א    🔗

מאיר יצא מפתח צריפו, הלוך ופסוע במשעול הכבוש בין האקליפטוסים, שהזדקפו מעל לשפת הנחל והעטו מחציתו בצל, ממנו נדפה צנת־בוקר החוף שמנגד והאפרים שמעבר לנחל, כבר היו שטופים אותה שעה נהרת־בוקר חמימה, קני־הסוף נזדהבו, והחולות המרוכסים במעלה האופק ספגו מלהטו של היום וחשפו במשופע כחולו של ים רוגע.

הוא הקדים לבוא למקום עבודתו. המולת העובדים לא נסרה עדיין בחלל האויר, ולחצר היה מראה של אחוזה שקטה. מתוך הרפת הגדולה הגיעו לאזניו נשיפות הפרים ושעט פרסות בהמות, הבועטות תוך כדי העלאת גרה; בטבור החצר רעדו רגליהם של עגלים רכים, שהטילו לתוך הדממה געיות־קובלנה פולחות, שלעתים בקע מתוכן, במרוסק, משהו דומה לבכי תינוקות. מאיר התפרקד אחוז רישול על־פני חתימת הדשא, הפקיר גופו לשמש ותקע עיניו בתכול הרקיעים הרוחצים בזוך־צחצחות. קורת־רוח ירדה עליו באוירו של יום־אביב זה, האוצר בחובו חמימות נעימה, רועפת מרפא לגוף וחדווה גנוזה לנפש. יום מעין זה, הירהר, שראשיתו נאה – חזקה עליו שלא יכזיב ויסתיים כשורה, ללא כל תקלה.

עוד עיניו תועות כלפי תכול השחקים המקומרים עליו בגבהותם, ולעיניו עדיין הבהיקה חלקת הנחל שעל שפתה פסע לפני שעה קלה, האפיר עדיין גבו הדהוי של הדיג הערבי, השוקד בדממה ליד חכתו הנטויה על פני ריצודי המים האלכסוניים, והנה התעכב על מראהו של עלם מטורזן, שהוליך ותמך בזרועו צעירה, שגוף תלמידה לה ופני אשה צעירה. עכשיו דוקא, בשכבו מפורקד, הריהו רואה יפה את שניהם, מראה פניו החיוורים במקצת של הנער וארשת פניה הנאים שך בת־לוויתו, שחסד עלומים וחן אשה צעירה הבהבו חליפות עליהם מתוך חיוך ורוגז, בשעה שזה הגבר־לעתיד פוסע לידה ומשתדל לפייסה ברצינות של בוגר כביכול… מאיר התגרד בערפו והעלה ארשת נהרה על פניו הזעומים, שמקורה נבע ודאי ממראה אותו זוג צעיר ונאה, שקבע לעצמו ראיון בשעת־בוקר מוקדמת זו.

תוך כדי כך נטש מראות של ממש ונטפל להזייתו המשעשעת, שכבשה אותו מנעוריו: יום יבוא והוא יתעשר… כיצד? ודאי באורח־פלא! בזאת אין הוא מטיל ספק; מאמין הוא באמונה שלמה, כי יום אחד יזמן לו הגורל עושר רב, ובדמיונו הוא מעביר לפניו תמונות מרהיבות־עין: כיצד מתרחש אותו מאורע מופלא; כיצד הוא מכונן את חייו מחדש, בדירה, מאכל ומלבוש. וכיצד הוא חורג ממצוקת הדלות, בה היה קבוע חסר־ישע כל ימיו, והריהו נושא לו אשה ענוגה ויפת־תואר, ונעשה לגביר אדיר, בעל ממון ובעל דעה, שהכל נזקקים לו ומייחלים למוצא פיו.

הכשלונות – שנתנסה בהם בחייו החל מימי ילדותו באחת מעיירות פולין, בה נולד לדלות ומצוקה, וכלה בתבוסותיו כאן, בעבודה, מחמת תשישות גופו, ובחברה, מחמת מראהו החיצוני – החדירו למוחו את ההכרה והאמונה, כי רק בכוחו של הממון לשנות את מצבו ולהפכו לאדם אחר. שתקן היה מטבעו, ממעט בשיחה עם הקריות, פורש והוזה, ולפיכך שמוהו לשוטה, אף כי רגיש היה, נבון־דבר ומשלים בדמיונו את אשר גרעו ממנו תנאי־החיים.

 

ב    🔗

לפי ההמולה העולה, ובוקעת מבית־המטבחים, מתוך צרופי קולותיה, חירחור הבהמות הנופחות רוחן, נקישת קלי־המתכת, גערת העוקדים וגידופי הקצבים, הוא עומד על מהלך העבודה. הואיל ואינו נמנה עם הפועלים שמלאכתם נעשית בראשיתה, הריהו משהה עצמו עדיין בחוץ, עד שתגיע שעתו, ובינתים הריהו מפנק לאור החמה את אבריו הרוגעים על־גבי הקרקע ומוסיף ללַבות בחובו את מאווייו הגנוזים.

במגרת שולחנו שמורה לו מטפחת כחולה, שנזדהמה והשחירה מרוב שימוש, ובה צרורים כמה וכמה חפצים וזוטות שאגר, כגון חרוזים צבעוניים, מהם עשויים ענבר שקוף ומהם זכוכית וחרסינה מגוונים; שני צלבלבים, אחד עשוי כסף והשני פלדה; סהרון־נחושת: חותמת, שאותיות לועזיות מקיפות אותה; כפתורים ומטבעות, שסמלי מלכות – כתרים ונשרים – טבועים בהם; מסמרים, ועל כולם מגן־דוד קטן עשוי כסף, שהאותיות,ציון' קבועות בו. אוסף מגוון, שהוא שומר עליו כעל בבת עינו, פוקד אותו לעתים קרובות כדי להזין עיניו בחפצים, למששם אחד אחד ולטוות את הזיותיו הכרוכות בעושר המדומה, שאליו הוא נושא את נפשו. לא בבת־אחת נפלו חפצים קטנים ושונים אלה בידיו; אלה הן מציאות, שזכה בהן תוך עבודת עשר שנים רצופות בבית־מטבחיים זה.

בשתיים הוא עוסק משמגיע תורו: הוא סוחב את העורות, שפשטו מעל הבהמות, מוציא אותם לאגף הסמוך, ועורם אותם בפנה כסחבות רטובות וטפוחות בדם. זוהי עבודה שהוא עוסק בה בלי חמדה, מתוך אדישות, בשוטטו בין הבתרים, בדם ורפש וסחי, בתוך המולה המרתיחה גידופים חריפים וקללות שנונות של בעלי יצרים פרועים, סכינאים קטלניים ושריריים, שפגיעתם רעה ושהוא, מאיר, החלש מטבעו, מרתיע עצמו מפניהם ועוקף אותם… אחר־כך הוא נוטל אנקול־פלדה כפוף שקצהו מחודד, והוא תר ומחפש אחרי הקיבות שגוון כחלחל־ירקרק להן, נועץ בהן את האנקול, סוחב ומוציאן לחדר צדדי ופותח בעבודה. שענין כרוך בה ותכלית בפני עצמה: במכת־סכין הריהו מרטש את הקיבה, הופכה מבפנים ומנער ביד חרוצה מתוך משבצות תאיה האפורים, הדומים לאלה של חמניה נטולת־זרעונים, את לעס התבן הצהבהב שטרם עוכל; בכף־ידו הוא בוחש ומחטט יפה יפה לראות, אם אין שם דבר מיועד בשבילו, שכן כל אותם חפצים, “אותות המזל” השמורים במטפחתו, נקלעו לידו מתוך קיבות של בהמות, שהובאו לכאן לטבח מארצות רומניה ובולגריה, ליטא ופולין, סודן, קפריסין, וארצות המזרח הקרוב… בהמות, שקלטו בקיבתן זוטות ועדיים, אשר נשרו לתוך המספוא שהוגש להן בקצווי עולם: צלבלבים, סהרונים וחרוזים מצוארי בנות־נכר; כפתורים ומטבעות ממעילי־שרד של פקידי־הסגר, בעלי־אחוזות ורועים; ומגן־דוד קטן, שנשאר ודאי מצוארה של צעירה יהודית, רפתנית של איזה ישוב בארץ…

וכך נתקעה המחשבה במוחו שנתפש להזיות, כי יום יבוא ומתוך קיבת אחת הפרות יוציא אבן טובה ויקרה, או סיכת־יהלומים שאין על עפר משלה… הן כבר קרה לא אחת כדבר הזה, כי דייג עני ועלוב התעשר על־ידי מרגלית שׂפונה במעי דג ועל שום מה לא יתרחש נס דומה לזה בקיבת בהמה המובאת ממרחקים, מאחוזתו של עשיר מופלג?… וכך משעשע מאיר את נפשו בתקוה, נכסף ומצפה ליום, בו יאיר לו הגורל פנים, ואורג את חוטי דמיונו, עד שבמרוצת הימים, בשעה שהיה מוציא את מטפחתו ובודק את המציאות שלו, עמד וריתק אותן בדמיונו לדמויות, רחוקות ורופפות מבתחילה, אשר קרמו לבסוף עור ובשר וקנו להן שביתה בהזיותיו. לבעלי הכפתורים והמטבעות לא הקצה מקום מיוחד והעביר אותם כלאחר יד, בלי להתעכב עליהם במיוחד בשעת עיצוב דמותם המשוערת, ואילו את בעלות הצלבלבים והחרוזים ראה יפה ושהה עליהן ברצון ולהן צורות של קבע והן קורנות מלאות־חן מתוך המרחקים.

אחת מהן, לבנת־פנים וצהובת־שער, שעיני תכלת לה ואפה סולד כלפי מעלה, ספק כפרית ספק בת־אצילים, מתשוטטת בחצר רחבה, שבנין־עץ רחב ואכסדרה נישאת על עמודים נשקפים בה, ועל צוארה מתנוסס צלבלב־הכסף; השניה – בריאת־גוף עבותת שער ערמוני ונמשים זרועים על פניה – מתרוצצת יחפה בין חזירים מפוטמים, לרגליה הרטובות והאמיצות דבוק קש קצוץ, והיא טופחת על שוקה של בהמה, גוחנת על גבי האבוס ולצוארה צלבלב־הפלדה; ושלישית ריבת־כפר חייכנית, לבושה שמלת־צבעונין וחולצה רקומה ועל צוארה הצח חרוזי־חרסינה כחולים, אדומים ירוקים וצהובים, העוטרים אותה וגולשים על פני חזה המלא; היא מחייכת לקראתו תוך פיצוח גרעינים בעמדה על יד ביתה, שגג־הקש שלו נטוי במשופע; והרביעית – ערביה עוטה שחורים ועמוסת נזמים, מטבעות וסהרונים, רצה יחפה על פני שדה־שלף, דופקת בבהמה דלת־מראה, ועל רגליה השחורות מזוהמה ושָזֶף מכסיפות האצעדות; ואת האחרונה הוא רואה – צעירה שחורת־שער מתולתל, יפת־עינים, נקודת־חן שחורה בסמוך ללחיה הימנית, מגן־דוד של כסף נתון בשרשרת דקיקה על צוארה הענוג, מרצד ונתלה מול שקע שדיה בגחנה להגיש את המספוא להולנדית בתוך אפלולית הרפת הגדולה, העשויה בטון, שבאחד הקבוצים…

שעות של בטלה העסיקו את דמיונו.

וברבות הימים, כל־אימת שהחיים החמירו להתאכזר אליו ולקפחו, הפך לחולם בהקיץ, ולתוך אפרורית חייו הקשים, הנבובים, שילב עלילות מרעישות־נפש, שהריצו את דמו בעורקיו, משל לאדם שבלע מנה גדושה של סם־רפואה… איש לא שיער, כי אדם פשוט ושתקן זה, העוסק בעבודה גסה וקשה, יצר לו בנפשו עולם עשיר ומגוון, תריס בפני השממון והבדידות. הבחינו הבריות, כי דרכו של זה לשגות בהזיות ושלעתים קרובות הוא מרחף על כנפי מחשבות שלא מעלמא הדין, וכנוהו: מאיר מבולבל… ויחס נקבע אליו כאל אדם, שמנת גורלו בחיים היא העבודה הבזויה והבערות.

 

ג    🔗

אותו יום לא ראה מאיר ברכה רבה בעמלו, ובקיבות הבהמות לא מצא אלא מסמר חלוד ומעוקם. על גבי רצפת בית־המטבחים מוטלות היו עדיין כמה בהמות קרושות בדמן שטרם פשטו את עורן מעליהן, ומאיר סר לו בינתים והתפרקד כדרכו על־גבי חתימת־הדשא. השמש, שכבר העפילה למרומי הרקיע, הרעיפה להטה עליו ונסכה בו לאות נעימה, שרחשה בגופו. הוא עצם את עיניו ודוק של ארגמן משולהב נמתח בהן. על אזניו התרפקה המיית התורים מסבך עץ־התות שמעבר לגדר ולאט־לאט כבשה אותו תנומה קלה.

לפתע התעורר לקול חבטה בקרבתו. הרים ראשו הנבהל ועיניו נתקלו בפלדמן, סוחר־הבקר העשיר והשמן, אשר מתוך רצון לקצר דרכו לבית־המטבחים עקף את שער־הכניסה, עלה וטיפס על הגדר, טילטל את גופו המסורבל מעבר לו ונחבט קמעה בקרקע; בהתקלו במאיר, קרץ לו במבט ערמומי מפיק היתוּל, שאצל לפניו המסמיקים מהתאמצות גון של אדם מבוסם. הוא התנשם בכבדות, משך במכנסיו, ובמרוצה נחפז לבית־המטבחים, בהול לשקוד על עסקיו.

ממש באותו רגע שקפץ זה מעבר לגדר ונחבט בקרקע נמשכו מבטיו אחוזי התנומה של מאיר אל חבילה קטנה וקשורה יפה, שנשמטה מתוך כיסו של זה וצנחה לבין הברקנים שבשולי הגדר; חבילה קטנה, שצבעי האודם והכחול של שטרות־הכסף העידו, כי סכום הגון וגדוש צרור בה. צבעים אלה קרעו את עיניו של מאיר לרווחה ומיד תפס טיבה של האבדה וערכה… כל מעיניו, שהיו מרוכזים תמיד בתקוה על עושר שיבואהו יום אחד, הקפיצוהו ממקומו, והוא תפס נרגש בחבילה ועמד חיוור מאפתעה. רגע עמד כה, שרוי במבוכה עצומה, אך מיד נתחוור לו בלחצו בחבילה בכל כוחו, כי אחת החליט בנפשו ולא ישנה: לו הכסף!… בגורלו נפל ואיש לא יוציאהו מידו. מהונו של פלדמן העשיר והגס לא יגרע הרבה; עתיד הוא להצטער יום, יומים, וסופו להבליג על האבדה ואילו בשבילו הרי זהו האוצר, שאליו נשא את נפשו כל ימיו, בלי להעלות על דעתו, כי עלול זה להתגלגל אליו בפשטות מקרית כזאת. ביום חול רגיל…

ההחלטה לשמור על הכסף המריצה אותו להחיש את מעשהו, כי הזמן קצר ויש לעשות ולהצפין מיד את הכסף, בטרם יעמוד פלדמן על האבדה ויחולל רעש. הוא קפץ ורץ אל האגף, בו הוא רגיל לעבוד, ומאחר שלא מצא לו מיד מקום ראוי ובטוח להסתיר בו את שללו היקר, והוא חרד היה ביותר, הזדרז ובלי שקול יפה את המעשה שהוא עושה, עמד ותחב את החבילה לתוך הקרונית, בה הוא עומס את זבל הקיבות, תחוב והשקע עד תחתיתה. הוא התברך בלבו, כי אין לו מקום־מבטחים טוב וכשר מזה, נטל האנקול וחזר לבית־המטבחים כעוסק לתומו בעבודה, ואילו בקרבו התרונן ותסס הכל מקוצר־רוח.

לא נקפו רגעים מועטים ובית־המטבחים המה: פלדמן עמד באמצע האולם, כשהוא טופח באגרופיו הקפוצים על ראשו, אגלי זיעה מתגלגלים ממצחו, פניו מביעים בעתה, והוא משווע נואשות. מיד פשטה לה השמועה ועשתה לה כנפים:

– לפלדמן אבדו אלף לירות!…

– אלף לירות!…

“אלף לירות”… חזרו המלים, פרחו מפה לאוזן, העלו ארשת תמהון וקבלו משמעות מיוחדת: “אלף לירות”… צייצו שפתים ועיני כל הבריקו. העבודה שבתה. נשתררה דממה כבדה וסקרנית. האנשים התרגשו והצטופפו מסביב לפלדמן, שעמד אובד־עצות, נרעש וּמיצר, הדמעות בעיניו, המחנק בגרונו וכולו תחינה ואזלת־יד. “א־ללללף לירות”… זמזמו והדרדרו סביבו המלים, מהן ספוגות הנאה ושמחה לאיד ומהן רוגשות צער והשתתפות. לפתע הבריק במוחו זכר קפיצתו מעבר לגדר, הרפת, חתימת הדשא ומאיר־מבולבל המפורקד עליה. ומיד צרח כטובע הנאחז בקש:

– יהודים! קפצתי על־יד הגדר ושם היה רק מאיר־מבולבל… עשו אתי חסד וחפשו בכליו של זה… רק הוא היה שם, הוא ולא אחר… הה, יהודים, חפשו בכליו!…

הוא הסמיק, הזיע, והדמעות זלגו מעיניו כעל פרצופו של ילד; הוא עורר חמלה וגיחוך בלב רואיו. כל תקיפותו פגה. מאיר – שקולו ותביעתו של פלדמן נקבו את אזניו – קרב אליו שקט ומתון, מעשה אדם חף מפשע, והעמיד פנים, שאלמלא האסון שקרהו לפלדמן, ודאי שהיה יורק לו בפניו על החשד המגונה שהוא טופל עליו, ואף כי אינו איש ריב ומדון מטבעו, בודאי שהיה מקטר לו קטורת גידופים כהלכה על חוצפה זו להאשימו בגנבה! ואילו הפעם משל ברוחו, שקל יפה מעשיו, שלא להגביר את החשד על־ידי התפרצות וריתחה יתרה, והרים זרועותיו כמפקיר עצמו לחפוש:

– בבקשה, אם חושד אתה בי…

קולו היה רך ומפויס; קול אדם ענוותן ונקי מדופי.

פקיד שרחמיו נכמרו על פלדמן, עמד לחסוך לו את הטירחה הבלתי־נעימה, הכרוכה בבדיקת כליו של זה, ונטל את התפקיד לעצמו. הוא תחב את ידיו לכיסו של מאיר, בלש וחפש מתחת לסינרו המזוהם, בחיקו, פקד עליו – מעשה מומחה – לחלוץ את מגפיו, ולבסוף זרק לתוך הדומיה המתוחה:

– ברכה לבטלה!

התיפחות חנוקה, רסוקה, פרצה מגרונו של פלדמן; התיפחות נואשת ומרטיטה נימי רחמים כמוסות אף בלבבות קשוחים. הפעם הבליג מאיר בקושי למראהו העלוב, ובשעה שראה, כיצד כתפיו של זה מרעידות מבכי, החניק בחובו תוך מאמץ פנימי את הקריאה, שעלולה היתה לפרוץ מגרונו בזה הלשון: “הא לך כספך המטונף ולך לך לכל הרוחות!” אלא שחולשת־הדעת תקפה אותו רק לרגע קל. מיד הקשיח לבו ופסק לעצמו משנן ומרגיע בתוקף: “אין בכך כלום! מחזיר זה לא יגרע מאומה… לא מאומה!”…

אחד מפושטי־העורות טפח לו בחיבה על שכמו:

– אל תתרגש, מבולבל! מצא במי לחשוד! חא־חא!

– חא־חא־חי… – החרה החזיק אחריו מאיר, שש להאחז בהנחתי של זה, והצהיל את פניו כלפי כל בהבעה תמימה: הלואי ומצאתי באמת מציאה כשרה כזאת, לא היה מזיק לי לגמרי!

– כלל וכלל לא מזיק! – נענו לו האנשים. איש לא חשד בו.

 

ד    🔗

בינתים – עוד פלדמן מתגעש מחרון וצער אין־אונים, מתרוצץ כמטורף, נטפל לכל אחד ואחד, מפציר ומשדל שיעזרו לו למצוא את האבדה, מבטיח פרס, שולח מבטים עכורים ופיו מתיז קצף ופולט מעין מלל־פלל מרוסק – ואחדים מנאמניו כבר טרחו וערכו חפוּש מפורט ומדוקדק בכל חור וקרן־זוית, במחסן המספוא, בכל סל, כלי או בגד, בחדרים, ברפת ומחוצה לה, סמוך לגדר ובין השיחים; אחדים מן המהדרים, אף עלו וטפסו על גג הרפת, שמא הוטלה החבילה לשם – אך לשוא! הכסף אבד ואיננו! גם הקצין המצוחצח – אשר הובהל והופיע מוקף להקת שוטרים, המרפדים הליכותיהם בפניו בחיוך־של־תמיד – העלה חרס. סוחר־הבקר נצב לפניו חסר־ישע ומיבב, כדי לעוררו לפעולה של ממש. הקצין התאמץ לנשל מעליו את קליפת השגרה ולבוא לעזרתו של סוחר־הבקר; הוא העלה על פניו המטופחים הבהוב של סומק, התרגש קמעה, ופקד על שוטריו לערוך חפוּש מחדש. החשודים שבאנשי המקום – עולי ימים זריזים, שיצא להם שם כהלמנים ותיקים אשר ידם רב להם גם בשטחים סמויים מן העין – הוזמנו למשרד לשם חקירה. בזירמם השוקק והעכור נגרף גם מאיר, שכן לא פסק פלדמן מלטעון, כי מאיר־מבולבל היה היחידי במקום בשעת מעשה, כלומר, בשעת אותה קפיצה הרת־שואה מעבר לגדר, שעלתה לו ביוקר.

הקצין נתן עין חודרת, אימתנית, בפניו הרזים והחיוורים של מאיר, באפו המגובן ובפיו המפריח מתוך צוהב שיניו בת־צחוק מפייסת כתריס בפני תקלה; הקצין הסתכל בגולגלתו העטורה שפעת דבלולי־שערות מאובקים ומסולסלים, חקר אותו בלשון אמיצה ובחתוך־דבור מפיק שררה, הפך בו והפך, כמקיש על כלי חתום לדעת, הנבוב הוא או לא… ובהחליטוֹ לפתע, תוך פזימה חרישית, כי לפניו עומד אדם נבער מדעת, שאינו חשוד על מעשה פשע, פטרו וסילקו מחקירה נוספת.

מאיר יצא לקול תרועת חבר ליצנים, שעטו עליו. את עיניו המבוהלות הריץ לצדדים ועל פניו נסוכה היתה ארשת צער של אדם מבולבל באמת, תוהה ומשמים, אשר עינוהו על לא חמס בכפו. ואמנם התישה החקירה את כוחו ושלחה חלחלה במעיו. החרדה, שמא יכשל ויאבד לו הכסף שאליו כבר נקשר בכל נימי נשמתו, שללה ממנו את שלוות רוחו. אמנם עד כה הצליח יפה לשוות לפרצופו דמות תם שאינו מסוגל לקצץ זנבה של לטאה, אבל כיצד יעביר את הכסף לרשותו? כיצד יוציאו מתוך הקרונית? כשוך הרעש חזרו האנשים למלאכתם, אלא שפלדמן הנדהם עומד עדיין בחצר ומטיל עליו אימה בפניו שלבשו קדרות, באזלת־ידו ובעיניו הבוהות.

גרר מאיר רגליו־הכושלות, קרב מדוכדך וצנח לחסד חלקת הצל שבשולי הקיר, בהסמיכו בו את גבו. אין־דבר. תנוח לה החבילה לפי־שעה, בזבל התחוח שבקרונית. כל רע לא יאונה לה, ובינתים יטכס עצה, איך לגנוז אותה במקום בטוח יותר. סוף סוף נשם לרווחה, ואם כי הפרשה עדיין לא הובאה לידי סיום, הרי מכלל כשלון כבר יצא. ומשנחלץ מרשת החקירה, בה פירפר לפני שעה קלה, וירדה עליו מנוחה, לא ארכו הרגעים והוא צלל, כדרכו, בעולם ההזיות, אלא שהפעם בנה על־גבי בסיס של ממש… ומשעלה לפניו מראה צריפו הרעוע, העשוי ככברה ונטוי אלכסונית על מגרש מעוטר שממת קוצים ודממת הערירות, חייך לעצמו והחל רוקם לאלתר את מסכת השנויים העתידים לחול במקום. ודאי שיעשה את הדבר קמעה־קמעה, שלא למשוך חשד, במשך שנה יכין לו קצת חמרי בנין, לבנים, רעפים אדומים (תמיד קסמה לו אדמומית הרעפים מבעד לירק הברושים), ואחר־כך יכונן לו בית לתפארת, מסויד ומוקף גזוזטראות, מעוטר סיחי יסמין וגינת־פרחים; אשה צעירה מחייכת לקראתו מבעד לחלון, ותינוק ערום למחצה משחק בחול ומפטפט בחן… עם דמדומים הריהו עומד בין הערוגות והצנור שבידו מזרים סילון של כסף על־פני נטעים ודשאים ועל־גבי מרבץ החול, כדי לצנן את החום הגוהר סביב סביב… היקום עוטה דממת ערב, אפלולית מגיחה וכובשתו, ובחלונות ביתו ניצת וניגר חוצה אור־החשמל הבהיר, וקול נישא, מתנגן ומשובב את נפשו: “הכנס מאיר, ארוחת־הערב עוד מעט ותצטנן”…

מאיר חייך מקורת־רוח. ניתנים חלומות גם להגשמה… אין זה הפעם חלום בהקיץ. כלל וכלל לא! הנה האיר לו הגורל פנים בדרך של צדק ויושר: גרע קצת מן העשיר והעניק לו, לאדם אובד בעוֹניו ומצוקתו… יש בכך תגמול נאה ומפצה חלף כל העלבונות והיסורים שהיו מנת חלקו עד היום. לראשונה נקפו לבו במקצת על עצם המעשה שעשה, אבל בסופו שלדבר, לאחר שנרגע ובמוחו נקבעה ההנחה שפסק לזכותו על תגמול של צדק, הסיח את דעתו ופלדמן ומנזקו, והחל משבח את מעשהו ומחייך לזכר הפרטים, כיצד השכיל להערים על הקצין ועל חבריו לעבודה ולעקור מלבם לגמרי את החשד…

הוא העיף עין לעבר הקרונית, ממתין לשעת־הכושר, כדי להוציא את שללו היקר ולהעבירו למקום בטוח יותר. עוד הוא שוקל בדעתו איך ולאן והנה נגש פועל הנקיון שלמה’קה תפוז (כינוי שהדביקו לו בשל שערותיו הצהובות), תפש בקרונית והחל דוחף ומסיעה מכאן והלאה. מאיר נחרד מרבצו. לבו נקפו ונפשו נרעשה בו. עסק ביש… אין זאת כי נשתנו סדרי המקום ביום מוזר זה! תפוז הקדים הפעם, שלא כמנהגו. מאיר נטפל אליו נבוך ונירעש והחל טוען ומשדל אותו שיחכה עד שימלא את הקרונית כולה, הן עוד היום גדול, אלא שתפוז לא שעה אליו והוסיף לדחוף את הקרונית, כדי להריק מתוכה את הזבל לתוך אוטו משא, הממתין להעבירו לבור בפרדס שבירקונה הסמוכה…

לשוא כירכר מאיר נסער ומיואש סביב תפוז, כדי להשיאו לענין אחר, להסיח את דעתו ולהשהותו לפי שעה: הלז תקע בו עינים מזרות זעם ותמהון, פטר אותו בגידוף תוך הסעת הקרונית, וכך הגיעו שניהם לשער, זה דוחף וזה מניח ידו כעוצר ובפיו האֵלֶם. כי מה יגיד לו? כיצד יסביר לו, כי את נפשו הוא קובע?… רגע קל נתעורר בו הרצון לזעוק זעקה גדולה ומרה, לצעוק וליבב ממש כמו שעשה כך לפני כן סוחר־הבקר… ורגע ניצנץ בו הרעיון ללחוש על אוזנו של תפוז, לגלות לו את הרז העטוף בזבל הקרונית ולהבטיח לו מחצית הכסף. נסתכסכה ונקרעה נפשו בו לגזרים, והחשש לכסף שיאבד לו הטיל בו מבוכה ויאוש.

עוד הוא מטכס עצה, כיצד לקדם פני צרה זו שקפצה עליו בהיסח־הדעת, ותפוז עמד והפך את הקרונית לתוך ארגז־האוטו. עיניו נקרעו לרווחה בתורן אחרי החבילה שנתגלתה רגע מלוכלכת וחזרה ונבלעה בתוך הזבל. בלי שהייה יתירה עקר הנהג את האוטו ממקומו, הפליג והשאיר אחריו תימרת־עשן כחלחלה ומעלה סרחון ואת מאיר הנצב כבול־עץ על מקומו, המום לחלוטין…

 

ה    🔗

אכול צער ומרירות אין־קץ על עצמו, על סכלותו וקוצר־ידו, עמד מאיר ונשך את שפתיו בשניו, כשהוא מייסר את נפשו ומסנן קללות נמרצות, ארסיות, כלפי הוויתו העלובה וכלפי כל הבריות. אותה שעה נצטבר בחובו זעם כה עז ומסוכן, שמוכן היה לחבל בגופו או לרצוח נפש…

ברם, לאחר שהות קלה נגה לו שביב מתוך חשכת יאושו, שכן ידע מקומו של הבור בפרדס איהו, ורק חושש היה, שמא יקדימנו במקרה הנהג. עם גמר העבודה נחפז ונדחק למכונית הראשונה שנזדמנה לו בדרכו ירקונה, והגיע לשם עם דמדומים.

הבור נמצא בריחוק־מקום מבית שומר הפרדס ומאיר התגנב בחשאי בחמקו מתחתלמשוכת שטה דוקרנית וספג שריטה בלחיו. הוא לא השגיח הכך ובקוצר־רוח פסע בין העצים, שהעלטה כבר פשטה ביניהם. בהגיעו לבור הבחין בקושי בזבל הטרי, שהובא לפני שעה קלה. היה זה בור גדול ועמוק, שמי־גשמים נקוו בו. במשך כל ימות השנה הוטל לתוכו זבל דליל של גללי צאן ובקר וסחי, והצחנה שעלתה ממנו היתה חריפה, ומחניקה.

לראשונה בסס מאיר ודישדש בשולי הבור עד ברכיו, כשהוא גוחן ומשקיע את זרועותיו בזבל עד למרפקיו ומחטט אחרי האבדה. סבור היה ומקווה, כי לא יארכו הרגעים והוא ימצא את שללו, אך למגינת לבו, לשוא היה עמלו. בתוך החשכה הרבה מסביב לא ידע, אם מחפש הוא במקום הנכון, והספק החל מכרסם את לבו, שמא נפל הכסף בגורלו של הנהג…

עיף ויגע היה, ותשוש, הן מן העבודה והן מן ההתרגשות והחקירה הממושכת; המרירות המכרסמתו על האוצר שהיה ברשותו וגז כחלום, לעיניו ממש, מחמת סכלותו, מילאה צער את נפשו ויאוש אין־קץ. והנה דבקה בו עצבנות לשמע נביחות כלבו של השומר, שריחו של הזר עלה באפו; נביחות צרודות ותכופות, שהטילו צמרמורת בגופו. הוא קפא מתוך פחד במקומו, נושם בקושי, ורק לאחר שנדמו הנביחות לגמרי הוסיף לחטט ולנבור כחזיר בתוך הזבל, תוחב זרועותיו ושוקע בסחי מעל לברכיו, עד טבורו כמעט, חוזר ויוצא, מחפש בשולי החור, טפח אחרי טפח, שעל אחרי שעל, הצחנה מאפו, המרירות בנפשו והיאוש מכלה את כוחו.

שוב החל הכלב להבוח. מן האופל נענו לו יללות תנים, שהרעידו את גוםו הרטוה והעיף, אבל הוא המשיך מתוך עקשנות מטמטמתף עד שרפיון גמור התפשט ביצורי גוו. קשה היה לו להשלים עם הרעיון לחזור למציאות הקודרת בלי שללו בידים ריקות. לא יהיה טעם לו ולחייו… הבית המסויד ועטור שיחי־היסמין עם גג הרעפים האדומים נסתחף על כל מראותיו המרהיבים, ואת מקומם שב וכבש צריפו השומם והעגום. הוא הוסיף לשקוע בזבל, מר־הפש וחסר תקוה, מוכה אדישות ושממון. מסואב היה בגופו ורוחו עכורה. מאורות נפשו לקו, הכל דעך ושקע ללא תקנה.

אדי הבאשה, מעורבים בבושם פריחת־העצים שאפפוהו, פעלו את פעולתם והוא חש בסחרחורת שהחלה מטשטשת את הכרתו; לבו התפעם בו ורקותיו נתלהמו כפטישים מזורזים. קרוב היה להתעלפות ואחת ידע, כי עליו למהר ולצאת מן הבור בעוד מועד. פיק־ברכים אחז אותו. ובמאמץ אחרון התחיל גורר את רגליו ברוב יגיעה לכאן ולכאן ובעצמו לא תפש, כיצד פסע פסיעה גסה ביותר לטבור הבור… רגליו כשלו, הכוכבים שמעל צמרות הברושים נתרסקו לעיניו כבתוך אדוות מים ולתוך אזניו הסתערה המיה כבדה; הוא התנודד והחל טובע ונחנק במי זבל וסחי, כשארובות ידיו מגששות ומחפשות לשוא אחרי אחיזה כל שהיא – – –

יצא אדם לפעלו בבוקר שטוף שמש וזיו…