את הזכרונות על צ’אֶכוב קרא גורקי בפומבי עוד בשלהי 1904, חדשים מעטים אחרי מות צ'.; ראו אור לראשונה ב-1905, ובתוספות רבות – ב-1923.

על הידידות האישית בין שני הסופרים הגדולים ראה גם להלן בספרנו זה, אגרות, עם. 188–181.

* * * *

פעם אחת קראני אליו אל הכפר קוצ’וּ קוי, מקום שהיתה לו חלקת אדמה מועטת משלו ובית קטן לבן בן קומתיים. תוך שהוא מראה לי את “אחוזתו”, פתח ואמר בהתעוררות:

– אילו היה לי כסף הרבה, הייתי מתקין בית-הבראה למורי-כפר חולים. יודע אתה, מקים הייתי בנין שאור בו, – אור רב מאוד, חלונות גדולים ותקרות גבוהות. הייתי מסדר ספריה נאה, מכניס כלי-נגינה שונים, מקים מכוורת, גינת-ירק, גן עצי-פרי; אפשר היה לקרוא הרצאות בתורת החקלאות, במטאורולוגיה. המורה חייב לדעת הכל, אחא, הכל!

ולפתע נדם, השתעל, הציץ בי מן הצד והתחייך חיוכו הרך והחביב, שמשך תמיד בכוח עז את לבך אליו ועורר קשב ער ביותר לדבריו.

– משתעמם אתה למשמע דמיונותי שלי? – ואני אוהב לדבר על כך. אילו ידעת כמה דרוש לו לכפר הרוסי מורה טוב, נבון ומשכיל! אצלנו ברוסיה מן ההכרח להעמידו באילו תנאים מיוחדים, ויפה שעה אחת קודם, אם אמנם מבינים אנחנו, כי באין השכלת עם רחבה עתידה כל המדינה להתפורר, כבית בנוי לבינים שלא שורפו כל צרכּן! המורה חייב להיות אמן, יוצר המאוהב במלאכתו, ואילו אצלנו הרי זה סתם עובד-בפרך, אדם שלא קנה השכלה דיו, היוצא להרביץ תורה בכפר, בתשוקה של משולח לארץ-גזירה. רעב הוא, נידכה, וכל הימים חושש הוא לפת-הלחם שלא תיכרת מפיו. ומן הראוי היה כי הוא יהיה האיש הראשון-במעלה בכפר, שיוכל להשיב לאיכר על כל שאלה שבפיו, שהאיכר יכּיר בו כוח הראוי לתשומת-לב ולכבוד, וכי איש לא יעיז להרים קולו עליו… לבטל את אישיותו, כשם שנוהגים בו אצלנו הכל: השוטר, החנווני האמיד, הכומר, מפקח-המשטרה, גבאי ביה“ס, ראש-הכפר, ואותו פקיד הנושא עליו שם מפקח בית-הספר, אך לבו לא לשיפּור עניני ההשכלה, כי אם לקיום מדוקדק של חוזרי הלשכה הגלילית. הלא איוולת היא, שאנו משלמים פרוטות לאדם, הנועד לחנך את העם! הן לא ייתכן, כי אדם זה יהא לבוש בלויים, יהא מרעיד מקור בבתי-ספר רעועים, טחובים, כי יהא חש בראשו מעשן, יצטנן, ומשהגיע לשנתו השלושים יהא חולה בלארינגיט, בשגרון, בשחפת… הן לנו החרפה! המורה שלנו חי שמונה-תשעה חדשים בשנה כמתבודד, ללא נפש לשוחח עמה, והרי הוא מיטמטם בבדידותו, ללא ספר, ללא התבדרות. ואם יזמן חברים אליו – ונאשם מיד כאיש שאינו-נאמן – מלה נואלה בפי אנשי-ערמה להפחיד בה את השוטים!… תועבה כל המעשה הזה… איזו התעללות באדם, העושה עבודה גדולה, חשובה לאין שיעור. יודע אתה – מדי אראה מורה, בוש אני בפניו, גם בשל מורך-לבו, וגם בשל לבושו שאינו מהוגן. דומה עלי, כי במסכנות זו של המורה אשם אף אני במשהו… באמונה!”

הוא נשתתק, נתהרהר, אחר הניד בידו ואמר חרש:

– כמה תמוהה, מסורבלת היא ארץ זו – רוסיה שלנו.

צל של תוגה עמוקה כיסה את עיניו הנאות, קרני קמטים דקות עיטרו אותן, כשהן מעמיקות את מבטו. הוא הציץ על סביבו והלעיג על עצמו:

– רואה אתה – מאמר-ראשי שלם של עתון ליבראלי גילגלתי לפניך. נלכה-נא – אשקך תה בשכר אורך-רוחך הרב.

כדבר הזה אירע לו לפרקים קרובים: – מדבר הוא בחום, ברצינות, בגילוי-לב, ופתאום ילגלג לעצמו ולשיחו, ובגיחוך רך ונוגה זו הורגשה ספקנות דקה של אדם, היודע ערכן של מלים, ערכן של הזיות; ועוד הציצה מבעד לגיחוך זה ענוותנות יקרה, עדינות ערנית…

דומם הלכנו לאיטנו הביתה. היום היה חם וצלול; הגלים המו בשחקם בקרני החמה הבהירות; בתחתית ההר נשמעה המיה נוחה של כלב מרוצה במשהו. צ’אֶכוב שילב ידו בידי, השתעל קמעה, והשמיע מתונות:

– מעציב הדבר ובושה היא, אך אמת לאמיתה: בני-אדם רבים מקנאים בכלבים…

ומיד הוסיף מתוך צחוק:

– מיני דברי בלים בפי היום… משמע: מזקין אני!

לעתים קרובות נזדמן לי לשמוע מפיו:

– הגיע לכאן, יודע אתה, מורה אחד… חולה. נשוי. אולי יכול אתה לסייע לו במשהו? לעת-עתה סידרתי אותו…

או:

– שמע-נא, גורקי, יש כאן מורה אחד המבקש להכירך. אינו יוצא מפתח ביתו, חולה הוא. אולי תסור אתה אליו, – ניחא?

או:

– הנה, מורות מבקשות להמציא להן ספרים.

פעמים הייתי פוגש אצלו בבית את ה“מורה” הלזה: ברגיל היה המורה מסמיק מתוך הכרת מבוכתו, מצטמצם בקצה הכיסא, בורר לו בזיעת-אפיו מלים, שקוד לדבר חלקות ב“לשון לימודים”, או, נוהג מנהג חירות של אדם בישני כדי חולשת-הדעת, היה מתרכז כולו במשאלה אחת לא להיראות שוטה בעיני הסופר והיה מבריד על אנטון פאבלוביץ' ברד של שאלות, שספק אם עלו במוחו שעה קלה לפני כן.

אנטון פאבלוביץ' היה מקשיב קשב רב לדברים הכושלים; בעיניו העצובות היה מנצנץ חיוך, קמטי צדעיו הרעידו, ואז היה פותח בעצמו לדבר בקולו העמוק, הרך, העמום כמעט, דברים פשוטים, בהירים, הבאים מן החיים – דברים, שהיו כמו מַשרים בבת-אחת רוח-פשטות על איש-שיחו: זה היה חדל לטרוח להיראות פיקח, ומתוך כך היה נעשה מניה-וביה גם פיקח יותר, גם מעניין יותר…

זכורני: מורה אחד, גבהן, צנום-גו, פניו צהובות ורעבות וחוטם לו ארוך ומגובנן, המתעקל בארשת מילנכולית כלפי הסנטר, ישב מול אנטון פאבלוביץ', כשהוא מביט בו, לבלי נוע, בעיניו השחורות ומדבר קדורנית בקול הבאס שלו:

– מרשמי הוויה כאלה וכיוצא בהם במשך העונה הפידגוגית מתהוה ונוצר קונגלומאֶראַט פסיכי כזה, המדכא באופן אבסולוטי כל אפשרות של התייחסות אובייקטיבית אל העולם הסובב. מובן, אין העולם אלא דימוי שלנו עליו…

וכאן הפליג לתחום הפילוסופיה והתחיל צועד בתוכו כאותו שיכור על גבי הקרח…

– הגידה-נא – שאל צ’אֶכוב רכות, בקול נמוך – מי זה במחוז שלכם מכה ילדים?

המורה הרתיע מכסאו והניע ידיו בהתמרמרות:

– מה אתה סח! אני? מעולם! להכות?

והתנשף מתוך עלבון.

–אל-נא תתרגש – המשיך אנטון פאבלוביץ' בחיוך מרגיע – כלום בך אני מדבר? אך זכור אני – קראתי בעתונים – מישהו מכה, ובפירוש במחוז שלך…

המורה ישב, הספיג פניו המיוזעים, נאנח אנחת-רווחה, פתח ואמר בקול באס עמום:

– אמנם! אירע מקרה אחד. היה זה מאקארוב. יודע אתה – אין כל פליאה בכך. מעשה פראות, אך יש לו הסבר. נשוי הוא, אב לארבעה ילדים, האשה חולה, הוא עצמו – מוכה-שחפת, המשכורת – 20 רובל… ובית-הספר מרתף, ולמורה – חדר אחד בלבד… בתנאים כאלה – גם מלאך-אלוהים תייסר על לא עוול בכפיו, והתלמידים רחוקים מאוד מהיות מלאכים, בנאמנות!

ואדם זה, שאך עתה היה מהמם את צ’אֶכוב ללא רחם בעתרת מליצות המזומנות בידו, החל מדבר פתאום דברים פשוטים, – כשהוא מניע בזעם את חטמו המגובנן – דברים כבדים כאבנים, מפיץ אור בהיר על אמת החיים הארורה והאיומה, אמת חייו של הכפר הרוסי…

כשנפטר מעל בעל-הבית, נטל המורה בשתי ידיו את ידו הלא-גדולה, היבשה, דקת האצבעות, ניענע אותה ואמר:

– הלכתי אליך, כמי שהולך אל איש-הרשות – בחיל ומורא, התנפחתי כתרנגול-הודו, ביקשתי להראות לך, כי, במטותא, אף אני לא קוטל-קנים אני… והנה נפרד אני ממך – כהיפרד מעל אדם טוב, קרוב, המבין הכל. דבר גדול הוא – להבין הכל! תודתי לך! הולך אני. אשא עמי מחשבה טובה ונאה: אנשים בעלי שיעור-קומה הם פשוטים יותר, נוחים יותר להבין וקרובים בנפשם לאחד משלנו יותר מכל אותם נחותי-הדרגה, שבתוכם אנו יושבים. היה שלום! לעולם לא אשכחך…

אפו הרעיד פתאום, השפתים לבשו חיוך טוב, והוא הוסיף במפתיע:

– ולגופו של דבר: המנוּולים – אף הם אנשים אומללים הם – יקחם השד!

משיצא, הציץ אנטון פאבלוביץ' אחריו, הצטחק ואמר:

– בחור הגון… אך לא יאריך ימים בהוראה…

– משום מה?

– ירדו לחייו… יגרשו…

הירהר, והוסיף בקול נמוך ורך:

– האיש הישר ברוסיה הריהו – כמין מנקה-ארובות, שהאומנות מפחידות בו את התינוקות…

דומה עלי, כי כל אדם בחברתו של אנטון פאבלוביץ' היה חש בלי-משים רצון בקרבו להיות פשוט יותר, אמיתי יותר, להיות נאמן יותר עם עצמו. ולא אחת התבוננתי וראיתי, היאך שימטו בני-אדם מעל עצמם כל אותם הלבושים המנומרים של פראזות שאולות מן הספר, מלים שבאופנה וכל אותם גינדורים זולים, שאדם רוסי, המבקש להיראות כבן-אירופה, מקשט את עצמו בהם, כפרא-אדם המתקשט בצדפים ובשיני-דגים. אנטון פאבלוביץ' לא היה מחבב שיני דגים ונוצות של תרנגול. כל דבר צבעוני, קולני וזר, שאדם מלביש את עצמו בהם לשם “חשיבות יתירה”, הטיל בו מבוכה והשגחתי, כי כל אימת שראה לפניו אדם מקושט, תקף אותו חפץ עז לשחררו מיפעת-שוא טפלה ומעיקה זו, המסלפת את הדמות האמיתית ואת הנפש החיה של איש-שיחו. כל ימיו התפרנס א. צ’אֶכוב על האמצעים שבאו לו מנפשו הוא, לעולם היה נאמן עם עצמו, בן-חורין בפנימיותו ולעולם לא נתן דעתו לא לאשר שאלו אלו מאת אנטון צ’אֶכוב, ולא לאשר אחרים, גסים מהם, תבעו בפה מלא. הוא לא היה מחבב שיחות על נושאים “נשגבים” – אותן שיחות שהאדם הרוסי משעשע בהן את נפשו בהתלהבות, בשכחו כי מגוחך הדבר, ולא מחכמה יתירה, לדון על חליפות של קטיפה לעתיד לבוא, בעוד שבהוֹוה אין גם מכנסיים ראויים לשמם.

יפה-פשטות, אהב כל דבר פשוט, ממשי, כן, והיתה לו דרך משלו להביא בני אדם לידי פשטות.

פעם אחת ביקרו אצלו שלוש נשים לבושות-הדר; נכנסו – ומיד נתמלא כל חדרו מרישרוש שמלותיהן-משי ומריח בשמים חריף; ישבו בדרך-ארץ לפני בעל-הבית, משימות עצמן כאילו הפוליטיקה מעסיקה אותן ביותר, ו– פתחו ב“הצגת שאלות”:

– אנטון פאבלוביץ'! מה דעתך, במה עתידה להסתיים מלחמה זו?

אנטון פאבלוביץ' השתעל, הירהר, ובקול רך, בנעימה רצינית ובמאור-פנים השיב ואמר:

– מן הסתם – בשלום…

– אבל, כן. ודאי! – אך מי ינצח? היוונים או התורכים?

– דומה עלי – ינצח החזק…

– ומי, לדעתך, חזק יותר? שאלו הגברות בזו אחר זו.

– הללו, שמזונותיהם משובחים יותר והשכלתם מרובה…

– אח, מה שנונים הדברים! – קראה האחת.

– ואת מי אתה מחבב יותר – את היוונים או את התורכים? – שאלה חברתה.

אנטון פאבלוביץ' הסתכל בה במאור-פנים, והשיב בבת-צחוק ענווה, אדיבה:

– אני אוהב… מרמלדה, וגברתי – אוהבת?

– מאוד! – קראה הגברת בעירנות.

– ריחנית היא כל כך! – אישרה אחרת בכל כובד-הראש.

ושלוש הגברות פצו פיהן בשיח עירני, מגלות בקיאות רבה בשאלת המרמלדה וידיעה דקה בענין. היה גלוי לעין – דעתן נוחה מכך ששוב אין להן צורך לאַמץ את מחשבתן ולשים עצמן כמעונינות בלב שלם ביוונים ובתורכים, שלא הגו בהם כלל מעולם.

עם צאתן, הבטיחו לאנטוֹן פאבלוביץ' בעליצות:

– אנחנו נשלח לך מרמלדה!

– הפלאת בשיחה – העירותי לו לאחר שיצאו.

אנטון פאבלוביץ' צחק צחוק חרישי ואמר:

– מן הראוי שכל אדם ידבר בלשונו שלו…

פעם אחת מצאתי אצלו איש צעיר, יפהפה, סגנו של קטיגור. הוא עמד לפני צ’אֶכוב ודיבר ברהיטות כשהוא מטלטל ראשו המתולתל:

– בסיפורך “חורש-הרע” אתה, אנטון פּאבלוביץ', מציג לפני שאלה מורכבת ביותר. אם אני מניח, כי בלבו של דאֶניס גריגוריאֶב כבר נתון וקיים הרצון הרע הפועל מדעת, חייב אני, ללא הסתייגות, לכלוא את דאֶניס זה בבית-האסורים, כפי שמחייבת זאת טובת הציבור… אולם הוא פרא-אדם, לא השיג כלל את הפשע שבמעשהו, צר לי עליו! אולם אם אתייחס אליו כאל סובייקט שעשה מה שעשה שלא בתבונה ואכנע לרגש הרחמים – מה ערובה אני נותן לציבור כי דאֶניס זה לא יחזור ויפרק בורג בפסי הרכבת ולא יגרום תאונה? הנה השאלה! ואיך אנהג, איפוא?

הוא נשתתק; הפשיל גופו לאחוריו ונעץ מבט בוחן בפני אנטון פּאבלוביץ'. מעיל-השרד שלו היה חדש-חדש והכפתורים על חזהו הבריקו והפיקו אותו בטחון-עצמי ואותה קהות אשר לעינים הקטנות בפרצופון הצחצח של דורש-משפט צעיר זה.

– לו אני שופט – אמר אנטון פאבלוביץ' בכובד-ראש – הייתי מזכּה את דאֶניס…

– על יסוד מה?

– הייתי אומר לו: אתה, דאֶניס, עדיין לא בגרת כדי טיפוס של עבריין-מדעת, צא, איפוא – והתבגר! –

איש-המשפט ענה בצחוק, אך מיד לבש רצינות חגיגית והמשיך:

– לא, אנטון פאבלוביץ' נכבדי – השאלה שהעלית אין לפתרה אלא לטובת הציבור, אשר על בטחון חייו וקנינו קרוי אני לשמור. דאֶניס – פרא-אדם, אמנם כן. אך הוא פושע – זאת האמת לאמיתה!

– מוצא אתה ענין בגראמופון? – שאל פתאום אנטון פאבלוביץ' ברוח נוחה.

– אה, כן! מאוד! המצאה נפלאה – קרא הצעיר בהתעוררות.

– ואני איני סובל גראמופונים – הודה אנטון פאבלוביץ' נוגות.

– משום מה?

– הן הם מדברים ומזמרים בלי להרגיש דבר. והכל מעשה-קריקטורה, ללא רוח-חיים… ואין אתה שולח ידך בצילום?

נתברר כי איש-המשפט הוא חסיד נלהב של הצילום; מיד עמד לדבר על כך בהתלהבות, בלי לתת עוד דעתו על הגראמופונים, אף על פי שהיה דומה כל כך לאותה “המצאה נפלאה”, כפי שהבחין צ’אֶכוב יפה ובדקות. שוב ראיתי כיצד הציץ פתאום אדם חי מתוך מעיל השרד, אדם מבדח למדי, שלפי שעה הרגיש עצמו בחיים כגור-כלב בשעת-ציד.

לאחר שליווה אנטון פאבלוביץ' את הצעיר, אמר קדורנית:

– הנה אבעבועות פורחות שכאלה… על תושבתו של בית-הדין, מנצחים על גורלם של בני-אדם…

החריש והוסיף:

הקטיגורים מחבבים מאוד לדוג דגים. ביחוד – פיסקונים¹!

הוא ניחן באמנות למצוא את התיפלות באשר היא שם ולהבליטה – אמנות שלא ניתנה אלא לאדם שתביעות נעלות לו מן החיים, ואשר נובעת מתוך הרצון הלוהט לראות את האנשים פּשוטים, יפים והרמוניים. התיפלות מצאה בו תמיד דיין מחמיר ואכזר.

מישהו סח פעם במעמדו, כי המו"ל של כתב-עת פופולרי – אדם שפיו לא פסק מלמלל על אהבה ורחמים בין אדם לחברו – עלב על לא דבר מבקר-כרטיסים ברכבת וכי אדם זה נוהג בכלל גסות יתירה באנשים התלויים בו.

– אלא מה! – אמר אנטון פּאבלוביץ', בגיחוך קודר – הלא אריסטוקראט הוא, משכיל הוא… בסמינריון-לכמורה למד! אבא שלו כרך הטנאות לרגליו, ואילו הוא נועל נעלי-לכה.

ובנעימת המלים היה משהו שעשה מיד את “האריסטוקראט” הזה לדמות אפסית, מגוחכת.

– אדם מוכשר מאוד! חיווה דעתו על אחד העתונאים – כותב הוא תמיד ברוח אצילית כל-כך, הומאנית… לימונדית… את אשתו מכנה הוא באזני הבריות פתיה… חדר המשרתות שבביתו טחוב, והחדרניות שלו לוקות תמיד ברבמאטיזם..

– מה בעיניך, אנטון פאבלוביץ', פלוני אלמוני?

– כן… טוב מאוד. אדם נעים – מסכים אנטון פאבלוביץ' אגב שיעול, – הכל הוא יודע, מרבה בקריאה. שלושה ספרים משלי בילה. דעתו פזורה עליו, היום יגיד לך כי אדם נפלא אתה, ולמחרת ישׂיח למישהו, כי גנבת מבעל-אהובתך גרבי-משי שחורים עם קוים כחולים.

מישהו התאונן בפניו על הכובד והשעמום שבמדורות ה“רציניים” בז’ורנאלים העבים.

– ואתה אל תקרא את המאמרים הללו – השיא אנטון פאבלוביץ' עצה נאמנה. – אין זו ספרות של ידידים. ספרות של ריעים. מחברים אותה האדונים אדמוני, שחורי ולבני… אחד מהם מחבר מאמר, השני חולק עליו, ובא השלישי ומיישב את הניגודים שבין השנים. משל, משחקים הם בקלפים בינם ולבין עצמם. ומה צורך לו לקורא בכל אלה – שאלה זו לא ישאל איש מהם את עצמו.

יום אחד באה אליו איזו גברת עבה, בריאה, יפה, לבושה-הדר ופתחה לדבר “נוסח צ’אֶכוב”:

– משעממים החיים אנטון פאבלוביץ'! הכל אפור כל-כך – הבריות, השמים, הים, אף הפרחים, נדמה לי, אפורים הם… ואין הלב שואל דבר… והנפש במיצר… כמין מחלה היא.

– מחלה היא! – אמר אנטון פאבלוביץ' כמשוכנע – מחלה היא, ברומית תכונה Morbus Medumalis.²

לאשרה של הגברת לא שמעה, כנראה רומית, ואולי גם העמידה פנים כי אינה שומעת.

– משולים המבקרים ליתושים, המפריעים לסוסים בחרישת האדמה – היה אומר כשהוא מצטחק בת-צחוקו הפיקחית, – הסוס עובד, כל שריריו מתוחים, כמיתרי הקונטראבּאס, והנה בא יתוש ומתיישב לו על עכוזו של זה, מדגדג אותו ומזמזם. יש צורך להניד את הגוף ולהניע זנב. על מה מזמזם הוא? ספק אם הוא עצמו יודע על מה… פשוט, אופי טרחן לו, מבקש להתבלט והרי הוא מכריז ואומר: אף אני חי עלי אדמות! עיניכם הרואות – אף לזמזם יודע אני, על הכל יודע אני לזמזם! זה עשרים וחמש שנה שאני קורא דברי-ביקורת על הסיפורים שלי – ואיני זוכר אף הערה אחת של ערך, אף עצה טובה אחת לא שמעתי. רק פעם אחת עשה עלי סקאיבצ’אֶבסקי³ רושם. הוא כתב כי עתיד אני להסתלק מן העולם בגילופין מאחרי הגדר…

ליגלוג דק היה מתרשף תמיד רכות בעיניו האפורות, העצובות, אך פעמים נעשו עינים אלו צוננות, חדות, ניקשות; ברגעים כאלה היה קולו הנפשי, הגמיש פועם ביתר תוקף, ואז נדמה היה לי כי אדם זה צנוע ורך, יעמוד – אם יהיה צורך בכך – בתקיפות ובעוז בפני כוח עוין לו, ולא יירתע מפניו.

אך עתים נדמה היה לי, כי ביחסו לבריות קיננה הרגשה של איזה חוסר תקוה, הקרוב ליאוש חרישי, קר.

– בריה מוזרה הוא האדם הרוסי! – אמר לי פעם אחת – משול הוא לכברה: שום דבר אינו נאחז בו. בימי עלומיו ימלא נפשו מכל הבא לידו, ומשמגיע לשנת השלושים – משתייר על קרקעיתו איזה מישקע אפור. כדי לחיות חיים נאים, אנושיים – הרי צריך לעבוד! לעבוד באהבה, באמונה. ואצלנו אין יודעים זאת. אדריכל, משבנה שנים-שלושה בתים מהוגנים – הרי הוא שוקע במישחק הקלפים, משחק כל ימיו או שהוא מבלה מאחורי-הקלעים של התיאטרון. רופא, אם פרקטיקה לו, יחדל לעקוב אחרי המדע, אינו קורא דבר, פרט ל“חדשות הטיראפּיה”, ומשמגיע לגיל הארבעים הרי הוא בטוח בלב תמים כי כל המחלות מקור אחד להן: ההצטננות. לא פגשתי עדיין אף פקיד אחד שיבין אף במקצת את ערך עבודתו: כרגיל יושב הוא בעיר-הבירה או בעיר-הפלך, מחבר ניירות ומשגרם לעיר-השדה, לזמיאֶב או לסמורגון⁴ על מנת שיוציאו שם את הדברים לפועל. ואלו ממי ישללו ניירות אלו חופש התנועה בזמיאֶב או בסמורגון – על כך נותן אותו פקיד את דעתו לא יותר משמהרהר הכופר על יסורי-גיהינום. עורך-דין, משקנה לו שם בהגנה מוצלחת, חדל לדאוג להגנת האמת ומגן רק על זכות הקנין הפרטי, משתתף בהתחרויות של מירוצי-סוסים, אוכל שבלוּלים ומעמיד פנים כמומחה דק בכל האמנויות. שחקן, כיוון ששיחק בטעם כלשהו בשנים-שלושה תפקידים, שוב אינו שוקד ללמוד תפקידו, והריהו חובש צילינדר לראשו ומדמה כי גאון הוא. כל רוסיה כולה – ארץ של מיני אנשים חמדנים ועצלנים: מרבים הם באכילה ובשתיה עד כדי אימה, מחבבים שינה ביום ונוחרים בשנתם. נשים יקחו להם למען הסדר בבית, ולוקחים להם מאהבות כדי להעלות כבודם בחברה. פסיכולוגיה של כלבים להם: כשמכים אותם – ייבבו חרש ובאו במלונותיהם; כשמלטפים אותם – יתפרקדו על גבם, כפותיהם למעלה ומכשכשים בזנבותיהם…

בוז עגום וצונן עלה מתוך דבריו, אך גם בבוזו היה מיצר, ואם יש שהיית מגדף את מישהו במעמדו, היה אנטון פאבלוביץ' מתעורר מיד ומהפּך בזכותו:

– בכן, מה הענין הזה לך? הן זקן האיש, בן שבעים.

או:

– הן עדיין צעיר האיש, והכל רק מתוך איוולת…

וכשהיה מדבר כך – לא ראיתי בפניו כל אות של זלזול…

כשאדם נער אין התיפלות נחשבת בעיניו, ואין היא אלא מבדחת את דעתו, אך קמעה-קמעה היא אופפת את האדם, מספּיגה את ערפּילה האפור למוחו ולדמו, כרעל וכקיטרון, והאדם לובש צורה של שלט ישן, שהחלודה אכלה בו: לכאורה, משהו מתואר עליו, ואולם מה? – אין להבחין.

אנטון צ’אֶכוב ידע עוד בסיפּוריו הראשונים לגלות בים העכור של התיפלות את מהתלותיה הקודרות-הטראגיות; דיה קריאה של עיון בסיפוריו ההומוריסטיים כדי להיווכח, מה רבה הרעה והתועבה שראה המחבר – מבעד למלים ולמעמדים המבדחים את הדעת – ראה בצער והעלים בביישנות.

היתה בו איזו צניעות שבתומת-הנפש, הוא לא התיר לעצמו להגיד לבריות בקול רם ובגלוי:

– בבקשה מכם. הלא תהיו סוף סוף… מהוגנים יותר! – בקווֹתו לשוא כי יעמדו מאליהם על הצורך ההכרחי להם להיות מהוגנים. מתוך ששנא כל קלוקל ופיגול, תיאר את תועבות החיים בלשון משורר נאצלת, בגיחוך ענוג של הומוריסט, ובשל הצורה היפה של סיפוריו משגיחים אך במעט במשמעותם הפּנימית הרצופה כולה תוכחה מרה.

הקהל הנכבד צוחק בקראו את “בת אַלביון” – וספק אם הוא רואה בסיפור זה את התעללותו הנמבזה של “פריץ” שבע, באדם גלמוד הזר לכל איש ולכל דבר. וכן בכל סיפור מסיפוריו ההומוריסטיים של אנטון פאבלוביץ' שומע אני אנחה חרישית ועמוקה היוצאת מלב טהור ואנושי לאמיתו, אנחת אין-תקוה של השתתפות בצער בני-אדם שאינם יודעים לכבד את מעלתם האנושית, נכנעים ללא התנגדות לפני חזקת-היד הגסה וחיים חיי עבדות ללא אמונה בכל דבר שהוא, פרט בהכרח ללעוט יום-יום חמיצה שמנה ככל האפשר, ואינם מרגישים דבר מחוץ לפחד מפני מישהו תקיף ונבל, שמא יקום ויכה בהם.

איש לא הבין בבהירות ובדקות זו של אנטון צ’אֶכוב את הטראגיות של הקטנות שבחיים, איש לפניו לא ידע לתאר תיאור נאמן כל כך, ללא רחמים, תמונה מדאבת ומביישת זו של חייהם בתוך התוהו-ובוהו העכור של החולין הבעל-ביתיים.

אויבו בנפש היתה התיפלות, כל ימיו שרה עמה, הלעיג עליה ותיארה בחריפות ובקור-רוח; הצליח לגלות את העובש אף במקום שבסקירת-עין ראשונה נדמה היה כי הכל עשוי כשורה, יפה, נוח, אפילו מבריק.. והתיפלות נקמה בו את נקמתה על ידי תעלול מגונה שהובילה את גוויתו – גווית משורר – בתוך קרון המיועד להובלת שבלולים.

כתם ירוק-מרופש זה, קרון-רכבת זה, דומה עלי כחיוך-של-לעג עצום של התיפלות, החוגגת את נצחונה על אויבה המיוגע, וכל אותם ה“זכרונות” המרובים – כיגון-צבועים, שמאחריו אני מרגיש את הנשימה הצוננת, המצחנת של אותה תיפלות עצמה, שבסתר-לבה היא מרוצה במות אויבה.

שעה שאתה קורא את סיפוריו של אנטון צ’אֶכוב, מרגיש אתה את עצמך כביום נוגה של שלהי-סתיו, כשהאויר שקוף כל-כך ומסתמנים בו בבליטות אילנות חשופים, בתים צפופים, אנשים אפרוריים. הכל תמוה כל-כך, בודד, שרוי בלי תנועה וחדל-אונים. המרחקים הכחולים שעמקו – שוממים, מתלכדים עם השמים החיוורים, ונושפים קרה עגומה לארץ, המכוסה רפש קופא. רוחו של המחבר, כחמה של סתיו, זורעת אור בבהירות אכזרית על דרכים משובשות, רחובות נפתלים, בתים מצופפים ומזוהמים, שבתוכם נחנקים בשיעמום ובעצלות, אנשים קטנים ועלובים, הממלאים את חלל-הבית בטירדה חסרת-שחר, מנומנמת-למחצה. הנה מתרוצצת אילך ואילך בחרדה, כעכבר אפור, “חמודונת”⁵ – אשה חביבה וכנועה, היודעת לאהוב אהבה של עבדות, אהבה רבה כל-כך. אפשר לסטור על לחיה – והיא לא תעז גם לגנוח בקול, שפחה שפלת-ברך. בשורה אחת עמה עומדת נוגה אולגה מ“שלוש אחיות”: אף היא אוהבת אהבה רבה, אך משתעבדת בלי טרוניא לקפּריסות של אשת אחיה העצלן, אשה פרוצה וקלוקלת; לעיניה נשברים והולכים חיי אחיותיה, והיא בוכה ואינה יכולה לעזור לאיש במאומה, ואף מלה אחת חיה ותקיפה של מחאה כלפי התיפלות אין בלבה.

הנה לפנינו ראַנייבסקאיה שופעת הדמעות ועמה כל השאר, בעלי “גן הדובדבנים” לשעבר – אנוכיים כמו ילדים ורפופים כזקנים. הם איחרו למות והרי הם רוטנים בלי לראות שום דבר מסביבם, בלי להבין דבר – טפילים, שאין בהם כוח לשוב ולהיצמד לחיים. הסטודנט העלוב טרופימוב מדבר גבוהה על הצורך לעבוד – והוא עצמו מהלך בטל, מפיג שממונו בהתעללות נואלת בוואריה, העמלה בלי הרף לרווחתם של הולכי-בטל.

וואֶרשינין חולם חלום חיים טובים בעוד שלוש מאות שנה, אך הוא חי בלי לשים לב כלל, כי הכל על סביבותיו מתפורר והולך, כי לעיניו ממש מוכן סוליוני, מרוב שיעמום ומאיוולת, לרצוח נפש את הבאַרון טוזנבּאַך העלוב.

לפני עינינו עוברת שורה ארוכה של גברים ונשים, עבדי אהבתם, איוולתם ועצלותם, להיטותם אחרי תענוגות-העולם; צועדים עבדי הפחד האפל מפני החיים, צועדים הם במבוכה עגומה וממלאים חלל החיים בדיבורים מחוסרי שחר על העתיד, בהרגישם כי בהווה – אין להם מקום.

יש שמתוך המון אפור זה עולה ובוקע קול יריה – איוואנוב או טראֶפּלאֶב הבינו, מה עליהם לעשות – ויצאו מן העולם.

רבים מהם יודעים יפה לחלום כמה טובים יהיו החיים בעוד מאתיים שנה, ועל לב איש מהם לא תעלה שאלה פשוטה: אבל מי יעשה אותם, את החיים, טובים, אם אנחנו רק נשגה בהזיות בלבד?

על פני המון אפור זה, המשעמם וחסר-האונים, חלף אדם גדול, חכם, קשוב לכל, הסתכל בהם, בתושבים משעממים אלה של מולדתו, ובעצב-נואשים בפניו ובלבו, בחיוך נוגה, ובנעימה של נזיפה רכה אך עמוקה, אמר להם בקול יפה ונאמן:

– עלובים חייכם, רבותי!

זה היום החמישי שמידת חומי גבוהה, ולשכב אין חשק. גשם פיני אפרורי מרסס את האדמה באבק-לחלוחית. במצודת אינו רועמים תותחים – יריות-טיווח הן. בלילות מלחכת לשון-הזרקור הארוכה את העננים – מראה מבחיל, לפי שאינו נותן להסיח את הדעת ממדוחי-השטן – מן המלחמה.

קראתי את צ’אֶכוב. לולא מת לפני עשר שנים, היתה ודאי המלחמה ממיתה אותו, לאחר שהיתה מרעילה אותו תחילה בשנאה לבריות. זכרתי את לוויתו.

ארונו של הסופר, שמוסקבה “אהבתו אהבה ענוגה כל-כך”, הובא באיזה קרון ירוק, שעל דלתותיו היתה כתובת באותיות גדולות: “מיוחד לשבלוּלים”. חלק מהקהל המועט שהתכנס בתחנת הרכבת להקביל את ארונו של הסופר, הלך אחרי ארונו של הגנרל קאֶלאֶר שהובא ממאנג’וריה, ותמה מאוד שאת צ’אֶכוב מלווים לבית-עולמו בתזמורת צבאית. משעמדו על הטעות, נמצאו אנשים מבודחים שהחלו לחייך ולגחך. אחרי ארונו של צ’אֶכוב הלכו כמאה איש, לא יותר; זכורים לי יפה שני עורכי-דין, שניהם נעולים נעלים חדשות וענודים עניבות צבעוניות – חתנים ממש. בלכתי מאחריהם שמעתי אחד מהם, וו. א. מאקלאקוב⁶, מספר בשכלם של כלבים, והשני, בלתי-מודע לי, שיבח את נוחיות הקיטנה שלו ואת יפי הנוף בסביבתה. ואיזו גברת בשמלה מצבע הלילך היתה צועדת מתחת למטריה-של-תחרים והיתה טוענת אל זקן אחד, שמשקפי-קרן לו:

– אח, חביב היה להפליא ושנון כל-כך…

הזקן היה מכעכע בארשת אי-אימון. היום היה חם, מעלה אבק. לפני התהלוכה רכב דרך גדלות קצין-משטרה כרסני על גבי סוסה לבנה שמנה. בכל זה ועוד בדברים רבים אחרים היתה תיפלות אכזריה ולא הלמו את זכר האמן הגדול ודק-הטעם.

באחד ממכתביו אל א. ס. סוּבוֹרין⁷ הזקן כתב צ’אֶכוב:

“אין לך דבר משעמם כל-כך ולא-פיוטי, אם ניתן לומר כך, כמלחמה הפרוזאית על הקיום, הנוטלת מן האדם את שמחת החיים ומביאה אותו לידי אפאטיה”.

במלים אלו בא לכלל מבע הלך-רוח רוסי במאוד, שאינו אופייני בדרך כלל, לפי דעתי, לא. פּ. – ברוסיה, שהכל מצוי בה בשפע, אך אנשיה חסרים את האהבה לעבודה – מחשבה זו מחשבת-רבים היא. הרוסי מתפעל למרץ, אך מעטה אמונתו בו. סופר בעל הלך-רוח אקטיבי – כגון: ג’אֶק לונדון⁸ – אי אפשר לו שיקום ברוסיה. אעפ"י שרבים להוטים אצלנו אחרי ספריו של ג’אֶק לונדון, איני רואה אותם מעוררים את רצונו של האיש הרוסי למעשה, הם מגרים רק את דמיונו. ואולם צ’אֶכוב אינו רוסי כל כך מבחינה זו. עוד באביב ימיו נגולה לעיניו “מלחמה הקיום” בצורתה העגומה, האפורה של דאגות יום-יום זוטות לפת הלחם לא בשביל עצמו בלבד – לפת הלחם הגדולה. לדאגות אין-שמחות אלו מסר את כל כוחות עלומיו, ואין אלא להשתומם היאך עלה בידו לקיים את ההומור שלו ולשמור עליו. הוא ראה את החיים כשאיפה משעממת של בני-האדם לשובע, למנוחה; הדרמות והטרגדיות הגדולות שלהם נתעלמו מעיניו מתחת לשכבה עבה של חולין. ורק משנשתחרר קמעה מן הדאגה לראות אנשים שבעים מסביב לו, הציץ בעין פקוחה לתוך תוכן של הדרמות הללו.

לא ראיתי אדם שיחוש, באופן מעמיק ומקיף, בערך העבודה כיסוד לכל תרבות, כמו שחש בכך א. פּ. דבר זה בא אצלו לידי ביטוי בכל הפּרטים הקטנים של הליכות הבית, בבחירת חפצים ובאהבה הנאצלה לכלים, שאין עמה כל שאיפה לאגירתם, אך אינה פוסקת מלהתענג עליהם כעל פרי יצירתה של הרוח האנושית. הוא אהב לעסוק בבנייה, לגדל גנים, לפאר את האדמה, הוא חש בשירת העבודה. באיזו חרדה נוגעת עד הלב התבונן לצמיחתם של עצי הפּרי ושיחי-הנוי שנטע בגנו! תוך כדי טירחותיו בבנין ביתו באַאוּטקה אמר:

– אילו כל אדם היה עושה בחלקתו כל אשר בידו לעשות, מה נאה היתה אדמתנו!

כשעלה במחשבתי לכתוב את המחזה “וואסקה בוסלאיאֶב”⁹ קראתי לפניו את המונולוג המתרברב של וואסקה:

אח, כוח מי יתן לי, רוח ועצמה!

בנשימתי החמה – שלגים יפשירו,

סביב הארץ אהלך, אחרוש אותה כולה,

עידן אהלך, בונה ערים,

כנסיות מקים, וגנים מגנן!

אפאר את הארץ כפאר נערה,

אחבק אותה – כחבוק את כלתי,

מרים אותה ומאמצה אל לבי,

מנַשאה לפני רבון-העולמים:

– הביטה-נא וראה, רבוני, ארץ זו –

כמה פיארוה ידי וואסקה!

אתה כאבן זרקתה בחלל השמים –

ואני הפכתיה אבן-חן יקרה!

הבט-נא, רבוני, ויעלוז לבך –

הנה היא יוקדת, הירוקה, בחמה!

נותן הייתי אותה לך דורון –

אך צר לי מתתה: יקרה היא עלי!

המונולוג מצא חן בעיני צ’אֶכוב, הוא כיעכע נרגש, פנה ואמר אלי ואל הדוקטור א. נ. אלאֶכסין:

– זה טוב… אמיתי מאוד, אנושי!… בכך אמנם “מהות הפילוסופיה כולה”. האדם עשה את הארץ לשבת, עשה אותה נוחה בשבילו! ניענע ראשו בעקשנות וחזר ואמר:

– עשה יעשה!

ביקש ממני לקרוא שנית את דברי התפארותו של וואסקה. הקשיב כשהוא נשקף בעד החלון, והשיא עצה:

– שתי השורות האחרונות – אין צורך בהן. מעשה קונדס. טפל…

על עבודתו הספרותית המעיט לדבר, ובלי חפץ; נוטה אני לומר: בצניעות דיבר, ואולי באותה הזהירות שנהג בה מדי דברו בלאֶב טולסטוי. ורק לעתים רחוקות, בשעה בדוחה, היה מספּר בגיחוך על איזה נושא – הומוריסטי תמיד.

– יודע אתה, אכתוב על מורה. אתיאסטית היא, מעריצה את דאַרווין¹⁰, בטוחה כי הכרח הוא להילחם בדעות קדומות ובאמונות טפלות של המון העם, והיא עצמה קמה בחצות הלילה ומבשלת בבית-המרחץ חתול שחור, כדי לזכות ב“עצם החזה” שלו – עצם זו שקונה את לב הגבר בעוררה בו את האהבה – יש מין עצם קטנה כזו…

על המחזות שלו דיבר כעל “עליזים” ונדמה כי בטוח היה, כי אמנם כותב הוא “מחזות משעשעים”. נראה כי מתוך דבריו שלו היה סאווא מורוזוב טוען בעקשנות:

– את מחזותיו של צ’אֶכוב מן הראוי להעלות על הבמה כקומדיות ליריות.

אך בדרך כלל התייחס אל הספרות בתשומת-לב ערה, ונגע עד הלב ביותר יחסו ל“פרחי הסופרים”. באורך-רוח מפליא היה קורא המון כתבי-היד של ב. לאזאראֶבסקי¹¹, נ. אוליגאֶר¹² ורבים אחרים.

– צריכים אנחנו הרבה יותר סופרים – היה אומר. – הספרות היא עדיין בגדר חידוש בהווי-חיינו וענין ל“יחידי סגולה” בלבד. בנורבגיה אתה מוצא סופר אחד לכל מאתים עשרים ושישה איש, ואילו אצלנו – אחד למיליון…

מחלתו הילכה לפעמים עליו מצב-רוח של מרה-שחורה ואף של שנאת-הבריות. בימים כאלה היה קאפּריסי במשפטיו וקשה ביחסיו לאנשים.

יום אחד, כשהיה שוכב על הספה ומשחק במדחום שבידו, אמר לי אגב שיעול יבש:

– לחיות כדי למות אין זה משעשע בכלל, ואולם לחיות מתוך ידיעה כי תמות בטרם עת – איוולת גמורה היא.

פעם אחרת, בשבתו ליד החלון הפתוח ובהשקיפו למרחק, אל הים, פתח במפתיע ואמר ברוגזה:

– הרגל הוא בידינו לחיות בתקוה למזג-אויר נוח, ליבול אדמה, לרומן נעים, בתקוה להעשיר או לזכות במשרת ראש-משטרה, ואילו בתקוה להחכים – אין אני מבחין כלל אצל בני-האדם. סבורים אנחנו, מלך חדש ישב לכסא – ויוטב לנו, ובעוד מאתיים שנה יוטב עוד יותר, ואיש אינו טורח לעשות כי “טוב” זה יתחיל ממחר. בכלל – החיים נעשים מיום ליום מורכבים יותר, והם נעים מאליהם למקום-שהוא, ואילו האנשים הולכים ומיטפּשים, והולך ורב מספר האנשים הנשארים בצידי החיים.

הירהר, והוסיף כשהוא מקמט את מצחו:

– כאותם בעלי-מום בתהלוכה כנסייתית.

רופא היה וחליו של רופא קשה מחליו של חולה רגיל; החולה חש במכאוביו, ואילו הרופא יודע, נוסף לכך, גם משהו היאך נחרב והולך האורגניזם שלו. כאן לפנינו מקרה אחד מאותם המקרים, שבהם הדעת נראית כמקרבת את המוות…

יפות היו עיניו שעה שצחק – איזו חביבות נשית להן ורוך מעונג. ואף צחוקו, ללא קול כמעט, היה לו חן מיוחד. בצחקו – מתענג היה על צחוקו, צוהל; איני יודע מי עוד כמוהו מסוגל היה לצחוק כך – הייתי אומר – צחוק “רוחני”.

בדיחות של גסות לא בידחו את דעתו מעולם.

אגב צחוק חביב ונלבב זה, סח לי פעם:

– יודע אתה על שום מה נפתל כל-כך טולסטוי ביחסו אליך? – מקנא הוא, חושש הוא שסולאֶרז’יצקי אוהב אותך יותר מאשר אותו. כן, כן. אתמול אמר לי: איני יכול להתייחס לגורקי יחס של כנות, בעצמי איני יודע על שום מה, אך איני יכול. גם לא ניחא לי שסולאֶרז’יצקי מתגורר אצלו. דבר זה יש בו כדי להזיק לסולאֶר. גורקי – אדם רע הוא. משול הוא ל“סמינריסט¹³”, שעשוהו לנזיר בעל-כרחו ועוררו בכך חמתו על הכל. נשמה לו של אחד מרגל: בא ממרחק לארץ כנען זרה לו. הכל יתור, בכל יתן עין, ועל הכל יודיע לאלהיו הנעלם. ואלהיו נעווה הוא, כמין רוח-היער או רוח-המים של נשי-כפר.

ובספרו זאת צחק צ’אֶכוב עד לידי דמעות, מחה דמעותיו והמשיך:

– אני טוען: גורקי טוב הוא. והוא: לאו, לאו, יודע אני. חוטם לו של בר-אוז; חטמים כאלה אתה מוצא רק אצל אנשים רעים ואומללים. והנשים אינן אוהבות אותו, והן מחוננות, כמוהן ככלבים, בחוש לאנשים טובים. הנה סולאֶר – הוא באמת ניחן בסגולה יקרת-הערך של אהבת-הבריות, ללא פנייה. בנידון זה – גאון הוא. היודע לאהוב – משמע: יידע הכל.

משנח צ’אֶכוב מעט, חזר ואמר:

– כן, מקנא הזקן… אדם מפליא עד מאוד!..

בטולסטוי מדבר היה תמיד כשחיוך מיוחד במינו מהבהב בעיניו, חיוך ענוג ונבוך, שלא ניתן כמעט להיתפס, ובהנמכת הקול, כמי שמדבר בפלאי, מדומדם, המחייב לבור מלים זהירות, רכות.

לא אחת קבל על כך, שאין לו לטולסטוי אֶקרמן¹⁴ שלו, אדם שיהא שוקד לרשום את הרעיונות השנונים, המפתיעים, הסותרים לפעמים זה את זה, של החכם הישיש.

– מן הראוי היה שאתה תעסוק בכך – דיבר על לב סולאֶרז’יצקי – טולסטוי אוהב אותך כל-כך. מיטיב ומרבה לשוחח אתך.

ועל סולאֶר אמר לי צ’אֶכוב:

– זהו – ילד חכם…

ויפה אמר.

פעם אחת התפעל טולסטוי בנוכחותי מסיפור אחד של צ’אֶכוב, כמדומה – מ“חמודונת”. וכך אמר:

– הרי זה – כתחרים סרוגים בידי נערה תמה; היה היו לפנים נערות כאלו, “סורגות תחרים”, שאת כל חייהן, כל חלומותיהן על האושר שיקעו ברקמה. על אהוב נפשן חלמו בציורי-הרקמה, את כל אהבתן המעורפלת, הזכה שיזרו בתחרתן. – טולסטוי סבר מתוך התרגשות רבה, ודמעות בעיניו. וצ’אֶכוב, שמידת חומו היתה גבוהה באותו יום, ישב וכתמי אודם עולים בלחייו, והיה מרכין ראשו ומנגב בשקדנות את הפּאֶנסנה. שעה ארוכה שתק, ולבסוף נאנח ואמר חרש ובמבוכה:

– שם – טעויות-דפוס…

הרבה אפשר לכתוב על צ’אֶכוב, אך מן ההכרח לכתוב עליו כתיבה בהירה ודקה, וזו לא בידי היא! ראוי היה שיכתבו עליו בסגנון ה“ערבה” שלו – סיפור ריחני זה, קל, מהורהר כל-כך, ועצוב, רוסי כל-כך. סיפור שמספר אדם לנפשו.

וטוב להעלות אדם כזה בזכרונך. מיד שבה הרוח הרעננה לחייך, שב אליהם טעמם קצת.

האדם – צירו של עולם הוא.

ואם תאמר: ומומיו, וחסרונותיו?

כולנו רעבים אנו לאהבת האדם, ואם רעב אתה אף הפת החרבה – ערבה.