המאמר ראה אור ב“יאֶוורייסקאיא ז’יזן” (החיים היהודים"), גל' 15–14 מיום ה-3 באפריל 1916, במלאת כ"ה שנה ליצירתו הספרותית של ח. נ. ביאליק. גורקי הכיר את שירי ביאליק מתוך תרגומם הרוסי שנעשה בידי ז. ז’אבּוטינסקי.

* * *

מלאכה קשה היא לדבר במשורר גדול, כמעט מן הנמנע למסור בבהירות מספקת את כל אשר שיריו מעוררים בנפשך: – סערת הרגשות המתחוללת על ידם אינה ניתנת לעולם, כמעט, להיתפס בידי הניב.

ביאליק משורר גדול הוא בשבילי, התגלמות מושלמת בלתי-מצויה של רוח עמו, כמוהו כישעיהו, הנביא האהוב עלי ביותר, וכמוהו כאיוב הנפתל עם אלהיו.

ככל הרוסים מועטות ידיעותי בספרות היהודים, אך במידה שידיעתי מגעת דומה עלי, כי עדיין לא היה לו לעם ישראל, – מכל-מקום, במאה הי"ט – עדיין לא הקים מתוכו משורר מחונן בעצמה כזו ובתפארת כזו.

בלשון הרוסית מאבדים, אל נכון, שירי ביאליק מחצית אונם וציוריותם, אך גם בשיור זה שהתרגומים משיירים יכול אתה לעמוד על יופיה של שירת הזעם אשר לביאליק.

…לְךָ זְרֹעַ עִם קַרְדֹּם¹,

וְכָל הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְּעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

כך יכול לדבר רק אדם בעל כוח רוחני יוצא מגדר הרגיל, איש הזעם הקדוש, ויעורר-נא זעם זה את גאוות העם על הלב הלוהט של המשורר!

אולם ככל רבי השירה אף ביאליק הוא כלל-אנושי, ושעה שאתה קורא שירים מסויימים שלו ייצר לך, ועד ליאוש, לא עוד על היהודי, כי אם על עמך, על עצמך.

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב²

רַב-פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,

וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,

וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם:

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,

חֶמְלָה גְּדוֹלָה כַּיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹּל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל, –

כָּל זֶה יֶהֱמֶה בַּלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,

כָּל זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,

כָּל זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!”

ולהלן:

אָכֵן אוֹבֵד הָעָם, שׁוֹאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,

אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ-אֵין חֹק.

אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשֹׂא,

הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.

לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הֲאִם יָחוּשׁ כְּאֵב

חֶרְפַּת-נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?

מלים אלו של יאוש נשגב נופלות כריצפת-אש לא על לב יהודי בלבד, לא, לא עליו בלבד…

אחד השירים העזים ביותר של ביאליק הוא בעיני “בעיר ההרגה”, המייסר בלי רחמים את התליין ובצדק – את הקרבן על שום כניעתו לתליין.

כל יסורי עמו עברו את לב המשורר, והלב עמוק ופועם כפעמון אדיר.

את צערו וזעמו הוא מביע בדברי תוכחה של נביא, אך לא זרה לו גם המלה הפשוטה, הרחומה, האנושית; בשעת-רצון – הרי הוא ליריקן נהדר.

הוא בכלל איש בעל היקף רחב, אדם לאמיתו, אשר שום דבר בעולם אינו זר לו, אוהב הוא את עמו עד יאוש, מדבר הוא אליו בלשון נקם, מלעיב בו, קורא בקול של ביירון:

יְהִי מוֹתִי דוּמִיָּה:³

אַל תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל תְּטַמְּאוּ אֶת זִכְרִי

בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה.

שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לַגֵּיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיַּי –

יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי,

קְלוּ אֶת לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִמְעַתְכֶם

אַל נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי.

וְאִם אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,

וֶאֶחֱלוֹם רִקְבוֹנְכֶם:

וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם

וְהִתְפַּלֵּץ לִקְּלוֹנְכֶם.

ואולם זעם זה של אוהב הוא, זעם שגיא של לב העם, שכן המשורר לב עמו הוא.

מבעד לסופת החרון, הצער והתוגה בוקעת כקרן אור בהירה אהבתו של המשורר את החיים, את האדמה ואמונתו העזה בכוחות הרוח של היהדות:

אֲנַחְנוּ גִבּוֹרִים![¹²⁶]

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנַחְנוּ!

אמונתו זו של ביאליק אינה משאירה בי הרהור של ספק: עם ישראל – איתן הרוח – הנה הוסיף ונתן לעולם עוד משורר אחד גדול⁴.

1916

מן הראוי להוסיף כאן כמה פרטים חשובים על הקשרים בין גורקי לביאליק.

בשנות המלחמה העולמית הראשונה פנה גורקי אל ביאליק בהצעה לכתוב ספר על משה. “גורקי התכוון להוציא סדר של ספרים על אבות היצירה. גדולי העולם, ובתוכם חשב להוציא ספר של משה” (אגרות ח. נ. ביאליק ד‘, עמ’ רכ"ח. וראה להלן אגרתו של גורקי לרומאֶן רולאן בספרנו זה).

בהשפעתו של מ. גורקי ובהשתדלותו אצל לנין ניתן הרשיון לביאליק ולחבריו הסופרים העברים לצאת מרוסיה המועצתית (ראה אגרות ביאליק ב', ר“ב ור”ה).

בבית-ביאליק שמור מאמר של המשורר על הפוגרומים, שנכתב ב-1915, לפי בקשתו של מ. גורקי בשביל כתב-העת “דיאֶלו”. המאמר נפסל על ידי הצנזורה הרוסית, ומ. גורקי נתן במקומו עמוד חלק, ובראשו את המוטו: “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”, ובסופו – את חתימת ביאליק. המאמר הועתק אחר-כך בכתב, ועבר בשעתו מיד ליד, ואחד ההעתקים – בגנזי בית-ביאליק.