רקע
מקסים גורקי
הבלדות על רובין הוד
מקסים גורקי
תרגום: משה בסוק (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשי"ג 1952

1

בכל הדורות ואצל כל העמים זכו השודדים ליחס נלבב, מיוחד במינו, לאיזו אהבה מוזרה, ילדותית. ופליאה היא: כיצד ועל מה אפשר לאהוב אדם שפרנסתו על שוד ורצח, השם לעפר ואפר קנינים שנאגרו ביגיעה מרובה? אכן, יש כאן משום שיבוש של התבונה, סתירה שבערפלי הרגש.

הרי הבריות רובם מבקשים לחיות בשלווה, להחזיק באין מפריע בכל אשר להם, להשתכר ולהרבות נכסים; עורגים הם לחוקי צדק, שישמרו שמירה מעולה על תנאי החיים המקובלים, על סדרם המוצק, על העבודה־בשלום. אך צא וראה: רובם של הבריות המוני העם – דוקא הם היו מקלסים ומרוממים, בכל זמן ובכל אתר, בשירה, באגדות, בסיפורי מעשיות את הליסטים המפר כל חוק, את האדם לא ידע־רחם, השופך דם כמים, אשר לא יחוס על יגיעת אדם ואף יבוז לה; – דוקא אדם נורא זה מופיע כגיבור אהוב של היצירה הפיוטית העממית, ולעתים קרובות נשמע השיר לכבוד השודד כשיר־הלל לקדוש. אכן, סתירה מוזרה זו תיבטל, תיעלם לאחר שנתבונן אל תכונות הנפש שהעם מייחסן לשודד.

באחד משירי־העם על רובין הוד, אומר הלה אל המלך ריכרד לב־הארי2: “מעולם לא עשיתי עוול לאיש תם וישר, והייתי מתנפל רק על אנשים החיים על חשבון זולתם. מעולם לא שפכתי דמיו של חורש־אדמתו”.

דבר הלמד מאליו, כי שודדי כל הארצות וכל הדורות לא היפלו ביותר בין צדיק לרשע, בין ישר לנבל; הדעת נותנת, כי הליסטים שדדו וחמסו ישובים וכפרים מחוסרי־מגן לעתים יותר קרובות מאשר בתי אצילים ובעלי אחוזות, שקירות־אבן, פלוגות צבא ואנשי שירות מרובים שימשו להם תריס בפני פורענות; אין ספק, כי פשיטותיהם של השודדים פגעו בראש וראשונה באיש־הכפר משולל הנשק והמגן, שבקרו, חיטתו, בדיו ואריגו היו לבז.

אולם “המון העם, מפלצת זו בעלת אלף זרועות, ששכלה כשל תינוק ורצון משלה אין לה, הכפותה בכבלי החוקים, המרשעת ונמוכת־הרוח, הכל כאשר יצווה עליה הגורל” – המון עם זה, המדוכא בידי כל מי שחכמתו מרובה משלו או שרצונו תקיף מרצונו – טיפח בקרבו, מתוך חוסר־ישע, יחס מורכב ביותר אל השודד.

קודם כל: היה זה מן הצורך להחניף לו לשודד, הרי כך דרכו של החלש: להחניף לחזק, ואילו השודד מצדו גמל בעד אותו חונף בפירורים מטרפו, ומתת עלובה זו שנתן החזק לחלש האדיר את פירסומו כטוב ומיטיב.

ועוד: בתוך נשמתו של כל אדם, המרותק בעבודת־פרך לאדמה מעוטת־תנובה, שחייו תלויים ללא הינתק בטבע זועף, בשרב ובקרה, בצורת וגשם, אשר עמלו הקשה בשדה עלול להיות לאַל תוך כדי שעה קלה בידי ברד, או להיות למרמס בשעשועי־ציד של שוע; בנשמתם של אנשים שלעולם אינם זוכים לראות אותה ברכת־הנחת בעמלם, שרואים יושבי־הכרכים, ואך יחושו כל הימים, מתוך כאב רב, בכבלים שכבלה אותם המדינה – בנשמת האנשים האלה מהבהב ולא יכבה ניצוץ הזכרונות על חיים אחרים, בהמיים למחצה אך חיי־חירות, שחיו אבות־אבותיהם, אשר לא נכנעו לשום איש ולשום דבר ואך הלכו אחרי לבם.

מתוך חלום עקר זה של הוויה שהוכתה לנצח ע"י תולדות התפתחות האנושות, ואשר לא תשוב לעולם לתחיה, מתוך משב־קדומים זה עולה אותו קילוס ססגוני של העבר, המכונה פוליטיזציה, אשר יעניק העם ביד רחבה לשודד, בן־החורין, שוכן מאורות־יער. מוטב היה להם לבריות אילו למדו, תוך כדי שמירה מעולה על הנאה שבעבר, להנוות את עתידם.

נוסף לאותה חנופת־חלשים וקנאת־עבדים ביחס לשודד, משקיע כאן המון־העם, המדוכא והמקופח, גם את צמאונו הלוהט צדק. מחכה הוא בכל יום שהצדק ירד אליו ממרומים, או שיופיע על פני הארץ, כפרי רצונם הטוב של תקיפים ושליטים, בהיערות רוח ממרום עליהם; – אכן, לא לעתים קרובות הרהיב העם עוז לבקש את הצדק בכוח רצונו שלו ובעוצם ידו. החלכאים והנדכאים דומה היה עליהם, כי אותו אמיץ, שיצא מתוך עדתם, מתוך כפרם ועתה חי הוא ביער חיים קלים, פטורים מעול, פושט על עובר־ושב, עשיר ורש, “ואינו מואס לא בנעל ולא בשרוך”, מתעלס ביין עם מרעיו ומחלק שללו עמם חלק כחלק – חי ללא יגיעה, כמושל בעיר או כאציל באחוזתו – דומה היה על הבריות, כי אך זה אדם ישר הוא, שכן אינו מהדר פנים – ללא חנינה.

אך אולי יש לראות את המניע העז היותר לאותו יחס אהבה מצד העם אל השודד ברגש השירה הטבוע בנו מאז, רגש הדלוק, בהיר ורוטט, בעמקי מסתריה של נפש האדם. השירה – זה מיטב הכזב, שבלעדיו היו חיינו מנוערים מכל ונטולי־נשמה, ואולי מוטב לומר: השירה – היא האמת הנעלה והזכה ביותר, שאנו מגיעים אליה בדרכנו הקשה מרחם אמנו אלי קבר. אם כך ואם כך – השירה היא היא הכוח שיצר את כל האלים הטובים על ידי שהאדם חונן אותם ממיטב רגשותיו, שעיפיו ומאוייו. האלהים אינו אלא התגלמותן וצירופן של כל תכונות האדם בטהרתן, שהוא, האדם, גילם ואיחד אותן בדמות עצם אחד כל־יכול, חכם־החכמים ונאה בנאים – האלהים הוא אמונה הניזונה מן השירה, אמונה כי התבונה והרגש עשויים להשתלם לבלי סוף.

סיכלותם של הבריות, תחושותיהם החייתיות ותאוותיהם הבהמיות – מורשת מימי קדם מופלגים – יצרו חיים שצר המקום בתוכם לרגשות ולמחשבות אנושיים לאמיתם, שאף אותם הוליד זה האדם גופא מתוך רגש מציק של אי־סיפוק בעצמו ובחייו; – רגש זה של אי־סיפוק אבן־חן הוא בכל קניני האדם; בכוח רגש זה עשינו את כל אשר גאוותנו עליו, וכל עוד הוא פועם בקרבנו – לא תאבד מן האדם האפשרות להגיע לתכלית היפה, ולו גם בדורות רחוקים לעתיד לבוא.

אין לו לאדם בית־קיבול לשים בו את הטוב אשר בו, אין הוא עוצר כוח להגשים את המעולה־שבנפש בחיים נאלחים אלו, העקובים מדם, המסוכסכים כדי אימה; – ואת כל הנאה שבאדם, אשר בעצב נולד בו, יגלם בדמות אלהים, בדמות גיבור, או מוכה־אלהים, או ליסטים – לעולם בדמות מי שהוא נעלה, יפה, טוב וחכם מן האדם, אך לעולם היא דמות שזורה מרקמתם החיה של מוח האדם, של לבו, של נשמתו, נשמה של חיה־למחצה, ולמחצה של תינוק – נשמתו הנלבבת, המיוסרת יסורי אין־קץ.

הנה־כי־כן: יחסו של המון העם אל השודד מצטרף מן הפחד בפני התקיף, מחנופה לו וקנאה בו, מזכרונות חיי־קדומים, חיי חיה למחצה, מן התקוה, שהשודד המפר תמיד כל חוקי המדינה מסוגל לבטל אותם ביטול גמור ולהקים בארץ צדק אחד לכל – את הלית־דין; ואחרון־אחרון – מאותה שאיפה לא־נכנעת שבאדם להגשים את מיטב חלומותיו, ייחוליו ורעיונותיו, לברוא מהם דמויות נאות של שירה, מופת לאורח־חייו. ביצירה עממית צרופה כרוכה תמיד האסתיתיקה, תורת היופי, באתיקה, תורת המוסר.

ועתה – לרובין הוד.

לא הרי ליסטים זה כהרי הליסטים שבאגדות ובמסורות הרוסיות; מועט הצד־השווה בינו לבין מורדים במלכות, כגון סטאֶפאַן ראַזין או יאֶמאֶליאַן פוגאַצ’וב3; כן הוא פחות מהם דמות היסטורית מסוימת.

רובין הוד היה חי בשלהי המאה הי"ב, בקירוב ב־1180־1200, באנגליה ביער הגדול טירווד, שבגליל נורק. אותו זמן הסתתרו ביער הטירוודי שרידי אוכלוסי אנגליה הותיקים, הסאכסים, שנוצחו אך זה עתה על ידי הנורמאנים4, יוצאי צרפת.

שרידי־פליטה אלה של העם שוחר החופש, שלא אבו להיכנע לשלטון האכזרי של הפולשים, למנהגים וחוקים זרים, נתלקטו ביער כשהם שומרים כאן על אירגונם, שהפלה אותם משודדים סתם שעל פרשות־דרכים: פושטים היו רק על עשירי־הנורמאנים, על אציליהם, שופטיהם, כמריהם ונזיריהם. רובּין הוד היה גבורם של אנשים מסכנים ונחותים אלה. סופר דברי־הימים ההם מייחד לו מלים מעטות בלבד: “בין האנשים שניטלו נכסיהם מהם נתפרסם בימים ההם רוברט הוד, זה האיש שהמון העם אוהב כל־כך להעלותו בשעשועיו ובקומדיות שלו כגיבור, ואשר עלילות חייו, שעליהן שרו המאֶנאֶסטראֶלים5, מושכת את לב הסאכּסים יותר מכל עלילה אחרת”.

עד כאן לשונו של סופר דברי־הימים על רובין הוד. וכל השאר – העניק לו להוד העם, – העם הבורא לעתים קרובות בכוח דמיונו קדושים וגיבורים מאנשים נחותים, כשם שיצר מתופעות טבע פּשוטות – רעם וברק, צל ואור – תמונות שירה אדירות.

רובין הוד סאכסי היה, והבלדות העתיקות ביותר, לאמור: המהימנות ביותר, מספּרות שמוצאו מן האיכרים. לימים, כאשר כלתה וחלפה האיבה בין המנצחים לבין המנוצחים והם נתמזגו לשבט עצום אחד, התחילו השירים על רובין הוד מקשטים אותו ביחוס־אבות, והם מתארים את הקלע הזה פעמים בדמות גראף ופעמים – כילד בלתי־חוקי של בת־אצילים שנתפתתה. ברצון זה לעשות, ויהי מה, את הגיבור החביב לאדם ממוצא מיוחס, טמון, דומה, רצון תמים של פשוטי־עם לומר לה לאצולה: “וכי במה נופלים אנשינו מאנשיכם?” העם יודע מאז ומתמיד, כי אין המעשים הטובים נודעים בארץ באין עליהם חותם של נכבד בארץ, והוא גם טבע פיתגם מר: “לא עם־הארץ חסיד” – כשהוא מסיח דעתו, כרגיל, מישו, בנו של נגר ומשליחיו, הדייגים.

בשבילנו אין חשיבות בדבר מי ילד את רובין הוד ומה דמות היתה לו במציאות, חשוב – מה אצל לו העם מנדבות־נפשו – העם המגלם עד היום את המאור שבו לא בחיים כי אם אי מעֵבר להם.

הבלדות העממיות מתארות את רובין הוד כאויב לא־ייעף לנורמאנים המשעבדים, אהוב הכפריים, מגן למרודים, נמצא לכל דורש עזרתו. מתוך הכרת טובה, נטלה ההרגשה הפיוטית של העם ועשתה מאדם שלא היה, אולי, אלא שודד פשוט – גיבור, ותחסרהו מעט מקדוש. והיה לו לרובין הוד יום בשנה, “יום־זכרון”, וביום זה היתה אנגליה כולה – עיר וכפר – בטלה מעבודה, “ובתי־יראה ובתי־מלאכה נתרוקנו, ולא קדוש ולא מטיף לא יכלו לו לחביב העם”. כארבע מאות שנה היה נחוג אותו יום, וכך מתאונן ההגמון האנגלי לאַטימאֶר, מן המאה הט"ז.

בסיירו באיפרכיא שלו, עשה בעיירה קטנה הסמוכה ללונדון והודיע ברבים, כי למחרת היום ישא לרגל החג מדברותיו בכנסיה, "אולם – כך ממשיך הוא ומספר – כשהגעתי לכנסיה ראיתי לתמהוני, שהיא נעולה על מנעול; שלחתי אדם להביא לי את המפתח וחיכיתי לו על סף הבית למעלה משעה; לבסוף ניגש אלי אחד אלמוני ואמר לי: “סאֶר, היום אין אנו יכולים לשמוע את דרשתך, משום שאנו חוגגים את יומו של רובין הוד, כל באי הכנסיה הפליגו ליער, ואך לשוא תחכה להם”. ההגמון לבוש היה איצטלה של חג והיה נאלץ לפשוט אותה, לדחות את עבודת־הקודש ולוותר לאנשים: הללו, לבושים חלוקים ירוקים של ציידי־יער, הציגו על הכיכר שלפני הכנסיה את חייהם של רובין הוד, של רעהו העליז ליטל־ג’ון ושאר מרעיו. במשחקים אלה לקחו חבל, לב אחד עם הסאכסים, גם יוצאי חלציהם של הנורמאנים־המנצחים, ולא ידעו כלל הללו מה מורא הטיל בשעתו רובין הוד על אבות־אבותיהם.

באגדות שנשתמרו בידינו לא יסופר כלל על סופו של רובין הוד, אך מסורה בפי העם אומרת, כי נפטר במנזר של נשים. חולה, הגיע לשם לבקש עזרה. היה צורך להקיז לו דם, ונזירה, אשה נורמאנית הבקיאה בהקזה הכירה אותו והקיזה מדמו למעלה מן המותר, ורובין הוד הוציא את נשמתו.

לאחר מותו נתפרדה כל החבורה, שהוא היה ראשה ונשמתה. ג’ון הקטן, שנבצר ממנו להישאר באנגליה ולבו נשאהו להמשיך במלחמה נגד הנורמאנים, עקר לאירלנד לתת ידו למרידותיהם של האירלנדים.

ובזה מיצינו כל מה שניתן להוסיף לאגדות העם על רובין הוד, גיבורו של “העמך” האנגלי.

העם הרוסי, שהתענה מאתיים וחמישים שנה בעוּלם של הטאטארים, לא יצר אף לא שמר בזכרון־לבבו דמות גיבור דומה לרובין הוד העליז.

1919


  1. רוֹבּין הוּד – גיבור שירי–עם (בּלדות) אנגליים עתיקים. ראש לחבורת שודדים נועזים ומגן לדלת–העם.  ↩

  2. ריכרד לב–הארי, 1199–1157. מלך אנגליה.  ↩

  3. פּוּגאצ'וֹב, ימליאן – 1775–1726. מנהיג מרד קוזאקים ואיכרים בגלילות האוּראל והדוֹן בשנות 1774–1773. הומת במוסקבה ב–1775.  ↩

  4. “הסאכסים שנוצחו אך זה עתה על–ידי הנורמאנים”– על יחסי–הגומלין בין הסאכסים לבין הנורמאנים בימים ההם ראה ספרו של ווֹלטאר סקוֹט: “אייבנהוּ” וכן קוֹנארד מאיר: “הקדוש והמלך” (המ' הרוסית). “אייבנהוּ” תורגם עברית בידי מ. בן–אליעזר, הוצאת “תורגמן”, אודיסה תרע"ט.  ↩

  5. מאַנאֶסטראֶל – משורר ומנגן משוטט בצרפת ובאנגליה בימי–הבינים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות