סטאֶנדאַל – כינויו הספרותי של מאֶרי האֶנרי ביל. ראה לעיל, הערה לעמ' 64.

* * * *

אין אמן יכול לתאר היטיב¹ אלא אם כן הוא מצוין בראייה, ואף בראייה-מראש, ואין צורך לומר, כי חייב הוא לדעת הרבה. מצויים אמנים אשר להם הסגולה לתאר את אמת-החיים בצורת מושלמת יותר לאין-ערוך מכפי שניתן הדבר להיסטוריונים, שזכו לתואר “גדולים”. דבר זה מתבאר לא רק בהבדל שבין עבודה בספרים ובתעודות לבין עבודה בחומר חי, בבני-אדם; לא רק בהבדל בין מה שנתרחש בעבר, במרחק-זמן רב או מועט, לבין מה שאירע אתמול, מתארע היום ומן ההכרח שיארע מחר.

ההיסטוריון צופה למרחקי העבר ממרומי ההישגים של תקופתו, מספּר הוא על תהליכים מוגמרים, מספר כשופט המדבר בפשעים או כסניגורם של פושעים; נאנח הוא אנחת-אהבה לזכר “הימים הטובים שחלפו”, ימי אלימות ללא עונש, או שהוא אוצל למאורעות מסוימים בעבר צבע קודר ביותר, כי תיראה האפלה הכבדה של תקופתו בהירה יותר בעינינו. האוביאֶקטיביות של ההיסטוריון אף היא אינה אלא אגדה, כשם שאגדה היא צדקתו של אלהים, אשר עליו היטיב לומר סטאֶנדאַל: “רק זכות אחת עומדת לו לאלהים, והיא: שאינו קיים כלל”.

כבכל מקום, אתה מוצא גם כאן יוצאים מן הכלל. גיבון צופה היה אל “תולדות שקיעתה וחורבנה של הקיסרות הרומית” מבעד לערפלי ט“ו מאות שנה בעיני איש המאה הי”ח, ואולם הוא תיאר את גידולה של הנצרות, פעולתה ההרסנית ונצחונה הפוליטי תיאור בולט כל-כך, משל הוא עצמו עד-ראייה היה לאותו תהליך שביצר את העבדות הפיסית בעבדות רוחנית, בהמירו את החופש העכו"מי של המחשבה הביקרתית בקנאותם הפרועה של אנשי הכנסיה והנזירים. ואולם גיבון מוכשר להפליא היה, וניחן במידת-אמן, בסגולה יקרת-מציאות – להחיות את העבר, להקים מתים לתחיה.

ואולם על ההיסטוריון בכללו אמר דברים נכונים גיזו², אף הוא עצמו היסטוריון מהולל: “אפילו אינו מבקש להונות את האחרים, הוא פותח בהונאה עצמית; כדי להוכיח דבר שהוא רואה כאמת, הוא מתיר לעצמו אי-דיוקים, הנראים לו כנטולי-חשיבות, ויצרי לבו מחרישים את ספיקותיו.” הקורא הסוביטי מבין אל נכון, כי מלים אלו מדבּרות על לחצו של המעמד על “חופש” המחשבה של ההיסטוריון ועל אמת מחשבתו.

ואילו האמן – הוא קודם-כל בן-תקופתו, צופה במישרין או משתתף בפועל בטרגדיות ובדרמות שלה. יכול הוא להיות אוביאֶקטיבי אם הוא משוחרר במידה מספּקת מן ההיפנוזה של אמונות השוא והמשפטים הקדומים של מעמדו, אם עיניו עיני-יושר, אם הוא עצמו חלק-מה מן המרץ המרוכז של התקופה, מן המרץ היוצר, השואף אל מטרה, שהוצבה-נאמנה על-ידי התפתחות רגש הצדק בקרב העם העמל. עבודתו של הסופר מצויינת לא רק בכוח ההסתכלות הבלתי-אמצעית והנסיון, כי-אם גם בכך, שאותו חומר חי, שבו הוא עובד, ניחן בסגולת ההתנגדות לשרירות אהדתו ואיבתו המעמדית של הסופר. אכן, רוח התנגדות זה של החומר החי לשרירותו האישית של האמן – הוא המסביר לנו עובדות אלו, שהסופרים בקרב החברה הבורגנית מתייצבים לעתים תכופות יותר ויותר כהיסטוריונים הדנים בהווי מעמדם ללא משוא-פנים, והם מתארים בלי רחם את מומיו, את נוולותו, חמדנותו ואכזריותו, את התהליך החוקי של “שקיעתו וחורבנו”. במקום ההלל הגדול של המחברים האירופיים ליציבות החיים הבעל-ביתיים נשמעות יותר ויותר תפילות-אשכבה.

סטאֶנדאַל היה הסופר הראשון, שכמעט למחרת יום נצחונה של הבורגנות התחיל לתאר תיאור בולט ונוקב את קוצר-ראותה המטומטם של הבורגנות ואותות ההתפוררות הסוציאלית הפנימית שאין להימלט ממנה. כותבי תולדות הספרות הצרפתית העמידו אותו בשורת הקלאסיקונים, ואולם דבר זה נעשה אגב הסתיגויות. תמה אני, אם אפשר לומר שהצרפתים מתברכים בו בסטאֶנדאַל – –

סטאֶנדאַל משמש דוגמה מובהקת לכך, כיצד הביקורת מסלפת את דמות המחבר. הפרופיסור לאַנסון³ אומר עליו בספרו “תולדות הספרות הצרפתית”: “מאורעות חייו האישים אינם מעניינים כלל וכלל”.

דברים אלו נאמרו על אדם שלקח חבל במסע צבאו הבין-לאומי של נאפּוליאון על מוסקבה, וחזה מבשרו את הטראגדיה של הנסיגה, את אבדן הצבא הזה – על אדם שנמצא במגע קרוב עם ראשי המנהיגים של התנועה הלאומית-המהפכנית של הקארבונאַרים⁴ האיטלקים, נדון על-ידי ממשלת אוסטריה למוות, היה כל ימיו נתון לפיקוח המשטרה – ואף זה דבר שענין רב בו.

איני זוכר מי, כמדומה פאַגאֶ⁵ הוא שציין, כי בעצם הימים הטראגיים של נסיגת הצבא וגויעתו בקור, בימים שהמשמעת נתמוטטה כליל, נהג סטאֶנדאַל לבוא יום-יום לעבודה כשהוא מגולח למשעי, לבוש מדיו בתכלית, “שקט, ויצרו לנתח את המאורעות שלם עמו, וכאילו לא האמין במפלתו של נאפוליאון”.

הרי זו תכונה של אדם איתן ברוחו, שראייתו ראייה היסטורית, אדם שהתפעל אמנם ממרצו של נאפוליאון, ועם זה הבין כי אם גם נתבדה חשבונו של כובש אירופה שתלה תקוותו בהתקוממותם של העבדים הרוסים המשועבדים, עדיין אין זה אומר, כי ההיסטוריה עצרה מהלכה.

לאַנסון אומר: “פעולתו הספרותית של סטאֶנדאַל היא פרי אהבתו לחיי-מעש, ואהבה זו היא המכוונת אותה. למעלה מכל אהב סטאֶנדאַל את המרץ”. על צדקת הנחה זו מעידים כל חייו הנסערים של סטאֶנדאַל. אכן, הגיבור היחידי והאמיתי בספרי סטאֶנדאַל – זה חפץ-החיים; ראשון היה שהתחיל כותב רומאנים שאין מרגישים בהם מן הכפייה הטנדנציוזית של יד המחבר על גיבוריו, על המציאות.

בכוח כשרונו העלה מקרה פשע פלילי רגיל למדי למעלת מחקר פילוסופי-היסטורי על המשטר החברתי של הבורגנות בראשית המאה הי“ט. ראשון היה שהבחין בדמות ז’וליאֶן סוראֶל בתוך הסביבה הבורגנית ותיאר תיאור מונומנטלי אותו צעיר בן כ”ג, איכר שהתקומם למצבו השפל בחברתם של בעלי-הבתים שנתעשרו ושל האצוּלה שנתרוששה בימי המהפכה והלכה ונעשתה זעיר-בורגנית.

ז’וליאֶן סוראֶל חי בין אנשים, “שלעולם אינם מקיצים בבוקר למחשבה המציקה: היכן אסעד היום?”

המלים הממורכאוֹת נאמרו בפי סוראֶל עצמו בבית-הדין של מעמדו. אכן, כאילו למרות רצונו של המחבר, הוריד במלים אלו את ערכו הוא לעתיד ואת ערך הדראמה שלו, שלא נסתיימה במותו ונמשכה למעלה ממאה שנה, ועדיין משחק בה הנוער האירופי עד היום.

החברה הבורגנית ערפה ראשו של ז’וליאֶן סוראֶל, ואולם אדם צעיר שואף-כבוד זה קם לתחיה בשמות אחרים בכמה וכמה ספרים משל גדולי היוצרים באירופה וברוסיה: ברומאנים של בולוואֶר ליטון ואלפראֶד מיוסאֶ⁶, של באַלזאַק ולרמונטוב, של סאֶנקאֶביץ', פול בורז’אֶ ואחרים. בציורים מרופרפים אך נאמנים קם לתחיה גם אצל כמה מן היוצרים שלנו, שלא הוערכו כראוי, כגון סלאֶפּצוב, פּומיאלובסקי, קושצ’אֶבסקי.

ז’וליאֶן סוֹראֶל⁷ לסטאֶנדאַל – הוא אבי כל אותם “הגיבורים” שהתחילו בחיים מתוך אמונה, כי ההתפתחות הרוחנית הגבוהה מבטיחה להם בהחלט עמדה סוציאלית מתאימה עצמאית וגבוהה, מבטיחה חופש המחשבה והרצון. הקו המשותף לכלום: שאיפת כבוד מרובה, ואולם חיים הם בלי “עיקר אמונה” – בלי אותו עיקר סוציאלי, המשרה הרמוניה בין השכל לבין הרצון. החברה הבורגנית, על המון העיקרים שקבעה, אף היא הרסה “עיקר” ראשי זה, המשווה צורה אנושית ליצרים הזואולוגיים, עד כמה שניתן לאצול להם תכונה אנושית בתנאי האנארכיה של המשטר הקאפּיטאליסטי.

ברומאן “האדום והשחור” תיאר סטאֶנדאַל את הדראמה של הסתירה בין האישיות לבין החברה, דראמה שעליה הרבו כל כך להתפלסף אצלנו בשנות 1870–80, התפלספות עקרה כל-כך, ואשר לא תחדל מקרב החברה הבעל-ביתית אלא עם קיצה הגמור.

יצירתה הפוליטית של הזעיר-בורגנות הרבתה מספר הדראַמות הלללו, והיא מחוללת אותן לאלפים בצורות גסות עוד יותר, ואין צורך כלל להיות נביא כדי לומר בביטחה: דבר זה יחיש את קיצה של הבעל-ביתיות.

חריפות שכלו וכוח דמיונו של סטאֶנדאַל סייעו בידו לראות יפה-יפה את הצביעות ואת הכזב של הזעיר-בורגנות, את ניגודי המשטר הבעל-ביתי שאין להם תקנה. וצדק המבקר ווינוגראדוב⁸ בהצביעו על כך, שהביקורת הבורגנית עצמה את עיניה מראות את מסקנותיו המסוכנות של סטאֶנדאַל. אדם זר היה בספרות תקופתו, והוא הבין זאת ואמר דרך היתול, ולא שגה כמעט: “אותי יהיו קוראים בשת 1935”.

התחילו לקרוא אותו ולהבינו קודם לכך. אכן, הסופרים למדו כתוב על פי ספריו, ועוד ימים רבים יוסיפו ללמוד מהם. ויש לשער, כי עוד יוסיפו לדון בו מנקודת ההשקפה של הבקורת הצרפתית, כפי שקרה דבר זה לסטאֶפאַן צווייג⁹ המוכשר, שמנה את סטאֶנדאַל בין “משוררי חייהם הם” ולא השגיח בו את משוררו וסניגורו של המרץ היוצר.

הסופרים הצעירים שלנו ביחוד יראו ברכה רבה בלמדם מפי אדם זה, שידע לפרושׂ עובדה רגילה של כרוניקה פלילית ולעשותה תמונה רחבה ומבהיקה של תקופתו. סופרינו הצעירים פוגמים לעתים קרובות בנושאים בעלי חשיבות סוציאלית מרובה, משום שהם ניגשים לעבוד בהם ללא עיון וחקירה מספקת בחומר של יום עבר, מתוך ידיעה שטחית ביותר של מציאות ההווה השוטף.

מלים מספר על סגנונו של סטאֶנדאַל. לאַנסון, כמוהו כרבים אחרים, אומר: “צורת היצירות של סטאֶנדאַל אין בה מן המיוחד; אין בה כל אמנות; ואין היא אלא מבע אנאליטי לרעיונותיו” אף באַלזאַק לא העריך הערכה יתירה את אומנות התיאור של סטאֶנדאַל. נראה, כי בהשפעת דעותיהם של הצרפתים קובע גם צווייג, כי סטאֶנדאַל כתב “בלי לשקוד על הסגנון, על שלמות בליטות-הדברים, עד כדי כך, שכאילו אין כאן לפניך אלא איגרת פרטית שהוא כותב לידיד”. אם מותר להשוות את יצירות סטאֶנדאַל לאיגרות, הרי מן הנכון יותר לקרוא אותן איגרות אל העתיד.

לעומת כל ההערכות השליליות בדבר אמנות-המלה אצל סטאֶנדאַל עומדת אחת – זו שנתן גוסטאוו פלוֹבאֶר במכתבו לאלפראד דאֶ-פואטבאֶן:

“אמש קראתי במיטה את הכרך הראשון של “השחור והאדום” לסטאֶנדאַל. יצירה זו מצויינת בשכל מעודן ובדקות מרובה. הסגנון – צרפתי, אולם כלום סתם סגנון הוא? הרי זה סגנון לאמיתו! אותו סגנון ישן, שאין אתה מוצא עוד כיום מי שניחן בו”.

הערכה זו של גדול אמני הסגנון מכסה על כל הערכותיהם של המבקרים, שהטיחו בפני סטאֶנדאַל גם דבר זה, שהוא כתב בחפזה, כביכול, משום “שמיאן לתת שהות לאמן לסגנן, לייפות את פני המציאות”. ואולם המציאות תובעת וראויה לייפוי רק בשעה שהיא באה כהמשך למלחמת גיבורה הראשי, איש ההמון, מלחמה לשיחרורו “מן השבי הגופני והמוסרי”, ולא בשעה שהיא “הגדה עשויה” ובאה להצדיק, במישרין או בעקיפין, את עבדות האדם.

1931