פרישווין, מיכאיל, נולד 1862. מספר רוסי, מצטיין בתיאורי טבע ובעלי-חיים.

* * * *

אין זו מלאכה קלה לכתוב עליך, מיכאיל מיכאילוביץ', שכן מן הראוי שתהא זו כתיבת-אמנים ככתיבתך אתה, ודבר זה, יודע אני, לא יעלה בידי.

הדבר גם מוּקשה במקצת, שמ. גורקי בא לכתוב מעין מאמר מסביר ליצירותיו של פּרישווין, אמן מקורי ביותר שזה לו חצי יובל שנים כמעט שהוא מיטיב לעשות בספרות הרוסית. כביכול, חושד אני את הקוראים בבערות, באי-יכולת להבין.

לא ניחא לי לכתוב עליך גם מטעם זה, שאם אמנם הקדמתיך בפעולה הספרותית, הרי למדתי הרבה, כקורא קשוּב, מספריך. ואל תאמר בלבך, כי אמרתי זאת מתוך אדיבות או מתוך “ענווה כוזבת”. לא, אמת לאמיתה היא – למדתי. עד היום לומד אני, ולא רק ממך, האמן המושלם, כי-אם גם מסופרים צעירים ממני בשלושים שנה וחמש שנים, גם מאלה שאך עתה החלו לעבוד, אשר מתת-כשרונם אינה שווה בשווה עם יכולתם, אלא שקולותיהם מהלכים בנוסח חדש חזקים ורעננים.

ולומד אני לא רק משום ש“לעולם לא יאמר אדם: איחרתי מללמוד” אלא גם משום שטבעי לו לאדם ללמוד, ויפה לו בכך. וראשית-כל, כמובן, משום שאין אמן יכול ללמוד את מלאכת-האמנות אלא אצל אמן.

ראשית-לקח ממך, מ. מ., למדתי בימי “הערבי השחור”, ימי “כיכר הלחם”, ו“ארץ הצפרים לא ידעו פחד” וכולי. אתה קנית את לבי בלשון הרוסית, התמה והזכה ביותר, אשר בספריך, וביכולת המושלמת לשווֹת ע"י צירופים גמישים של מלים פשוטות מוּחשות גופנית כמעט לכל מה שאתה מתאר. לא הרבה סופרים אצלנו חוננו יכולת זו בשלמות כזו ובכוח כזה כמוך.

אולם משהעמקתי קרוא בספריך מצאתי בהם עוד מעלה רבת-ערך יותר והיא כולה שלך: אין אני מוצא אותה אצל שום אמן רוסי אחר.

רבים אצלנו ידעו ויודעים להפליא לצייר נוף במלים. די להזכיר את אי. ס. טורגאֶניאב, את “מפינקסו של איש-ציד” לאַקסאַקוב¹, את התמונות המרהיבות של לאֶב טולסטוי. א. פ. צ’אֶכוב דומה ריקם את ה“ערבה” שלו בחרוזי-צבעונין ממשׁ. שעה שסאֶרגייאֶב-צאֶנסקי מתאר את נופה של קרים דומה עליך, שהוא מנגן את שוֹפּאֶן ²עלי חליל. ויש עוד מעשי מלאכת-מחשבת רבה, דברים נוגעים אל הלב ואפילו כבירים בתיאורי הנוף של אמני המלה שלנו.

זמן רב מאוד מתפעל הייתי משירי ההלל הליריים לטבע, אולם ברבות השנים התחילו הימנונות אלו לעורר בי רגש של תהייה ואף של מחאה. נדמה היה לי עתה, כי לשון-קסמים זו שמדברים בה על “יפי-הטבע” צפוּן בה נסיון בלתי-מוּדע להערים על אותו חי טורף, אוילי ונורא, לויתן שמו, המטיל ללא טעם ותכלית ביצים חיות, המוני המונים, והוא גם זולל אותן ללא טעם ותכלית. יש כאן משהו משום התבזות האדם בפני אי-אלו חידות, שלא פתרן עדיין. ויש משהו “קמאי ואטאוויסטי” בכריעת ברך זו של האדם לפני יפי הטבע, יופי שהוא עצמו, בכוח דמיונו, הכניס ומכניס לתוכו.

הרי אין יופי במדבר – היופי הוא בנשמתו של הערבי, אין יופי בנוף הקודר של פינלאנד – הפיני הוא שדמיין אותו ואָצל אותו לארצו הזועפת. מישהו אמר: “לוויטאן³ גילה בנוף הרוסי יופי, שאיש לא ראהו לפניו”. ואיש לא יכול היה לראותו, משום שיופי זה לא היה בנמצא, ולוויטאן לא “גילה” אותו כי-אם נתן לו משלו, מתת-אדם לאדמה. לפניו העניקו ריוּאיסדאל⁴, קלוֹד לוֹראן⁵ ועוד עשרות אמני-מכחול נפלאים אחרים יופי לאדמה ביד רחבה. פיארוה להפליא גם אנשי-מדע כגון הוּמבולדט⁶, מחבר ה“קוסמוס”. האֶקאֶל⁷ המאטריאליסט ביקש לגלות “יופי של צורות” בסבכים הפרועים של צמחי-ים ובכוכבי-ים, מצא וכמעט ששיכנע אותנו: אכן, יפה. ואילו היוונים הקדמונים, אלה חכמי-היופי הדקים ביותר, סבורים היו שכוכב-הים הוא מכוער להחריד. האדם למד לדבר במלים נאות ומתנגנות על ילל סופות החורף ונהמתן הפראית, על מחול-איתנים של נחשולי-ים נושאי-אבדון, על רעידות-אדמה וסערות-קטב. כבוד ויקר לאדם על כך, הערצתנו לו, לפי שכוח רצונו ודמיונו הופך ללא-ליאוּת חלקת קוסמוס שוממה לנווה לו על-ידי שהוא מַתקין את האדמה שתהא נוחה יותר ויותר בשבילו ושואף להביא בסוד תבונתו את כל כוחותיה הנסתרים.

הנה כי כן, מ. מ., בספריך איני רואה את האדם כורע ברך בפני הטבע. אך, לטעמי, לא על הטבע אתה כותב כי אם על משהו גדול ממנו – על אמנו הגדולה, על האדמה. לא מצאתי ולא הרגשתי אצל שום סופר מסופרי רוסיה צירוף הרמוני כזה של אהבת אדמה ודעת-אדמה, כפי שאני רואה ומרגיש אצלך. – – –

מכיר אתה יפה מאוד יערות וביצות, דגים ועופות, עשבים, חיות, כלבים ורמשים – עשיר ורחב להפליא עולם זה שאתה מכּירו. ומפליאה עוד יותר עתרת המלים הפשוטות והמאירות, בהן אתה מגלם את אהבתך לאדמה ולכל החי עליה, לכל ה“ביאוספירה”. בסיפּורך “נעלים” אמרת: “יש רצון להעלות כוחן של המלים עד כדי מוחשות של כוח גופני”.

בקראי “מעינות באֶראֶנדיי” אתה מופיע לפני כ“עלם יפה-תואר” וחתן, ודבריך על “מסתרי האדמה” נשמעים באזני כדברי איש-העתיד, איש-האדמה, שליטה הכל-יכול, עושה נפלאותיה ובורא שמחותיה. הנה זה הדבר, המקורי בתכלית, שאני מוצא אצלך, והוא נראה בעיני גם חדש וגם חשוב לאין שיעור.

בנוהג שבעולם, בני-אדם אומרים לה לאדמה:

– לך – אנחנו.

ואילו אתה אומר לה?

– לי – את. – – –

מתוך ספריך, מ. מ., רואים יפה מאוד, כי ידיד האדם אתה. לא רבים הם האמנים שאפשר לומר דבר זה עליהם בלב קל וללא הסתיגות, כשם שהוא ניתן להיאמר עליך. רגש ידידותך לאדם נובע בפשטות הגיונית כל-כך מאהבתך את האדמה, זו “הגיאופיליה” שלך, מן הגיאואופּטימיות. פעמים נדמה, כי עומד אתה על דרגה אחת למעלה מן האדם, אולם אין זה משפּילו כלל וכלל. יש הצדקה גמורה לכך בידידותך הקשוּבה-הנלבבת אליו, ויהא אשר יהא: בין שהוא רע מחמת מצוקה, בין שהוא טוב מתוך רפיון, בין שהוא מציק מתוך שנאת העינויים ובין שהוא קרבן מתוך הרגל של כניעה בפני העובדות. האדם שלך ארצי הוא וחי בשלום עם האדמה. אצלך הוא “גיאו-וביאולוגי” יותר מאשר אצל רבים אחרים ממתאריו; אצלך הוא בנה החוקי ביותר של האם הגדולה ואיבר חי אמיתי מן “הגוף הקדוש של האנושות”. לעולם זוכר אתה, זוכר במין עמקות מיוחדת, מה נפלאה, מה רבת יסורים היתה דרכו למן תקופת קרדום-הצור ועד לאוירון.

ובעיקר מביאה אותי לידי התפעלות זו יכלתך למוד ולהעריך את האדם לא לפי הרע שבו כי אם לפי הטוב שבו. חכמה פשוטה זו אין האדם קונה אותה אלא בעמל רב – וכלום היא נקנית בכלל? אין אנו רוצים לזכור, כי המאור שבאדם נס הוא, הגדול בניסים שעשה הוא עצמו מאז ועד עתה… הן לאמיתו של דבר אין לו לאדם שום יסוד להיות “טוב”, לא חוקי הטבע ולא תנאי ההוויה הסוציאלית אינם מעודדים את הטוב האנושי שבו. ואף על פי כן, אנחנו כולנו מכּירים הרבה אנשים טובים באמת. איך הם מגיעים לידי כך? בכוח הרצון בלבד. טעמים אחרים איני מוצא: רוצה האדם להיות טוב מכפי שהנהו, ודבר זה עולה בידו. מה מרהיב ומופלא על פני אדמתנו מיצור מורכב זה, המלא אמנם סתירות, אלא שהוא טיפּח בקרבו כוח דמיון עצום וסגולת שטנים להבליט את המגוחך שבו על כל גילויו?

למדתי מרבים להתפּעל מן האדם, לחשוב עליו, ונדמה לי כי התודעוּתי אליך, אל האמן שבך, לימדתני אף היא לחשוב על האדם – לא אוכל לדייק ולומר היאך, אולם לחשוב יפה יותר משחשבתי עד עתה.

האדם הרוסי ביחוד, לאחר כל התנסוּתוֹ בעבר ובהווה, זכאי לאיזה יחס אחר, קשוב יותר, נעלה יותר, יחס של יראת-כבוד. ודאי רואה אני היטב, כי עדיין אינו מלאך, ואולם איני נכסף כלל כי יהיה מלאך: איני מבקש אלא לראותו איש עובד המאוהב בעבודתו ויודע את ערכה הכביר.

כולנו, המתעוררים ליצור חיים חדשים, חשוב לנו לראות את עצמנו כשארים זה לזה, שארים-ברוח. זוהי מצוות הזמן הקשה, אשר בו אנו חיים, מצוות המלאכה הרבה שהטלנו על עצמנו.

“את אשר כתבתי – כתבתי”⁸.

ודאי שגיתי בדבר-שהוא ואפשר שהפרזתי במשהו. ואולם ייתכן, כי שגיתי והפרזתי מתוך הכרה במעשה שאני עושה, שכן, ידוע, כי אדם שואל-במופלא הנני ודעתי זחוחה עלי מבחינה מסוימת. סבור אני, כי אין זה מזיק לשגות במגמה זו שאני שוגה בה – משום שאני עושה זאת לא בחפצי לנחם את עצמי או את הקרובים לי ב“כזב הנעלה”, כי אם מתוך הרגשה, כי שוגה אני במגמת אותה האמת שסופה להתגשם, באשר היא לבדה הכרח היא לבני-האדם, ובה עליהם לרומם את רוחם, רוח איש-האדמה.

1926