה השחור-האפור, הווייסל הצהובה-המלוכלכת עם רקיע-השמים הכחול-הצהבהב הבכייני התמזגו יחד למין רקע מוזר, מסואב ומעולף, שהתנועעו עליו נשים הדומות לשֵדים, כפופות ושדופות, וניקרו באשפה בגרוטאות ברזל קטנות, ומהן – גם בצפרנים בלבד.

לפני כל אשה-שדה היה מונח שׂק פתוח, ולתוכו נעלמו הבלויים…

יורד הערב, בזו אחר זו נוטלות השדות את שׂקיהן והולכות אל העיר המוארת. אחת רק נשארת, אחת – המכוערת והנוראה ביותר…

צפה ועולה הלבנה המחוּשכת, נדלקים שתי שורות אורות, המביטים ברעד אל תוך הווייסל – והיא עדיין עומדת ומלקטת, ומלקטת…

ורק עכשיו רואה אני, שהיא מלקטת לא כשאר הנשים; שלא כל דבר הבא לתוך ידה היא משׂימה אל תוך השׂק. אין היא מלקטת מתכות, ולא פירורי פחם, אלא סמרטוטים, פיסות-סמרטוטים צבעוניות.

אני ניגש אליה ושואל:

– אשה זקנה, לשם מה דרושים לך הסמרטוטים הצבעוניים?

– אם תזכה, ראה תראה! – משיבה היא בקול מזור-נוקשה, ובעינים הזקנות המעוקמות מופיע ברק של זעם ולגלוג גם יחד.

היא סיימה; קושרת את השׂק ומטילה אותו על כתפה.

– לא אַתּ הולכת, זקנה?

– אם תזכה – משיבה היא – ראה תראה!

אני מהלך אחריה.

לשם מה? פשוט מאד: אותה שעה לא נמצא לי מקום אחר לילך לשם…

אני מהלך מאחריה, ופתאום משתנה כל מה שמסביב… אין עוד וַארשה, אין עוד ווייסל, – הכול חול, חול בלא צבע כלשהו, מדבר… ומעל למדבר – שמים שוממים, בלא לבנה ובלא כוכבים, ולפנַי מהלכת בפסיעות קטנות השדה-האשה הזקנה, עם השׂק המשחיר על הגב… הס, אינני שומע את קול פסיעותי שלי בחול העמוק. לפרקים נדמה לי אף-על-פי-כן, שהשדה מציצה בי מאחור, והיא צוחקת בשקט, בשקט, מבין השׂפתים המכחילות-המצהיבות, הצרובות, מתוך הפה הפעור בלא שינַים!

אני מהלך אחריה והולך, ואני מרגיש עצמי מאד מאד ברע. דומה עלי, לא אני מהלך, אלא היא מושכת אותי אחריה! היא מושכת אותי, אף-על-פי שאיני רואה את החבל…

פתאום המכשפה הזקנה נעלמת מעיני, נבלעת באדמה… מה זה? אני פוסע כמה פסיעות הלאה, ורק עכשיו אני רואה מערה, שהיא ירדה לתוכה. באין ברירה, מפני שלהשאר יחידי בלילה האפור-השומם איני רוצה, הריני קופץ אחריה אל תוך המערה. במערה חושך, ונורא מאיר בחושך פרצופה של הזקנה. הוא מאיר צהוב, ובתוך הבהרת הצהובה מרטטות כמה קרני-אור בהירות יותר, ולאורן אני רואה מה הזקנה עושׂה: היא מכבסת את הסמרטוטים, שליקטה באשפה, בתוך שני דליים. אני מתבונן התבונן היטב ורואה, שדלי אחד מלא נוזל אדום, והשני – נוזל שקוּף.

– לשם מה אַתּ מכבסת את הסמרטוטים? – שואל אני.

– אם תזכה, ראה תראה! – משיבה הזקנה.

– מה יש לך בדלי הזה? – שואל אני, בהצביעי על הדלי שיש בו נוזל שקוּף.

– דמעות! – משיבה הזקנה, – דמעות של בריות שכמותך, דמעות אדם!

ומזמררת למחצה, מוסיפה היא:

– דמעות שנפלו, דמעות שנשפכו, דמעות שנבלעו, דמעות שנעצרו ונחנקו…

– כל הדמעות?

– הוֹ, לא! ימים שלימים היו נקוים… הללו אינן אלא דמעות זכּות, דמעות זכּות בלבד… דמעות עניים, דמעות שנשפכו על גלות השכינה, דמעות על כל שקפא ונתקהה בעודו בחיים…

– ובשני?

– דם… דם-אדם אדום, טהור… דם-אדם שנשפך בלא-עת, שנשפך על לא-חטא… דם כזה, שהאדמה אינה רוצה לפי שעה לספוג אותו, מפני שעדיין אינה יכולה להידשן ממנו ולהפכו פרי!… דם טהור, דם קדוש, דם צעיר…

– ובתוך כל זה את כובסת?…

– את הסמרטוטים הישנים, כפי שאתה רואה!

ושוב הכל משתנה לעיני… הסמרטוטים, מכובסים בדמעות ובדם, נעשׂים מרגע לרגע נקיים ומבהיקים יותר, ובהיר יותר נעשׂה גם חלל-האויר במערה… ובהירים וצעירים נעשׂים גם פניה של הזקנה… שוב אין הם גרמיים-זויתניים כמקודם… האודם מסביב לעינים נעלם, בת-שׂחוק של חסד מופיעה על פניה ומתפשטת מאוזן עד אוזן, והעינים עצמן, העינים הזקנות, מתחילות מאירות במבט קטיפתי, רך… וככל שהסמרטוטים נעשׂים נקיים יותר, כן חלל-האויר במערה מבהיר יותר; ומאירים יותר הפנים ומאירות ומזהירות יותר העינים! וצעירה יותר נעשׂית היא כולה, צעירה ותמירה יותר… מן הגוף נושרים בלויי-הסחבות הישנים… מתגלה יפהפיה נפלאה, עין לא ראתה, בלא שום כסות כלל – –

– אל אלהים! – קורא אני בקול – מי אַתּ?

– אם תזכה, ידוֹע תדע…

נגמרה הכביסה… הסמרטוטים הישנים נקיים לגמרי, הם מבהיקים ומבריקים ומאירים באלפי גוָנים… והמכשפה לשעבר – צעירה היא! צעירה… כמי שהולכת רק עתה לקראת החיים החדשים, הרעננים… והיפהפיה הנפלאה הצעירה לוקחת עכשיו את המטליות הצבעוניות, ועושׂה מהן, בצרוּף מקלות-עץ קטנים, מיני דגלגלים מצועצעים ביותר, יפהפים ביותר… עשׂרה, עשׂרים, ארבעים דגלגלים! ועוד היא מוסיפה ועובדת ועובדת. והנה כבר יש לה צרורות-צרורות שלימים של דגלגלים בידה, ויוצאת עמהם מן המערה! ואני הולך אחריה… והלוֹך הולך אני עכשיו לא כמקודם, כעגל לשחיטה, כמשוּך בחבל; עכשיו אני הולך כמי שמהלך במדבר אחרי עמוד אור; כמי שהולך אחרי כוכב פז, אחרי מזל של אושר…

ושוב תמונה חדשה:

מדבר-החול נעשׂה יותר ויותר בהיר, אך צללים אפלים מתחבטים ומתלבטים על-פני החול בכל מיני צורות מוזרות ומכוערות!

השמים מוככבים וכחולים, אך במרום, באמצע בין השמים ובין הארץ, מרטטים ומרפרפים רבּוֹאי רבּוֹאות עלעלי-שלג דקיקים…

והיפהפיה הנפלאה עם אלפי צרורות-הדגלים בידיה, ניצבת ומביטה אל השמים למעלה…

– מה שם למעלה, – שואל אני, – בין שמים וארץ?

– אלה הן, – משיבה היא, – נשמות קטנות.

– משום מה אין הן פורחות ועולות אל השמים?

– משום שאלהים שולח אותן למטה אל האדמה!

– מפני מה, אם כן, אינן נופלות למַטה?

– מפני שאינן רוצות לפּוֹל… מפחידים אותן הצללים המתגוללים ומתגלגלים על-פני החול וממתינים להן…

– בשביל מה?

– בשביל להתאחד עמהן!… נשמה, להוי ידוע לך, היא קרן-אור טהורה מן השמים. ורק מקרן-אור עם צל יחדיו נעשׂה אדם…

– והן לא תרדנה?

בעיניה מופיע מבט של פלדה.

– מוכרחות הן!

ובדברה כך, היא משליכה כלפי מעלה גבוה דגלגל אחד… הדגלגל טס למעלה, ואחת, נשמה קטנטונת, תופסתו וצונחת עליו למטה אל האדמה… היא משליכה שני ושלישי, וכל דגלגל תופסתוֹ נשמה! וככל שהיא מרבה להשליך דגלגלים כלפי מעלה, כן מרבות נשמות לתפוס ולצנוח למַטה אל האדמה.

ומסביב לכל נשמה עם דגלגל מצטרפות ומצטופפות כמה וכמה נשמות קטנות, לעשׂרות ולמאות… וכל נשמה קטנטנה היורדת למַטה סופגת אל תוכה צל מן הצללים!

ועלעלי-השלג פוחתים והולכים למעלה, והצללים פוחתים והולכים למטה על האדמה… הנשמות שתפסו להן דגלגלים והנשמות הקטנטנות, המצטופפות ומתעופפות מסביבן, בולעות כל אחת מהן צל מן הצללים שעל האדמה ומתפרחות אל כל רוחות העולם בתורת מפלגות…

והיא נשארת עומדת בידים ריקניות תחת שמים טהורים מוככבים, על-פני מדבר-החול הצהוב. בת-שׂחוק רכה ודקה מרחפת על שׂפתיה הדקות העדינות, ומתפשטת לרגעים על כל פניה; בעינים מופיע מבט זועף.

– סוף סוף מי אָתּ? – שואל אני בהול.

– החיים! – משיבה היא.

– ומה העבודה הזאת לך?

– אני משׂחקת את משׂחק-הפורים היומיומי – משיבה היא ונעלמת בחלל-האויר.

”להתראות לפנות ערב על הר-האשפה!" – קוראת היא אלי מגבוה!

* * *

כן, כן, יקירים, אהובים וברורים… החיים גם הם משׂחקים משׂחק-פורים.

החיים אינם אלא כובסת זקנה; יום-יום היא כובסת מחדש את הבלויים הישנים… מהם נעשׂים דגלגלים חדשים, מפלגות חדשות… נשמה אחת תופסת, כמסוּפּר לעיל, דגלגל קטן, פיסת סמרטוט, מכובסת בדמעות ובדם, בולעת צל, ונעשׂית אדם, מפליג-מפלגות ועסקן. ואילו אחרים בולעים רק צל, רק צל בלבד, ונעשׂים חברי-מפלגה! ומשׂחק-הפורים נמשך לעולם, לעולם…

“ספּוּר ישן נושן הוא, אך גם תמיד חדש”…

ואַל נא תסברו, שבלויי-סחבות בלבד נושנות הם, יש נושנות גם של אבן, דברים ישנים לנצח, שאין לכבסם ולחדשם… לא יועילו לא דמעות ולא דם…

 

ד

שמעו עוד מעשׂה אחד! כבר האחרון!

לפנים היתה עיירה, פלא של עיירה, פרוּזה, בלא חומות ובלא שערים…

מעט בתים קטנים לבנים, מפוזרים על כר-דשא ירוק, שהיה רוחץ בקרני זהב של השמש ומצמיח את העשׂב הירוק והטוב ביותר ואת הפרחים היפים ביותר, אם כי פרחי-שׂדה פשוטים היו, לא מטוּפּחים…

כל יום בין הערבּים היו בני-הנוער יוצאים אחרי העבודה אל כר-הדשא, אל ככר-השוק הירוקה וזרועת הציצים, שבין בתי העיר הקטנים, ושם היו שרים ומרקדים, ומבלים את הזמן בחופשה, בשׂשׂון ובשׂמחה.

הזקנים היו יושבים על ספסלי-העשׂב שלפני הבתים, ורואים היאך בני-הנעורים חיים, ובזכרונם היו חוזרים ומעלים מחדש את שנות נעוריהם הם…

כך היה זמן הרבה…

כמה שנים, או כמה מאות בשנים, דבר זה אינו ידוע; מפני שהפינה ההיא היתה פינה נידחת; פינה בלא היסטורי"א. היו רק עובדים ושׂמחים; עובדים, ואחר-כך שרים ורוקדים, ולא היה שום דבר לרשום לזכרון לדורות הבאים. לא היה בכל העיירה כולה לוח-שנה אחד, ואיני יודע, אם היה כלל שעון למישהו…

פעם אחת אירע, שבעיירה הזאת נולד אחד גאון! אדם שהיה לו יותר משאר כל האחרים כמלוא הקורט לב וכמלוא הקומץ מוח! והנה, כשגדל זה הגאון, שינה את פני כל החיים בעיירה – הוא ראה, שחופרים ומוציאים תפוחי-אדמה במו ידים, הלך והמציא אֵת לחפירה… אל מחרשת-העץ הישנה התקין יתד של ברזל… קשה היה להקנות לתינוקות את ידיעת האלף-בית, הלך והמציא שיטה חדשה אפילו ללמוּד הטראַ"ף. אף הוא המציא כל מיני מזונות חדשים; הוסיף מיץ ורוטב חדשים אל המאכלות הישנים, ואפילו את הרקוּדים חידש תכלית חדוּש… בשירה הוא הוסיף את החרוז, במנגינות – את הפזמון-החוזר… בדבּוּר אחד – הוא תיקן הכול, עידן הכול; עשׂה את החיים יפים ונוחים יותר! הרי לא לחינם גאון היה…

וכשהגיע יומו של הגאון והוא מת כמות כל האדם, ביקשה כל העיירה להעמיד לו מצבת-זכרון גדולה – מוֹנוּמעֶנ“ט בלשונם – פסל ענק – לאות-תודה למת על כל המעשׂים שעשׂה למען החיים; מוֹנוֹּמעֶנ”ט גדול בטבורה של עיר, לזכר עולם… שיהיו הדורות הבאים יודעים, שכאן היה לפנים גאון; שתהיינה נשים מעוּבּרות מסתכלות בו ויולדות אף הן בנים גאונים! שיהיו מורים והורים מרמזים באצבע על המוֹנוּמעֶנ“ט ואומרים לתלמידיהם ולבניהם: ראו, גאונים תהיו! ויקימו גם לכם מוֹנוּמעֶנ”טים! וגבוה שיהיה הפסל הזה… שיהא העולם מסביב רואה ותוהה, ושואל ויודע… ואמנם הקימו…

ביטלו לזמן מסויים את השירה והרקידה כל יום לפנות ערב, והתחילו, לאחר יום-עבודה, עוסקים בהקמת המוֹנוּמעֶנ"ט.

ובמשך הזמן – קם והיה מוֹנוּמעֶנ"ט, שראשו היה לו שׂיג ושׂיח עם כוכבי השמים, ועל הארץ תפס שטח אדמה גדול בבסיסו…

וכשגמרו את מלאכת המוֹנוּמעֶנ“ט וביקשו להנהיג שוב את המנהג של שירה ורקידה לפנות ערב, נתנו רק אז דעתם על-כך, שאין יכולים עוד להתרוצץ אל כל הצדדים ובלכ הכווּנים, שיכולים לרקוד רק במעגל מסביב למוֹנוּמעֶנ”ט.

הזקנים מצדם הרגישו, שהמוֹנוּמעֶנ“ט מסתיר מהם את השמש; שלא על כל ספסלי-העשׂב אפשר עוד לשבת; שהמוֹנוּמעֶנ”ט מטיל צל על-פני העיר… שמאחורי המוֹנוּמעֶנ"ט קר להם ולעצמותיהם הזקנות…

אף-על-פי-כן היו הכול מתגאים במוֹנוּמעֶנ“ט ומתנאים בו; במוֹנוּמעֶנ”ט עצמו בכלל, ובעבודה רבת-השנים, שהשקיעו בתוך אבניו, בפרט! ואף-על-פי שגאונים לא נתרבו, לא על-ידי-כך שנשים מעוּבּרות היו מסתכלות באותו פסל, וכן לא על-ידי כך שהורים ומורים היו מטיפים מוסר לילדים ואומרים: כזה ראֵה והיה! – נתרבו אף-על-פי-כן המוֹנוּמעֶנ"טים…

לא בבת-אחת, אלא קמעה קמעה; לא עוד כל-כך גדולים – יותר קטנים, קטנים, וקטנים ביותר, עד למצבות פשוטות, אך הכול באמצעו של השוק!…

במשך הזמן פשטה כמין מחלת- מוֹנוּמעֶנ"טים – מגיפה…

המציא מישהו אופן חדש של קליפת תפוחי-אדמה, המציא מישהו חידה חדשה, ואין צריך לומר, עשׂה מישהו למישהו טובה גדולה, או נתן נדבה מרוּבּה, או שהציל מטה ישנה של חברוֹ מתוך הדליקה, או המית במקלו נחש, כבר היו מקימים לו מוֹנוּמעֶנ"ט…

עשירים היו מפרישים לפני מותם חלק מן הירושה בשביל מוֹנוּמעֶנ“ט לעצמם; ואותם שלא היה להם אֵמוּן מרוּבּה ביורשיהם, הציבו לעצמם מוֹנוּמעֶנ”טים בחייהם… בינוניים מכרו את בתיהם, או מישכנו את הכרים והכסתות לצרכי מוֹנוּמעֶנ“ט… בשביל קרובים עניים היו מקבצים נדבות, כדי להעמיד מצבות… הגיעו הדברים לידי כך, שהכל ראו הכרח לדאוג בשביל מוֹנוּמעֶנ”טים לעצמם, ולעניים ביותר, שאפילו קרובים עשירים לא היו להם, היה ה“קהל” תורם מוֹנוּמעֶנ“ט כלשהו… לא עוד עשׂב, לא עוד פרחים, לא עוד שירה ורקודים – הכול מוֹנוּמעֶנ”טים, מצבות בלבד…

ובני-אדם חשבו על המות ומוֹנוּמעֶנ“טים יותר משחשבו על החיים… בעודו בחיים חיתו היה כל אדם רואה עצמו מת, והיה משתדל להיראות קשה ונוקשה בחייו, כפי שייראה ה מוֹנוּמעֶנ”ט לאחר מותו! ובתוך הגופות האלה, הנוקשים ודומים למוֹנוּמעֶנ"טים, נעשׂו קשות ונוקשות גם הנשמות…

לא מקום לרקודים ולמשׂחקים היה חסר עכשיו; החשק לכך כבר התנדף ואיננו… ולא היו חיים אלא בשביל מה שיבוא לאחר המיתה!… תקוַת התקווֹת היתה – מוֹנוּמעֶנ"ט!…

והגיע זמן, שכל העיר נתמלאה מוֹנוּמעֶנ“טים של אבן, וכן מוֹנוּמעֶנ”טים של בשׂר ודם, שהיו מחקים חקוּי מושלם ביותר את של אבן, עד כדי כך שלא היה אפשר להבחין ביניהם!

ובמשך הזמן נעשׂו מצבות-האבן המפוארות כמו חיות, ובני-אדם חיים נעשׂו מאוּבּנים כמצבות שאין בהן רוח-חיים…

חזקה, אף-על-פי-כן, התאוָה לחיים אפילו בלבם של אנשים מאוּבּנים! נעורה ומתעוררת מפעם לפעם יותר הכמיהה לחיים של חופש! לחיים של שירה ורקידה בחופש!

בסתר היו הכל כמהים ומתגעגעים על הזמנים שעברו, עת השוק הזרוע פרחים היה רוחץ בשמש המאירה, עת בני-הנוער היו שרים ורוקדים באמצע השוק, ועת הזקנים היו יושבים מסביב, על ספסלי-העשׂב והיו מסתכלים במעשׂי הילדוּת וחיים מחדש את ילדותם שלהם…

ובחשאי התגעגעו כל-כך הרבה, עד שמצאו עצה כלשהי!

לקטו ואספו את כל ניצוצות השׂמחה, שנתעוררו במשך כל השנה, וקבּצו אותם יחד ליום אחד! אותו יום השליכו מעל עצמם המוֹנוּמעֶנ"טים החיים את נוקשותם, את קפאונם, וניסו לחיות, לאהוב, לשיר ולרקוד…

ואותו יום – פורים הוא! כל הימים הטובים בטלו, פורים – לא בטל!

לא הכול, אף-על-פי-כן, הצליחו בזה!

היו מהם שעשׂו את הדבר, עם כל רצונם הטוב, בלא טבעיוּת ובלא זריזוּת עד כדי כך, שכל המסתכלים בהם היו מתפקעים מצחוק, והיה להם פורים שׂמח…

רוצים אתם לצחוק, אחים? הסתכלו במראָה; ראו מה מראֶה יש לכם, מה מראֶה יש לו לפורים שלכם, ותוכלו – להתפקע מצחוק!


  1. בפולין ובליטא מנהג הוא בשטיבּל"ליך של חסידים לבחור בפורים רב, שתפקידו לשׂמח ולהצהיל את כל הקהל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות