רקע
מקסים גורקי
על הספרים
מקסים גורקי
תרגום: משה בסוק (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשי"ג 1952

1

בן י"ד הייתי כשהתחלתי קורא בספר קריאה שבהכרה. מעתה משכה את לבי לא הפאבּולה בלבד – זו ההתפתחות המענינת, בהרבה או במעט, של המאורעות המסופרים – כי־אם התחלתי להבין את יפי־התיאור, לעמוד על אפיין של הנפשות הפועלות, לנחש במעומעם מגמתו של המחבר והרגשתי מתוך חרדה בריחוק שבין דבר הספר וקול החיים.

קשים היו חיי בימים ההם – הבעלים שלי זעיר־בורגנים מובהקים היו, בריות שראש־תענוגם שפעת אכילה, ובילוי זמנם האחד – הכנסיה, אליה היו נוהרים לובשי פאר, כמי שהולך לתיאטרון או לשעשועי־עם. הרביתי לעבוד עד כדי טמטום ממש, ימות־החולין והמועדים כרעו תחת נטל עבודה פעוטה, תפלה ונשוית־ברכה.

הבית שבו התגוררו מעבידי שייך היה לפלוני “קבלן לעבודות חפירה וסילול”, איכר גוץ וחסון מיוצאי קליאזמה. מחודד זקן, אפור־עינים, ולעולם זעף, גס ואכזרי מתוך איזה שלווה מיוחדת. היו לו כשלושים פועל, כולם איכרים מוולאדימיר; הם שוכנו במרתף אפל, שרצפתו רצפת מלט ואשנביו קטנים, קבועים למטה מפני האדמה. בערבים, לאחר שסעדו את לבם בחמיצת־כרוב מעלה־צחנה מתובלת בקרביים, או בבשר כבוש שריח מלחת עלה ממנו, היו האיכרים, סגופי־העמל, מגיחים לתוך החצר המרופשה ומתפלשים בתוכה – המרתף הטחוב מחניק היה, גדוש קיטרון עולה מן התנור הגמלוני. אותה שעה הופיע הקבלן בחלון חדרו וקולו מנסר:

– היי, אתם, שדים, שוב זחלתם ויצאתם לתוך החצר? פשטו להם, החזירים! בביתי שלי מתגוררים אנשים הגונים – כלום נעים להם להביט בכם?

ברוב הכנעה חזרו הפועלים לתוך המרתף. היו אלה אנשים עגומים, שלא צחקו אלא לעתים רחוקות, ולעולם, כמעט, לא נתנו קולם בשיר, דיבורם – בקיצור, באין חשק; מרופשים באדמה, היו בעיני כרפאים שהקימו אותם בעל־כרחם לתחיה אך ורק בשביל לשוב ולענותם כל ימי חייהם.

ו“האנשים ההגונים” – קצינים, קוביוסטוסים ושיכורים, מרביצים היו בשמשיהם עד שפיכות־דמים, מכים באהובותיהן – נשים לבושות־צבעונין, המעשנות סיגריות. הנשים אף הן היו שותות לשכרה וסוטרות להם לשמשים על לחיים. סבאו גם השמשים, הירבו לסבוא, עד דלא ידעו.

בימי א' בשבת היה הקבלן יוצא ומתיישב לו על גזוזטרת ביתו, ידו האחת מחזקת פינקס צר ומארך והשניה – בדל של עפרון; בשורת אווזים, זה אחרי זה, היו קרבים אליו העובדים, ועמידתם – דלים וריקים. פונים היו אליו בקול מנומך, משתחוים ומתגרדים, וקולו של הקבלן מנסר בחלל כל החצר:

– יפה, דיינו! טול את הרובל! וכי מה – מבקש אתה להתכבד בפרצופך? מספיק לכם! הסתלק מכאן… נוֹ!

ידעתי, כי בין החופרים מצויים גם מבני־כפרו של אותו קבלן, ואף מבני משפחתו, אך הוא נהג בהם בכולם מידה אחת של אכזריות וגסות. החופרים אף הם אכזרים וגסים היו זה כלפי זה, וביותר – כלפי שמשי הקצינים. כמעט בכל יום א' היו מתלקחות בחצר תיגרות של דמים והיתה הומה ומהמה גידופיה מרופשת, כפולה ומשולשת. מתקוטטים ומכים היו זה את זה בלי רשעות, כמי שממלא חובה שהיתה לו כבר לזרא. והמוּכה הפצוע היה פורש לו, או זוחל לו, הצידה, וכאן, דמוּם ומחריש, מתבונן בשריטות שלו, בפצעיו, מחטט באצבעות מסואבות בשיניו שנזדעזעו עד שורשן. הפנים המחוּצים, העינים המוצפות דם מרוב מכות, לא הכמירו רחמים בלב חבריו, אך אם קרה ונתרפטה חולצתו – היו הכל משתתפים בצערו, והמוּכה בעל החולצה היה משתולל מחימה, ופעמים גם מזיל דמעות.

מחזות אלו הטילו בי רגש קשה לא־יתואר. מיצר הייתי על האנשים אך ריחמתים רחמים צוננים, מעולם לא התעורר בי רצון לומר למישהו מהם דבר־ליטופין או לסייע במשהו בידי המוּכּים – ולו אך מים להגיש, לשטוף את הדם המעובה כדי גועל, מבולל אבק וזוהמה. לאמיתו של דבר, לא חיבבתים, יראתי מעט מפניהם ואת המלה “מוז’יק”2 הייתי הוגה כאחד מבעלי־הבתים שלי, הקצינים או כוהן הגדוד, הטבּח־השכן או השמשים – שכולם מדברים היו במוז’יקים ברוב בוז.

קשה לרחם על הבריות, תמיד יש רצון לאהוב את מישהו מתוך שמחה. אך לא היה אף אחד ראוי לאהבה. על כן נתלהטה והלכה אהבתי לספר.

היה עוד הרבה־הרבה מן הפגול והאכזרי, שעוֹרר בי רגש חריף של סלידה. אחרישה מזה, מכירים אתם חיי־תופת אלו, אותה התעללות תדירה של אדם באדם, אותו בולמוס חולני לענות זה את זה – אלו תענוגות־העבדים. והנה בנסיבות ארורות אלו התחלתי קורא בספרים משובחים, רציניים של סופרי העולם.

ודאי לא אצליח למסור בבהירות מספקת ומשכנעת את גודל תמהוני שעה שהרגשתי, כי כל ספר חדש פותח לפני חלון לעולם חדש לא־נודע, בספרו לי על אנשים, רחשי־לב, מחשבות ויחסים לא ידעתים ולא ראיתים קודם לכן. דומה היה עלי, כי החיים שעל סביבותי, כל הקישח, המסואב והאכזרי הנגוֹל יום־יום בפני – אין בהם ממש ואין בהם צורך: החיים הממשיים והנחוצים הם בספרים בלבד; שם הכל יותר נבון, נאה ואנושי. אכן אף הספרים דיברו בגסותם ואיולתם של הבריות, בסבלות שהם סובלים, תוֹארו בהם רשעים ונבלים, אך בשורה אחת עם אלו היו גם אחרים שלא ראיתי כמותם ואף לא שמעתי עליהם – ישרים, חזקי־רוח, אנשי־אמת, המוכנים להשליך נפשם מנגד למען נצחונה של האמת, למען מעשה של יופי.

בימים הראשונים, מבוּסם מן החדש ומחשיבותו הרוחנית של העולם שנתגלה לפני על ידי הספרים, מעדיף הייתי אותם על האדם, שטובים הם, ענינם מרובה וקרובים ללבי יותר ממנו, וכביכול אפשר לומר כך: נסתמאו קמעה עיני מתוך שהייתי משקיף על החיים מבעד לספרים. אך חכם זעום־עפעפים זה, וחיים שמו, שקד לרפאותני מסמיוּת נעימה זוֹ.

בכל יום א' בשבת, משיצאו בעלי לביקורי־אורחים או לטיול, הייתי זוחל ויוצא מבעד לחלון של המטבח המחניק, המגודש ריח שומן, מטפס ועולה על הגג וכאן שוקע בקריאה. כאותם שפמונים, היו צפים בחצר החופרים, שתוּיים־למחצה או מנומנמים, וחדרניות, וכובסות ומבשלות היו מצריחות מרוב עינוגים אכזריים של שמשי הקצינים – ואני השקפתי ממרומים על החצר ובזתי מתוך גדלות להוויה עלובה זאת, מרופשת, שיכורה ופרוצה.

אחד מן החופרים היה הממונה עליהם, או, כפי שנתכּנה בפיהם: המשגיח. מזוות, עשוי, שלא בהצלחה יתירה, עצמות דקות ועורקים כחולים, היה אותו זקן סטאֶפאן לאֶשין, ולו עינים של חתול רעב וזקן לבנבן הצומח בצורה נלעגת על פניו החומים, על צוארו המשורג ובתוך אזניו. מרופט ומרופש יותר משאר החופרים, מצוין היה מכולם בחברתיות שבו, אך ניכר היה כי הם יראים מפניו, ואף הקבלן בכבודו ובעצמו מנמיך היה את קולו הצרחני, המרוגז תמיד, מדי דבּרו אתו. לא פעם שמעתי כיצד הפועלים מחרפים לו לאותו לאֶשין שלא בפניו:

– שד קמצן! יהודה איש־קריות! מתלקק!

אותו זקן לאשין קל תנועה היה, אך לא טרחן. בחשאי־חשאין, באין־רואים, היה מופיע בקרן־זוית זו ובקרן־זוית אחרת שבחצר, בכל מקום שנועדו שנים־שלושה אנשים שם הוא: יקרב, יחייך בעיני־החתול, מרחרח אילך ואילך באפו המפוחס ושואל:

– נו, מה, אַה?

דומה היה עלי, כי לעולם מבקש הוא משהו, מחכה לאיזו מלה. פעם אחת יושב הייתי על גג המחסן, טיפס לאֶשין בסולם ועלה אלי מכעכע, ישב על ידי, ריחרח את האויר ופתח ואמר:

– ריח שחת עולה באפי… מקום טוב מצאת לך – גם נקי וגם מרוחק מן הבריות. מה אתה קורא?

הביט בי בחיבה, ואני בחפץ־לב סיפרתי לו מה שקראתי.

– כך – אמר, מנענע בראשו – ככה, כך!

אחר כך שתק שתיקה אריכתא, מחטט באצבע של יד שחורה בצפורן אחת שסועה שברגלו השמאלית, ופתאום, מלכסן בי עיניו, פתח את פיו ודיבר בקול מונמך וממושך, כמי שמספר סיפור:

– היה היה בוולאדימיר אדון אחד מלומד וסאַבאַנייב שמו, אדם גדול, ולו בן, פאֶטרושה, ואולי לא כך קראו לו? – נשתכח ממני שמו! אף הוא קרא בכל הספרים, ועורר גם אחרים לקריאה, והנה קמו וחבשו אותו…

– על מה? – שאלתי.

– בשל אותו דבר עצמו! – אל תקרא, ואם אתה כבר קורא – נצור לשונך!

התחייך, קרץ לי בעיניו ואמר:

– מתבונן אני בך, סוּריוֹזי אתה, אינך מתקנדס. נו, אין דבר. שלום לך… שהה שהייה קלה על הגג וגלש לחצר. לאחר מכן שמתי אל לבי, כי אותו לאֶשין משגיח עלי, תר אחרי. מאז היה מתכיף וניגש אלי ושאלתו בפיו:

– נו, מה, אַה?

פעם אחת סיפרתי לו איזה סיפור־מעשה שהרעיש את לבי ביותר בדבר נצחונו של יסוד הטוב והנבון על הרע, הוא האזין בשימת־לב מרובה, טילטל ראשו והפטיר:

– קורה.

– קורה? – שאלתיו בשמחה.

– הן, הרי – אלא מאי? – הכל קורה! – פסק הזקן. שמע ואסיח לך אני…

אף הוא הסיח לי סיפור־מעשה טוב באנשים חיים, שלא מן הספר, ובסיום, זכורני, אמר:

– ודאי, דברים אלה אין אתה מסוגל להבין אותם כמו, ואף־על־פי־כן – בינה בעיקר: מרובים ההבלים, בהבלים נסתבך העם, ודרכו נסתרה – מאלהיו, משמע, נסתרה דרכו! רבה המצוקה מרוב ההבלים, בנת?

מלים אלו הלמו על לבי הלמוּת מעודדת, נפקחו עיני, כביכול. והרי באמת חיים אלו שעל סביבי חיים של הבל־הבלים הם, על כל הקטטות, הפריצוּת, הגניבות הקטנות והקללות באבי־אביך, שמרובות הן אולי כל כך משום שחסרות לו לאדם מלים טובות, נקיות.

אותו זקן הן הספיק כבר לחיות פי חמישה יותר ממני, מרבה הוא לדעת, ואם הוא פוסק, כי גם הטוב יש אשר “יקרה” בחיים – מן הראוי להאמין בו. ולהאמין – חפצתי, שכן הספרים כבר השפיעו עלי אמונה באדם. כבר עמדתי על כך, כי הם מתארים, בכל זאת, חיים של ממש, כי מעתיקים אותם, כביכול, מן המציאות; משמע – הירהרתי – גם במציאות מצויים אנשים טובים, אחרים מאותו קבלן פראי, מבעלי־הבית שלי, מן הקצינים השתויים ובכלל מכל אותם הבריות שידעתי.

תגלית זו שמחה רבה היתה בשבילי, התחלתי מתבונן בכל בעינים עליזות יותר, ולהתייחס לבני־אדם יותר טוב, ביתר שימת־לב, ואך קראתי משהו טוב, חגיגי, שוקד הייתי לחזור ולספרו באזני החופרים ושמשי־הקצינים. אך הללו לא כרו אוזן לדברי, ודומה: לא האמינו לי, אך סטאֶפאן לאֶשין היה תמיד פוסק פסוקו:

– קורה. הכל קורה, אחא!

אימרת־חכמה מועטה זו נודעת לה חשיבות מרובה להפליא בחיי. ככל שהרביתי לשמוע אותה, כן הוסיפה לעורר בי רגש של עוז ועקשנות, רצון תקיף “לעמוד על שלי”. שכן אם “הכל קורה”, משמע: גם רצונך שלך עתיד להתגשם? השגחתי, כי בימים מיוסרים עלבון וצער גדול ביותר, בימי רעה – ואני נתנסיתי בכמוֹת אלה במידה מרובה – דוקא בהם היתה עולה וגואה בי הרגשת העוז והאמונה כי סוף המטרה לבוא; דוקא בימים כגון אלה היה תוקף אותי רצון צעיר, הירקולסי לנקות את אורוות־אבגיאס3 של החיים. ורצון זה נשתמר בי עד עתה, ואני בן חמישים, וישתמר בי עד יום־פקודתי. ועל סגולה זו נתחייבתי תודה לכתבי־הקודש של הרוח האנושית – לספרים, שהם בבואה ליסורים הרבים ולנסיונותיה של נשמת האדם העולה, למדע – שירת השכל, לאמנות – שירת הרגש.

והספרים הוסיפו וגילו לי חדשות; והענק העניקו לי ביותר שני כתבי־עת מצוירים: “האילוסטרציה העולמית” ו“הסקירה המצוירת”. תמונות שלהם – תמונות של כרכים, אנשים ומאורעות מתרחשים בחוץ־לארץ, – הרחיבו הוסף והרחב את העולם בפני, וחשתי בצמיחתו: ענקי, רב־ענין ואדיר־מעשים.

היכלות וארמונות אלו, שאינם דומים כלל לכנסיות ולבתים שלנו, אנשים אלו שלבושם שונה משלנו, אדמה זו העדוּיה אחרת בידי האדם, המכונות המוזרות וכל יצירי־ידיו המפליאים – הכל נסך בי איזו הרגשה של רעננות מופלאה ועורר גם בי רצון לפעול, לבנות.

הכל היה שונה, לא כיוצא בו אצלנו, אך בכל זאת הכרתי במעורפל, כי הכל שקוּי אותו כוח עצמו – הלא הוא כוח היצירה של האדם. ותשומת לבי אליו ורחשי כבודי בפניו גדלו והלכו.

ומזועזע הייתי לחלוטין לאחר שראיתי בכתב־עת פלוני תמונתו של המלומד המפורסם פאַראדיי, וקראתי מאמר עליו שהיה בשבילי כמדרש־פליאה אך מתוכו נודע לי, כי פאראדיי4 היה פועל פשוט. דבר זה הטיח הטחה חזקה במוחי, ויהי כסיפור־בדים בעיני.

הכיצד? – הירהרתי באין אימון – משמע: גם פלוני מן החופרים יכול להיעשות מלומד? ואף אני – יכול?

קשה היה להאמין. התחלתי חוקר ודורש: האין עוד אנשים נודעים שהיו בתחילתם פועלים? יגעתי בז’ורנאלים ולא מצאתי; תלמיד־גימנסיה ממכּרי אמר לי, כי אנשי־שם רבים היו תחילה פועלים ואף קרא בשמותיהם, וביניהם גם סטאֶפאֶנסוֹן, אך לא האמנתי לו לאותו גימנזיסט.

ככל שהרביתי לקרוא, כן הוסיפו הספרים לאַמץ את העולם אל לבי וכן נתפרשו החיים והלכו ונעשו חשובים יותר ויותר. ראיתי, כי מצויים אנשים שחייהם קשים ורעים משלי, ודבר זה הרגיעני במקצת, אך לא השלמתי עם מציאות־העלבונות; שבתי וראיתי, כי מצויים אנשים היודעים לחיות חיים שיש בהם ענין וחגיגיות כאשר לא ידע איש מאנשי סביבתי. כמעט מכל ספר היה עולה ומצלצל אלי, כקול פעמון חשאי, משהו מרעיד, מושך אל הבלתי־נוֹדע, נוגע ללב. כל אדם סובל, בצורה זו או אחרת, הכל אינם מרוצים מן החיים, מבקשים משהו טוב יותר – וכולם נעשו קרובים לי יותר, מובנים יותר. הספרים עיטפו את כל הארץ, את כל העולם בכמיהה לטוב, וכל ספר מן הספרים היה, כביכול, נשמה טבועה על גבי נייר בסימנים ובמלים, שהיו קמות לתחיה אך נגעו בהן עיני, שכלי.

לא אחת בוכה הייתי תוך כדי קריאה – כל כך יפה סוּפר בהם בבני־האדם, וכל כך קרובים וחביבים נעשו לי. ואני, נער ממורט בעבודה נואלה, מעוּלב גידופים נואלים, הבטחתי לעצמי הבטחות חגיגיות לעזור לו לאדם, לשמשו ביושר־לב לכשאגדל.

כאותן צפרים מופלאות שבאגדות היו שרים הספרים ומדברים אלי, כבאזניו של חבוש בבית־האסורים. הם שרו מה עשירים החיים ורבי־חליפות, כמה נועז האדם בשאיפתו אל הטוב ואל היופי. ורוח בריאה ואמיצה לבשה אותי יותר ויותר. נעשיתי יותר שקט, בוטח בי בעצמי, עבדתי ביתר תבונה ונתמעטה והלכה שימת־לבי לעלבונות החיים הרבים מספוֹר.

כל ספר היה שלב מועט בסולם עלייתי מן הבהמה אל האדם, לקראת מושג של חיים מעוּלים ולצמאון אליהם. גדוש ומגודש מכל אשר קראתי, מרגיש את עצמי כקנקן מלא עד גדותיו נוזלים משיבי־נפש, הייתי פונה והולך אל שמשי הקצינים, אל החופרים ומספר באזניהם ומעביר לנגד עיניהם סיפורים מסיפורים שונים.

דבר זה בידח את דעתם.

– נו, נוכל! – היו אומרים אלי – מוקיון גמור! בקירקס יכירך מקומך, ביריד!

ודאי: לא לכך חיכיתי, לדבר־מה אחר, אך… נחה דעתי גם מזה.

ברם, עלה בידי לעתים – לא קרובות אמנם – לכפות על אותם האכרים אנשי וולאדימיר הקשבה דרוכה, ולא פעם גם להביא כמה מהם לידי התפעלות ואפילו לידי דמעות; רשמים אלה הוכיחו לי הוכחה נוספת מה רב כוחו החי המעודד של הספר.

וואסילי ריבאקוב, בחור זועם, גברתן, שהיה מחבב לדחוף להם לאנשים בכתפו כך שהיו פורחים ככדור, קונדס שתקן זה הוליכני פעם לקרן־זוית מאחרי האורווה והציע לפני:

– לאֶקסיי, אתה למדני לקרוא בספר, חצי רובל אתן לך. ואם לא תלמדני – הרבץ ארביץ בך, מן העולם אטרוד אותך, חי אלהים, הנה – נשבע אני בצלב.

ועשה סימן הצלב בתנופה רחבה.

קונדסותו הזועמת הטילה בי פחד, והתחלתי מלמדו מתוך מורא, אך הענין הלך מיד למישרים. ריבאקוב נתגלה כמתמיד בעמל לא־נתנסה־בו ונבון עד למאוד. מקץ שבועות חמישה, בחזרו פעם מן העבודה, קרא אותי בחשאי־חשאין אליו, שלף מתוך כובעו פיסת נייר מעוכה, ממלמל מתוך ריגוש:

– ראה! – את זה הורדתי מעל הגדר, מה נאמר כאן, הא? חכה – “בית למכירה” – נכון? נו, עומד למכירה?

– נכון.

ריבאקוב זיקף נוראות את עיניו, ומצחו נתכסה זיעה; לאחר הפסקה של שתיקה תפסני בכתפי, טילטלני טלטלה, ואמר בחשאי:

– מבין אתה – אני מביט אל הגדר, מישהו, כאילו, לוחש באזני: “בית למכירה”. אב הרחמים… כאילו לוחש לי, חי אלהים. שמע נא, לאֶקסיי, האמנם למדתי, נו?

– קרא איפוא הלאה.

הוא תחב אפו בנייר ומילמל: – “של שתי” – נכון? – “קומות, בית־א־ב־נים”… פרצופו התמוגג בחיוך רחב, הוא הניד ראשו, פלט קללה באם האם, הצטחק והתחיל מקפל בקפדנות את פיסת הנייר.

– אותה אשאיר לזכרון – ראשונה היא לי… אח, אתה, רבונו של עולם… מבין אתה? כאילו לוחש לי, הא? מוזר, אחר…. אח, אתה…

צחקתי צחוק אין־בינות למראה שמחתו הגדושה, הכבדה, פליאתו הילדותית, החביבה בפני התעלומה שנתגלתה בפניו – כיצד קונה אדם לעצמו, ע"י סימנים זעירים שחורים אלה, את מחשבתם ולשונם של אחרים, את נשמתם.

יכול הייתי להרבות לספר עד כמה קריאת ספר – תהליך רגיל, יומיומי לכאורה אך במהותו תהליך מופלא של התמזגות רוחנית של האדם עם גדולי־המחשבה מכל הדורות והאומות – מאירה לו לאדם פעמים במפתיע את טעם החיים ואת מקומו בתוכם; מכיר אני תופעות רבות מופלאות כגון אלו, המלאות יופי אגדי.

אולם איני יכול שלא לספר מקרה אחד מרבים.

מתגורר הייתי באַרזאַמאַס5 תחת פיקוחה של המשטרה. שכני, מושל הנפה הכפרית חוֹטיאאִינצב, עינו היתה רעה בי, עד כדי כך שאסר על המשרתת שלו לשוחח בשיחת־ערבית ליד השער עם המבשלת שלי. השוטר הועמד ליד חלוני ממש והוא היה מציץ לתוך חדרי, מתוך חוסר־נימוס תמים, כל אימת שראה צורך בכך. כל זה הטיל אימתו על אזרחי העיר, ואיש מהם לא ההין לסור אלי.

אך פעם אחת, ביום חג, הופיע אצלי איש חיגר, לבוש אדרת קצרה, חבילה מתחת לבית־שחיו, והציע לי לקנות אצלו זוג מגפים. אמרתי לו שאין לי צורך בהם. הציץ החיגר בעין של חשד לעבר הדלת של החדר השכן ופתח ואמר בלחישה:

– מגפים אלו אינם אלא לכסות־עינים, אדוני הסופר. לא באתי אליך אלא לשאלך: שמא יש תחת ידך ספר טוב לקריאה?

מבטו הנבון לא עורר בי ספק בכנות שאלתו, והשתכנעתי לגמרי בכך, כאשר בתשובה לשאלתי מה ספר רוצה היה לקבל, השיב לי החיגר מתוך שיקול־דעת בקול חרד, כשהוא מוסיף כל אותה שעה להתבונן על סביביו:

– משהו בדבר חוקי החיים, כלומר: חוקי העולם. איני מבין חוקים אלה – כיצד לחיות, ו… בכלל. בסמוך לכאן מתגורר בקיטנה פרופיסור למתימטיקה, איש קאזאן, והנה בשכר תיקון נעליו, ותמורת עבודת גן – אני גם גנן אני – מקבל אני אצלו שיעורים במתמטיקה, אך אין תשובה בפיה, והוא עצמו – שתקן…

נתתי לו קונטרס בלתי־משובח ביותר של דרייפוס: “האבולוציה העולמית והסוציאליזם” – והוא יחידי אותה שעה תחת ידי בשאלה זו.

– מודה אני מעומק הלב – אמר החיגר, כשהוא תוחבו לאותו קונטרס במוקה מגפים – הרשני־נא לבוא אליך לשיחה, לאחר קריאה. אלא שבפעם השניה אבוא אליך כגנן, לשם גיזום שיחי הפטל, כיוון שהמשטרה, יודע אתה, עינה פקוחה עליך, ובכלל לא ניחא לי…

לאחר חמישה ימים בא, לבוש סינר לבן ובידיו מזמרת־גננים ופקעת של סיבין, והפליאני במאור־פניו. עינו הבריקה בעליצות, וקולו צילצל רם ובוטח. אך פתח את פיו, הטיח בכף ידו על אותו קונטרס של דרייפוס ופתח ואמר בחפזה:

– כלום רשאי אני להסיק מכאן מסקנה, שאין אלהים בנמצא?

– אינני מחסידי “מסקנות” נמהרות מעין אלו, ולפיכך התחלתי חוקרו בזהירות במה מושכת את לבו “מסקנה” זו.

– בשבילי הרי זה עיקר העיקרים – אמר בחום ובחשאי – ואני דן בזה ככל שאר בני־האדם: אם רבון־העולמים קיים והכל נעשה כרצונו, הרי שעלי לחיות בהכנעה, ובאין־אומר לקבל עלי כל אשר יד אלוהים רושמת מלמעלה. הרבה קראתי דברי אלהים: את התנ"ך, כתביהם של טיכוֹן זאדוֹנסקי6, יוחנן פומא דדהבא, יפראֶם סירין7 ואחרים. ברם, מבקש אני לדעת: אחראי אני לנפשי ולכל החיים, אם לא? מן הכתוב אתה נמצא למד שלא, אתה חיה את חייך כפי שצוּוית, וכל המדעים לא יצלחו למאומה. אף האסטרונומיה – כזב, ותוּ לא, בדיה. והמתמטיקה אף היא, והכל בכל. אתה, מובן, אינך מסכים, כי צריך לקבל הכל בהכנעה?

– לא – אמרתי.

– ועל שום מה צריך אני להסכים? הנה – על אי־הסכמתך שילחו אותך הנה להיות בפיקוח המשטרה, משמע – הרהבת עוז לקום נגד כתבי־הקודש. מהם כל חוקי הציוּת, ואילו חוקי החופש – מן המדע, זאת אומרת: מן השכל האנושי. ועכשיו נלך הלאה: אם אלהים כאן – הרי אין לי מה לעשות, אך בלעדיו – חייב אני להיות אחראי לכל, לכל החיים ולכל אדם! רוצה אני להיות אחראי, כדוגמת אבותינו הקדושים, ורק בדרך אחרת – לא בדרך הציות כי אם בדרך ההתנגדות לרע שבחיים.

חזר וטפח בכף ידו על הקונטרס, והוסיף, בוטח באמיתו בטחון גמור:

– כל הכנעה – רעה, שכן מחזקת היא את הרע. ואתה סלח־לי: מאמין אני לקונטרס זה! כנתיב ביער עבות הוא בשבילי. וכבר גמרתי אומר בנפשי: אחראי אני לכל!

שוחחנו ברוח ידידות עד שעת לילה מאוחרת ונוכחתי לדעת, כי קונטרס מועט זה היה נקישת־פטיש אחרונה במתן צורה לאותם חיפושים מרדניים של הנפש האנושית להיותם לאמונה דתית מוצקה, להערצה שבשמחה את היופי ואת כוח התבונה שבעולם.

אכן, אדם נבון ורחים זה התקומם ביושר־לבו נגד הרע שבחיים, וניספּה ברוח שקטה בשנת 1907.

גם אני, כמוני כאותו קונדס זעוּף ריבאקוב, הספרים לאטו באזני על חיים אחרים, אנושיים יותר; אף אני, כמוני כאותו סנדלר חיגר, הספרים הוֹרו לי את דרכי בחיים. הספרים, המצמיחים כנפים לשכל וללב, סייעו בידי להרקיע מעל ליוון המצולה, ואלמלא הם הייתי שוקע בתוכו, נחנק בתוך הבּערות והתיפלות. מרחיבים לפני תחומי העולם, הלוך והרחב, סיפרו לי הספרים כמה גדול ויפה האדם בשאתו את נפשו אל הטוב, כמה הירבה לפעול בארץ ובכמה יסורים לא־יאומנו נתייסר על כך.

ועלתה וגדלה בי תשומת־לבי לאדם – לכל אחד, ויהא אשר יהא, ורחשתי כבוד לעמלו, ואהבה לרוחו הנסערת. החיים נעשו קלים יותר, עליזים יותר; נתמלאו טעם רב.

גם בי, כבאותו סנדלר חיגר, פיתחו הספרים את הרגשת האחריות האישית לכל הרע שבחיים ועוררו בי הערצה דתית בפני כוחה היוצר של התבונה האנושית.

מתוך אמונה עמוקה באמת שבהכרתי זו, פונה אני ואומר לכל: אהבו את הספר, הוא מקל עליכם מעוּלם של החיים, עוזר ביד־ריעים למצוא דרך בתסבוכת ססגוֹנית ומסוערת זו של מחשבות, הרגשות, מאורעות, מלמד אותנו לכבד את האדם ואת עצמנו, מכנף את המוח ואת הלב ברגש של אהבה לעולם, לאדם…

אם גם הוא פוגע באמונות שלכם, ובלבד שהוא כתוב ביושר־לב, מתוך אהבת האדם ודרישת טובתו – והרי הוא ספר מעוּלה!

כל דעת – תועלת בה, ומן המועיל לדעת גם את תעיות השכל, שיבושי הרגש.

ואָהבתּ את הספר – מקור הדעת. רק הדעת תושיענו, רק בידה לעשותנו איתנים ברוח, ישרים, נבונים ומסוגלים לאהוב אהבת־אמת את האדם, לכבד את עמלו ולהתענג בלב שלם על הפירות המשובחים של יגיעו הרב שאינו פוסק.

כל מעשי ידי האדם, כל כלי, חתוּמה בהם נפשו; היא שמוּרה, הזכה והנדיבה, יותר מכל – במדע, באמנות; והיא ממללת אלינו בלשון צחה מובנת ביותר – מתוך הספר.

1918


  1. המאמר ראה אור גם בשם “כיצד למדתי”.  ↩

  2. מוז'יק – איכר, בן–כפר. בדרך השאלה – גס, נבער–מדעת.  ↩

  3. “אורוות–אבגיאס”– מאגדות יוון: עדרי סוסים עצומים היו לו למלך האגדי אבגיאס, האורוות לא נוקו שלושים שנה, עד שבא האֶרקוּלאֶס הגיבור וניקה אותן ביום אחד. בהשאלה: נאלח ומוזנח ביותר.  ↩

  4. פאראדיי מיכאל, 1867–1791. חימאי ופיסיקאי אנגלי. כורך–ספרים בנעוריו. סטאֶפאֶנסון ג‘ורג’, 1848–1781. אנגלי. ממציא הקטר. פועל בנעוריו.  ↩

  5. ארזאמאס – עיר–מחוז בפלך ניז'ני–נובוגרוד, עיר–מולדתו של מ. גורקי הנקראת עתה על שמו. בשנת 1901 הוגלה גורקי ע“י השלטון הצארי לארזאמאס, והיא תוארה לאחר–מכן על–ידו בספרו ”העיירה אוֹקוּרוֹב".  ↩

  6. טיכון זאדונסקי, 1783–1724. קדוש רוסי. בעל חיבורים דתיים–מוסריים. יוחנן פומא דדהבא – ברוסית: יוהאן זלאטואוּסט, הוא יוהאנאֶס כריסטוסטומוס (= פה זהב), 407–347. מאבות הכנסיה הנוצרית. מחבר פירושים לכתבי–הקודש. הטיף נגד היהודים.  ↩

  7. סירין יפראֶם, 372–306 בערך. סופר ומטיף נוצרי. שירתו – דתית–דידאקטית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות