רקע
מקסים גורקי
רשימות על הבעל־ביתיות
מקסים גורקי
תרגום: משה בסוק (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשי"ג 1952

 

א

הבעל־ביתיות היא משטר הנפש של נציג המעמדות השליטים בן־הדור. נימות היסוד של הבעל־ביתיות: חוש קנין מפותח עד כדי מום, געגועים עזים כל הימים לשלווה מבפנים ומבחוץ, פחד אפל מפני כל דבר העשוי להחריד שלווה זו, ושאיפה נמרצת למצוא מהר הסבר לכל דבר המערער את שיווי־המשקל של הנפש, לכל דבר הפוגם בהשקפות המקובלות על החיים ועל הבריות.

ואולם אין בעל־הבית מבקש הסבר כדי לעמוד על טיבו של החדש והבלתי־ידוע, כי אם אך ורק כדי ללמד זכות על עצמו, על עמדתו הפאסיבית במערכות החיים.

ההתפתחות המתועבת של חוש הקנין בתוך חברה המושתתת על שיעבוד האדם – מתבארת אולי ע"י כך, שהכסף לבדו נותן, כביכול, לאישיות אפשרות־שהיא להרגיש את עצמה בת־חורין וחזקה, כי הכסף לבדו עשוי לפעמים לגונן על האישיות משרירותה של אותה מפלצת אדירה – המדינה.

אולם הסבר אינו צידוק. המדינה בת־זמננו נוצרה על־ידי בעלי־בתים כדי להגן על רכושם – ובעלי־הבתים הם שאיפשרו לה למדינה להתפתח עד כדי שיעבודה הגמור של האישיות וסילופה. אל תבקש מחוצה לך חסות מפני הכוח העוין אותך – דע לפתח בתוכך גופא את ההתנגדות לאלימות.

כידוע: החיים מאבק הם, האדונים נלחמים – לשלטונם, והעבדים – לפריקת עול השלטון. קצב המאבק גובר והולך ככל שעולה בקרב המוני העם הרגשת ערכם האישי והכרת האחדות המעמדית של האינטרסים.

רוצה היתה בעל־הביתיות לחיות חיים של שלווה ויופי בלי ליטול חלק פעיל במערכה זו; עמדתה החביבה עליה – חיים של שלום בעורף של מחנה הצבא החזק ביותר. לפי שהיא, הבעל־ביתיות, חסרת־אונים תמיד מבפנים, הרי היא כורעת ברך לפני הכוח החיצוני הגס של ממשלתה, אולם משמגיעה הממשלה לידי תשישות – כפי שראינו זאת ומוסיפים ורואים – עשויה השדרה הבעל־ביתית לשאול לעצמה, ואף ליטול בכוח, מקצת מן השלטון על הארץ, והיא עושה זאת תוך הישענות על כוחו של העם, ואף במו ידיו.

היא ליפפה את העם היטב בשכבתה האפורה, הדביקה, ואולם מן הנמנע הוא שלא תחוש, כמה דקה שכבה צוננת זו, וכי מתחת לה רותחים יצרים עוינים לה, מתלקחת באש בהירה המחשבה האמיצה, אשר אין פשרות לפניה. והיא ממיסה ושורפת את כזב הדורות…

לחץ זה של האנרגיה מלמטה למעלה מעורר בבעלי־הבתים אימה גדולה מפני החיים, שביסודו של דבר אינה אלא פחד מפני העם, שבכוחו העיוור הקימה בעל־הביתיות את בנין אמידותה, בנין כבד, צר ומשועמם. על קרקע מתנודדת זו של פחדים, מתוך תחושת הנקם העתיד לבוא, מתעוררים בקרב הבעל־ביתיות נסיונות מגושמים, נמהרים להצדיק את תפקידה, תפקיד של טפיל על גוף העם – ואז נעשים הם, בעלי־הבתים, למאלטוסים, ספאֶנסאֶרים, לאֶבּונים, לומברוזו –1 שמותיהם לגיון.

לעתיד לבוא ודאי יכתוב מישהו ספר: “אלה תולדות הכזב החברתי” – ספר רב־כרכים, אשר יכנס יחד את כל הנסיונות הפחדניים הללו לצידוק עצמי – אררט של מאמצים חסרי־בושה לכסות על האמת הריאלית, הגלויה בגיבובי־טיט של שקר ערמומי.

זו דרכם של בעלי־הבתים כל הימים, שהם הולכים שולל אחרי האפשרות המדומה להוכיח לנפשם ולכל העולם כולו, שאין הם אשמים במאומה.

והרי הם מוכיחים ברוב דברים ובשעמום, כי פועלים בחיים חוקי־גורל, שאין לעמוד בפניהם, חוקים שנוצרו בידי אלוהים, או בידי הטבע, או בידי האדם עצמו, וכי על פי החוקים האלה יכול האדם למצוא לו חיי־רווחה רק על צוארו של חברו, וכי אם כל הפועלים יבקשו לאכול קציצות – כל השוורים שבעולם אינם מספיקים…

הניגודים שבין העם לבין המעמדות השליטים – אין להשלים ביניהם. כל אדם המבקש בלב שלם לראות בנצחון האמת, החופש, היופי על הארץ חייב לעשות כפי יכלתו להתפתחותם המהירה והנורמלית של ניגודים אלה עד הקצה, שכן בסופו של דבר יתגלו לעין־כל הן הפשע שהמשטר החברתי הקיים והן העובדה הברורה לכל, כי אי־אפשר לו בשום פנים להמשיך בקיומו בצורותיו שכיום.

ובעל־הביתיות טורחת כל הימים לעכב את תהליך ההתפתחות הנורמלית של הניגודים המעמדיים.

משמתגברת בחיים ההתנגשות של הכוחות הצוררים זה את זה, מיד חשים הזעיר־בורגנים בבהלה להטמין ראשם מתחת לכנפי איזו תורה מפשרת. בעוד שבעל־הבית משתמט מהשתתפות אישית במערכה, הרי הוא שוקד להכניס לתוכה גוף שלישי, מוסמך במעט או בהרבה, ומטיל עליו את הגנת האינטרסים הבעל־ביתיים שלו. תחילה השתמש יפה למטרותיו – באלוהים; לאחר שחינק את אלוהיו, על ידי הקמת הכנסיה, פנה־הלך למדע, והוא משתדל תמיד למצוא הוכחות, כי הכרח הוא שרוב מניינם של בני־האדם ישתעבדו למיעוט.

אכן, משמתגלה איזה כתם כהה וחשוד של עובש בהיכל המדע הנשגב, השטוף באור – הווה יודע: זה בעל־הבית נגע בהיכל־האמת בידו השחצנית, המזוהמת…

את המדע הולידו נסיון האדם והמחשבה האנושית, והוא כוח חפשי שקשה לשעבדו לאינטרסים של בעל הביתיות; לא נמצאו במדע נימוקים להצדיק את ההוויה הבעל־ביתית, ונהפוך הוא: ככל שהמדע מתפתח והולך, כן הוא מוסיף ומפיץ אור על הנזק שבחיי טפילות.

מתוך המאמצים המוגברים לפשר את אשר לא ניתן לפשרה התפתח אצל בעל־הבית חולי, המכונה בפיו בשם: מצפּון. יש בו בחולי זה מידה רבה מאותה הרגשה של מבוכת־חרדה, שחש בה ההולך בטל, האוכל־ואינו־עושה בתוך משפחת־עובדים חמוּרה – שחושש הוא כי עלול הוא להיגרש מתוכה ביום מן הימים. לאמיתו של דבר אף המצפון פחד הוא, פחד מפני התגמול, אלא שנתקלש, אחרי שלבש, בדומה לריאומטיסמוס, צורה כרונית… תכונה זו של הנפש הבעל־ביתי היא שאיפשרה לו להתקין כלי חדש לעשיית־פשרה – ההומאניזם – שהוא כמעין דת, אלא שאינו שלם ונאה כמוה. כאן יש מקצת הגיון, מעט רגש טוב, חמלה ותמימות הרבה, ויותר מכל – שאיפה נוצרית לתת להם לבריות בועות של סבון תחת לחם־חוק. בסופי־הסופין הרי זו מתת־נדבה לעם, פירורים עלובים ותפלים המושלכים בנדיבות לב בידי אלעזר העשיר לאלעזר העני2. אך הם לא ראו מזל ברכה בכך. העם לא שבע, לא הרכין ראש, וראה כקודם בעין רעה, בעיני־רעבון, אם גם דומם, כיצד נזלל פרי יגיעו… ברור היה: אין ההומאניזם יכול לשמש להם, לבעלי־הבתים, כלי־מגן שיעמוד בפני לחץ הצדק…

אוהבים בעלי־הבתים לומר לו לעם: “ואהבת לרעך כמוך”, אך בשם רעך מתכוונים הם תמיד לעצמם, ובהורותם לעם תורת אהבה מקיימים הם בידם – ללא עירעור – את הזכות לחיות על חשבון יגיעם של אחרים…

משנוכחה הבעל־ביתיות לדעת, כי אין העם רוצה להיות הומאני וכי תורת הנוצרי אינה מביאה את העובד לידי השלמה עם תפקיד העבד שהוטל עליו מטעם המדינה, התחילה רואה גם את הדת וגם את ההומאניות כטען מיותר על נפשה הצרה, המרובעת, הקטנונית ועלה בה הרצון לפרוק טען זה מעליה – וכאן ראשיתו של אותו תהליך מתועב של התפוררות הנשמה הבעל־ביתית.

כדאי היה לראות בשמחת־שיכורים זו שתקפה את בעלי־הבתים שעה שיצא קולו של ניצ’שה3 והכריז על שנאתו לדימוקראטיה!

דומה היה עליהם, כי הנה, סוף־סוף נתגלה אחד הרקולס, אשר ינקה את אורוות־אווגיאס שבנפש הבעל־ביתית מאותה עירבוביה אפורה של מושגים, ישחרר אותה מן הרשת הצפופה, המנומרת של רגשות, ששזרו הם עצמם ימים רבים בשקידה ובאפס־כשרון, ואשר כפתה אותם יחד, זה לזה, בחוטים של שלילה: רוצה אני אך איני חייב, חייב אני אך איני רוצה – כפתה אותם הביאה לתוך מבוי אטום של יאוש: איני יכול לחיות. בעל־הביתיות נזדרזה ועשתה את ניצ’שה אליל, ואת נשמתו רבת־האנפין קיפלה בתוך זעקת־אימים:

– הצילו נפשכם ככל אשר תוכלו. קץ העולם מתקרב, הדימוקראטיה הולכת ובאה.

אך היתה זו זעקת הגסיסה של החברה הבעל־ביתית עצמה, המוציאה את נשמתה מרוב יגיעה למצוא אושר, אושר מובטח, ואפילו זול, למצוא שלוה יציבה, ואפילו שוממה, להגיע לכלל סדר, שיהא צר ובלבד שיהא קיים. אפשר, גאון היה ניצ’שה, אך לא היה בידו לעשות מעשי ניסים, נבצר ממנו להערות דם חדש לתוך העורקים הבלויים ולא היה בכוח אש נשמתו לצרף את התגרים הזעירים מפסלתם, להיותם לאצילי־רוח. הקריאה להתגוננות עצמית נפלה על חלקה צחיחה – בעל־הביתיות חיה על עמל אחרים ואין היא יכולה לעשות מלחמה אלא בידי אחרים…

קודם היה בידה לקנות אנשים בכסף לשירותה, לאחר־מכן שיחדה אותם בהבטחות – ולעולם רימתה אותם. עתה משהתחילו הבריות להבין את טובתם הם, קשה להוליכם שולל. האנשים הולכים ומתפלגים בצורה חותכת לשני מחנות שאינם מסוגלים להשלים זה עם זה – מיעוט המצויד במחטב הציוד להגנתו, ורוב, שנשק אחד לו: ידיו, ושאיפתו אחת: שוויון. מימין עומדים עבדי הרכוש, כבולי־הברזל, ללא רוח־חיים, כמכונות, אנשים שהסכינו לחשוב עצמם לאדוני החיים, בעוד שלאמיתו של דבר אינם אלא משרתים נטולי־ רצון של אותו שד קר, צהוב, וזהב שמו. ומשמאל מתלכדים והולכים למחנה אחד שאין להתייצב בפניו אדוניהם האמיתיים של החיים, הכוח החיוני האחד המניע את הכל, – העם העובד… בלבו מלהט הבטחון בנצחונו, ועיניו חוזות את עתידו: חירות.

בין שני כוחות אלה מתרוצצים בעלי־הבתים, אובדי־עצות, והם רואים: אין פשרה. ימינה בושים הם לפנות, שמאלה מפחדים הם ללכת ופיסת האדמה שעליה הם מתלבטים – הולכת וצרה, האויבים הולכים וקרבים זה אל זה, וכבר ניטש הקרב…

מה יעשה איפוא בעל־הבית? גיבור איננו, ההירואי זר לרוחו, רק פעמים מתפעל הוא למראה גיבורים על קרשי־הבמה, שלוו ושאנן, באשר גיבורי־תיאטרון אלו לא יפגעו בחייו. אין לו חוש לעתיד, מסתפק הוא בחיי־שעה ואת זיקתו לחיים הוא מגדיר לאמור:

לָרִיק הַטֹּרַח4, אַל דְּרֹש וַחֲקֹר:

טֵרוּף – לִשְׁאֹף, סִכְלוּת – יְגִיעַ.

לְפִצְעֵי הַיּוֹם – בַּשְּׁנָת מָזוֹר,

מָחָר יָבוֹא אֲשֶׁר יַגִּיעַ!

בַּלֵּה הַכֹּל עַד אִם לֹא מַתָּ:

תּוּגָה וָגִיל וַחֲרָדָה.

אֶל מַה תּוֹחִיל? עַל מַה דָּמַעְתָּ?

עָבַר הַיּוֹם – וְשָׂא תוֹדָה.

אוהב הוא לחיות, אך חוויתו אינה מעמיקה, את הטרגיות הסוציאלית אין הרגשתו משיגה כלל, ורק את פחד כליונו יודע הוא לחוש תחושה עמוקה ומביע אותה, לפעמים, בניב עז ונאמן. בעל־הבית לעולם ליריקן הוא, הפתוס לא ניתן לו; כאן, אפשר לומר, מאורר הוא במאֵירת אין־אונים.

מה יעשה איפוא במלחמת החיים? והנה אנו רואים אותם את בעלי־הבתים מתחבאים, בהולים ועלובים, כל אחד באשר יוכל – בפינות אפילות של המיסטיציזם, בסוכות מצועצעות של האסתתיקה, שבנו להם בנייה ארעית מחמרים גנובים, והרי הם משוטטים, נוגים וחדלי־תקוה, במבוכי המיתפיסיקה וחוזרים ושבים למשעולי הדת הצרים, שהעלו אשפתות של כזב דורות, והם מכניסים בכל מקום את תפלותם הרירית, את הגניחות ההיסטריות של נפש רווית פחד קלוש, את חוסר כשרונם, את שחצנותם, וכל אשר תגע ידם בו – יכסו בברד מלים מיופיפות אך נבובות וצוננות, שצילצולן כוזב ודובר־תחנונים…

התרוצצות משועממת ובהולה זו של הבעל־ביתיות בימינו, אחוזת הפחד מפני הרגשת כליונה, פרק אחרון זה בקורותיה נטולי־הגוון, אפשר לכנות כך:

“בעלי־הבתים, כך אתם וזה כוחכם!”

 

ב

אין אדם רואה כל אשר בחיים אלא כפי שהוא מבקש לראותו, ומי שאינו מבקש מאומה, רואה את עצמו בלבד – מראה עלוב ומשמים.

אין בעל־הבית מסוגל לראות דבר, פרט לבבואת נפשו האפורה, הרפופה, חסרת־האונים.

יחסה של הבעל־ביתיות לעם לבש צורות מכוערות ביותר בארצנו המשונה. דומה: אין בכל כדור־העולם עוד ארץ אחת, אשר בו ירבו המעמדות השליטים לדבר ולכתוב בחריצות כזו על העם כדרך שהם עושים זאת אצלנו; ובודאי ששום ספרות מספרויות העולם, פרט לרוסית, לא תיארה את עמה תיאור מתקתוק־תפל כל כך ולא סיפרה על יסוריו בהתלהבות מוזרה כזו, מעוררת חשד.

העם הרוסי, השח לעפר בלחץ המנגנון הכבד, הגס של מכונת־המדינה הערוכה באפס־כשרון – שמשון זה, מנוקר־עינים ואסור־בנחושתים – הוא, אמנם, בעל־יסורים גדול!

ואכן, דומם, ובאורך־רוח של ענק נשא העם הזה ימים רבים על כתפיו את המשא האיום של עמל־עבדים ועבודת־פרך, את פשעי האכזריות של הרשות, את התעללותם של בעלי־האחוזות, של המשטרה באישיותו, התעללות־לתיאבון, נשא ללא ריטון, ורק מפעם לפעם היה מנער כתפיו, מתפרץ לקראת החירות, ואולם – עיור־עינים – נסתרה דרכו אליה, והללו שבו וחיזקו עבותותיו…

אדם כי יעונה והוא שותק בגבורה, מלא בוז אל תלייניו – הרי זה נאה, מעורר רגש כבוד נלהב למעונה, ואין כל ספק כי עשוי הוא לשמש נושא מצוין לפייטן…

אך כשמקהים את שיניו של האיכר הרוסי, כשמלקים אותו בשבטים, מפצחים לו צלעותיו, והוא שספק אם אשם אשמה כלשהי, גונח: “לא אוסיף” – הרי יש בכך מעט מן האנושי ולא כלום מן היופי, – מן הראוי היה שיעורר המראה חימה ושנאה כלפי הכוח המדכא את העם, מן הראוי היה שיעורר רצון לוהט ונמרץ להרוס את הקסרקטין המחניק, הקודר, שהמולדת משתנקת בו.

הספרות הרוסית צופה היתה בהתמוגגות נוגה ורואה את הכוח המטומטם של הרשות, – כוח פרוע לשמצה מאין אימת כל עונש עליו – כיצד הוא מענה את העם הרוסי, כיצד הוא שוקד להרעיל באמונות הבל מקור־תמיד זה של מרץ, שהכל מנצלים אותו בלא זכות על כך, היאך מידלדלת אדמה זו, הנותנת לכל גם לחם גם פרחים; היא הביטה אוון זה נגד חיי מולדתה וגנחה גניחות ליריות:

אַתְּ נוֹף עֱנוּת5 וְאֹרֶךְ־רוּחַ,

נוֹפָהּ שֶׁל אֶרֶץ עַם־רוּסִיָּה!

כל ספרותנו כולה רצופה הימנון אחד לאורך־רוחו של האדם הרוסי, ספוגה היא התפעלות שקטה מן האיכר המעונה והשתאות בפני כוח סבלו הבלתי־אנושי:

הֵיכָן שָׁאַבְתָּ כֹּחַ זֶה?

שואלת היא אותו, אולם העם לא היה בשבילה אלא מראה־נוף, לתאר אותו תיאור נאה ועסיסי, בתמונות מחוננות, בהרבה או במעט, לסיפוק אימוציות היצירה שלה וטעמו האיסתיתי של בעל־הבית.

המלח של שירת־אמת בתיאורי האיכר וחייו, אפילו אצל הסופרים הגדולים, מעורב תכופות ובאורח מוזר בנופת־צופים של ליריזם שבעצבות, וזה לעולם אין מקום לו בתיאורים מחיי הכפר הרוסי, שכן, למיצער, אין זה ממידת ההגינות לגנוח גניחות ליריות, שעה שלנגד עיניך טובעים אנשים ברפש ובחושך.

ביחסו של הסופר הרוסי אל גיבוריו האיכרים מורגשת תמיד מעין קורת־רוח על שהוא רואה אותו בכך: אפסי, רכרוכי, טוב־לב וסבלן.

נניח כי יש צורך במאמצים של ממש כדי להוציא את האיכר הרוסי מגדר סבלנותו, ואולם הממשלה שלנו – לא נתעלם מזכותה זו! – מילאה תמיד תפקיד זה בהצלחה; ואולם האספקלריה המרהיבה של הספרות הרוסית לא שיקפה משום־מה את התלקחויות חרונו של העם – את הסימנים המובהקים של שאיפתו לחופש. היא תיארה את קאַליניץ ואת כוֹר, את מוּמוּ, את קאַסיאן, את אנטון גוראֶמיקה, את פלאַטון קאַראַטאַיאֶב, את סבא יעקב ואת מאזאי, את אַקים6 ב“שלטון החושך” ושורה ארוכה לאין־סוף של אנשים אחרים נבונים אך כבדי־פה ואילמים. לעיניה יצאו מקרב העם לומונוסובים וקוֹלצוֹבים, ניקיטינים וסוּריקוֹבים7, אך היא לא השגיחה בהם ושכחה לציין גם בעבר אנשים המשקפים את רצון העם מסוגו של ראַזין8 ואחרים. היא גם לא ביקשה גיבורים, היא חיבבה לספר על אנשים שכוחם באורך־רוח בלבד, שפלי־ברך, רפופים, חולמים חלום גן־העדן בשמים אך נושאים דמומים סבלם על פני האדמה. כולם נושאים על כתפיהם באורך־רוח – לעולם באורך־רוח, ללא חימה, ללא תלונה – את כל המתלאות המדכאות את הגוף ואת הנפש וקלון חיי־עבדות. אך אלה אנשים חביבים! אין הם מסוגלים כלל למפעל של בנין חיים, ודומה כי הטבע בראם אך כדי שיעשו עבודה־בשלום למען אדוניהם. איכרים תמימים אלה, טהורי־רוח אלה, הם יצורים נחמדים כל־כך, “פרות של משה רבנו” ממש. והם חביבים כל־כך בחכמתם, נכונים כל־כך לסבול, עד שאתה עומד ותמה, היאך אפשר היה להלקות ברצועות אנשים־תינוקות אלה בשבטים, למכרם בסיטונות ולאחדים, ככבשים, ובכלל לנהוג בהם שלא… בעדינות?

מדעת ושלא מדעת, אך בהתמדה, תיארה ספרות־האצילים שלנו תמיד את העם כאדיש ומאריך־רוחו כלפי סדרי חייו, שקוע תמיד בחלומות על הנפש ועל אלוהים, כולו שאיפה אחת לשלווה פנימית, רוחש אי־אימון זעיר־בורגני לכל דבר חדש, ענוו עד כדי סלידה, מוכן לסלוח הכל ולכל, אידיאליסט חרומף, המסוגל להשתעבד לימים רבים־רבים לכל מי שיש לו צורך בכך.

ובעל־הביתיות קראה סיפורים יפים על העם הרוסי שפל־הרוח, התפעלה בלב שלם מאורך־רוחו החם, וברכבה יפה־יפה על גבו עיטרה לו עטרה מלבבת: נושא רעיון־האלוהים.

סמוך לזמן שהעם נטל לו בכוח את שיחרורו ממשפט השיעבוד, ותוך כדי כך שוחרר גם מן האדמה, קמה בארצנו, כידוע, שכבת אנשים לא גדולה אך נמרצת, אנשים חזקים ברוחם ובני־חורין בנפשם. היה זה חיל־מרדנים שנתלקט מפה ומשם – בנים לא־יוצלחים של הכמורה, יוצאי־דופן ממשפחות אצילים, בנים סוררים של פקידים, פועלים שאך זה עתה נולדו לתעשיה – כל אלה עובדים נבונים, בריאים, עליזים, רעננים כאנשים שהקיצו בשחר יום בהיר של חודש מאי. מלאי צמאון צעיר לחיים שיש בהם יופי וחופש, ראו לפניהם את החיים כפי שהם ערוכים ביד אבותיהם – ובשאט־נפש, בלעג גא פנו עורף לחיים ההם – הצרים, השוממים, המנוערים מתוכן, מצורות ומגוונים, חיים הבנויים בשחצנות ובגסות־רוח על יסוד עמלו המפרך של העם העשוק, ההולך בחושך.

מסביב להם התרוצצה בהמולה החברה הבעל־ביתי, שהתיקונים הטילו בה חרדה – והיא שמנה־עבתה, מתנוונת והולכת, בר־מינן ברוח, שעדיין הוא מתעוות בפרכוסיו כגוויה מגולוונת, ועל סף החיים החדשים רגשה מתוך טימטום, רחשה פחד וזעם, בהרגישה כי לא נותר לה עוד על פני האדמה אלא – קברה. והנוער הסוער שר בחוצפה ובשמחה את שיר־האשכבה לשרידי משטר השעבוד והתבונן סביב היטב, כשהוא מבקש את מקומו הראוי לו בחיים.

והממשלה לאחר ששיחררה את העם, התחילה מיד שוקדת על טיפוח גוף של פקידים, על חישול חוליות לכבלים חדשים בשביל העם. יחסה אל הראַזנוצ’ינצים9 היה של חשד ואיבה; אנשים שלא רצו להיות פקידים היו מיותרים ומזיקים בעיניה. היה ברור: אם האינטליגנט־הראזנוצ’ינאֶץ חפץ־בחיים חייב הוא להתקרב אל העם, להישען עליו ולהגדיל מחנהו. והאינטליגנט הבין זאת, והלך אל העם לזרוע בתוכו “את הנבון, הטוב, את הקיים לעד”… ממשלתנו לא יכלה, כמובן, לתת לזרוע על תלמי העם כל דבר מלבד הזרע הבא לחזק את האגדה בדבר מקור־שלטונה, שהוא מעל. והנה ניטשה עלילת־גיבורים שאין לה משל ודוגמה בקורות הימים, מלחמת קומץ אנשים אמיצים באותה מפלצת, שרימסה את החופש והיא שומרת עליו בעין פקוחה, אורבה לטרף…

מערכה יפה היתה זו, כרומאן־אבירים ישן. היא הקימה גיבורים הרבה וטרפה אותם כסאטורנוס10 את ילדיו. הגיבורים נפלו. זו מנת־גורלם של הגיבורים תמיד, ולא נבוא לחלל זכר גיבורים בבכי ובמספד.

היו אלה אנשים איתנים, יציבים, ואולם ההיסטוריה שמה אותם בין הסדן הקר ובין הפטיש הכבד. משא רב מדי ביקשו להרים, משא רב הזיזו מן המקום ונשברו במאמציהם לעורר את העם – זה לא ראה עד אז כל דבר טוב מצדם של האדונים, ולא האמין להם כשהביאו לו בלא פנייה, את תורת החופש, השוויון, האחוה.

הללו, שמאות בשנים הוליכום בשקר, נבצר מהם ללמוד משך שנים ספורות להאמין…

באותם הימים, כאשר נפתלו האבירים לחיים ולמוות עם הנחש, הוכיחה בעל־הביתיות בשיר ובפרוזה כי

נִפְלָאת רוּסִיָּה מֵהָבִין11

וּבְאַמָּה אֵינָה נִמְדֶדֶת:

בְּטִיבָהּ הִיא מְיֻחֶדֶת,

אֶפְשָׁר בָּהּ רַק לְהַאֲמִין.

וכי העם הרוסי מקורי ביותר וכי המדע המערבי החוטא וצורות־החיים הנפסדות של המערב לא יסכנו לו לגמרי. השפעת המערב עשויה רק להשחית, להרוס את הנפש הענווה, הרכה ואת שאר סגולותיו של העם נושא רעיון־האלוהים, שטופחו בו במלקות שספג באורוות, בבערותו הגמורה ובשאר התנאים האידיאליים של ההווי הרוסי המקורי.

ביצירותיהם של בעלי־הבתים על נושא זה יש ענין רב, אך ראוי לציון מיוחד – זה הזיווּג של כשרון עם איזו עצלות־מחשבה, מזרחית ממש ועם ערמומיות טאטארית, שסייעה לבעלי־הבתים לחפות על עצלותם לחשוב באומץ ועד גמירא במלים “מפוצצות” של התפעלות מן העם. העם האילם, הרעב־למחצה, החסר כל ידיעת־ספר נועד, לפי דבריהם של בעלי־הבתים, לחדש את כל העולם כולו, בכוח המסתורין שבנפשו. אך לשם כך נחוץ היה, קודם־כל, לחייץ בינו ובין העולם בחומה גבוהה של הווי מקורי, שלא ידע בו אויר ממערב. עם זה, שעוד לא מכבר היה ניתן כפרס לשרים על שירות חצרוני; עם שנחשב בכלל האינוואֶנטאַר החי במשק בעלי־האחוזות, סעיף של הכנסה, דבר של פרקמטיה – נעשה פתאום נושא חביב לדברי־שיחה, מטרה לדאגות מרובות בדבר גורלו לעתיד, אליל שלפניו התוודו בעלי־הבתים ברוב המולה על עוונותיהם. המחשבה הבעל־ביתית הנבוכה, המתרוצצת כעטלף מעל למדורה, חגה־נעה מסביב לעם, מבקשת צידוק ופיוס לה.

התרוצצות עלובה זו הדיחה פעמים מן הדרך הישרה גם את בחיר המשוררים של אותה תקופה, ואף הוא היה מצטרף לעתים קרובות למקהלה הכללית של הצבועים החוזרים בתשובה והחרה אחריהם בנעימה מזוייפת:

יָדַעְנוּ עִנּוּגִים לְמַכְבִּיר12.

מָה עוֹד נַעֲשֶׂה, נְבַקֵּש?

“לַיְלָה טוֹב” נְאַחֵל בִּדְמָמָה

לַסוֹבֵל בְּשֵׁם הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁעֵינוֹ הַקּוֹדְרָה לֹא דוֹמְעָה

וּפִיהוּ אִלֵּם מֵהָטִיחַ,

שֶׁיָדוֹ הַגַּסָּה מִתְיַגַּעַת

לְמַעֲנֵנוּ בְיִרְאַת־הַכָּבוֹד,

כִּי נִתְמַכֵּר לָאֳמָנוּת וְלַדַּעַת,

כִּי נִשְׂגֶּה בַּחֲלוֹם, בְּתַאֲווֹת.

בהתעוררות זו, ואפילו נאמר שהתעוררות לירית נאמנה היא, של אדם שבע ומבויש משהו מפני שבעו, מורגשת גם מקצת אירוניה כלפי עצמו, ואולם כמה דל ועלוב, עד כדי תמיהה, דמיונו! האם לא היה בפיו כל דבר לאַחל לעם הזה, שהוּרדם בעל־כרחו, ואלפי משרתיה הנאמנים של המדינה, חית־הבר, שמרו על שנתו, כלום לא היה בפי המשורר לאחל לעם הזה כל דבר אחר מלבד “ליל־מנוחה”? וזה באותם הימים כאשר רבים כבר היו מצלצלים בפעמון האזעקה, יגעים להקיצו? בימים שנפלו הגיבורים, אחד־אחד, במלחמות החירות?

יפים היו בעיני בעלי־הבתים חרוזים אלה וכיוצא בהם, מקרב לב איחלו לו לעם החביב “ליל־מנוחה”, וכי מה עוד יכלו לאחל לו? דבר זה הוא גם הומאני וגם אינו עולה ביוקר…

באותם הימים – מי ההיאבקת –היו מי שנדו בראשם, חרדים וקדורנים, כינשופים, כלפי מערב, שם בערה ולא דעכה אש החירות, בשעת חבלי לידת האמת; – הם צרחו, כי משם בא הרעל, אשר יביא כלייה על העם הרוסי. אחרים סיגלו עצמם להיות משרתים לאידיאות ראדיקליות, משתדלים באין־רואים להלבישן בגדי הפשרה המכערים. ועוד אחרים העלילו ברשעות, בשיר ובפרוזה, על כל הזר לנפשם, על כל שהוא צעיר, יפה ואמיץ, ובכל אשר עשו הורגשה חרדתם התמידית לשלוותם – חרדה של עניים־ברוח.

בעת ההיא נכנס לארץ לאיטו בדמות חומה של ברזל, מוקף ענני אופר של עשן וקיטור, משרתו האגיש של השד הצהוב, של הזהב בחמדן, נכנס המהפכן הגדול, הקפּיטאליזם הורס־הכל…

 

ג 13

טולסטוי ודוסטויבסקי – שני גאונים גדולים הם, בעצמת כשרונותיהם זיעזעו את כל העולם, הסבו תשומת־לבה המשתאה של אירופה אל רוסיה, ושניהם נכנסו ועמדו, כבני־משפחה, בשורת־המעלות של האנשים, ששמותיהם: שכספּיר, דאַנטה, סרבאנטאס, רוסוֹ וגיתה14.

ואולם ביום מן הימים עשו שירות רע לארצם החשוכה, האומללה. ואירע הדבר דווקא בימים שטובי אנשינו כרעו־נפלו במאבק לשיחרור העם משרירות לבה של הרשות, והכוחות הרעננים, המזומנים למלא מקומם של הנופלים, נעצרו מתוך מבוכה ומורא מפני התליות, מפני הקאַטורגה, ומפני אֵלם־האימים של העם המתמיה, באשר לא נע ולא זע, והוא מחריש כאדמה זו, שספגה את הדם השפוך במערכות לשיחרורו. בעלי־הבתים, מבוהלים מקול התלקחויות המאבק המהפכני, כמהו־ערגו לשלווה וסדר, מוכנים להיכנע למנצח, להסגיר את המנוצח ולקבל בשכר בגידתם פרוסת שלטון קטנה לפחות, שלעולם עריבה היא לחיכם…

ענני הריאקציה הכבדים נישאו על פני הארץ, כוכבי־התקוה הבהירים דעכו והלכו, שממון ורפיון־רוח הכריעו את בני־הנעורים, וידי הכוח החשוך, המגואָלות־בדם, שבו־שזרו מהר את רשתות העבדות.

בימים נוגים אלה מן הראוי היה שמנהיגיה הרוחניים של החברה יפנו אל הכוחות הנבונים והישרים שבתוכה לאמור:

– דלותו ובערותו של העם – זהו מקור כל הפורענויות שבחיינו, זהו חזיון־התוגה שאין אנו רשאים להיות צופים פאסיביים בו, משום שבמוקדם או במאוחר נמלא אנחנו בעל־כרחנו, בתוקף המסיבות, תפקידים רבי־סבל־ואחריות בחזיון זה. הרי אנו לבינים ביד המדינה להקים קירות ומגדלים, המבצרים את שלטון הרשעה. מקימה היא חיץ מלאכותי בינינו לבין העם ועל ידי כך היא מקפחת את כוחו במאבק עם המנגנון שלה חסר־הנשמה. אין אדם נבון אשר יוכל לשלוט כל עוד העם הוא עבד, חית־יער עיוורת – משום שעתיד הוא לפקוח את עיניו וקרא דרור לעצמו לשילם כגמול על ההתעללות בו ועל אי תשומת־הלב. אין מקום לחיים יפים כל עוד על סביבינו רבים כל כך העניים והעבדים. המדינה קוטלת את האדם כדי להחיות בו את החיה, ולאחר שהיא מחזקת בכוח החיה את שלטונה הרי היא נלחמת בתבונה, שלעולם היא אויבת לאלימות. טובת הארץ – בחירותו של העם, ורק כוחו עשוי להכריע את כוחה האפל של המדינה. הבינו נא זאת: אין עוד ארץ שאנשי־הכבוד ואנשי־התבונה בה בודדים כל־כך כמו בארצנו. היאבקו, איפוא, לנצחון החופש והצדק, ונצחון זה – יופי בו. יהיו־נא חייכם פואימה הירואית…

– שא וסבול! – קרא דוסטויבסקי באזני החברה הרוסית בנאומו עם גילוי מצבת־הזכרון לפושקין15.

– שקוד על השתלמותך! – דיבר טולסטוי, והוסיף: ואל תתנגד לרע בכוח זרועך!

יש בה בהטפה זו לאורך־רוח ולאי־התנגדות לרע משהו מכוער עד כדי דכדוך הנפש, מבייש, משהו בדומה ללעג של זדון. הן שני גאוני־עולם אלה חיו בארץ שההתעללות באנשים הגיעה שם לממדים, המדהימים בציניותם התאותנית. זדון־לבה של הרשות השיכורה בהפקרותה, באין אימת עונשין עליה, הפך את כל הארץ כולה לצינוק אפל, מקום שמשרתי השלטון כולם, החל בשר־הפלך וכלה בשוטר, חמסו בחוצפה ועינו מיליוני אנשים, התעללו בהם כחתול בעכבר הנצוד.

והנה, אל אנשים מעוּנים אלה קראו:

– אל תתנגדו לרע! שאו וסבולו!

ועוד הנעימו שיר לתפארת אורך־הרוח. דוגמה חמורה זו שופכת אור בהיר ביותר על אפיה האמיתי של זיקת הספרות הרוסית אל העם. כל הספרות שלנו – תורה תקיפה היא על יחס פאסיבי לחיים, סניגוריה על הפאסיביות, והרי זה מדרך הטבע.

ספרותם של בעלי־הבתים אי־אפשר שתהיה אחרת, ואפילו האמן הבעל־ביתי גאון הוא.

תכונה מתכונותיה של הנפש הבעל־ביתית היא – ההתרפסות, כניעת־העבד בפני אנשי־סמכות. אם מישהו הושיט פעם בפזרונו נדבה של תשומת־לב לבעל־הבית, הרי זה עושה את גומל־חסדו לאליל ומשתחווה לו כקבצן פושט־יד לפני חנווני. אך אין זה אלא כל עוד אין האליל סוטה בחייו מן התביעות הבעל־ביתיות, אולם משהוא מתחיל להתנגד להם – דבר שהוא אמנם מקרה נדיר ביותר – מיד משליכים אותו מעל כנו, כהשלך פגר עורב מעל גג. על כן מתגלה תמיד הסופר־בעל־הבית, במעט או בהרבה, כמשרתו של הקורא שלו – נעים לו לאדם להיות אליל.

יודע אני כי עובדי־האלילים יטיחו נגדי:

– הא כיצד? טולסטוי? דוסטויבסקי?

לא בקורת יצירתם של שני האמנים הגדולים האלה היא מעניני עכשיו, אני מגלה רק את בעלי־הבתים. ואיני יודע שונאי־חיים מובהקים מהם. מבקשים הם להשכין שלום בין המענה ובין המעוּנה, ללמד זכות על עצמם, על קירבתם היתירה אל המענים ועל אדישותם ליסורי העולם. מלמדים הם את המעונים כי יאריכו רוחם, משדלים הם אותם לא להתנגד לאלימות, מחזרים הם אחרי הוכחות בדבר חוסר־האפשרות לשנות את שורת־היחסים שבין מי שיש לו לבין מי שאין לו. מבטיחים הם לעם שכר עמלו ויסוריו – בשמים, מתפעלים מחייו הקשים ללא נשוא בעולם הזה – ומוצצים, כעש, את לשדו. רובם משמשים את האלימות במישרין, ומיעוטם – בעקיפין: על ידי שהם מטיפים לאורך־רוח, השלמה, סליחה, הצדקה…

מלאכה פושעת היא זו; משהה היא התפתחותו הנכונה של תהליך, שנועד לשחרר את בני האדם משעבודן של תעיות, ופושעת היא ביותר משום שהיא נעשית מטעמים של נוחיות אישית. בעל־הבית מחבב סידורים נוחים ונאים בדירתו – ובנפשו. כשהכל ערוך בצורה מכובדת שרויה היא בשלווה. לעולם אינדיבידואליסט הוא, זו תכונתו, כשם שאין לך תיש שאין ריחו הולך לפניו…

בימים מקדם פסק הלל הזקן, חכם עברי, פסוק פשוט להפליא ובהיר בדבר אורח־החיים שיבור לו האדם:

– אם אין אני לי – אמר – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? בעל־הבית מקבל בחפץ־לב את הרישא, ואינו עשוי להכיל את הסיפא. שני טיפוסים הם באינדיבידואליזם: הבעל־ביתי וההירואי.

האחד מעמיד את ה“אני” במרכז הבריאה – משהו מאוס, מנופח ואביוני. תנו דעתכם, כמה זה נאה: במרכז ההוויה עמד פלוני – מדושן, כרסתן, חובב שבּלולים, נשים, דברי־שיר טובים, סיגריות, מוסיקה, אדם הבולע כל מנעמי החיים, כשק שאין שיעור לעומקו. לעולם לא ידע שבעה, לעולם הוא מוג־לב, והוא עלול לרומם כאב שיניו לדרגת מאורע עולמי, טפיל זה – ה"אני בשבילו הוא – הכל!

ואילו השני גורס: " העולם בתוכי הוא; את הכל אכיל בתוך נפשי, את כל האימות ואת כל הספיקות, את כל הכאב והגיל שבחיים, את הססגוניות ואת סערת משחק צבעי־הקשת שלה. העולם – הוא העם. האדם תא באורגניסמוס שלי. מכים בו – ואני כואב, עולבים בו – ואני זועם, אני שואף נקם. לא אוכל לסבול שלום בין המשועבד למשעבדו. הניגודים שבחיים צריכים להתפתח בלא מעצור עד הקצה, כדי שמתוך התנגשותם יתלקחו החופש האמיתי והיופי המחיה כשמש. צערו הגדול, האין־סופי של העולם, ששקע בכזב, בחושך, בחמס ובתרמית – צערי שלי הוא. אני אדם, ואין עוד מלבדי!"

תפיסת־עולם זו, מעודנת ומפותחת עד לידי הוד ועומק לא ישוערו, תהיה ודאי בעתיד נחלת הפועל, אדונם האמיתי והחוקי של החיים: הן הוא הבונה אותם. תפיסת־עולם זו לא נשתקפה בספרות הרוסית. זו נבצר ממנה בכלל ליצור גיבור, משום שראתה גבורה בפאסיביות, ומשניסתה לעצב דמות אדם פעיל – הרי היה מחוסר־דם ונטול־צבע, אפילו אצל בעל־כשרון גדול ונהדר כטורגנייב16. רק פומיאלובסקי17, הגדול והעז, הוא לבדו העמיק לחוש את כוח הבעל־ביתיות ככוח צורר לחיים, וידע לתאר אותו תיאור־אמת ללא רחמים ויכול היה לתת לנו טיפוס חי של גיבור; וכן סלאֶפּצוֹב18, שנתן בפי ריאזאנוב לעג מר ושנון לבעל־הבית…

שנות השמונים היו שנות נצחון גמור לבעלי־הבתים – וכדרכם תמיד חגגו ברשע את נצחונם, אך גם בלא טעם וברוב שיעמום. בדמעות־התפעלות הקשיבו לנאומו של דוסטויבסקי, והוא הרגיעם. הקריאה לאורך־רוח לא חייבה אותם, את בעלי־הבתים, לשום דבר, אך אפשר היה להמליץ עליו בפני העם. ודאי היו חובקים ברצון ידיהם, ידים רפויות ואם חמדניות, אך המצפון – מחלת־עור זו בנשמת בעל־הבית – העיר בתוקף על ההכרח לזיין את העם בידיעת־ספר, והיו בין בעלי־הבתים, אמנם מיעוט קטן, שראו את בדידותם בארץ זו שמועטים בה יודעי קרוא וכתוב, העשויים לשמש להם לבעלי־הבתים, כקהל שומעים, אנשי־שיחה, קוראים, צורכים עתון ושאר פירות רוּם פעולתו של הרוח הבעל־ביתית. בעל־הבית אוהב להתפלסף כשם שהעצלן אוהב לדוג דגים. מחבב הוא לשוחח קמעה ולכתוב קצת בשאלות שהן מכבשונה של ההוויה – עיסוק שאינו מטיל, כנראה, שום חובה כלפי העם ושמקומו יכירנו כל־כך בארץ זו, בה עשרות מיליונים של יצורים בצלם אדם בועטים, בשעת גילופין, לנשים בבטנן ומושכים לתיאבון בצמותיהן; בארץ של רעב מַתמיד, שכפרים שלמים בה מרקיבים בעגבת, עוֹלים באש ויוצאים – לשם התבדרות – למלחמת אגרופים, כפר עם כפר, שבכל שעת־כושר יסבאו לשכרה, ובכל אורח־חייהם יוכיחו איזו צעירות מיוחדת במינה, המשווה להם מראה של פראי־בראשית. כללו של דבר, בעלי־הבתים הבינו בכל־זאת את ההכרח להגדיל צבאם – וניגשו למלאכה.

אותה שעה יצא קול והכריז, מפיק רצון ומרגיע – סיסמת בעלי־בתים נאמנה:

– הימים אינם ימים של משימות גדולות!

ועד מהרה יצרו פולחן תפל של “מעשים קטנים” – פולחן בעלי־בתים לאמיתו. רבה היתה הצביעות ששוקעה בפולחן זה ומה רבה היתה ההערצה העצמית שליוותה אותה.

קבוצה אחרת בקרב הבעל־ביתיות – והיא אולי כנה יותר ברצונה להצדיק את עובדת הוויתה העגומה והמחפּירה – נענתה לקריאתו של טולסטוי. ונפתחה פרשת “ההשתלמות העצמית”, אותו ווֹדאֶביל עלוב שעם החלפת בגדים. ארץ, שאוכלוסיה עדיין חסרי־תבונה עד כדי כך, שחורשים הם את אדמתה במחרשת־עץ, יראים מפני מכשפים, מאמינים בשדים, בארץ דלה ועגומה זו קמו אנשים משכילים, המשתטים למען איזו אידיאה, והתחילו לשלול את התבונה. התחילו מותחים בקורת תמימה ודלה על המדע, שללו את האמנות, את היופי, לבשו בגדי איכרים ובידים כושלות נברו באדמה הצחיחה, משתדלים בכל לבם להידמות לפרא, מכנים לסיגוף עצמי זה בשם “שיבה לפשטות”. האיכר, שהוא אמנם פראי אך אינו טיפש כלל, הביט בהם, בתמהונים הללו, וגיחך לו גיחוך של זילזול, תמיה, מה טעם ראו האדונים להתנהג באורח מוזר ומגוחך כזה. פעמים, נרגז מחמת קשי־חייו, שתוי לשכרה, התקלס האיכר בשבי־פשטות אלה. אך הם לא “התנגדו לרע” ועוררו על ידי כך בוז נאמן מצדו.

כך התנהגה הבעל־ביתיות הנקוטה־בנפשה, ואילו ההמון שלה – החמדן והשחצן – חגג בגלוי נצחונו של הכוח הגס על הכבוד ועל התבונה, וברוב ציניותו היה מכה בפצועים למותתם. מן הדיבה, הזוהמה ונכונות־החנפים לשרת את המנצח – הקים לו מין מצודה להגן על מעמדו בחיים, והתבצרו בתוכה נואפי־עט־ולשון מחוננים למדי, שגוּיסו רובם מקרב הבוגדים, ויחד החלו במלאכה: להציף בדיבה ובכזב כל אשר דלקה בו עוד אש החיים ברוסיה.

ניספּה העתון “אוטיאֶצ’אֶסטוואֶניאֶ זאַפּיסקי” 19(רשוּמות המולדת"), ואחד הבוגדים ליווה אותו אלי קבר, וגיחוך מסואב על שפתיו:

– שרה־שרה הציפור – ונדמה; מה לך, ציפורי, כי נעגמת?

צאצאים אלו של יהודה איש קריות, איגנאציוּס לוֹיולה20 ושאר מוכרי־ישו, אחוזי בולמוס חולני של פירסום אך עלובים מכדי יכולת ליצור דבר גדול, הרגישו עד מהרה בחוסר אונם להיות דבּרים לבעלי־ביתיות ונעשו אנסיה. מתיזים בפרהסיא את רוקם המבאיש, רוק של גמלים מוכי־חולי, על כל מה שהוא הוגן במידה כלשהי בחיי רוסיה, שקדו למעלה מחצי יובל שנים לשחת את לב הבריות בהטיפם משטמה לכל בן עם זר, בשרתם שירות־מלצרים את העריצות, בקראם לכזב ולתרמית – ואין מספר לפשעיהם ואין קץ לכל הרע אשר עשו. בורים ונבערים, דנו בכל דבר מבחינת כושר־שימושו את הנוולות, ולעולם בשפת־מרירות של לא־יוצלחים. כמה מבין שואפי־כבוד מרי־נפש אלה, עדיין זוחלים זחילת־זקנים על דפי עתוניהם, אך אלו נחשים שכבר ניטל ארסם, שרצים בלתי־מזיקים הם, שמעוררים אך רגש־סלידה בנסיונותיהם הרפופים לומר דבר של ניוול ותועבה, להסית את מישהו למעשה־פשע…

אולם כל זה כבר גלוי וידוע, ובושה לספר על כך וגועל הוא, כמו לספר על מעשה של אונס באשה או בתינוקת, ויש רצון לפנות מהר ולדון בהתנהגותם של בעלי־הבתים כעת, בימים טראגיים אלה…

ברם, האמת מחייבת לומר, כי המוכשרים ביותר לחיים שבקרב בעלי־הבתים נצטרפו למהפכה. הללו הבינו, כי מתלבטים הם בין חרבות בית־כלא עתיק, שהוקם בעבודת־כפייה; לא היתה להם עמדה מוגדרת בתוהו־ובוהו האפל של חיי רוסיה, וחייהם שלהם – נטולי־גוון ומוכי־שממון. והם הלכו לתוך המהפכה ברצון, אולם משולים היו לספּורטאי אנגלי המפליג מלונדון לים הכספּי כדי לצוד ברווזי־בר. ברבות הימים נראה את האדונים הללו בקרב פועלי המהפכה כשהם מקימים, יחד עם הקוּקשינים רעש בלתי־נעים, מתרוצצים ומרבים עירבוביה; נראה אותם, המשוללים קשר אורגאני לעם, הזרים לו, קפריסיים בהלכי־רוחם, משנים את השקפותיהם בזריזות של להטוטרים, מעוררים על ידי־כך תהייה כבדה במוחות תלמידיהם ויחס של איבה, של שלילה בקרב הפועלים אל נציגי האינטליגנציה הפרוליטארית.

בד בבד עם מאמציהם של אנשים קטנים ומוגי־לב להתחמק מתביעותיה החמורות של המציאות אל תחום שקט של הזיות או לעמוד עמידה נוחה, אי־בזה, בירכתי החיים, כמסתכל בלבד, המתבונן בעלילותיהם, בד בבד עם ההתרוצצות הישועית של בעל־הביתיות – נעשתה העבודה הקרה, עבודת הברזל של הקאפיטאל, הממיין בדיוק מתימטי את כל האנשים לשתי קבוצות צוררות זו לזו; ואילו בתוך הבנינים האדומים של בתי־החרושת והסדנאות, בתוך הרעש המנסר של המכונות, התחנך כוח־ברזל חדש, עצום – זה הכוח, אשר לו חייבים כיום כל בעלי־הבתים להחזיק טובה על אשר שוחררו מן הכלוב הצר של המדינה, והם מוכנים עתה להקים בשביל כוח זה כלוב אחר חזק מן ההוא, שהם עצמם היו כלואים בו… דרכו של בעל־הבית במדיניות היא דרך הגנב בשעת דליקה: גנב כסת, רץ והסתירה בביתו וחזר ובא למקום הדליקה לכבות את האש, שהוא עצמו ליבה אותה בסתר, באין רואים…

 

ד

אותה שעה שבעלי־הבתים רכי־הלב ניסו בזהירות, בהעלם מן המדינה־הצאֶרבּאֶר21, מרובת־העינים, להכניס לתוך אפלת חיי העם את המנורות העוממות של כוונותיהם הרצויות; שעה שהבוגדים, שיכּורי רשע־נקם, יצאו מתוך ציניות במחול נצחונם הפּרוע על קברותיהם של החללים־הגיבורים, ואנשי “לא־איכפת” מקרב בעלי־הבתים התענגו על הסדר המוצק ועל השלווה בתוך הערפל האפור של הנוולות שהכריעה את הכל; – אותה שעה שקדה המדינה להדק שנית את חזהו של העם בחישוקי־ברזל של העבדות.

השטן הבלה של רוסיה, אב הכנסיה הנוצרית, משרתה של העריצות וסניגורה, נעץ את ידיו התאוותניות, ידי קנאי, בגרונה של הארץ, חינק לה, ושאג בשמחת־שגעון:

– גדול וקדוש הוא ערך השלטון! משמש הוא לכל אדם אספקלריה מאירה של האמת, הכבוד והמרץ!

והוא הקים בתי־ספר מטעם הכנסיה, כהשלמה לשרי ההנהלה הכפרית.

היה זה ניווּל, אך רבים סבורים היו, כי כוח בדברים וכשרון – הציניות פעמים נוחה היא לבעלי־הבתים, והרי היא נאה בעיניהם.

השלטון, בדומה לצירציאה22, הופך את האדם לחיה. השאיפה לשלטון היא מתכונותיהם של אנשים מוגבלים, שאינם מסוגלים להבין את היופי ואת החכמה הרבה שבחירות הפּנימית – זו החירוּת שלהיכנע אינה יכולה ולהכניע אינה רוצה. אנשי־שררה אנשים קהים הם בדרך כלל, ושעה שיש בידם לפעול ללא חשש עונש מתעורר בקרבם הרגש האטוויסטי של אבי־אביהם העבד, וכביכול שהם נוקמים נקמת יסוריו, אולם אין הם מתנקמים באותם אנשים הגורמים יסורים כי אם באותם הבריות מקוּפחי הזכויות, שהוסגרו על ידי המדינה למרותם של נציגיה, וכיוון שרוסיה היתה שנים רבות מאוד ארץ־עבדים, על כן אתה מוצא את נציגי השלטון בה משתוללים ביותר ואכזרים יותר מבכל ארץ אחרת שהיא.

הללו, שהרגישו ימים מועטים לפני־כן כי מישהו מוציא במרץ את השלטון מידם, משראו עצמם שליטים כבתחילה – השתערו על הארץ כפריצי־חיות, והתחילו מוצצים ללא שבעה דמם של הנדכאים, נעצו צפרניהם החמדניות בגופה המסורבל העצום וליסטמו ועינו וחינקו אנשים, כמעשה בארבארים־כובשים, כילו כוחותיה ככלות חידקי־מורסה את הגוף הנגוע. היו אלה ימי תרועת נצחון משתוללת של חיות רעות, שזעמו ביחוד אחרי שהן עצמן רעדו אך זה לא מכבר מפחד.

דומה היה: הארץ כולה נחנקת והולכת.

אולם העם, שח לעפר תחת משא השעבוד, מוכה־עוורון הבערות, נרפה מתוך יאוש – העם חי היה והתבונן דומם. החיים הקשים טיפחו בו כוח־סבל למעלה מכל שיעור אנושי, כושר מפתיע של התנגדות פאסיבית, והוא חי, נתון ללחץ הכוח המרשיע של המדינה, כדוב אסור בשלשלת, חיים דמומים, מרוכזים של שבוי – לא הסיח דעתו מן החירות, אך הדרך אליה נסתרה ממנו.

העם, שהוא חזק מטבעו ובעל־יזמה, נבצר ממנו ימים רבים לעשות מעשה שהוא בידיו החסונות, הכבולות היטב על ידי קפחון־זכויות; לא נעדר שכל – אין־אונים היה מבחינה רוחנית, משום הבלאי האפל של אמונות־הבל, שהועמס על מוחו לפני־כן; הוא, אמיץ־הלב, נע לאט־לאט, ללא תקווה, לפי שלא האמין באפשרות להיחלץ מן השבי; נבער־מדעת הגה אי־אימון שבטימטום כלפי כל דבר חדש, ולא לקח חבל בחיים, מביט בעין רעה ובחשדנות בכל.

ובמה יכול היה להאמין? כל החדש בא אליו מידי האדון, אויבו־מאז, וממילא הרגיש תמיד בחדש זה משהו שאינו לטובתו כי־אם לרעתו.

משלמד קמעה קרוא וכתוב והתחיל קורא בקונטרסים חש בהם תמיד דבר אחד: את שאיפתם הנמרצת של האדונים לראותו טוב, פיכח, רך.

– כל האנשים אחים הם, הכל שווים! – הוכיחו לו מחבריהם של אותם קונטרסים.

ועל סביבו ניצבו שרי־המחוז, שרי ההנהלה הכפרית, מפקחי המשטרה והשוטרים – את פיתו אכלו, מסים גבו ממנו, בשבטים הלקוהו, ועל חטא שחטא בקריאת ספרים הרביצו לו תחילה בשיניו ולאחר־מכן גם השליכוהו לכלא.

– לא בכוח ה', כי־אם באמת – ניחמוהו האדונים הטובים, ואילו הוא שטעם על גבו טעמו של הכוח, לא יכול היה, שבועות תמימים, לשבת תחתיו.

– ואהבת לרעך כמוך! – שיננו באזניו בלשון משכנעת, פעמים גם נאה, אנשים מן העיר. ואילו אבותיהם ואחיהם שבכפר השתדלו לקנות בזיל־הזול את יגיעו ושידלו את הרשות לחבר חוקים חמורים ככל האפשר בענין שכירת פועלים חקלאים.

– לא תכה את אשתך, שאדם היא ואִם אשה. למד את בניך קרוא וכתוב, שכן “תורה – זו אורה, תורה זו שמחה!” ויי"ש לא תשתה, שמכלה הוא את הגוף, ולא תגנוב! – כך נאמר בקונטרסים.

האיכר קרא את כל זאת אך ראה: האדונים הללו לוקחים להם ברוח שקטה את אשתו כי תשמש להם פרה חולבת, להזין בחלבה את תינוקותיהם; אשתו ההרה שוטפת בשכר של פרוטות רצפות בביתו של בעל־האחוזה, ואת בתו יפתו בשעת־כושר ראשונה, ובכלל, האדונים הללו נוהגים כלפי יושבי־הכפר מידה מועטת של תשומת־לב וחרדה, מועטת יותר מאשר, למשל, כלפי סוסיהם, כלביהם, ושאר בעלי־חיים. הוא רואה שידיעת ספר אמנם מועילה מאוד לאדונים, אך בית־הספר שהללו הקימו למען ילדיו שלו, אין בו כל ברכה בשבילם, ולא עוד אלא שהוא מבטלם מן העבודה. ושב וראה, שהאדונים הללו אשר הורוהו לא לשתות יי“ש, הם עצמם מכלים ברוב הנאה את גופם ביי”ש וביין, בזלילה ובניאוף גם יחד. ונוכח לראות כי הכל הוליכוהו שולל והציגוהו ככלי ריק.

– לא תחמוד! – דיברו אליו, אך את דמי חכירת האדמה העלו והעלו ואת שכר יגיעו הורידו והורידו.

הקונטרסים היה בהם משום ניגוד בולט לכל הלך־החיים של האיכר, ומעשי האדונים אף הם סתירה גמורה היו למוסר הקונטרסים, הכתובים בידיהם. עובדה זו של הופעת מין ספרות מיוחדת, שנתחברה במכוון “בשביל העם”, יש בה כבר משהו חשוד, כמו בכל מעשיהם של בעלי־הבתים המכוונים ל“טובת הכלל”.

בעלי־הבתים – אני חוזר על כך – מבקשים בכל מחיר לחיות בשלום עם כל העולם כולו, שרויים בשלווה ונהנים מפירות יגיעו של הזולת ושומרים בשקידה על אותו שיווי־המשקל של הנפש, המתקרא בפיהם “אושר”.

מי שפסיכולוגיה כזו לו, מה דבר טוב עשוי הוא להביא תרומה ל“טובת הכלל”, פרט לכזב וצביעות? טובת הכלל – כפי שמדמים אותה לעצמם בעלי־הבתים – אינה אלא ביצה רחבת־ידים, טובענית, מחופה ירוקה צפופה של כוונות טובות ומעליה פרוש כל הימים, ללא רוח־חיים, ערפל אפור של אמרי־שקר, ועל קרקעיתה – אנשים רמוסים, אנשים חיים שנעשו מכשירים להרבות עשרם של בעלי־הבתים. “טובת הכלל” הזו – נודף ממנה ריח דם ויזע של אנשים מרוּמים, משועבדים.

החיים קובעים את הענין בפשטות ובבהירות: אין טובת הכלל בגדר האפשר כל עוד יש מעביד ועובד, משועבד ומצווה, בעל־נכסים וחסר־כל.

אחת מן השתים: או שכל בני־האדם – בכל ההבדל הבולט שבין נשמותיהם – חברים הם, והם שווים מבחינה כלכלית ומדינית, או שכל החיים אינם אלא חטא אחד מתועב, טרגדית פיגולים של שחיתות, תהליך שאין לו צידוק…

יכול אתה לזלף מי־בושם על פני הים ככל שתרצה, אך ריח המלח יעמוד בו; – ומובן שאותם קונטרסים טובים של בעלי־הבתים לא היו מגדילים לעשות אילו הורו רק מעשים טובים, נוחים לבעלי־הבתים, ולולא היו, מחוץ לקונטרסים, השפעות אחרות, שהיה בכוחן לעורר מחשבה גם בקרב האבן.

בערבות, בסמוך לכפרים, התחילו להתפתל, כתולעי־ברזל אדירים, קטרים וקרונות, מפיצים זיקוקין של אש, סואנים בשאון־חוגגים, זוללים פת לחמו של האיכר. ובסמוך לכפרים קמו קדורנית קירות אדומים של סדנאות ובתי־חרושת, וארובות גמלוניות ואימתניות התנשאו לשחקים, ועשן שחור היתמר, מתקלס בכל קודש, לעֵבר משכן האלוהים – ואין פחדו עליו. באחוזות האדונים הופיעו מכונות שזרעו וכיסחו וקצרו, וידיהן־פלדה גזלו מן האדם עבודתו, וכדי שלא למות ברעב הפליג האדם מן השדה לתוך הלוע הלוהט של בית־החרושת. גלגלים הסתובבו כאן בשקידה, ברעש, בקצב, בוכנות התנועעו, הברזל המה המית־אימים, והכל, כל פירות האדמה, כל ילודיה: האבן, העץ והיא עצמה – נהפך לזהב והפליג הרחק, מן האדם והלאה, ועזב אותו מדולדל ויגע, ואין לו אלא פת־הלחם בלבד, והוא מחוסר פרוטה לעת־זקנה.

נהמתם של תנורי־ההיתוך, שריקת המכונות, נקישותיהם האטומות של הפטישים מזעזעי־האדמה, התנועה הבלתי־פוסקת של הרצועות והאש החזקה הלוהטת, נאה ועליצה – הכל היה כה גרנדיוזי, הדהים בחייו הקדחתניים את האדם ועורר בו בלי־משים שאלה נוקבת, ממוטטת:

– על שום מה? בשביל מי?

והוא התחיל לתפוס, קמעה־קמעה, כי תוֹפת זה הפועל, אמנם, בסדר מוכני, אך ללא טעם ושחר, תופת ערוך זה נוצר והובא לידי תנועה על־ידי תאות־בצע לא תדע שבעה של אותם האנשים, שתפסו בידיהם את השלטון על אדמה ואדם, וכל רצונם אינו אלא לפתח ולהאדיר שלטון זה בכוח הזהב. דעתם נטרפה עליהם מרוב חמדנות, הם עצמם נעשו עבדי נואלים ועלוּבים של בית־חרושתם ומכונותיהם, של שטריהם וזהבם, נלכדו ונסתבכו ברשתו של שטן הבצע, כזבובים בתוך קורי עכביש, ושוב אינם יודעים להשיב לעצמם: כל זה למה להם? ואינם רואים עוד – נתקהו חושיהם ואינם מסוגלים עוד לראות אפשרות של חיים אחרים, חיים שיש בהם יופי, חופש, תבונה. צפים הם, שלא מדעת, כגופו של טובע, בזרם העכור של עשייה תפלה ופגולה, מכורבלים עשן מכלה־עינים וריח של זיעת אדם, מוקפים נקישתו החומדנית של הברזל ואנקות־אנשים העומדים עליו לשמשו, כדי להרבות את הזהב בכיסיהם של בעלי־הבתים; את הזהב שהמית את נשמתו של בעל־הבית, זהב אלוהי המתכת אשר לאדם המוגבל, העלוב.

ראה האדם והבין, כי ידיו עושות את הכל והוא מקופח מכל, פרט לזכות האביונית לאכול לחם די שׂפק עבודתו, וסופו – לאחר שייצר במרוצת חייו רוב עושר לא יימנה ולא ייספר – להיספות ברעב, והאדם, המזועזע ממראה עיניו, בא לידי הרהורים: מי הוא, היוצר שפע של מותרות והוא מקופח מן הנחוץ ביותר? האם אדון החיים הוא – או עבדם?

עבד האדם בבית־חרושת וראה, והנה מעפרות מתכת נטולות־צורה מייצר עמלו מכונות וכלי־זין, הנה חוטים דקים, רוטטים, רופפים מתלכדים לארג סמיך וחזק ולחבלים – וקם האדם וקרא תגר על חמדנותו של הרכוש, ושב וראה כי בכלי־הזין עשה־ידיו נקטלים חבריו, ומן החבלים מותקנות עניבות־חנק לריעיו.

סביב־סביב, בכל אשר פנה, לעגה לו האש האדומה, מבהיקה, אדירה, צוהלנית־מרושעת ועוררה לחיים את כוח האדם אשר לא יחת – את מחשבתו. הרכוש, שהציג את גוף האדם עירום ועריה, הפך אותו מעבד – בעל חלקה קטנה של אדמה זיבורית – לאביון משוחרר; מבעל־יסורים פאסיבי, המפליא את העולם באורך־רוחו – ללוחם לוהט ונמרץ על זכותו להיות אדם ולא סעיף הכנסה של בעלי־הבתים.

והוא פתח במערכתו הגדולה.

אכזריותו של העושר גלוּיה לכל כשם שגלויה לעין־כל חמדנותו הנואלת. הקאפּיטאל, שאינו בררן, כחזיר, זולל כל מה שעיניו רואות אך סוף־סוף אי־אפשר לאכול למעלה מכוח־הקיבול, וסופו שהוא מכלה את עצמו – טרגיקומדיה זו צפונה ביסוד המיכניקה שלו. כוחו של הרכוש מיכני הוא, כוח גס; גוש זהב זה משול לכדור של שלג מוּשלך במדרונו של הר, והוא הולך וגדל תוך כדי תנועתו, שואב אליו כל סחי על דרכו, אך התנועה עצמה סוּמית היא, תנועה־מאליה, ואין לה כל צידוק כשהיא מדכאה ומכלה מיליוני אדם…

בדרך להתאבדותו כובש הרכוש, תוך כדי התפתחותו, גם את המדינה ומעמידה לשירות עניניו; זו נמסה בתוכו, מאבדת אופיה היצרי־העצמיי של שלטון לשם שלטון, וכיום עושים מלכים רצונם של חרשתנים וחנוונים. משול הרכוש למגפה, המפּילה באותה האדישות שואב־מים ושר־פלך, כומר ומנגן. ובדומה למגיפה – אינו זקוק כשהוא לעצמו להצדקת חוסר־הטעם שבגידולו; הוא ממיין מיון מיכני מדוקדק את האנשים למעמדות, מפתח שלא מרצונו את הכרתם ומקים לו בעצמו את אויביו העזים, כשהוא מרגיז בחמדנותו את האדם, כקנטר השוטה את הפר בצבע אדום. הוא, רעת־החיים, אינו בוש כלל בתפקידו, גלוי כדי ציניות הוא בפעולותיו, ובהכריזו בשחצנות, בלשון המכונות המטרטרות: לי הכל! – הרי הוא משחת באדישות את נפש האנשים, מסלף את החיים. כך הוא, ואי־אפשר לו להיות אחרת, ויפה כך: שבדרך זו הוא מטפח בפשטות, בצורה מובנת לכל ובמהירות מרובה בתוך נפשו של בא־כוח העמל יחס שלילי נמרץ, יחס של איבה, לא־תדע השלמה, אל נציגו של הרכוש.

אולם בעיני בעלי־הבתים הרכוש הוא אליל, כוח ושלטון שאין להדבירו והם משרתים אותו מתוך התרפסות, מסתפקים בפירורים מועטים, שאותה חיה מדושנת משליכה להם אל מתחת לשולחן כהשלך לפני הכלב. ואין הם נעלבים על כך – רגש הכבוד האנושי אינו מפותח בקרב בעלי־הבתים; מסוּנוורים בברק הזהב, משמשים הם את רבם לא רק מתוך מורא בפני כוחו אלא מתוך שהם מכבדים את הכוח; ולא זו בלבד שהם משרתים אותו – דבר זה טבעי הוא, שכן גם הם אוהבים לאכול הרבה ובהנאה – אלא הם גם מתרפּסים לפניו, והרי זה מאוס. בעלי־הבתים לעולם אנשי מוסר הם, והנה, משהם מכירים בערייתו המוסרית של אלילם, משהם מרגישים במעומעם בחטא שבעצב היותו, מנסים הם להניח יסודות פילוסופיים מקילי־אשמה מתחת לתהליך זה של שעבוד, עינויים ורצח מיליונים לשם צבירת הון בכיסיהם של מעטים. על ידי שהם מוכיחים את זכותו של הקאפיטאל לשדוד ולרצוח אומרים הם להעלים את עובדת השתתפותם בשוד וברצח.

– אחרת אי אפשר! – טוענים הם.

– אפשר ואפשר! – משיבים להם הסוציאליסטים.

– אח, חלום הוא – משיבים להם בעלי־הבתים וחוזרים ללהטי־ערמתם, מבקשים אחרי כל מיני נימוקים אשר יוכיחו את ההכרח הנצחי שבחלוקת בני־האדם לעשירים ועניים, ואת איתנותו של משטר זה המשפיל את הכל, את הפועל ואת הקפיטאליסט, ואף את בעלי־הבתים עצמם.

נסיונות עלובים אלו של העבדים מוגי־הלב לעצור את גלגל ההיסטוריה בתילי־תילים של אמרי־כזב שנערמו על דרך תנועתו, משהים אמנם לעתים את מהלך החיים, מעממים ומסבכים את ההכרה המפציעה לאיטה בקרב המון העם. משום כך חייב אדם לזכור תמיד, כזכור את שמו, כי האויב האמיתי של החיים הוא לא הקפיטאל – כוח סטיכי, נואל, משולל רצון זה – כי אם עבדיו, אלה בעלי־הבתים המכובדים, המבקשים, מתוך טעמים שבהנאה אישית, להוכיח להמוני העם כי לא ייתכן כלל סדר־חיים אחר, המשדלים את הפועל כי ישלים עם תפקידו כסעיף הכנסה של אדונו ומלמדים זכות על חיים אלו המיוסדים על שעבוד הרוב למיעוט…

תפקיד המפשר – תפקיד ששתי פנים לו, ובעל־הבית שבוי הוא תמיד בידי הכפילות הפנימית. כל מה שהמציא בזמן מן הזמנים צופן בחובו סתירות שפלות שאין ליישבן. מושיט הוא לאדם בעת ובעונה אחת בקבוק יי“ש וקונטרס על הנזק שבאלכוהול – והוא גובה אחוז מסויים למענו משתי הסחורות כאחת. נושא הוא מידברותיו על ההכרח לבנות בתי־סוהר באורח הומאני. מוצא הוא את האשה שווה בכל לגבר, אך מתוך שיקולים של “פוליטיקה ריאלית”, – לאמור: פוליטיקה של הקמת סדר יציב במהירות ובכל מחיר – הרי הוא שולל ממנה את זכות ההצבעה, אף כי בת־זוגו משתוקקת מן הסתם, לא פחות ממנו, לנצחון הסדר ולשיווי־המשקל של הנפש. מוכן הוא לאסוף לתוך זרועותיו את החירות, אולם רק בחזקת אשתו החוקית, על־מנת לאנסה ב”תחומי החוקיות", כאוות נפשו. ככל הטפילים מחונן אף הוא בכשרון מפליא של הסתגלות, אך לעולם אין הוא מוכשר לאמת. מסוגל הוא לראות ולקבל את אמת העובדה בלבד, אולם זרה לו וסתומה לפניו האמת שבשאיפת האדם ליצירת עובדות.

ונשמה רירית זו, נשמה זוטה, המשעממת בשאיפת־הכבוד שלה, המורעלת בתשוקתה המתמדת לשלווה ולרווחה, המעוּותת בהתרפסותה לפני הכוח, נשמה מנומרת זו מתגלית בכל ערייתה בתקופה של התעוררות־עם, כאשר הוא, בעל־הבית, אפרורי, ובהול וחמדן מתרוצץ נבעת בין נציגו השחור של השעבוד ובין הלוחם האדום לחופש, והוא מתאמץ למהר ולהבין: מי מן השנים ידו תהיה על העליונה? מי מהם חזק יותר? – ויזדרז ויעמוד לצידו, כדי להשליט סדר בחיים, להקים את שיווי־המשקל ולזכות בנתח מן השלטון.

בריה עלובה, ולולא היה מזיק כל־כך לא מן הראוי היה לדבר בו, אך הכרח הוא לדבר ולחזור ולדבר בו, ואם גם פגול הדבר ביותר.

בעלי־הבתים גמדים הם, העם – גוליבר23, אך אם יסבכוהו בכל חוטי הכזב והתרמית שבידי שבט הגמדים הזה, יצטרך העם לאבּד זמן מרובה כדי לנתק את החוטים הללו.

ימינו לא ימי מאבק בלבד הם – הם גם ימי דין. לא רק ימי התלכדות של עובדי האמת, החופש והכבוד לחיל אחד של בלתי־מנוצחים, כי אם גם ימים של פרישה מכל אלה, שעוד זה לא כבר היו צועדים בעורף צבא הפרולטריון, ועתה, משנחל נצחון, הרי הם קופצים ראשונים וצורחים:

– אנחנו, אשר ניצחנו! אנחנו – באי־כוחו של העם! הואילו־נא לתת מקום לנו, כי נשב בו ונתגר עמכם. מוכרים אנחנו את העם העובד הרוסי – מה מחיר תתנו?

הם ודאי ימכרו מהר, כיוון שהם מבקשים למכור בזול.

נובמבר־דצמבר 1905


  1. מאלטוּס, תומאס רובּאֶרט, 1834–1766. כלכלן וסוציולוג אנגלי. ספּאֶנסאֶר, האֶרבאֶרט, 1903–1820. פילוסוף וסוציולוג אנגלי. לאֶבּון, גוסטאב, 1931–1841. סוציולוג צרפתי. פרסם מחקרים בפסיכולוגיה של ההמון. לוֹמבּרוֹזוֹ, צ'אֶזארו, 1905–1836. יהודי איטלקי. פסיכיאטר וקרימינאליסט  ↩

  2. “בידי אלעזר העשיר לאלעזר העני” – על פי לוּקס, ט“ז: ”איש עשיר היה… ואיש אביון, אלעזר שמו, שוכב לנוכח פתח ביתו… והוא מתאווה למלא רעבון נפשו מהפתותים הנופלים מעל שולחן העשיר".  ↩

  3. ניצ'שה, פרידריך, 1900–1844. פילוסוף ומשורר גרמני. תכלית ההיסטוריה היא, לדעתו, יצירת “האדם העליון” המתנשא על המוני–העם. מכאן – “הראדיקאליזם 200 האריסטוקראטי” והאינדיבידואליזם הכרוך בפולחן הגאון, שלילת השוויון הסוציאליסטי והדימוקראטיה  ↩

  4. “לריק הטוֹרח”– משירי טיוצ'אֶב.  ↩

  5. “אַת נוף ענוּת”– כנ"ל. 5  ↩

  6. קאַליניץ' וכוֹר, מוּמוּ, קאסיאן – גיבורים ביצירות טוּרגאֶניאֶב. אנטון גוראמיקה, פלאטון קאַרטייב, סבא יעקב ומאזאי, אַקים – גיבורים ביצירות טולסטוי.  ↩

  7. לוֹמוֹנוֹסוֹב, מיכאל, 1765–1711. משורר ואיש–מדע, בעל תגליות בשדה הפיסיקה והחימיה; פירסם עבודות עיוניות על הלשון הרוסית, על הפיוט ועוד. בן–איכרים מגליל ארכאנגאֶלסק שבצפון הארץ. קוֹלצוֹב אלכּסיי,1842–1809; ניקיטין, איוואן, 1861–1824. משוררים רוסיים עממיים. נושאי שירתם – האיכר, הסביבה הכפרית. סוריקוב, וואסילי איוואנוביץ', 1916–1848. צייר רוסי, יליד קראסנויארסק שבסיבּיריה.  ↩

  8. ראזין, סטאֶפאן (סטאֶנקה), המאה הי"ז. מנהיג קוֹזאקים; עמד בראש המרד שפרץ בין קוזאקי הדוֹן ב–1667 ונמשך שלוש שנים, הוצא להורג ב–1671.  ↩

  9. ראזנוצ'יניאֶץ – אינטליגנט שלא מבני האצוּלה, יוצא שכבות סוציאליות שונות; הופיע בחיים ובספרות בשנות השישים למאה שעברה עם ביטול הצמיתות והתהוות יחסים בוציאליים חדשים.  ↩

  10. סאטוּרנוּס – המיתולוגיה הרומית: אלוהי התנובה. טרף את כל ילדיו ורק יופיטאֶר ניצל.  ↩

  11. “נפלאת ארץ רוסיה מהבין” – משירי טיוצ'אֶב.  ↩

  12. “ידענו עינוגים למכביר” – משירי נאֶקראסוב.  ↩

  13. בפתיחתו לקובץ “מאמרים, 1915–1905 מעיר גורקי כי מגנים אותו לא בשל ההערכה שנתן לבעל–הביתיות כמשטר–נפש מסויים, כי אם בשל יחסו השלילי לטולסטוי ולדוסטיאֶבסקי כפידגוגים חברתיים. ”יודע אני – אומר מ.ג. – כי יחס זה בוטא בצורה חריפה ואילו כתבתי על נושא זה עתה, הייתי מוצא מלים רכות יותר, וייתכן גם – משכנעות יותר. ואולם במהותו של דבר הרי יחסי לפידוגוגיקה החברתית של דוסטויאֶבסקי וטולסטוי לא נשתנה ואינו יכול להשתנות. כל טעמה של פעולתי החברתית במשך כ“ה שנה הוא בשאיפתי הלוהטת לעורר בקרב האדם יחס פעיל לחיים”. טולסטוי, לאֶב ניקולאיאֶביץ‘, 1910–1828; דוסטויאֶבסקי, פיודור מיכאילוביץ’, 1881–1821 – גדולה הפרוֹזה הרוסית  ↩

  14. שאֶכּספיר, וויליאם 1616–1564. גדול הדראמאטוּגים באנגליה. דאנטה אליגירי, 1321–1265. גדול משוררי הרינסאנס האיטלקי, מחבר “הקומדיה האלוהית”. סאֶרבאנטאֶס, מיגואל דה, 1616–1547. גדול משוררי ספרד, מחברו של “דוֹן קישוט איש לאמאנש”. רוּסוֹ, ז‘ן ז’אק, 1778–1712. סופר ופילוסוף צרפתי. גיתה, יוהאן ווֹלפגאנג, 1832–1749, גדול משוררי גרמניה.  ↩

  15. “בנאומו עם גילוי מצבת–הזכרון לפּוּשקין” – בקיץ 1880. הנאום המפורסם היה תגובתו של הסופר בשאלות המהפּכה ותפקידה ההיסטורי של האינטליגנציה הרוסית. על הנאום נמתחה בשעתה בקורת בכלי–הביטוי הרשמי של הנוער המהפכני (“רשומות המולדת”).  ↩

  16. טוּרגאֶניאֶב, איוואן סרגייאֶביץ', 1863–1835. מגדולי הפרוזה הרוסית.  ↩

  17. פּוֹמיאלובסקי, ניקולאי גאֶראסימוביץ‘,1863–1835. מן הסופרים הראזנוצ’ינצים.  ↩

  18. סלאֶפּצוב וואסילי, 1878–1836. סופר רוסי. האיכרות, שהיא הנושא העיקרי בסיפוריו, מתוארת על–ידו כהמון חשוך ונבער. – ריאזאנוב – מגיבורי סלאֶפּצוב, אינטליגנט: סופר צעיר, ספקן, המעביר את הכל תחת שבט בקורתו הקשה.  ↩

  19. “אוטיאֶצ'אֶסטוואֶניאֶ זאפּיסקי”– רשומות המולדת – הבמה רבת–ההשפעה של תנועת הנארודניצ'אֶסטוו הרוסית.  ↩

  20. יהודה איש–קריות – אחד מי"ב תלמידיו של ישו. בגד, לפי הברית החדשה, ברבו והסגירוֹ לסנהדרין. לוֹיוֹלה, איגנאציוס, 1556–1491. ספרדי, מייסד מיסדר–הישועים. (אבי האימרה: “המטרה מקדשת את האמצעים”).  ↩

  21. צאֶרבּאֶר – מן המיתולוגיה היוונית: כלב רע בעל שלושה ראשים, השומר פתחי הגיהנום; בהשאלה: שומר מחמיר וזועף.  ↩

  22. צירציאה – מן המיתולוגיה היוונית: קוסמת, שליטת האי שאליו טולטל אידיסיאוס בנדודיו; בכשפיה הפכה את בני–לוויתו לחזירים.  ↩

  23. גוּליבאֶר – גיבור הרומאן “מסעי גוּליבאֶר” ליונתן סוויפט האנגלי (1745–1667).  ↩

המלצות קוראים
תגיות