עדות נאמנה לכוחו של הכשרון המתגבר על הכל הוא התיאטרון “הבימה”.

הרי זה תיאטרון קטן חבוי בסימטה מסימטותיה הסבוכות של מוסקבה. אולמו מכיל בתוכו לא יותר ממאתים צופים. כתליו מחופים בד-שקים אפור, וארג גס זה משווה לו לתיאטרון גוון של רצינות רבת-רושם, של פשטות חמורה.

מפעל קטן זה עלה בעמל מרובה, במאמץ עצום של כוחות רוח. יצרו אותו עברים צעירים בהדרכתם של צמח¹, השחקן המוכשר, וּוואכטאַנגוב², הבמאי הגאוני-כמעט – שהוא עתה חולה אנוש מחמת עבודה שלמעלה מן הכוחות; לחזרות היו מביאים אותו על גבי אלונקה (זה עתה נודע לי: וואַכטאַנגוב נפטר).

מפעל מצוין זה נולד ברעב, בקרה, במאבק ללא הפסק על הזכות לדבר בלשון התורה, בלשונו של ביאליק הגאוני. כל שחקני ה“בימה”³ – צעירים וצעירות, אשר ברוב עמל יביאו את פת לחמם. אולם לאחר עבודת יום תמים במשרדים שונים, בתוך המולה שמקהה את השכל ואת הרגש, היו אנשים אלה, המאוהבים אהבת-מאמינים בלשונם הקדומה, הערבה לאוזן, באמנות הטראגית שלהם, מתכנסים לחזרות ושוקדים עד חצות על מחזות מתוך עקשנות ושיכחת-חושים של מאמינים בכוחה הנפלא של המלה היפה.

יודע אני קשיים והתנגדויות שאנשים אלו נאלצו להתגבר עליהם. כמה מרץ ביזבזו במאבקם נגד הסיכלות, הקנאה והרשע, אולם לא אבוא לספר על הסבל במקום שאפשר לדבר על נצחונו הגדול של הרוח. מרבים אנו לדבר ברע וע"י כך מחזקים שלטונו בחיינו. כלום לא הגיעה השעה שנלמד לבוז ליסורינו.

שלוש פעמים ראיתי בתיאטרון זה את “היהודי הנצחי” לדויד פּינסקי⁴ וכמו כן הייתי נוכח בחזרה של ה“דיבוק” לש. אנסקי⁵. את תפקיד הגיבור במחזהו של פינסקי מילא השחקן המצוין צמח, שהעלה דמות מזעזעת של נביא מימי חורבן ירושלים על-ידי טיטוס. הוא שיחק בכוח משכנע, בלתי מצוי. בלי שהבנתי את הלשון, בהתענגי רק על כוחה וצליליותה, הרגשתי בכל יסורי הנביא, אשר דבריו אינם חודרים ללב העם האהוב עליו, הרגשתי את היאוש הגדול של הלב הקשוב.

ואולם לא אך משחקם של צמח ושל השחקן המוכשר להפליא ורדי⁶, אף לא החזיון עצמו, עוררו את הרושם העמוק, המפעים את הלב – לא, רושם זה נוצר ע“י אותה ההרמוניה שבביצוע, ע”י התיאום המוזיקלי שבמשחק, של כלל השחקנים ושל כל אחד לחוד.

הבד האפור של המסך מתפרח לצדדין – וכמו נעלם הקיר החוצץ בין ההווה ובין העבר הרחוק, ולעיניך קם שוק ססגוני ליד חומת עיירה ביהודה, מבעד לשער נראית ערבה לוהטת בשרב, ובאופק מזדקר דקל בודד, מעוקל ומאובק.

ולמן הרגע הזה כובש הרוח האדיר של היופי את לבך, משקעו בחיי העיירה העברית, מעבירו אל העבר שמלפני אלפיים שנה – והרי הוא חי ביום הנורא של חורבן ירושלים.

“מה לך, רוסי, כופר, ולירושלים ולציון, מה לך ולחורבן בית-המקדש?” – שואל ההגיון.

אך הלב מרטט מצער למראה יסוריו של הנביא, החוזה בעיני-רוחו את הפורענות המתרגשת לבוא על עמו, הרואה את הבלות העם, הלועג לחזון נביאו, לסבלות נפשו המחוצה.

צרה זו, שלא לך היא, מרגיש אתה בה כאילו צרתך היא, וזה משום שצעירים מחוננים אלה אמיתיים הם על הבמה יותר מאשר בחיי מציאות זו, חיי-זאבים, שבהם רואה האדם צורך לעתים קרובות, בהגינו על עצמו ועל היקר לו, להעמיד פנים ולכזב. מדבר אני באדם היהודי, אשר כלבים משלו וכלבי זרים ירדפוהו כרדוף עכבר, מדבר אני על אדם המחונן – מטבעו – מאיזו בחינה שהיא, והוא מבקש לעמול לטובת עמו והוא יודע לאהבו אהבה עזה ובלתי-נכנעת את הארץ אשר יעונה בה – ארץ-הפּוגרומים.

הצגה זו נפלאה בנוֹיה ובהרמוניה שבה, העלתה בזכרוני את מיטב ימיו של “התיאטרון האמנותי המוסקבאי⁷”, הנודע לשם, ימים ששחקניו הנהדרים היו עוד צעירים ומלאי אמונה בקדושת מפעלם.

אולם שחקני ה“בימה” – כך נדמה לי – יתרון רב להם על התיאטרון האמנותי גם בימיו הטובים: אין הם פחותים מן האחרונים באמנות, אך יש בהם יתר להט, אֶכסטאזה.

התיאטרון עבודת-קודש הוא בשבילם, ואתה מרגיש בכך מיד, כל המלים, התנועות, המימיקה – הרמוניים מאד, ובכל דולקת אותה אמת של בינה. שהיא אך פרי האמנות, אך פרי הכשרון.

עבודה רבה ועצומה שוקעה בתיאטרון קטן זה – והנה נוצרה עוד הוכחה נפלאה לכוח הקסמים של האמנות, למתת הכשרון אשר לעם היהודים.

“הבימה” הוא תיאטרון שהיהודים זכאים להתברך בו. תינוק בריא ויפהפה זה גדול יהיה, מכבי יהיה.

1922