רקע
מקסים גורקי
על הספרות
מקסים גורקי
תרגום: משה בסוק (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשי"ג 1952

1

הספרות – מבע ציורי היא לאידיאולוגיות: לרגשותיהם ולדעותיהם, למחשבותיהם ולתקוותיהם של מעמדות וקבוצות בחברה. בבואה נאמנה ורגישה ביותר היא ליחסים הבין־מעמדיים; משתמשת היא למטרותיה בכל הנסיון שקנו האומה, המעמד או הקבוצה – היא נוטלת נסיון זה גם לאחר שאורגן בצורות דתיות, פילוסופיות או מדעיות והיא גם שוקדת לארגנו בכוחותיה שלה.

הספרות – הרומאן, הסיפור וכולי – היא האמצעי הנפוץ והמוצלח ביותר להטפת איזה רעיון שהוא. ביחוד הבינו דבר זה הצרפתים במאה הי"ח, נציגי הבורגנות הלוחמת נגד הפיאודליות, וביתר ייחוד – מוחות כווֹלטאֶר2.

במה, איפוא, יפה כוחה של הספרות?

על־ידי שהיא נותנת גוף לאידיאות, בשר ודם, הרי היא עושה אותן מוחשיות יותר, משכנעות יותר, ויפה בזה כוחה מכוח הפילוסופיה והמדע.

וכיוון שמרבים לקרוא בספרות יותר מאשר בפילוסופיה, וחיותה משכנעת יותר, הרי היא נעשית אמצעי נפוץ ונוח יותר, פשוט וכובש יותר להטפת מגמות מעמדיות.

במקום שהמעמדות ערוכים יפה ומאורגנים אירגון איתן, במקום שהמסורות המעמדיות העמיקו שורש בהכרה – שם גם הספרות מגובשת ביותר וספוגה יותר תוכן מעמדי.

דיקאֶנס3. באַלזאַק4. אכן, לפי עצם טבעה של הטכניקה, לעולם הרומאן אוביאֶקטיבי יותר מן המסכת הפילוסופית. הספר הפילוסופי קובע הנחה וזו משמשת מיטת־סדום לעובדות החיות – היא מקצצת בהן, מצמצמת אותן, מחליקה מלטשת, כי תהיינה חוברות אשה אל אחותה, והמגדל הפילוסופי יתנוסס איתן ומוצק. “אין במציאות אלא האדם בלבד, כל השאר – הן אידיאות שלו” – אין זה אלא משפט דיקדוקי בלי רוח־חיים, הנחה היא שאני יכול לשנותה כרוחי. ואכן, רואים אנו, שהפילוסופיה המיתפיסית, שקבעה הנחות כאלו הוכיחה ברוב הצלחה את אמיתותן – ועם זה לא קידמה כמלוא־הנימה ידיעתנו את העולם ולא הגבירה הכרת האדם את עצמו.

הרומאן אף הוא מבקש, כמובן, להיות משכנע ככל האפשר, ולהגיע לתואם פנימי רב, אך אין די לו ברעיונות נאים, במשפטים נכונים מבחינת הדיקדוק, הקשורים קשר של הגיון – הכרח לו לרומאן בדמות, זקוק הוא לאדם על כל המורכב שבפסיכיקה שלו, המסובכת כל־כך בחברתנו רבת־הסתירות.

אם הסופר עושה את האדם כחֵמת מלאה חטאים בלבד או מעשים טובים בלבד – אין דעתנו נוחה מזה, אין זה מעיר אמונה בנו, שכן יודעים אנו: הטוב והרע, או יותר נכון: האינדיבידואלי והסוציאלי, שלובים ומשולבים בפסיכיקה שלנו.

אילו היה טורגנייב מחונן את באַזאַרוב5 ברוח ההזיה של רודין איש שנות הארבעים, לא היינו מאמינים לו לטורגנייב, משום שתכונה זו לא הלמה כלל את הפּסיכיקה של ה“ראזנוצ’יניאֶץ” משנות השישים. אילו שם ארציבּאַשאֶב6 את סאַנין לפועל סוציאל־דימוקראט – לא היינו מאמינים לארציבּאַשאֶב, שכן יודעים אנו שהאדישות הסוציאלית אינה גרה בכפיפה אחת עם סוציאליזם.

עולמו של הרומאניסט רחב תמיד מן הטנדנציות שלו, כי בשביל להוסיף תוקף משכנע לרעיון שהוא מגן עליו, הרי הוא נאלץ להעמידו בחוג רעיונות עוינים, וכך הוא מעלה לפנינו, אם אמנם בצורה מסולפת, גם את השנוא עליו. טול, לדוגמא, את “התחיה” לטולסטוי.

הנה כי כן: הרומאן, שהוא מכשיר אדיר ומשכנע ביותר למגמות המעמדיות, כופה אותה שעה עצמה על הסופר, בניגוד לכוונותיו, להעלות אגב־אורחא מגמות ועובדות זרות ועוינות לאותן האידיאות שהוא עצמו, כנציג קבוצה חברתית זו או אחרת, מטיף להן.

חשוב מאוד, ומעניננו הוא, לציין אובייקטיביות זו של הסופר האמן, הבאה לעתים שלא מדעת ובעל־כרחו; חייבים אנו לדעת, שבכל רומאן וסיפור יכולים אנו למצוא תמיד, מתוך קריאה שבעיון, סתירה פנימית חותכת, אם־כי התכונות והעובדות נראות כמשכנעות; וסתירה זו מאמתת את נקודת השקפתנו על יחסי־הגומלין שבין החברה והאישיות, בין הגבר והאשה, על כל שאלות החיים הפנימיים וההווי הכלכלי.

אך לאחר שאנו יודעים דבר זה חייבים אנו בכל זאת לזכור, כי אויבנו ערמומי הוא, ויש אשר אובייקטיביות זו שלו, שהיא יקרת־ערך בשבילנו, אינה אלא מסווה צוין למגמה המעמדית.

הסוללות מוסוות בדשא – הוי, מה הדורה־נאה גבעה זו!

ועתה הבה נעיין ונראה, הסופר עצמו מהו בתורת מנגנון, הקולט עובדות, תחושות, רעיונות וחוזר ומעצב אותם.

כל אישיות ואישיות היא תוצאת ההתפרדות הסוציאלית לשכבות. הרי היא כמתבלטת תמיד בראש הקולקטיב – משולה, נאמר, למשוש של דיונון. ואולם מקור מירצה הפּסיכי הוא לעולם הקולקטיב. וככל שהקולקטיב מגובש יותר ומיטיב להכיר את האינטרסים שלו כן בולט יותר האופי של יחידות־החיבור שלו, וכן מתגלעה יותר האישיות. ומי הוא איש הפעילות והחכמה בדורנו? – הווה אומר: איש הממון, הרכושני רוקפאֶלאֶר7, רוטשילד8 – נציגי המעמד המאורגן ביותר; המעמד הנאבק עמם מעלה מצידו את הדיצגאֶנים9, את הבּאֶבּאֶלים10, ואילו תהליך ההתפוררות הכלכלית של שכבות הבורגנות הבינונית יוצרת את הפסיכיקה של הדאֶקאַדנט11.

כיוון שאנו רואים כל אדם כפרי תקופה, שבט, מעמד, חייבים אנו, כמובן, להשקיף גם על הסופר מזווית־ראיה זו, אמנם מתוך הנחה שהסופר עשיר מזולתו בנסיון – בידיעת החיים, ובלחץ הנסיון הזה ניחן הוא בכשרון להלביש את רשמיו צורה של תמונות.

כלי־הקיבול של הנסיון – זה המכונה נפש – משהוא מתמלא רשמי הוויה כופה על האדם לערוך את התבוננויותיו והרגשותיו בחיסכון ככל האפשר, ככל שהן מצטברות בכמות גדושה ביותר, והדרך החסכונית ביותר לאירגון המחשבה היא – מתן־דמות.

ככל שהנסיון רחב יותר – כן מצטמצם ופוחת מקומו של הסובייקטיבי בתוכו, של האישי, כן מתבלט ביתר עוז הערך הכללי וכן מתבהרת יותר דמותו הסוציאלית של האמן; ככל שוויתורו של הסופר על אישיותו הוא החלטי יותר, כן ייקל לו להסתלק מן הקטנוני וחדל־הערך, וכן מתעמקת ומתרחבת השגתו את החשוב, את האובייקטיבי שבעולם המסובב אותו.

משמגיע הסופר לרמה זו, הרי הוא משמש לנו עֵד נאמן ודייקן למתרחש בחיים, בה במידה שהוא אובייקטיבי יותר בספּרו, היאך חושבים הבריות, יחסם זה אל זה, ואנחנו רואים למה זה מחשבות ויחסים מסוימים אינם בגדר האפשר, אפילו הסופר עצמו מטיף להם.

ושוב ניקח לדוגמא את טולסטוי. המשימה: לייחד לאציל את המקום שהוא ראוי לו בחיים. בדרכו נזדמן לו למחבר לנגוע בכל צידי החיים, והוא הגיע לכלל סתירה גלויה ומאלפת עם הרעיון העיקרי שלו, פגם פעמים הרבה בשלמותו, והוא, המטיף ליחס פאסיבי לחיים, נאלץ לבסוף ב“התחיה” להודות במאבק האקטיבי וכמעט להצדיק אותו.

סופר עשיר־נסיון שרוי לעולם בסתירות, כי שפע הנסיון מחייב אידיאות מארגנות נרחבות, ואידיאות אלו עוינות הן למטרות הצרות של קבוצות ומעמדות.

לפיכך תמצאו אצל כל סופר רוסי גודש של עובדות, עודף מחשבות, שהן מחוץ לקו־מגמתו ומתנגדות לו במהותן.

סתירות אלו תמצאו גם אצל סופרי המערב, כגון: דיקאֶנס, באַלזאַק, זולה12. אני אומר “גם” משום שהסופר המערבי הפּסיכיקה שלו ערוכה ומסודרת יותר מזו של הסופר הרוסי. דיקאֶנס תקיף יותר בהגנה על השקפות מעמדו מאשר תלמידו מיכאילוב־שאֶלאֶר13, והסיבה לכך, שבאנגליה כבר נתגבשו היטיב היחסים בין המעמדות ובתוך המעמדות וכבר לבשו אופי של מסורת, ואילו אצלנו מתחילים היחסים האלה רק עתה להיקבע ועדיין אינם מחוורים דיים גם לסופר שלנו.

הספרות הרוסית היא מאלפת במיוחד, וביחוד רב ערכה בגלל רחבותה – אין שאלה שספרות זו לא תעלה אותה ולא תנסה לפתרה. הרי היא בעיקר ספרות של שאלות:

מה לעשות?

היכן טוב יותר?

– מי אשם? – כך דרכה לשאול.

ספרותנו מתחלקת יפה לשני קוים: קו האצילים, שהטיף מתוך כורח סוציאלי לדמוקראטיות, והקו הדמוקראטי – ספרות האיש המשכיל־הראזנוצ’יניאֶץ, שהטיף, אף הוא מתוך כורח, לסוציאליזם.

שני הקוים כאחד ערכם רב בשבילנו מבחינה היסטורית, שכן משפיעים הם עלינו רוב־חומר לדון על דרכי המחשבה הרוסית, על בעיותיהן של קבוצות חברתיות שונות, והעיקר מוכיחים הם את אזלת־ידה הגמורה וחוסר יכלתה של קבוצה זו או אחרת לפתור את בעיותיה ללא השתתפותם של ההמונים הדימוקראטים הרחבים.

באזלת־יד זו חשו הסופרים עצמם.

הרגשה זו ברפיונו הסוציאלי הניעה את הסופר הרוסי לתת דעתו על העם, אצלה לו הכרת ההכרח להעלות את המרץ הצפון בעם מן ההעלם אל הגילוי ולעשותו מכשיר פעיל לכיבוש השלטון המדיני. אכן, אזלת־יד היא שעשתה את מרבית סופרי רוסיה לדימאגוגים נואשים, שהיו אך מחניפים לעם, בהעמידם פנים שוחקות חליפות לאיכר ולפועל.

האינטליגנציה המהפכנית הרוסית נתחנכה על הספרות הרוסית ולקתה במחלת הדימגוגיה.

נסיים בזה לעת־עתה את הכרקטריסטיקה של הספרות כצורה וכאמצעי של הטפה ונחתום בדברי פושקין: הוא שהגדיר את הסופרים כאריסטוקראטיה האדירה והמסוכנת ביותר, קרא:

“כּבּדו את מעמד הסופרים, אך אל תתנו להם להשתלט עליכם כליל!”14

1908־1909

על הספרות


  1. מאמר זה – מבוא הוא לסדרת הרצאות בתולדות הספרות הרוסית, שהרצה מ. גורקי ב–1907 בקאפרי, איטליה.  ↩

  2. ווֹלטאֶר, פרנסוּא, 1778–1694. סופר, היסטוריון ופילוסוף צרפתי. האישיוּת הבולטת ביותר של ההשכלה הצרפתית.  ↩

  3. דיקאֶנס צ'ארלז, 1870–1812. מראשוני הריאליזם בספרוּת האנגלית.  ↩

  4. בּאלזאק, אוֹנוֹראֶ דאֶ, 1850–1790. אבי הרומאן הריאליסטי הגדול. ב“הקומדיה האנושית”, – השם הכולל לעשרות רוֹמאנים ונובילות – תיאר תיאור מקיף את חיי החברה הצרפתית בתקופתו ונתן מכלול האידיאות המוסריות והמדיניות שלה.  ↩

  5. בּאַזארוֹב – גיבור הרומאן “אבות ובנים” לאי. ס. טוּרגאֶניאֶב; רוּדין – גיבור הרומאן בשם זה לנ"ל.  ↩

  6. ארציבּאַשאֶוו, מיכאיל, 1927–1878. סופר רוסי. ברומאנו “סאנין”, שהופיע בשנים שלאחר כשלון מהפכת 1905, הטיף לחירוּת גמורה ביחסי–המין; סאנין – שם–דבר לניהיליזם ולפולחן האירוֹטיקה.  ↩

  7. רוֹקפאֶלאֶר, ג'ון דויסון, 1937–1839. מעשירי העולם, “מלך הנפט”. בעולם הקאפיאליזם האמריקאי: סמל המרץ.  ↩

  8. רוֹטשילד – משפחת עשירים ובנקאים יהודים נודעים בעולם; מאיר אנשל, אבי המשפחה, ובניו, יסדו בארצות שונות בנקים ומפעלים גדולים. שם נרדף לעושר מופלג.  ↩

  9. דיצגאֶן, יוסף, 1888–1828. פילוסוף גרמני, מאטריליאסטן–דיאלקטיקן. פועל שלמד וחקר בכוחות עצמו.  ↩

  10. בּאֶבּאֶל אוגוסט, 1913–1840. מהמייסדים והמארגנים של הסוציאל–דימוקראטיה הגרמנית והאינטרנציונאל השני.  ↩

  11. דאֶקאדאֶנט – איש הדאֶקאדאֶנס (התמוטטות, ירידה, התנוונות). אותות של ד. נראו גם באמנות ובספרות של המאה הי"ט: הלך–רוח פּסימי, אינדיבידואליזם קיצוני, אַ–סוציאליוּת, רדיפה יתירה אחרי יפי הצורה וכולי.  ↩

  12. זוֹלה, אֶמיל, 1902–1840. סופר צרפתי נודע, אבי האסכולה הנאטוּראליסטית. (ידוע גם ב“אני מאשים” שלו בענין משפט דרייפוּס).  ↩

  13. שאֶלאֶר (כינוי ספרותי: מיכאילוב) אלכסנדר, 1900–1838. רומאניסט רוסי.  ↩

  14. “כבדו את מעמד הסופרים” – מרשימותיו של א. פּושקין, “הגיונות בדרך”. (המ' הרוסית).  ↩

המלצות קוראים
תגיות