רקע
יצחק ליבוש פרץ
הדין-תורה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"א

חנינא בעל-העגלה היה לו דין-תורה עם הסוסה; היא טענה: תן שבולת-שועל – ואֵלך, והוא טען: לכי – ותקבלי שבולת-שועל. השוט התערב בדבר, פעם אחת ופעם שניה, עד שהסוסה נשתתקה ופשטה את רגליה…

חנינא משך בכל מאמצי כוחו את העגלה להביאה הביתה, מכר את העור לפושט-עורות בכמה שמכר, וכבר הוא מבקש לו סוס אחר…

עגמת-נפש יתירה אין לו מזה; כבר הוא רגיל בדברים כגון אלה – היה קונה אך ורק סוסים כאלה, שהיה מגיע לידי טענה-ומענה עמהם והיה קורא תמיד לשוט שיהיה בורר, ולאחר התערבותו של השוט היתה פשיטת העור בחינת מעשׂים בכל יום.

אך רק עד זמן ידוע הולך הכד אל המבוע, וכיוָן ששלח חנינא את פושט-העורות לפשוט את העור, מיד עיניו מתהפכות, ראשו נופל לאחוריו, מפיו יז קצף שחור – השבץ אחזוֹ!

האשה עם הילדים מתאמצים להצילו; הוא מניע ידו בתנועה שלאחר יאוש. הוא מרגיש, הנה בא קצו…

קודם הגסיסה התאושש במקצת ואמר, שהסוסה מזמינה אותו אל הבית-דין של מעלה.

_______

פחד גדול אין הוא מפחד משום הדבר הזה.

כשהיה נוסע ועובר לפני גדיש של שחת או לפני שׂדה של חנינא היה במקצת בקי במשפטים – תלתן היה תמיד נרדם, כביכול, שהסוס הרעב יסור מיד הצדה ויסעד את לבו בעמלם של אחרים. הנמנום הזה בשעת הכושר הוליך אותו לא פעם עד לפני בית-המשפט, אך תמיד היה מתחמק ויוצא בשלום.

תוספת-הפרנסה שלו היתה מסרסרות אצל עורכי-דין. ובכן, קצת למד מהם, וקצת נודע לו, שכל הענין הזה כולו אינו אלא מעשׂה צחוק; על כל צרה שלא תבוא, ידע, עדיין ישנה פשרה בעולם!

ובינתים, כשנסע אל בית-המשפט, לקח עמו נוסעים!…

כשנמאסה כבר על בית-הדין טענת הנמנום בשעת נסיעה, והצד שכנגדו דרש שרפ“ט בעד הפשרה, נכנס באמת וישב זמן מסויים, והפעם נתן לעצמותיו מנוחה שלימה שהוא רוצה בה, ובנו היה אנוּס להתרגל אל המלאכה! אמנם יש בזה משום בטוּל-תורה (בנו למד בחדר), אך בין כך ובין כך – ידיעה בעניני משפטים קנה לעצמו; התיירא לא היה מתיירא! עם אשתו אין הוא רוצה לדבּר בענין זה, מה יודעת אשה? אך לה”נושׂא" מחברה-קדישא אומר הוא: הריני שומע להם כלאותו חתול, אני אעשׂה אוֹטווֹ"ד1 טוב יותר מן העורך-דין בר-פטפוט השכור! רק חבל, שבדרכי לשם איני יכול לקחת עמי נוסעים…

שׂימו על-ידי (אומר הוא לאחר-מכן) את השוט, בלעדיו אהיה כמו בלא יד-ימין ממש…

_______

לפני הבית-דין של מעלה.

חנינא דנן יצא באמת תיכף ומיד באוֹטווֹ"ד; סוסה – אומר הוא – די לה להשפט לפני בית-דין של הדיוטוֹת.

– רואה אתה, חנינא – אומר אַב-בית-הדין – אילו היית ישן פחות בשבת ושומע יפה יותר את פרשת-השבוע בבית-התפילה שלך, היית יודע, כי שור-הנסקל שייך אף הוא לסנהדרין!

– מילא – מפסיק חנינא ואומר – בבית-התפילה שלי לא לימדו את פרשת השבוע, אלא אלשיך! לשמוע דברי מוסר לא באתי, ואת האוֹטווֹ"ד – מודה אני – לא עשׂיתי אלא לנוֹי, ואני מסתלק ממנו!

בית-הדין מוסר את רשות-הדבּוּר לסוסה.

ונשמעת בכיה קורעת-לב:

– הוא הרג אותי, בשוטו הוציא את שארית הכוח מגופי! אך חנינא אינו מניח לדבּר.

– הסוסה – צועק הוא – הרי שלי היא! הרי אני הוא שהצלתיה מידו של פושט-העורות! בעודה בחיים ביקשו להפּטר ממנה! פושט-עורות נתן שנַיִם רוּבּלים, ואני הוספתי עשׂיריה אחת… והאֵץ האצתי בה גם-כן לטובתה… בבית הייתי מראה לה מעט שחת, לא מבאֵר-שחת…" מתלוצץ הוא.

– “אך כוח, מהיכן נוטלים כוח?” – משתפכת הסוסה בבכיה.

– אינני מבין – מתכעס חנינא – אלא מי יש לו כוח? אני יש לי כוח? אני אין לי אלא לצווֹת, לפקד! ובלא שוט כלום היית הולכת? וצעד אחד כלום היית צועדת? היאך יתּכן בעל-עגלה בלא שוט?

_______

הבין-דין של מעלה שוקל בדבר רגע מועט ומוציא פסק-דין כהאי לישנא:

“היות ואין הבית-דין יכול לשנות סדר בראשית… ולפי סדרי בראשית אין סוס צועד כמעט צעד אחד בלא בעל-עגלה, מן ההכרח איפוא שבשעת-הדחק יהיה גם שוט. אך מאידך גיסא – היות וכל-זמן שהסוסים הם סוסים בעלמא, אף-על-פי-כן יושר גדול הוא, שיהיה יותר רחמנות בין ה”צדדים", על כן –

"יתגלגלו שני הצדדים ויחזרו לעולם ההוא.

”חנינא יתגלגל בסוסה, והסוסה תהיה בעל-עגלה!"

בהמשך הזמן, רצונם לומר, יגיעו לידי השתווּת, ופנאי להמתין אין חסר לו לבית-דין של מעלה.


  1. ערעוּר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות