רקע
יצחק ליבוש פרץ
שלוֹש חוּפּוֹת - שתים אדומות – אחת שחורה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

ספּוּר-מעשׂה מאחורי הרי-החושך


 

חלק ראשון

פרק ראשון: הארמון. – המלך עם הבת-מלכה. עגמת-הנפש של המלך.


הרחק, הרחק, מאחורי הרי-החושך, מעבר לסמבטיון, ישנה מדינה בשם “ארץ-הפּלאות”, שבה היהודים האדמונים גרים. ובמדינה “ארץ-הפלאות”, בעיר שהמלך דר בה, “אֶבן-אוֹמן” הבירה, עמד לפנים ארמון-בדולח לבן, גבוה. ויפה היה ארמון-הבדולח הלבן, שנמצא בתוך גן גדול וירוק, כמו בתוך ים ירוק, והיה מבהיק במאות עמודי-הזהב שלו ובאלפי שמשות-היהלומים שלו.

ולרגליו של ארמון-הבדולח הלבן, הגבוה, היה מלחש חרש ומפליג כבתוך חלום פלג-מים צח כבדולח; ומשני עבריו היה הפלג מעוּטר במיטב הפרחים והענפים ובעדיני הצמחים. ובתוך הפלג הצח כבדולח היו מתנוצצים ומתרוצצים לאלפיהם דגי-זהב, ומלמעלה, על-פני ראי-המים הכחול, היו מתנשׂאים ושטים באלף גינוּני-חן ברבורים לבנים כשלג, עם צואריהם הארוכים, הצחורים, ועם מקוריהם הארוכים, המחודדים והצהובים…

עין לא ראתה!

ויפה ביותר היה המראה בלילה שעה שהלבנה היתה זורחת… ארמון-הבדולח השתקף בתוך הנחל יד עם הלבנה והכוכבים… דגי-הזהב המתנוצצים היו מתרוצצים בעליצות וקופצים מעמוד-זהב אחד לחברו, משמשת-יהלום אחת לחברתה, והברבורים הצחורים כשלג היו שטים בכובד-ראש ועוברים לאטם מעננת-כסף אחת לחברתה, מכוכב-זהב אחד לחברו… ומרטטים, כמו מעוצם אהבה, השׂתרגו מסביב לכל זה צלליהם העדינים והמופלאים ביותר של הפרחים והצמחים, שהיו מלבלבים משני עברי הפלג… ואם נוסף לכך עוד השמיעה צפור-הרננים את קולה מבין הענפים, שהיו מתכופפים מכוֹבד משׂאם של פירות הזהב, היו מאמינים באמת ובתמים, שאין כאן כן, אין כאן ארמון, – אלא שהכול כאן חלום, חלום קסמים…

ואף-על-פי-כן לא היה זה חלום.

ומלוֹך מלך בימים ההם אצל היהודים האדמונים, במדינה “ארץ-הפלאות”, שלמה העשׂרים ושבעה, בן-בן-בנו של שלמה המלך שלנו; והוא הוא שהיה דר באותו ארמון, הוא ועמו בתו היחידה, – הבת-מלכה – שולמית.

זה חמש-עשׂרה שנה היה המלך אלמן, אבל אשה לא נשׂא, משום של“בבת-העין” שלו, לנשמה השניה שלו – להבת-מלכה, לא רצה לתת אם חורגת.

והבת-מלכה ראויה היתה להאהבה הגדולה הזאת.

כל המעלות והמידות הטובות היו לה מאביה, מן המלך; ונוסף על כך עוד חנן אותה האלוהים ביופי, שהיה מסנוור את עיניהם של הבריות.

ומפני שהבת-מלכה לא היתה דומה בקלסתר-פניה לא לאביה ולא, עליה השלום, אל המלכה, היו סבורים שהאם ראתה מלאך בזמן הריונה, ולפיכך פני הבת-מלכה הם כפני מלאך מן השמים…

בכל “ארץ-הפלאות” היה יפיה מפורסם ונודע, אבל אהוֹב היו אוהבים אותה על טוּבה, על לבה הטוב, על עינה הטובה ועל צניעותה הנלבבת.

יום יום היו מתאספים לפני הארמון עניים, זקנים, חולים וכל מי שהיה נצרך לעזרה, והבת-מלכה היתה יוצאת אליהם עם חברתה שלה דבורה’לי, בתו של יואב, המשנה-למלך, והן היו שומעות את בקשותיהם של כולם, מפזרות להם צדקה ונותנות להם מתנות, מושיעות ומרפאות…

ובשביל שהבת-מלכה לא תצטרך לבקש כסף כל פעם, ציוָה אביה, המלך, שיעשׂו למענה, – וגם מסר לה – מפתח-זהב שני אל אוצרותיו; ובכניסה אל בית-גנזיו עוד העמיד תוּכּי מלומד, וכשהיה רואה את הבת-מלכה נכנסת, היה קורא ואומר:

– “קחי, בת-מלכה, קחי! קחי במלוֹא החפנים, ותני במלוֹא הלב!”

ואוצרותיו של המלך לא נתמעטו מכך; אדרבה, הברכה נכנסה בהם. ככל שהמלך והבת-מלכה חילקו יותר, יותר מלאים וגדושים נעשׂו האוצרות, וזה סימן שלא נכשלו בעניים שאינם מהוגנים וצדקתם היתה שלימה!

ועם כל זה לא היה המלך, שלמה העשׂרים ושבעה, מאושר בחייו.

מתחת לאפיריון המשי, על מטת הזהב, היה המלך נעוֹר לילות תמימים, מבלי לעצום עין, והיה שומע את צעדי החיילים, שהיו מהלכים הלוֹך ושוֹב על משמרתם לפני הארמון.

בארץ-הפלאות עדיין יש לו למצפונו של אדם כל השלטון, ולפעמים אינו מניח לישון; אבל אצל שלמה העשׂרים ושבעה לא כך היה המעשׂה… והסבּה, מפני מה אינו ישן, תוָדע לנו בפרק השני.


פרק שני: הקוּקי. – המכשפה ושבועתה של הבת-מלכה.


פעם אחת, ל"ג בעומר, הלכה הבת-מלכה עם חברתה דבורה לטייל ביער הקרוב…

כשראו אותן הצפרים שביער, מיד התחילו מרננות ביתר חירוּת וביתר חדוָה. הצפרים לא היו יודעות, שאחת מן הילדות בת-מלכה היא והשניה בתו של המשנה-למלך, אלא יודעות היו, שאלו הן הילדות הנלבבות, הילדות היקרות, המפזרות להן מזון מיד כשהן מופיעות לפני הארמון.

ואלו הן ילדות, המפרנסות אותן כל ימות השנה בלחם לבן כיד המלך, בשבת – בחלה עם זעפרן, ובשבת-שירה – בדובשן מן המובחר-שבמובחר…

ולכבוד הנערות הנלבבות נשמע תזמוֹרן מופלא.

– פּצח, אחי, פּצח! – נשמעו קולות קוראים מענף אחד לחברו, – לכבוד הנערות היקרות, לכבוד הנערות הנלבבות!

והפרחים, שהם מחביאים עצמם תמיד בתוך העשׂב הגבוה, בצל, מתחת לעצים, אלה המרעידים תמיד בפני כל יד ריקנית ומפני כל פסיעה גסה, הפרחים הללו שמעו את הדבר וכך הרהרו:

“אם צפרים משבּחות ומפארות, בוַדאי דבר-אמת הוא! צפרים אינן יודעות חנופה! על-כן אין צריכים להתיירא מפני הנערות הללו!”

והציצים הוציאו ראשיהם העדינים והציצו מתוך העשׂב הירוק, העמוק; והם נשמו בחירוּת ובשׂמחה, וכל היער כולו נתמלא ריח של בשׂמים!

והצבאים והאיילים, שהם מסתתרים בין סבכי העפאים אפילו בשמעם רשרוש בלבד, אף הם יצאו עכשיו והביטו אל הנערות בעינים לבביות, נאמנות, כפי שאיילים וצבאים בלבד יכולים להביט!

אותה שעה נתחשק לה גם להבת-מלכה לשיר; עד כדי כך נתמלא בה לבה הצעיר; אך מיד משפתחה את פיה-אלמוגים, נשתתקו בבת-אחת כל הצפרים כולן: הן רוצות גם כן לשמוע, איך נערה יקרה כזאת נותנת קולה בשיר…

קוּקי אחד איחר לעצור בעצמו, ודבורה, בתו של המשנה-למלך, ראתה אותו ראשונה.

ובתו של המשנה-למלך קרבה ונגשה אל הקוּקי, ושאלה אותו, ספק בכובד-ראש וספק בקלות-ראש:

– קוּקי, בן כמה הוא עכשיו בן-זוגי?

הצפור מתחיל קורא: קוּקוּ! קוּקוּ! בלא סוף ובלא שעוּר, ודבורה ספרה מתוך צחוק 518 שנה.

וכפעמון של כסף כן צלצל קולה.

הבת-מלכה שמעה את הקול, ואף היא נגשה אל הקוּקי, ושאלה אותו:

– וכמה, אמוֹר, אאריך ימים, חכם שלי שעל העץ?

והצפור קרא שוב: קוּקוּ, קוּקוּ.

ומי יודע, כמה היה הולך ומונה, אילו לא נמאס עליה, על הבת-מלכה, לעמוד ולספור.

היא הפסיקה לו ושאלה:

– וכמה שנים עוד הועיד אלוהים לאבי הטוב?

רוצה היתה, הבת-מלכה, שיהא הקוּקי גם עכשיו קורא וקורא ולא יהיה פוסק מלקרוא, כמקודם.

אבל הבת-מלכה נשארה עומדת כמאוּבּנת, מן הקוּקי שוב לא היה אפשר להוציא שום קול שהוא.

והנערות המופחדות נתיישבו בדעתן לבקש ולמצוא את המכשפה המתגוררת בתוך היער, ולשאול אותה, אם רק נפגע הקוּקי בכבודו, או ששתיקתו מבשׂרת באמת אסון.

והנה אך הרהרו בדבר הזה, מיד הופיע המון גדול של ברואים קטנים, מופלאים, עליזים וסַסגונים, והם התחילו מקפצים ומרקדים מסביבן ורצים קדימה, ובזה האופן הראו להן את הדרך אל המכשפה.

המכשפה עמדה מוקפת שפנפנים ובני-סנאי, שהיתה מאכילה אותם, והיה היתה זקנה ומצומקת, אבל היא הביטה בעינים מפיקות טוּב-לב כל-כך, שהילדות לא נתפחדו מפניה, והלכו ונגשו אליה. מתוך עקת-הלב לא יכלה הבת-מלכה לדבּר. ודבּרה במקומה בתו של המשנה-למלך.

– זקנה, – שאלה, – כמה יאריך אביה ימים?

לגלוֹת, שההיא בת-מלכה היא, לא רצתה, שלא תהא המכשפה מתייראה לומר את האמת.

– הֶה? – שאלה המכשפה כלא שומעת.

ודבורה חזרה ושאלה שנית את השאלה, ואגב-כך רמזה באצבע על הבת-מלכה.

אבל המכשפה היתה, כפי הנראה, חרשת יפה-יפה, ואת רמיזתה של דבורה באצבע הבינה באופן אחר לגמרי; רגילה היתה בנערות, השואלות אימתי יעמידו להן חופה.

לפיכך השיבה:

– למי? לבת הנחמדה הזאת? אַיי! יפה כל-כך! זהב כזה! הרי ממזרח וממערב יתכנסו אליה! בקרוב תהיה חופה! בקרוב!

ודבורה היתה אנוסה להתייצב על קצות בהונותיה ולצעוק לתוך אזניה של המכשפה את בקשתה.

ורק אז שמעה המכשפה מה שנשאלה, והיא השיבה בזה הלשון:

– אביה יחיה ויגיע – עד ליום חופתה.

הבת-מלכה השמיעה קול-צעקה נורא, ואותו רגע נעלמו המכשפה עם הברואים שלה.

האיילים והצבאים הסתתרו. הצפרים עם הפרחים נעלמו…


ביער הדומם נשמע רק קולן של תולעי-העץ, המכרסמות בלבותיהם של האילנות, ושבועתה של הבת-מלכה: שלעולם היא לא תינשׂא לאיש; שאבא שלה יחיה, שיוסיף ויאריך ימים יותר ממנה!

אחר-כך עוד השביעה את דבורה, שכל זה יישאר בסוד…

ונראה, איך ששמרו בחשאי את הבטחתן.


פרק שלישי: התכנסות של חתנים. – שׂיחה בין המלך והבת-מלכה. – היונה הלבנה ועצתה.


היתה שוב התכנסות של שׂררוֹת ונסיכים ובני-מלכים…

הזמינו את כולם אל הארמון… וקודם יצאו אל היער לציד. אין צריך לומר, כשיוצאים לציד אצל מלך יהודי, יורים רק בחיות רעות ובנחשים ארסיים. לאחר הציד עשׂו סעודה כיד המלך.

אכילה, אם כי כשרה, היתה לרוב, יינות עתיקים, אם כי לא נסך, בשפע רב… מיד משפתחו בקבוק, התפשט באולם הגדול ריח כריחם של טוֹבי הבשׂמים… בני-המלכים אכלו, שתו, שׂוחחו, והתוַכּחו בכל החכמות שבעולם, ועל ארצות ומדינות רחוקות… כל העינים היו תלויות בפניה היפים-החינניים של הבת-מלכה.

הכל מצפים לזכות ולראות שם בת-שׂחוק, סימן טוב למזלם!…

אבל הבת-מלכה היתה חביבה ואדיבה לכולם במידה שוָה, ואף-על-פי-כן השיבה את פני כולם ריקם.

אותה שעה ציוָה המלך שהכול יצאו מן האולם, ואל הבת-מלכה דבּר לאמור:

– שולמית, יהי אלוהים עמך! הן היום הזה באו אלינו אנשים רמי-המעלה, גדולי-הארץ ואציליה! בני-מלכים מן המדינות הגדולות שבעולם ירדו אלינו והסבּו עמנו אל השולחן… ואַת מואסת בם!

ומוסיף המלך ואומר:

– וממזרח וממערב באו אליך! ומה הביא אותם הנה? שמך אשר יצא בעולם! לשמע יפיך המסנוור-עינים באו כולם…

ודמעות מורגשות בדבריו של המלך:

– ומה חסרים הם? אם אין אַת בטוחה בחכמתם, שאלי אותם חידות, אַת יודעת כל-כך הרבה, הן אני לימדתי אותך הרבה כל-כך!

– וכי אין הם עשירים למדי? – מוסיף המלך ואומר, – הן יש מהם שיש להם ארצות גדולות ועשירות מארצי, אוצרות גדולים ועשירים מאוצרותי!

– והכול נשבעים, שהם אוהבים אותך!…

וַיאָנַח המלך וַיוסף ויאמַר:

– בתי שלי, בתי הנאמנה! ראי, ראשי השׂב כבר כוּסה שלג! ראי זקני, לבן כולו כחלב… ועת יקראני הבורא אליו למעלה, על מי אעזבך, בתי, בתי שלי?! ומה מבקשת אַת? הם אוהבים אותך כל-כך, הם נשבעים כל-כך!

בוכה לבה של הבת-מלכה מעגמת-הנפש של אביה, ואת האמת לומר אין היא יכולה אף-על-פי-כן…

והיא אומרת, שאין היא מאמינה לשבועותיהם שלהם…

וכך השיבה ואמרה:

– אני עשירה, אבי שלי, ובתך היחידה אני! מי יודע, אם מתכּוונים הם אלי, או לעשרוּתי! אם רוצים הם בי, או – לאחר מאה ועשׂרים שנה – במלוכה שלך, אבא שלי!

ועוד היתה לה ראָיה לדבריה!

– וראה, – אמרה אל אביה, אל המלך, – וכי אין חברתי שלי דבורה יפה ממני, טובה ממני, חכמה ממני ומלומדת יותר ממני? ומפני מה אין מתכנסים לבקש את ידה הכשרה? מפני מה שום בן-מלך בה לא נתאהב? – משום שאני בתך שלך! משום שבת-מלכה אני היא!

המלך אינו רוצה לומר לה, שאין הוא מאמין שישנה מישהי יפה, טובה וחכמה יותר מבתו, והוא משיב לה:

– וכי יודע אני? שׂערותיך האדומות, המתנוצצות, עם עיניך הכחולות, העמוקות, נושׂאות חן; ושׂערות-המשי שלה, כעין הפשתן, עם העינים הכשרות, התמימות – אינן מוצאות חן… אדם אדם ומזלו שלו…

ובלבבו חשב: “אוי, כלום אין זו מוֹרשה מאבי-אבי-אבי-זקני קוֹהלת?… תפוח רך כל-כך, וכבר מכרסמת שם תולעת”…

ואותו רגע הופיעה בחלון הפתוח יונה לבנה.

הבת-מלכה חשבה, שהיונה היא אחת מיונותיה שלה, והיא הפנתה את עצמה אליה, שתתייצב לה על כתפה.

אבל היונה לא עשׂתה כן.

היונה הצחורה כחלב עפה ובאה פנימה, והתייצבה לפני המלך על השולחן.

היא השתחותה שלוש פעמים, והתחילה הומה ומהמה לפני המלך.


ואצל היהודים האדמונים, צריכים אתם לדעת, עדיין שמור המנהג היהודי הנושן, שכל מי שיושב בסנהדרין חייב לדעת את כל שבעים הלשונות שבעולם, ומלכּה של המדינה חייב, כשלמה בשעתו, לדעת אפילו את לשונם של חיות ועופות.


והיונה הלבנה המתה אל המלך לאמור:

– מלכי, המלך הגדול! אל תהיה לך עגמת-נפש, הכול ישתנה לטובה; תזכה עוד לראות נחת בהבת-מלכה…

– אך אל תכריח אותה, שתינשׂא לאחד מבני-המלכים המבקשים את ידה. לא שום אחד מהם הוא בן-זוגה, ולא באבן-אוֹמן דר זה, שהוא מיועד לה.

והמלך השיב לה בלשון-היונים לאמור:

– יונה טובה, יונה חכמה, אמרי לי היכן המיועד לה גר, ומיד אני מצווה לרתום את היקרים שבסוסים ומביא אותו לכאן; ויהא שהוא בן-מלך, ויהא שהוא העני-שבעניים, ויהא שהוא עומד ועושׂה את העבודה הקשה-שבקשות, הריני נותן לו, – כשם ששמי שלמה העשׂרים ושבעה, – את בתי היחידה ואת כתרי שלי!…

והיונה השיבה ואמרה:

– מלכי, המלך הגדול, בריא וחזק תהיה ותאריך ימים, המלך! אבל לא דבר זה נצטויתי לומר לך… הבת-מלכה שלך רוצה להיות בטוחה, כי זה שנשבע שהוא אוהב אותה, מתכוון אך לה לעצמה, ולא לאוצרות, לא למלוכה… הלב הטוב והכשר מתיירא, וצריך להרגיע אותו…

– איך, יונה צחורה, חכמה, איך? – שאל המלך.

והיונה השיבה ואמרה:

– מלך גדול, מלך חכם, בריא ושלם תהיה, ולראות נכדים תזכה, מלכי! צו לה לבחור את הבגדים הצנועים ביותר, ככל שיתאווה לבה, בשביל עצמה ובשבילך המלך, וצאו-נדדו מן המקומות, שבהם אפשר שיכירו אתכם בנקל. ואם המיועד לה ירצה בה כמוֹת שהיא בלכלוך ובעניות, לא יהא לבה הטוב של הבת-מלכה חרד, לא יהא מפחד.

– אני מוכן לעשׂות כל מה שאַת אומרת, – השיב המלך ליונה, והיא דילגה שלוש פעמים אנֶה וָאנָה והשתחותה, כמו בעקירת-רגלים בשמונה-עשׂרה, וחזרה ועפה לה בעד החלון.

הבת-מלכה לא היתה לה אמתלה, שלא להסכים לעצת היונה. והיא בחרה לנדודיהם בגדים שלקחה ממלקטי-בלוֹיים.

הבת-מלכה כך חשבה בלבה: בבגדים צוֹאים אלה לא יתן בי שום אדם את עיניו…

אבל אדם חושב, ואלהים בשמים יושב.

בשעה שהמלך והבת-מלכה דבּרו על בגדי-הדרך, היה יואב, המשנה-למלך, עומד מאחורי מסך של משי ומקשיב לדבריהם.

עמים וילדים יש להם כל אחד טביעת-עין משלו. רצוני לומר: עין שהיא מבחינה ברגע הראשון בדברים, שחכמים מחוּכמים אינם מבחינים בהם. בסקירה ראשונה רואים הם, מי הוא כשר וישר באמת, ומי אינו אלא נושׂא מַסווה על פניו – והגיהנום בוער בלבו.

העם היה מרנן אחריו.

אבל המלך היה מאמין ביואב אמונה עיורת.

דבר כזה עושׂה רק אדם רע, איש-רמיה, וכזה הוא היה…

לא הוא היה צריך להיות משנה-למלך בארץ-הפלאות!…

אל הארמון בא והגיע בדרך מקרה:

המלכה, עליה השלום, בגן-עדן תהא מנוחתה, מתה בלדתה, ונתבקשה בשביל הבת-מלכה מינקת, ונפל הגורל על אשתו של יואב. על-ידה ניתנה לו דריסת-הרגל אל הארמון…

פעם אחת ראה אותו המלך שלמה ושאל אותו, מי הוא ומה רצונו.

ואמר, שהוא בעלה של מינקתה של הבת-מלכה, ולבקש אין מבקש אלא דבר אחד, רשות להשׂביע את עיניו בזיו שמפיקים פניו של המלך…

כחַכּה לדג, כן דבר-חונף למלכים…

יואב כבר נשאר בארמון. הוא גדל ועלה מיום ליום, ולאחר זמן נעשׂה משנה-למלך.

חכם הוא היה כאחיתופל בשעתו, ואת תפקידו של אדם כשר וישר שׂיחק כך, שכל העולם, שהיו מרננים אחריו, לא היה להם כנגדו שום דבר שאפשר להוכיח ולומר, ראה זה עוול.

הבת-מלכה לא יכלה לסבול אותו, את יואב המשנה-למלך. כשהיה מביט עליה נדמה לה שתולעת קרה ולחה זוחלת ומחליקה על על פניה… אבל מעולם לא העלתה דבר זה על דל-שׂפתיה; ורק בגין מניקתה שלה, אשתו המנוחה של יואב, ובגין אביה, ואפשר יותר מהמה למען דבורה’לי, שבה מצאה אחות אהובה, נאמנה, – היתה מתגברת על עצמה, ומזמן לזמן היתה מדברת עמו מלה טובה…

אך האדם הרע הזה פירש לעצמו את המלה הטובה הזאת פירוּש אחר… הוא רצה להשתמש בה ולהיות חתנו של המלך!…

אדם צעיר לא היה עוד, יואב, אך עושׂה היה מעשׂה נערוּת, והיה צובע לו יפה, כך שלו יהא נכּר, את זקנו ואת שׂערות ראשו.

והכול שכחו את מספר שנותיו…

עלמות החצר היו קורצות אליו עין, והיה סבור, כי אף שולמית כן… כך עושׂה רק אדם רע, איש-רמיה…

וליתר תוקף ועוז קנה וכינס מכל מיני מכשפים סַמי-אהבה, והיה שׂם אותם בגניבה בתוך כל מה שהבת-מלכה היתה אוכלת ושותה.

ויואב הפיקח הזה לא ידע כלל, שכל הסַמים הללו יש בהם כוח לעזור רק אם מי שמשתמש בהם אוהב באמת ובתמים, בשעה שהוא, יואב, מוחו ולבו היו נתונים-נתונים רק למלוכה.

ודבר זה, שהבת-מלכה השיבה את פניהם של כל בני-המלכים, פתר לו גם כן כסימן טוב לעצמו. ובשביל שיהיה בטוח יותר בהצלחת מזימותיו, לא חדל מלבלוש את המלך עם הבת-מלכה ומלהקשיב בסתר לדבריהם.

וכששמע, בעמדו מאחורי מסך המשי, שהם חושבים לצאת לדרך בבגדים עניים ביותר, עדיין לא אִבּד את תקוָתו.

להפך, על-ידי כך נתפתה עוד יותר.

הוא חשב שהבת-מלכה, שכבר שתתה כל-כך הרבה סַמי-אהבה, הציעה היא עצמה לאביה את השדוּך הזה; ובשביל לידע ולהוָדע, אם הוא ראוי להיות ביום מן הימים מלך, הם יוצאים בהסתר על פני המדינה, כדי לשמוע מה העם מדבּר.

ומפני שהיה מתיירא אף-על-פי-כן, שלא יאמרו עליו במדינה באזני המלך, והעיקר – באזני הבת-מלכה, דבר מן הדברים הרעים, שלח אחריהם מרגלים, שילכו אחריהם צעד בצעד, וגם יכתבו לו כל יום ויום בכתב-תשר"ק, היכן הם נמצאים, ומה הם עושׂים.


בראשונה לא היו המכתבים, שהיה מקבּל מן המרגלים, מפליאים אותו כלל וכלל: המלך עם הבת-מלכה הולכים ומהלכים, ואינם מתעכבים בשום מקום; אבל אחר-כך, כשהודיעו לו שעברו מחוץ לגבול, היה המשנה-למלך שׂמח מאד: עלתה במוחו תכנית אחרת לגמרי, קלה ביותר, היאך להגיע אל המלכות!

הוא יאַבּד את המלך עם הבת-מלכה! ובנכר יעשׂה את הדבר בלא פחד כלל…

והוא שלח להביא לו שני גזלנים, והוא דבּר אליהם לאמור:

– אני, המשנה-למלך, ועכשיו במקום-המלך, יודע היטב-היטב, שאתם רוצחים וגזלנים, ושצריך לתלות אתכם בשוּקה של עיר, ואחר-כך לבתור אתכם ולשלוח את בתריכם אל תרי"ג ערי המדינה. רק בכם תלוי הדבר, שתהו ניצולים מן התליה, ועוד תעלו לגדולה…

– ואם תעשׂו מה שאני אומר לכם לעשׂות, והדבר ישאֵר בסוד, אעשׂה אחד מכם לראש-המיניסטרים, ואת השני – לראש-הסנהדרין…

והגזלנים נופלים לרגליו של המשנה-למלך, והוא ציוָה להם להשבע, כשהם כורעים על ברכיהם, שיעשׂו את רצונו!

והגזלנים נשבעו: אחד – בכל החורשות השוממות והחורבות הדוממות, ששדים ורוחות דרים בהם, ובכל עצמותיהם של רוצחים שלא הובאו לקבורה:

– באם שלא אקיים הבטחתי, ינקמו בי כל השדים שבחורשות ובחורבות, וכל הרוחות הרעות מן העצמות המתגוללות!

והשני נשבע אף הוא כך, ועוד הוסיף, שהוא נשבע גם בסודו, הוא פיו של אבא שלו, שהוא מחזיקו בחומץ בתוך שלחופית…

אותה שעה אמר להם יואב הרע כך:

– חרבות לטושות יש לכם, כידונים מצוחצחים אני נותן לכם… וסוסים אתן לכם את הטובים שבאוּרוַת המלך, שהם טסים כנשרים, שהם מהירים מן הרוח…

– צאו ולכו על-פני העולם…

– וכשתמצאו שני מלקטי-בלוֹיים: זקן מכסיף כולו, כיונה, ונערה צעירה, שפניה יאירו לכם מתוך בגדיה הצוֹאים, כשמש זוֹ שהיא מאירה מאחורי ענן-עופרת חרפי, – עצרו אותם!

– ואת הזקן תמיתו מיד במקום!

– ולבת כן תעשׂו:

– תשאלו אותה, אם היא מסכימה לשמור הכול בסוד ולבוא לכאן להיות אשתי.

– אם היא תסכים, והיא תישבע לכם על הדבר הזה בנשמת אמה המנוחה, השאירו אותה בחיים והביאו אותה לכאן.

– ואם לא – המיתוה!

– קברו את שניהם בו במקום. ולסימן שעשׂיתם הכול בשלימות, תביאו לי את בגדיהם שלהם: אני אכיר אותם!…

הגזלנים הסכימו. והוא נתן להם כסף להוצאות הדרך, חימש אותם מכף-רגלם ועד קדקדם, הרכיב אותם על סוסים ושלחם על-פני העולם…

והרשע בטוח, שהמעשׂה יצליח בידו…

מלך יהיה!

ומיד משיהיה מלך, יהא יודע, מה המעשׂה שעליו לעשׂותו…

את המלוכה כבר יחַזק!

כאחשורוֹש יעשׂה!

משתה-מלכים יעשׂה – לכל ארץ-הפלאות יעשׂה משתה…

בגן הגדול יעמיד שולחנות של זהב. והם יהיו מתכופפים תחת משׂא המאכלים היקרים-שביקרים; והיינות המובחרים-שבמובחרים יהיו נשפכים כמים…

וכל המנגנים, וכל המרקדים, וכל השׁרים והשׁרות מכל המדינה כולה, יבואו וינגנו וישירו וירקדו –

יהיה יום-טוב, יום שׂמחה לכל ארץ-הפלאות!

ושבעה ימים עם שבעה לילות יהיו אוכלים ושותים, שבעה ימים עם שבעה לילות יהיה אורה ושׂמחה…

והנערות היפות ביותר שבכל המדינה תבואנה למשתה…

והוא יהא מהלך משולחן לשולחן ומביט, ובורר.

והיפה שבהן תהיה אשתו שלו, תהיה המלכה שלו…


פרק רביעי דבורה אנוסה לברוח. – היא נפרדת. – אצל המכשפה בתוך המערה.


דבורה, בת המשנה-למלך, סבלה הרבה מאד מזמן שהבת-מלכה הלכה לה.

היא נשארה יחידה ובודדה.

האב לא אהב אותה מעולם. בהוָלדה לא שׂמח ביותר; אותו זמן עני היה, ופה מיותר בבית לא היה מן הדברים הטובים. כשמלאו לילדה כמה שבועות, התחיל פתאום שׂונא אותה; הוא התאונן, שאין זו ילדתו שלו, שהחליפו לו את הילדה בעריסה. אחר-כך, משבא אל המלך אל החצר, הרי כבש את השׂנאה בלבו, ושׂיחק גם לגבי בתו שלו אותו תפקיד-של-מרמה, ששׂיחק לגבי כל האחרים.

אבל מיד לאחר שהמלך עם הבת-מלכה יצאו להם לדרך, הסיר את המַסווה מעל פניו.

המעשׂה הראשון מן המעשׂים שעשׂה היה, שגירש מן הארמון את כל העניים והחולים, ולקח מדבורה את המפתחות אל אוצרותיו של המלך.

ויותר מזה סבלה מכך, שראתה איך אביה שלה ניגש אל עניני המדינה. הוא פיטר פתאום את כל הגיניראַלים הזקנים והישרים, כל הפקידים הותיקים שבערים ובכפרים, וכן כל השופטים והשוטרים הכשרים, למן הפחוּת שבהם ועד הסינאַטוֹר הגבוה ביותר היושב בסנהדרין. ובכל המקומות האלה הושיב אנשים רעים, אנשי-מרמה, מלחכי-פינכה שלו, שהיו מוכנים לעזור לו בכל מזימותיו הרעות.

דבורה ניסתה להטיף לו מוסר, אך בזה רק הרעה לעצמה. הוא החליט החלטה גמורה, להפּטר מן הבת. הוא היה ממית אותה, אבל מתיירא היה מפני המדינה, משום שדבורה היתה אהובה על הכול, בשווה עם הבת-מלכה. לפיכך ביקש להשׂיא אותה למי-שיהיה ממקום-נכר, והוא חפּשׂ בשבילה בעל בין הסוחרים העשירים ממדינות אחרות, שהיו באים לאבן-אוֹמן בעניני עסק.

אחד כזה סוחר נשׂא מאד חן בעיניו. הוא היה גבר בעל-קומה, כבד-בשׂר, ומבטו אפל ונוקב. זה, חשב המשנה-למלך, כבר לא יוציא אותה מתוך ידו. ומן השוק, שבו עמד עם סחורתו, הביאוֹ המשנה-למלך הביתה, אל הארמון, והציג אותו לפני בתו כחתן.

היא פכרה את ידיה, מעין של דמעות נתּז מתוך עיניה ברכיה פקו והיא נפלה אל רגליו של אביה ולפתה את ברכיו. אבל הוא דחק אותה והרחיקה ברגלו.

– מחר יעמידו לך חופה! – הפטיר לה בחומרה, ועזב אותה והלך לו.


אותו לילה עצמו ברחה דבורה מן הארמון.

החיילים העומדים על המשמר לא עצרו אותה, מתוך רחמנות, ולבנה רחמנית חיורת האירה לה את הדרך בגן, בין השׂדרות המרוחקות.

בברחה לא התעכבה דבורה הרבה, אלא כל רגע עמדה ליד פרח אחר, נפטרה ממנו בשלום ונשקה לו. ולא על עלה-ורד אחד ולא על עלה-חבצלת אחד נשארה תלויה דמעה שלה, בדומה לאגל-טל רענן.

– מי יודע, אם אזכה עוד לראות אתכם פעם! – אמרה אל הפרחים, אל העצים ואל דגי-הזהב שבנחל, שהעירה אותם בצעדיה הקלים, וכן גם לפרחים, שהתנודדו בין הענפים הדוממים.

ליד העץ הראשון ביער המתינו לה שלוש חיות קטנות משונות, צחורות כחלב, עם פסים של זהב ועם קרנים, שאצל שתים מהן הן היו כמו משריון-צב, ואצל אחת – משנהב.

דבורה נעצרה והתחננה לאמור:

– הו, חיות קטנות טובות, שפרווֹתיכן צחורות, פסיכן פסי-זהב וקרניכן שריון-צב ושנהב! יתגלגלו רחמיכן עלי, והראינה לי את הדרך אל המערה, שבה המכשפה הטובה יושבת.

והיא אומרת להן, שמעולם עוד לא היתה ביער בלילה, ולאורה של הלבנה הכול נראה שונה ואחר, והיא עלולה לתעות, ואנשים רעים ימצאו אותה ויוליכוה אל המקום, שאסור לה וחלילה לה להיות שם…

החיות הקטנות הבינו, כנראה, כל דבּוּר, הן הניעו ראשיהן ל“הן” והשתתחוו כמה פעמים בקרניהן כלפי האדמה.

זה היה סימן, שהן רואות את הדבר טוב ונכון ורוצות להראות לה את הדרך.

והחיה הקטנה שקרנה קרן-שנהב יצאה מן השורה, ועמדה לה לפניה; והשתים שקרניהן שריון-צב – משׂמאלה ומימינה, לשני צדיה.

והן התחילו ללכת.

והן הלכו והלכו. עולות הררים, יורדות הררים, בין ענפים מסובכים, עד שדבורה’לי ראתה קרן פז, קרן אור שהיתה בוקעת מתוך האדמה.

והחַיוֹנת עם קרן-השנהב דפקה בקרנה בחשאי:

– מי שם? – שאלו מתחת לאדמה.

דבורה’לי הכירה את קולה של המכשפה, והתפלאה כיצד שמעה החרשת את דפיקתה החשאית של הקרן הקטנה.

– אָנוֹכי-כי-כי, – מוסיפה ודופקת החַיוֹנת, שאין לה לשון לדבּר בה. אך אותו הרגע נתרשרש משהו בין ענפיו של עץ סמוך, יונה לבנה הופיעה והכריזה בקולו של אדם:

– דודתי, פתחי! דבורה’לי באה! דבורה’לי עם העינים הגדולות, השחורות, והשׂערות בדומה לפשתן… פתחי, דודתי, כבר הגיעה השעה…

המערה נפתחה, ודבורה’לי נכנסה ומצאה את הזקנה יושבת עם נוצות, שהיתה מורטת לתוך קדירה גדולה.

– ערב טוב, – אומרת דבורה’לי בשקט; ומחמת שהסתכלה בפליאה-תמיהה בכל מה שיש במערה, שכחה לבקש, שירשו לה לשהות שם.

לפני הזקנה, רואה היא, דולקת עששית קטנה ביותר, והיא מאירה את כל המערה. באמצעיתה של המערה עומדת מטה מוצעת יפה, והיא מכירה אותה: זו היא מיטתה שלה עצמה, עם כלי-המטה שלה, עם שׂמיכת-המשי שלה, הרקומה זהב…

– שנה טובה, – משיבה בינתים המכשפה. – ידעתי שתבואי, ושלחתי את העורבים שלי, שיגנבו ויוציאו מתוך הארמון את מטתך… במטה זרה – לא טובה השינה…

דבורה’לי שותקת, תמהה עוד יותר.

והזקנה אומרת:

– עיפה את, דבורה’לי, התפשטי, שכבי לישון. מחר תדעי הכול.

דבורה’לי צייתה, וכשנרדמה – קמה הזקנה בשקט, ולקחה כנף צחורה-כשלג של בּרבּוּר, וניענעה באויר בכל ארבע הרוחות, ומלמלה בלחש:

חֲלוֹמוֹת מְתוּקִים, בּוֹאוּ,

מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, בּוֹאוּ,

אֶל הַנַּעֲרָה הַטּוֹבָה,

אֶל הַנַּעֲרָה הַכְּשֵׁרָה,

אֶל הַנַּעֲרָה הַנִּלְבֶּבֶת…

אֶל בִּתּוֹ שֶׁל רַ' שְׁלֹמֹה…

ומכל הצדדים נתעופפו ובאו יונים לבנות עם פרחי-אַסתּר וחבצלות צחות-שלג בפיהן, והן ריחפו בדממה ובחן מעל למטתה של דבורה’לי.


פרק חמישי: שחרית במערה. – מה יש במחציתה השניה של המערה?


– מעשׂה בנשמה גדולה. – כיצד נולדה ונרדמה.

ויהי ערב, ויהי בוקר, ולמחרת, כשנעוֹרה דבורה’לי משנתה, ראתה שהמערה מובדלת במסך, שהוא מרוּקם כל מיני ציצים וצפּרים, שלא יכלה לגרוע מהם עיניה.

– מה, מבקשת אַת לדעת, – שואלת אותה הזקנה בחיוּך, – מה שיש שם במחצית השניה של המערה?…

– לא, דודתי, כשאין אומרים לי לבד, אין אני שואלת…

אם באמת כל-כך טובה אַת, – משיבה הזקנה, – סַפּר אספּר לך. בינתים ירתח החלב, ששפתּי בשבילך לארוחת-הבוקר.

והזקנה ספּרה מעשׂה כזה.

פעם אחת השקיף אלהים על העולם העלוב שלנו, וראה שאין העולם מתנהג יפה, שיש בו רק נשמות קטנות, קטנות ביותר, שאין בכוחן להעלות שום מחשבה יפה, ואם כבר הן מעלות מחשבה כלשהי, – אין בכוחן להוציא אותה אל הפועל; והוא ציוָה להוריד לפחות נשמה אחת הגונה – נשמה גדולה, גבוהה.

ובמקום מן המקומות נולד ילד עם נשמה כזאת. זה היה נער, וכשפקח את עיניו הגדולות וראה את העולם, נתמלא צער ורחמים.

אך כשגדל ונתבגר, לא העלה אף הוא שום מחשבה של ממש, משום שלא היה לו פנאי לחשוב…

סביב סביב היו כל-כך הרבה צרות רעות, כל-כך הרבה אזלת-יד, כל-כך הרבה צער…

והוא התחיל לעזור, לסייע בדברים טובים ובעצה, לעשׂות טובות… מישהו נופל, הרי הוא מרים אותו; מישהו אינו יודע, איך יציל עצמו מטביעה, הרי הוא מושיט לו ענף; מישהו כורע תחת משׂאו, והוא עוזב עמו; מי שדרושה לו עצה טובה, הוא שוקל בדעתו ונותן עצה… ובמקום שגם זה לא הועיל עוד, היה מוציא את נבלו ושר ומנגן.

והנבל היה לו צליל מתוק; וקולו שלו היה מתוק עוד יותר מקול הנבל, ומתוק משניהם היה השיר שהיה שר.

היה שר על הימים הבאים, על ימים של אושר… עֵת הכול יוָשעו, עֵת כל הדמעות ימחו, כל המַדוים יעלמו, כל הרשעה תעבור, והכול, לרבות החלשים, יהיו מאושרים…

– האִם זה אמת? – שואלת דבורה…

– אַיי, איך נדלקו מאורות בעיניך! – משיבה הזקנה – אך אם זה אמת? אין אני יודעת; הוא היה שר, והבריות האמינו, ומן האמונה הזאת עצמה נעשׂו חייהם קלים יותר…

במשך הזמן יצא לו שם במדינה, וכל מה שיצא שמו למרחוק יותר – יותר עניים, יותר אומללים היו נזקקים לעזרתו… והרי הוא היה אחד, אחד ויחיד…

– רבונו של עולם, – עמד פעם בטענה כלפי שמים – מפני מה בראת אותי רק יחיד? היאך יכול אני האחד לעזור לכול, לכול?

ובת-קול משיבה לו מן השמים:

– “בראתי את אדם הראשון יחיד, וממנו יצא כל העולם. בקש לך את חַוָה שלך…”

והוא עזב הכול והתחיל מבקש… אבל הוא לא מצא… לא בנקל נמצאת חַוָה אמיתית… לא מסולפת, לא מזוייפת, לא ילדותית-טפּשנית-חמדנית… ולאחר זמן בא שוב בטענה לפני המקום:

– אינני מוצא! – אומר הוא.

ומן השמים השיבו לו:

“אם אין אתה יודע לחפשׂ, חכּה עד שיחפשׂו אותך וימצאוך…”

ויִשנו אותו כאן במערה; והוא ישן כבר זמן רב, רב… ואותי העמידו שומרת עליו, שלא תארע לו שום רעה בשנתו…

– כמה זמן ישן הוא כבר, דודתי?

– יותר ממאה שנה… יותר… רוצה אַת לראותו, דבורה’לי?

דבורה מרעידה בכל גופה ואין היא יכולה להוציא דבּוּר מפיה.

הזקנה מושכת במשיחה, המסך מתבדר, ובמחציתה השניה של המערה מתגלה בחור ישן, יפה כחלומה של נערה צעירה, תמימה…

דבורה מיהרה וברחה פתאום מתוך המערה אל היער. הזקנה הביטה אחריה בחיוך, ומיד לאחר-מכן שירבבה את ראשה הזקן מתוך המערה והשמיעה שריקה. שלוש החיות הקטנות הופיעו אותו רגע, לשמע השריקה, והתייצבו בפתח המערה.

– מה בקשתך, נשמת היער? – שאלו.

ובמבט-עין רמזה להם הזקנה על דבורה, שעוד נצנצה לרגעים מבין העצים והוסיפה לרוץ.

– מה אירע לה?

– חלום, – מחייכת הזקנה ברחמים של חסד, – חלום נולד לה בלב-הנערה שלה, וכמו על כנפים הוא נושׂא אותה, החלום. שמרו עליה והביאו אותה לעת-ערב בחזרה אל המערה.

– טוב!

והחיות הקטנות נעלמו.


פרק ששי: הלילה השני במערה. – דבורה מתעוררת בחרדה. – מה שהיא רואה ושומעת.


בלילה השני ישנה דבורה שינה לא-שקטה. החלום צמח בלב-הנערה שלה, פשט את כנפיו. אבל לא דבר זה בלבד העיר אותה מן השינה. יותר מזה, אולי – הדאגה בדבר שולמית הבת-מלכה ואביה, שלמה המלך.

היא מתעוררת, ועוד בעינים עצומות היא מהרהרת:

היכן הם?

היכן הם נודדים עכשיו?

למה הניחו את המלוכה בידים רעות, אומללים ועניים – בלא עזרה?…

בהקיץ לא תוציא מפיה דבּוּר רע על אביה. אך בלבבה היא יודעת, כמה רע הוא אביה. לחינם היא מענה את נפשה ובאה בטענה על עצמה, מפני מה אין היא אוהבת את אביה! אין היא יכולה לאהוב אותו – רע הוא, רע עד מאד! אם שלמה, יודעת היא, המלך האמיתי, לא יחזור, יעשׂה אביה את ארץ-הפלאות חורבה אחת, ואבן-אוֹמן תהיה לגיהנום… מבית הסוהר יצאו ויעלו גיניראַלים ושופטים, ואנשים ישרים יקשרו בשלשלאות של ברזל ואל בורות אפלים ישליכום.

ושולמית מה תהא עליה? ולבה כָמֵהַ וחָרד.


והיא פוקחת את עיניה ורואה:

מכמה גחלים בוערות שנשארו בתוך הכירה, משתפך על-פני כל המערה זוהר אדום, בהיר. הקירות מסביב מכוסים ענפים ירוקים עם של פרחים סַסגוֹניים, וכל זה, נדמה, צומח ופורח בתוך הזוהר האדמדם. ובדממה ובהשקט מפרפר המסך, המבדיל את המדור, שבו ישן ההוא, משאר כל המערה; ובזוהר האדום נדמה שהצפרים המגודלות ובני-הכנף הקטנים, שהמסך מרוּקם בהם, חיים, רוטטים ומניעים את כנפיהם… הם רוטטים ומרטטים, כאילו מבקשים הם להתּלש מעל המסך ולצאת ולעוּף אל העולם הגדול!

היא לא היתה תולשת עצמה מן המסך!

הו, כמה היתה רוצה, שהמסך יתנפנף קצת יותר, יפּתח כלשהו, שיתהווה סדק קטן-שבקטנים, ושהיא תראה אותו עוד פעם, עוד פעם אחת תראה אותו! לפחות קרן-אור אחת מפניו המאירים תגיע אליה!

אך מה תועלת יש בכך! לא בשבילה יִשנו אותו מן השמים… אילו שולמית היתה בכאן!

רק לראות אותו רוצה היא, לראות אותו מותר לה! רק לראות!

אף-על-פי-כן היא מפחדת מפני המחשבה של עצמה, כאילו היתה מחשבה של חטא, והיא פונה ומביטה אל הזקנה.

והזקנה איננה ישנה.

על שרפרף שלוש-רגלים היא יושבת בקרן-זוית של המערה. זהרור מוּפלא, צחור, מתנשׂא, כעטרה אַורירית מעל לשׂערות-הכסף הלבנות שלה. בראש מורכן היא יושבת ומביטה אל תוך עצמה, אל חיקה… מביטה בכובד-ראש כזה, בהתעמקות כזאת!

היא רואה – אצל הזקנה, לרגליה, מונחים המוני פקעות של חוטים רבגוניים, והפקעות מתנועעות כמאליהן, והחוטים הרבגוניים מתרוממים לאט-לאט ועולים אל חיקה של הזקנה, ושם הם נארגים, לתוך מסגרת אחת, מסגרת-זהב מברקת.

האם היא ערה, או רואה היא חלום?

– דודתי, אינך ישנה? – שואלת היא נפחדה במקצת.

– לא, בתי! אינני ישנה… אני לעולם אינני ישנה! הרי אני נשמתו של היער, נשמתו של היער אני, כן! ושומרת אני גם כן! אני אסור לי לישון… היער היה נרדם כולו. ואַת היית מוצאת למחר עצים קלופים, עלים ופרחים שקמלו, ובעלי-חיים קטנים שמתו… אשפה ופגרים מתים היה הופך הכול, אילו נרדמתי אני!… והוא, זה שמאחורי המסך שם, שוב לא היה מתעורר לעולם…

דבורה’לי מתחילה חרדה.

– אלא מה את עושׂה, דודתי?

– אני, בתי? אין אני עושׂה ולא כלום, לפי שעה לא כלום! אני מביטה רק! אני מביטה רק ורואה, מה שנעשׂה בידי אחרים. וכשיגיע הזמן, אעשׂה משהו גם אני, אעשׂה את שלי, בוַדאי… חוּטי שלי אף הוא יתארג!…

– בתוך מה, דודתי?

– בתוך מה שנעשׂה… – מה נעשׂה, דודתי?

– רוצה אַת לראות, בתי?

– מותר לי?

– קצת… בואי!… התייצבי מאחרי, מהרי! כל זמן שהגחלים בוערות!

ודבורה קופצת מעל המטה, מתייצבת מאחורי הזקנה ומסתכלת במה שנארג במסגרת של הזקנה…

– אינני רואה כלום, דודתי! – היא קוראה מאוכזבת.

– היטיבי להביט, שפשפי את עיניך שלוש פעמים…

דבורה עושׂה כן, והיא מכריזה בגיל:

– אני רואה, אני רואה, דודתי!

– אבל, הס! את היער להעיר אסור! מה רואה אַת ילדתי?…

– מגרש-עיר רואה אני, שוּק שקט, – נדמה לי… במסגרת של בתים קטנים, שקטים.

– שוּק הוא. – שוּק שקט…

– ריק?

– חכי דודתי… אני כבר רואה – שתי דמויות רואה אני… פושטי-יד, בגדיהם מלוכלכים, קרועים…

– מלקטי-בלוֹיים?

– נראה כך… אדם זקן עם נערה צעירה…

– הסתכּלי יפה יותר, אפשר תכּירי אותם!

– אלהים שבשמים! – קפצה דבורה, – שולמית! המלך!

– אבל, הס… עוד לא הגיעה השעה לעורר את ההוא, שם מעבר למסך…

– מה עושׂים הם, דודתי?

– הם נודדים… הם יעברו מיד את הגבול של ארץ-הפלאות… כמו שהיונה יעצה…

– הרי הם עומדים…

– המלך שלמה מודאג במקצת.

– מפני מה? קשה לו לעת זקנתו לנדוד?

– לא, ילדתי. הוא השגיח בכך, שרוכבים אחריהם…

– אנשים רעים, דודתי?

– גזלנים!

– הם רוצים לעשׂות להם רעה?

– הם רוצים… אך חוטיהם שלהם נארגים-ויוצאים מתוך המסגרת… ולא יזיק!

– שולמית, היא גם כן יראה?

– היא אינה יודעת מכך…

– משום מה היא עומדת מהורהרת…

– היא מביטה.

– על מה, דודתי? דומה, שכל הנשמה מציצה אצלה מתוך העינים…

– הביטי שׂמאלה, לצד המסגרת. מה רואה אַת, ילדתי?

– חלון קטן רואה אני… חלון קטן של בית קטן, כמו סוכה עוטה-ירק…

– ובתוך החלון הקטן?

–…יושב אחד, בחור צעיר… הוא רוקם… על גבי קטיפה עמוקה בחוטים של זהב רוקם הוא… נשר הוא רוקם… את הכנפים הוא עושׂה… כמה מהר צומחות הכנפים, כנפי הזהב, תחת ידיו הזריזות, הצחורות כצחור-הבהט… כנפי זהב… אך מזהיב יותר ברק עיניו הכחולות הטהורות, העמוקות… נהר אף הוא לפעמים כך הוא… כחול, טהור כשמים, ועמוק, מאד עמוק… כמה העינים קורנות!

– מתוך נחת.

– איזו נחת?…

– מתוך הנחת ומתוך החדוָה, שבהן ברא האלהים את העולם… מי שיוצר, הוא קורן כך… והאור מן העינים נארג ונרקם בתוך מה שיוצרים… והזיו הזה דבק לעולם במלאכה הזאת, ביצירה הזאת, ומי שרואה אותה – קורנת אל תוך נשמתו הנחת, החדוָה… אַת מבינה לי, ילדתי?

– אני מרגישה זאת, דודתי אך מפני מה רועדות כך שׂפתיו?

– כך הוא שר לו, בתי שלי. מי שעובד ויוצר בעבודתו, זה שר! והשיר אף הוא מתכשף אל תוך העבודה, אל תוך היצירה!

– כשיבוא משיח, יהיו הכול עובדים כך!

– זה מוצא חן בעיניך, בתי שלי?

– כן… מאד… אך ההוא מוצא חן בעיני יותר!

– ההוא, מאחורי המסך?

– כן…

– אַיי, מה חַמה היא נשימתך, ריחנית וחַמה! כך מתפרפרת לפעמים שושנה-של-ורד, שושנת-ורדים מתוקה… כן, ילדתי… מה עוד רואה אַת?

– איך שולמית מביטה בו!… אפשר זה בן-זוגה המיועד לה, דודתי?

– אפשר!

אך דבורה נזכרת משהו, והיא קוראה בפחד:

– שהיא תלך מכאן, דודתי! שתברח! אסור לה, שבועה נשבעה!

– ואַת מדבּרת יותר מדי! – השיבה על-כך הזקנה בצחוק.

אותו רגע כבו הגחלים, מסגרת האריגה נעלמה, והמערה נשארה מוארת באור הבוקר, שבקע ונכנס מבעד לסדק שלמעלה.

– מי שרוצה לראות, חייב לשתוק! – מוכיחה אותה הזקנה בטוב.


 

חלק שני

פרק שביעי: כיצד נודדים בארץ-הפלאות, וכיצד – מחוץ לגבולה. – העבודה בכאן ובשם. – כיצד מביטים על נכרים בנכר? – “הושע לעצמך” ושאר דברים טובים.


– חורף קשה, ו“פשיטת-יד אסורה בהחלט”. – ודוּיה של הבת-מלכה. נרגעת, חזרה דבורה ועצמה את עיניה ונרדמה, אבל לבה הער הוסיף וטוָה את חלומה המתוק על ההוא, החבוי במחיצתה האחרת של המערה. ואנחנו נשתמש בשעה הלזאת, ונראה מה אירע להם להמלך ולהבת-מלכה.

הדבר הקשה ביותר אצלנו, הדבר שנוטל על עצמו אצלנו בעל-תשובה בשביל למרק את עוונותיו הקשים ביותר – “עריכת הגלות”, בחינת “נע ונד”, בארץ-הפלאות הוא מן הדברים הקלים, וגורם עוד תענוג מרוּבּה.

הארץ הזאת, שאנשיה טובים, הכול בה טוב; בכל מקום אדם מרגיש עצמו כאילו הוא בביתו.

כל מה שתשֹים בו עינך, מקבּל את פניך בחדוָה ובנחת ובשלוֹם; מחייך כנגדך; למן האזוב הקטן שביער עד לאורן הגבוה ביותר, המתנשֹא כלפי הרקיע, ועד לאלון האדיר ביותר, השולח פוֹארותיו למרחבים – הכול צוחק לקראתך! אלפי מינים של פטריות וכמהין מניעים כנגדך ראשיהם הקטנים במגבעות הקטיפה; הציצים משרבבים ראשיהם הקטנים מתוך העשֹב וקוראים לעומתך: “בוקר טוב”; אילנות שעטרותיהם בראשיהם מזמינים אותך לנוח בצלם וליהנות משלוָה מתוקה…

פגע בך חוטב-עצים ביער, והריהו מניח, מיד משראה אותך, את הגרזן מתוך ידו, והלך עמך ומראה לך היכן, מאיזה אילן, מזרזף שם שקוּי מרענן; היכן, מאיזה מקום, פורץ ויוצא מעין מים חיים; היכן באילו עצים, מסתופפות דבורים עושוֹת-דבש… כל מה שלבך רק חומד!

בסבר פנים יפות כאלה יקבּל אותך גם השֹדה, שהאכּר בו עובד ברינה; בברכה נלבבת יפגשך, ויראה לך את כליו עם חלב ועם לחם, שהחביאם מפני השמש. – “אכוֹל”, מתחנן הוא; ומעל לראשו מרחפות סיעות של צפרים מזמרות. אין הוא מרדף אותן, אין הוא מקמץ גרגיר-בר למענן, כי ברכת אלהים לכול היא, ומרחפות הן מעליו סחור-סחור ומנעימות עבודתו בזמרתן… והצפרים מכירות מיד כי נכרי אתה, ומקבלות את פניך בברכה, ומזמרות לך זמר – ברכת-שלום מביתך… “היינו שם” – מבקשות הן לומר – “היינו! הכול, ברוך השם, בריאים ושלימים!”

וכל מקום שבו אתה מניח ראשך, באַזוב הזהבהב והרך, על האדמה הנוקשה, או על אבן קשה, לכאורה, – אתה ישן את שנתך המתוקה, השליוָה… בנות-רוח ריחניות מרחפות מסביב לראשך, מלחשות באזניך את היפים שבחלומות, ומאחלות לך: “ישן, אדם טוב, ישן – פה לא תאוּנה לך רעה.”

וגם בעיר לא רע מזה.

הבתים פתוחים, כלבבותיהם של בני-האדם! אתה עובר ברחוב, וכל אותם שעובדים לפני חלונות ופתחים, מלווים אותך, בעינים של טובה ובדברים נלבבים: “לך”, או “בוא בשלום”, אומרים הם. ומחלקים אתך חלק כחלק עד לפרוסה אחרונה, עד לטפה אחרונה…

אך ארץ-הפלאות אף יש לה סוף וקץ, ושלמה העשֹרים-ושבעה ובתו, הבת מלכה, כבר עברו, מחופשֹים כמלקטי-בלוֹיים, ויצאו מעבר לגבול…

כך ציותה היונה לעשֹות… הרחק, מן המדינה; בנכר לא יכיר אותם שום בן-אדם!

והם מרחיקים ונודדים, וככל שהם מתרחקים מן הגבול, נעשֹית הנדידה קשה יותר ומכבידה יותר. ערים אחרות, שֹדות ויערות אחרים, הכול נשתנה ונתחלף; אנשים חכמים ורעים דרים בתוך הערים, והם סגרו עצמם בתוך הבתים כמו בבתי-כלא, על מנעול ובריח הסתגרו!

על כל שער שומרים השומרים; מכל שער מביטים בך בחשד, עינים ופיות שואלים: מי אתה? מי לך ומה לך פה?

וביחוּד על מלקטי-באשפה מביטים בעין רעה! כל אחד נסוג הצדה, שלא ילכלך עצמו בלכלוכם:

“הלאה מזה, הלאה מזה, האשפה מאחורי העיר היא, שם זקנות בלות מלקטות את הבלוֹיים הבלים! לשם; לשם;” – כך מגרשים אותם מן הערים.

והזקנות הבלות שמאחורי העיר מגרשות אותם אף הן:

“אשפתנו שלנו, – לא בשביל זרים עשֹויה היא; רק אנחנו יש לנו חזקה בה! עניי העיר קודמים, ואף הם אין להם די ומספיק!”.

והמלך עם בת-מלכה נודדים והולכים הלאה והלאה…

וחוטב העצים שביער מביט בהם בעינים זועמות, והאכּר שבשֹדה משיב לברכה “ה' עמך” בקללה נמרצת…

– מפני מה, אבא’לי, – שואלת שולמית, – הם זועפים כל-כך?

– מפני שהם עובדים עבודה קשה ובלא חשק. מי שעובד עבודה בלא שֹמחה, אין ההצלחה מאירה לו פנים; ועולים קוצים עם דרדרים בין השבלים, וכל מיני מחשבות רעות צומחות ועולות במוח! אנשים האוֹררים הם. מאוֹררת עבודתם, מאוֹררים היער והשדה… חיות רעות מלא היער, קוצים ודרדרים – השֹדה, וקללות – הלב; אף הם עצמם קוצים הם, סרפדים לוהטים!

וצפור בחלל-האויר אינה נראית; יורים בהן, לשם התועלת הקטנה ביותר, וגם בלא שום תועלת כלל, כך סתם, כדי לקרר את הלב בשפיכת דמים, או בשביל להראות זריזות יתירה – ובורחות הן, הצפרים… ופורחות הן בחשאי, בלילות מעוננים ואילמים, ואזנו של אדם לא שמעה זה מזמן את שירתן…

וגם פרחים אין נראים… עקור נעקרים הפרחים; ובמקומם זורעים משהו מן הזרעים התועלתיים… וכל בהמות-הבית וכל חיות-הבית נשחטו ובשֹרם היה למאכל…

ואדם בלא פרחים, בלא צפרים ובלא חיות-בית יכול להיות חכם, אבל לא טוב… כל אחד אינו דואג אלא לעצמו. ומי שאינו יכול להושיע לעצמו והוא מתחיל יורד ונופל, נפוֹל יפּוֹל, ושום אדם לא יושיט לו את ידו לתמוך בו, לא יגישו לו פת-לחם להחיות את נפשו, ולא טפּת-מים ללחלח שפתיו הצרובות!

ומי שיורד מעל המסלול, כורע ונופל והוא מת בחשאי, או הוא קם ומתקומם להרוג אחרים במקומו…

ומלאות הדרכים רוצחי-נפש וליסטים, ורוחשות מרוב שוטרים ואנשי-צבא, המרדפים אותם צעד בצעד…

וחלל האויר מלא לא זמרה, אלא קללות וקולות-יריה…

וכאן נודדים המלך עם הבת-מלכה, מחופשים כמלקטי-בלוֹיים; הכסף שהיה להם אזל, ולמרבה האסון עוד תעו בדרכם, וכשהם שואלים על ארץ-הפלאות, לועגים להם: בשום ספר מספרי כתיבת-הארץ אין “ארץ-הפלאות” נזכרת! נשים זקנות היו שוזרות-מוזרות לפנים בלבנה ומספרות על ארץ-הפלאות, חוקרי-קדמוניות מצאו בזמן מן הזמנים שירי-ילדים שספּרו על ארצות-פלאים בדוּיוֹת, אך כהיום הזה כל אלה אסורים בתכלית האסוּר… אפילו לקטן שבקטנים אסור כהיום הזה לספּר שקרים; האמת היא לבדה מושלת, האמת הערומה בלבד…

– משוגעים! – ינידו עליהם בראש.

אילו היו מבני-המקום, אפשר שהיו כולאים אותם בבית-המשוגעים: נכריים לרפּא ולפרנס אין רוצים, ומגרשים אותם: הלאה, משוגעים! הלאה מזה, הלאה מזה!

והדלוּת שלמראית היתה לדלוּת אמיתית!

המלך והבת-מלכה נעשֹו מלקטי בלוֹיים אמיתיים…

כל זמן שהיה קיץ, עדיין לא היו מתאוננים על מזלם…

“היונה יודעת, מה שציותה לעשֹות. הכל ייגמר בכי-טוב”, – מהרהר המלך שלמה, ושולמית מנחמת עצמה ברעיון האחד: “אבא שלי יחיה, יחיה! תהילה לאל, שום אדם אינו רוצה להביט בי!”.

לפעמים היתה אף-על-פי-כן נאנחת. האם נתגעגעה על ביתה, או אולי אין היא יכולה, כפי שאביה מלגלג עליה ברוח טובה, לשכוח את האמן-הרוקם שמעבר לגבול? אבל האנחות עדיין אנחות קלות היו…

אולם לרעה נשתנה הדבר בימי החורף.

חורף קשה, שאין רואים כמותו בארץ-הפלאות, הקפיא את האדמה. לפתע פתאום בא, כרוצח פראי התנפּל, ומנשימתו הראשונה ירד מטר של צפרים קפואות…

והכול רק קפוּא ונוקשה…

ועל שלמה העשֹרים ושבעה בא עונש כבד, בדומה לעונש שבא על אבי-אבי-אביו-זקנו…

בבגדים קרועים ובלואים הוא נודד עם בתו שולמית, רעב ללחם, קופא מקור… אפשר שהיה גם הוא מכריז ואומר: “אני שלמה”, אך הוא יודע, שבכאן אין מאמינים, לא רק בשלמה, אלא גם לא במלכותו – הארץ-הפלאות…

ו“פשיטת-יד” אסורה בהחלט. על כל דלתות הפתחים והשערים קבועים לוחות מוזהבים: “פשיטת-יד אסורה בהחלט”…

פעם אחת פשט הזקן את ידו, והגברת הרחמנית לא מסרה אותו בידי השוטרים, וברחמים רבים הושיטה לו – חוברת מחוכמת מאד; ושמה של החוברת הזאת היה: “הושֹע לעצמך!”

והוא מושיע לעצמו כפי יכולתו. הוא מתכופף מעל לאשפה שמאחורי העיר, והוא מגרד בידיו הקפואות. עצמותיו הזקנות מתפוקקות… עולם חפשי, אך מי שהוא מלקט-באשפה מאמין בכך!

ומולו עומדת הבת-מלכה… רפויות הן ידיה, מן הקרה מתבקע עורה הדקיק, והאֵת מנקב את בשֹרה…

היא חופרת, וטפּות-דם מנטפות מידה וקופאות על קתו של האֵת…

דבר זה לראות בשויון-נפש לא יכול המלך הזקן.

הוא פרץ בבכיה.

– חטא חטאת, בתי! – קרא במר נפשו, – ועתה את חטאך נשֹא…

– אני חטאתי? – ממלמלת שולמית.

– כן, בתי… גאה היית בלבבך, גאה מאד! חפוֹץ חפצת להיות בטוחה באשרך, בכף-ידך לתפשֹו… אך לא כן רצון האלהים! האושר לא צפור הוא, להחזיקו בכלוב! רצון האלהים הוא, שיהא האדם מקווה ומאמין! שבעינים עצומות-למחצה יהא כל אחד מהלך אחרי כוכבו, אחרי מזלו, כך הוא רצון האלהים!

דמומה עומדת שולמית, ושלמה מוסיף ואומר:

– זה הוא עונש מאת האלהים… השאֵר נשאֵר בזה לעולם… ואת אבן-אוֹמן וארץ-הפלאות לא נוסיף עוד לראות עד עולם!

שולמית חושבת גם היא בלבבה, כי הקיץ הקץ על הכול.

“עכשיו – מהרהרת היא – מותר לי לגלות הכול., הכול… לפחות נצא מן העולם הזה בלא סודות ומבלי להעלים דבר זה מזה, בלבבות פתוחים! אל נא יהא אבי מאשים אותי לחינם!”

והיא מתרפקת על אביה וחובקת אותו, ומתוך חבּוּק ונשוּק היא מספרת לו הכול…

לא גאוָה היתה בלבה, אלא חרדה לחייו…

הקוּקי אמר, המכשפה אמרה… הוא לא היה מאריך ימים אלא עד לחופתה…

בשֹפתים צוננות וסדוקות נושק לה שלמה הזקן:

– אל תתייראי, אם כן, – הוא קורא ואומר בשֹמחה, – עזוֹר יעזור לנו האלוהים! הוא לא יעזבנו…

אותו רגע עצמו נשמע מן האדמה קול הדהוּד עמום, ומרחק נראו שני פרשים… רכובים על סוסים דוהרים, טסים כנשרים, וחרבות שלופות בידיהם.

– הנה, הנה הם! – קרא אחד לחברו, – וכאן יקיץ עליהם הקץ!

– רוצחים! – קרא שלמה בפחד, ולשוא חפּשֹ בעינים מקום, שיוכל להמלט ולהתחבא בו – השֹדה שֹדה פתוח היה, בלא מערה ובלא אילן…

– מוטב שתבלע אותנו האדמה! – קרא שלמה, – וביד גזלנים אַַל נפּוֹלה!


פרק שמיני: בשעה טובה. – פיו של התלוי. – מה שהאדמה פולטת.


אילו היו שלמה העשֹרים-ושבעה ובתו, הבת-מלכה שולמית, מומתים, חס ושלום, בידיהם של הגזלנים, לא היה לנו ספּור-מעשֹה כלל, או שהיה לנו ספּור-מעשֹה רע, וספּוּרי-מעשֹיות רעים מספּרים רק אנשים רעים וממורמרים.

המשאלה, “מוטב שתבלע אותנו האדמה, וביד גזלנים אַל נפּוֹלה”, אמוֹר אמרה שלמה ברגע הנכון.

בשעה טובה נתבקעה האדמה מתחתיו, והוא עם בתו נפלו למקום שנפלו. זוהר אדום ולוהט התפרץ, בדומה לברק אדום; הוא נעלם, והאדמה חזרה ונסגרה.

שני הגזלנים נשארו עומדים משתוממים.

לאחר שהתאוששו במקצת, הבינו מיד שאין הדבר פשוט.

– מה פירושו של הדבר? – שואל גזלן אחד את חברו. – תיכף ומיד אדע, – משיב השני.

– אני מחזיק אצלי תמיד את פיו של אבי התלוי, – ותלוֹה תלו אותו בגלל ארבע- עשֹרה גניבות בשבוע אחד, – וכל שאני שואל, הוא משיב לי מיד.

ובדבּרו כך, הוציא מחיקו את הפה והתחיל שואלו.

– פיו של אבי, פיו של אבי! – פיו של אבי התלוי, עליו השלום! – מה טיבו של הדבר הזה?

– והפה נפתח והשיב בקול עמוּם, כאוב מארץ:

– מערה של גמד עשיר.

– ומה טיבה של הלהבה?

– האור החוזר מהררי הזהב, שהוא צובר בתוך המערה… אוצרות זהב יש לו.

אצל שני הגזלנים נתלקחו העינים מתאוָה להזהב.

– שמא נחפור ונחדור להמערה? – שואל אחד את חברו.

– זאת לא זאת! – משיב השני: – ראשית, האדמה קפואה ביותר ולא יהי אפשר לבקע אותה; ושנית, אני מתיירא מפני גמד, כל הגמדים מכשפים הם; ושלישית, אילו רציתי לעמול, לא הייתי נעשֹה גזלן.

– אלא מה עושֹים?

שקלו וגמרו, שיהו ממתינים בכאן, עד שהאדמה תחזור ותפתח שנית; שכן מה שנתרחש פעם אחת, אפשר שיתרחש פעם שניה.

והגזלנים נדברים, שיהו עומדים ושומרים, עד שיתגלה משהוּ.

בינתים ירד הערב.

ובשביל שלא להרדם ולקפוא בקור, מחליטים הם לדבּר זה עם זה כל הלילה.

– במה גזלנים מסיחים? אין צריך לומר, שאינם מסיחים במצוות ובמעשים-טובים.

תחילה ספּרו כל אחד לחברו מעשֹיות על עצמם, היללו את גבורותיהם במעשֹי-רציחה, ואת חכמתיהם בדברים שבגניבה. אחר כך, משחסרו להם גניבות וגזלות משל עצמם, התחילו מדברים בגזלנים אחרים.

אבל גם הדבר הזה לא הספיק לליל-חורף ארוך, ולבסוף השמיע אחד פהוק גדול ושאל:

– שמא יודע אתה, אחא, לשם מה צוברים הגמדים את הזהב?

– אני יודע, – השיב השני, – פעם אחת כבר שאלתי בענין זה את פיו של אבי וספּר לי. – ומה ספּר?

– המתן, ספּוּר-המעשֹה ארוך הוא.

הם העלו להם אש במקטרות הקצרות.

שתי נקודות אדומות הופיעו בחלל-האויר הנוצץ של ליל-החורף השקט.

ואת האויר הקריר וכבד פילח קולו של הגזלן:

– לפנים, – ספּר לי פיו של אבי התלוי, – היו בעולם שני מינים של בני-אדם.

– מין אחד היו לו גופים קטנים ונשמות גדולות – –

– אלה בני-התורה, המלמדים הבטלנים! – מעיר השני בקול של בזיון.

– והמין השני היו לו, להפך – נשמות קטנות, אך כנגד זה גופים גדולים, בריאים…

– ומה יצאנו אנחנו – אומר ההוא בהנאה.

– אל תפסיק, זהו ספּוּר-מעשֹה ארוך, ארוך ביותר…

– אני עושה כך בכוָנה, שלא ארדם.

– לא תרדם – הקשב!

– שני המינים הללו לא היו חיים בשלום…

– פשיטא!

– מין אחד מעולם לא היה משדך עצמו עם המין השני; ליד שולחן אחד לא אכלו כאחד, לא שתו כאחד, ואפילו מסחרים לא עשֹו ביניהם…

– זו היתה כבר שטות גמורה! ומסחר לעשֹות רשאי אדם אפילו עם הגדול שבשונאיו…

– הם היו עושֹים תמיד מלחמות ביניהם: בלא רחמנות, בלא סליחה ומחילה, רק שחטו ושחטו! וכל-כך הרבה דם נשפך, שכל הנחלים וכל האגמים היו מאדימים מדם-אדם… והיו משיטים את הסירות על פני דם, והיו שותים מתוך הבארות את הדם… והאדמה לא יכלה לספוג כל-כך הרבה דם, ועצמותיהם נטולות-הבשר של חיות רעות ושל עופות טורפים היו צפים בתוך הדם…

ולא היה אדם בא אפילו לקבורה… חוץ ליוצאים מן הכלל, איזה אדם גדול, או מלך!

ורק כשהתחילו שני הצדדים מפחדים מפני מבול של דמים, התיישבו שני הצדדים בדעתם, – הם יעשֹו ביניהם דין-תורה!

לא החרב, אלא היושר יפסוק, מי משני הצדדים צודק…

אך מי יוציא להם פסק-דין? מן השמים אין בא ויורד, וכאן על-פני הארץ יכולים לדבּר ולפסוק פסקי-דין רק בני-אדם, ובני-אדם כולם מחולקים במחלוקת…

ונמלכו בדעתם, שיבקשו וימצאו אדם ממוּצע. לאמור, אדם שהוא ממוּצע גם בגוף וגם בנשמה. אינו נוטה לא לכאן ולא לכאן…

וערכו שביתת-נשק לפרק זמן, חפּשו ומצאו אדם ממוצע, הוליכו אותו והביאוהו אל הר נשפּה, הושיבוהו בצלו של עץ עתיק קדוש, ואמרו לו: היה לנו לשופט!…

ויפרשֹו חופת-משי צחורה מעל לראשו, ומרבד של קטיפה גזוזה הניחו מתחת לרגליו, ושלושה ימים נתנו לו, לשמיעת הטענות ולשקוּל-הדעת!

ושני הצדדים נשבעו, לקיים את דבר-הפסק באמונה…

אך הבר-נש הממוּצע, שבאמת לא היה נוטה לא לכאן ולא לכאן, התחיל נוטה לצד אחד – הוא נתן לשחד את עצמו!

– מאיזה צד?

– מצד אבות-אבות-זקנינו, בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות: הנשמות הגדולות לא עלה להן כלל דבר כזה על הדעת!

בשֹכר כמה פרות בריאות-בשֹר ושתי עגלות שלישיות הוציא הבר-נש הממוּצע פסק נחמד:

– שני המינים של בני-אדם, אומר הוא, חייבים לחלק ביניהם את הארץ… מחצה על מחצה! אבל –

הגופים הגדולים עם הנשמות הקטנות ידורו על-פני האדמה, והנשמות הקטנות עם הגופים הקטנים – מתחת לפני האדמה.

– אַהאַ! פסק-דין חמוּד! והללו הגמדים הם!…

– בוַדאי!

– למה להם הזהב מתחת לפני האדמה?

הגזלנים טעמו כל אחד טעימה של יי"ש, וזה שהיה יודע הכול מפיו של אביו בתלוי, פתח והוסיף לספּר:

– הדבר כך הוא:

במשך הזמן פסקו בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות מלהסתפק בשטח שעל-פני האדמה. הם התחילו מתחפרים, יותר ויותר עמוק. ברזל מחפשֹים, נחושת, זהב וכסף…

והגמדים – אומר אבי התלוי – נודע להם הדבר, והרי הם צוברים אוצרות! הם סוברים כך:

אם תהיה מלחמה – מילא; ראוֹה יראו, מי חזק ממי: הגוף עם כוחו, או הנשמה עם האמצאות שלה; ואם יגיע לידי דין-תורה, כבר יתנו הם להשופט מלוא הבית כסף וזהב!

– אין הדבר מתקבל על האמונה, – משיב הגזלן השני. דבר זה מחוּכּם ביותר לגבי הבטלנים בעלי הנשמות הגדולות.

– יתּכן, – משיב הראשון. – אבא שלי, עליו השלום, כל ימי חייו לא הוציא, ברוך השם, מפיו כמעט דבּוּר אחד של אמת.

– אבל יכול להיות בפשטות – מוסיף ואומר השני – אפשר שהם מאספים כל מה שיש לו ברק – זהב, יהלומים כל מיני אבנים טובות, משום שחושך במערותיהם! הם מתגעגעים על השמש, על האור, שאבדו מהם בעטיו של בן-האדם הממוּצע המשוּחד, והם צוברים מתכות בהירים ומאירים… וכי אפשר לדעת?!

אותו רגע נתבקעה האדמה שנית, פלטה את בגדי הבלוֹיים שהמלך שלמה והבת-מלכה היו לבושים בהם, וחזרה ונסתגרה…

– לפחות זה! – קראו הגזלנים בקול ובשֹמחה; ומיד כאור הבוקר אִכּפו את סוסיהם, לרכב בחזרה לעיר-אוֹמן.

הם יאמרו, שהם עשֹו את שלהם, את שניהם הרגו! וסימן מהימן כמאה עדים יש להם: המלבושים!…

ותעוֹה לא יתעו! כל מקום שמגיעים לפרשת דרכים נעצרים ועומדים, ושואלים את פיו של האב התלוי!


פרק תשיעי: במערה. – היונה הלבנה. – הנשר השחור. חזרה לבגדי מלכות. – הגמד עורך את השולחן ומספּר מי ומה הוא.


כשנסתגרה המערה מעל לשלמה המלך ובתו, הבת-מלכה, נשארו שניהם עומדים משתאים ומשתוממים, לא פחות מן הגזלנים למעלה.

באור הזהוב-האדום, הלוהט מכל קירותיה של המערה ומכל הכוכים שלה, מרצדים ומתפתלים חזיזי לובן, הבאים מכל מיני האבנים הטובות, הזרועות בתוך הזהב שבסמוך לקירות הסביב.

ושלמה עם שולמית עומדים נדהמים, ואינם מבחינים אפילו בידידתם הנושנה – היונה הלבנה, שפרחה ובאה זה עכשיו ומרחפת בהמיה של שֹמחה מעל לראשיהם.

ומנמיכה היונה את מעופה, מרחפת לפני עיניהם ואומרת בקול של אדם:

– אל תיראו! עשֹיתם – אומרת היא – כעצתי היעוצה, והכול יגמר בכי טוב.

– בינתים – מוסיפה היא ואומרת, בראותה ששלמה ושולמית עדיין אינם יכולים להשיב מרוב תמיהה – בינתים מוגנים-מוגנים אתם אצל הגמד במערה; בקרוב תבוא גאולתכם ותהיו מאושרים.

שלמה מניע ראשו בעצבות, והבת-מלכה נאנחת ומפיה מתמלט הדבּור:

– לא, יונה לבנה טובה! בשבילי לא יתּכן עוד אושר!

– קוי והאמיני! – משיבה היונה. – באשנב קטנטן שבגבול ארץ-הפלאות שם נטווה ונשזר חוט אשרך.

– לא! לא! – קראה שולמית בקול.

– קוי והאמיני! – חוזרת ואומרת היונה. – בגלל אשרך לא תפול שֹערה אחת משֹערות-השֹיבה של שלמה העשֹרים ושבעה ארצה!

– וכי אפשר הדבר?… הקוּקי… הקוסמת… הכול אמרו – ממלמלת שולמית.

– אני הקוּקי, אני היונה, אני הקוסמת, ואני האומרת לך זאת!

ובדברה כך, הפכה היונה לקוּקי, והקוּקי שב והיה ליונה, והיונה הפכה ותהי להמכשפה, הידועה לנו מן היער הסמוך לאבן-אוֹמן, והמכשפה חזרה והיתה שנית ליונה צחורה.

– פלאי אלהים! – קוראה שולמית בשֹמחה.

– האם כשוּף הוא, או יד אלהים? – שואל שלמה.

– כשוּף בא אף הוא מיד האלוהים – משיבה היונה. – אך עכשיו אין לנו שהות לדבּר על כך, בקרוב יבוא הגמד, ואתם צריכים קודם-לכן להחליף את מלבושיכם.

שלמה ושולמית תמהים שוב ומשתוממים: מהיכן יקחו

מלבושים להחליף? הם מסתכלים על סביבותם ואינם רואים בשום מקום סימן של בגדים. אך אותו רגע ממש בא במעוף אל המערה נשר גדול ורחב-כנפים, והטיל לרגליהם צרור גדול נאה. ומשנפל הצרור נתפתח מעצמו, ושלמה עם שולמית השתוממו עוד יותר: הם הכירו את הבגדים, בגדי המלכות, שהניחו אותם, בשעה שהתחפשֹו למלקטי-בלוֹיים, בהארמון בעיר-אוֹמן!

– הזדרזו! – מזהירה היונה – מפני שאני שומעת כבר את צעדיו של הגמד. הוא צריך למצוא אתכם נתונים כבר בתוך בגדיכם שלכם… אני עפה להביא אוכל בשבילכם.

היונה הלבנה פרחה ויצאה מתוך המערה, ובתוך מבוֹי אל כוך אחד נתגלה הגמד.

קטן, קטן במאד מאד, היה הגמד, אך גדול היה זקן-הכסף הלבן שלו; את קצותיו אנוס היה להחזיק מלפניו בתוך כפות ידיו, שלא יהא הזקן משתלשל אל מתחת לרגליו.

גדולות היו גם שתי עיני-התכלת שלו, שנשֹא אותן אל שלמה ושולמית.

– ברוכים הבאים! – מקבּל הוא את פניהם בקול ערב, – ברוך הבא, שלמה העשֹרים ושבעה, המלך של ארץ-הפלאות, שבה המשיח רודם וייקץ בקרוב ויגאל את העולם… ברוכה הבאה, שולמית! מעל לראשה, רואה אני, נדלק כוכב-פז – מזלה מתחיל מאיר!

והוא מכה כף קטנה אל כף קטנה, מבלי להוציא מתוכן את קצות הזקן, ומחלל-האויר יורדים שלושה כסאות.

הוא מבקש אותם לשבת, וכל השלושה מתיישבים.

הוא מכה שנית כף אל כף, ומופיעים ארבעה אריות; הם הולכים לאטם ונושֹאים על ראשיהם לוח-שולחן של אבן- שוֹהם עם קשוּטי פנינים וצדפים, ועליו ערוכים כלי אלגביש. והאריות מתייצבים באמצע המערה, בין שלושת כסאות הזהב.

– הוֹדמו! – מצווה הגמד לאריות, – והם רובצים ומתיישבים על רגליהם האחוריות, מושכים ומכניסים לשונותיהם, עוצמים את עיניהם ונשארים במקומותיהם קבועים וקפואים, כאילו היו משל נחושת או ארד.

והגמד פונה אל שלמה ואל שולמית.

– השולחן – אומר הוא – מוכן ומזומן וערוך, אך את האוכל אנוסים להביא מלמעלה, אנו אין לנו בכאן שוחטים. ועד שהאוכל יובא, אציג את עצמי לפניכם. בשביל שתוכלו להגאל, ואחרים אתכם, צריכים אתם לרחוש אלי אמוּן. חייבים אתם להאמין לי…

– אני מאמינה! – נפלטה קריאה מלבבה של שולמית.

– כבר זורח מעליך כוכב האושר, כבר קרני אורו חודרים אל לבבך, אך להכיר אותי חייבים אתם, להכיר מקרוב יותר… הרבה יש לנו בשותפות לעשוֹת!

– ספּר, – אומר שלמה, – אין אני יודע אפילו מה שם אקרא לך.

– כפי שעיניכם רואות, – מתחיל הגמד מספּר, – הריני חי במערה, בדומה לכל הגמדים, צובר זהב, כסף ואבנים יקרות, בדומה לכולם, ולפי המראה החיצון בוַדאי שאני גמד, ואף-על-פי-כן לא היה אבי-מולידי גמד מן הגמדים… אני לפנים אדם פשוט הייתי, על-פני האדמה חייתי, אשה וילדים היו לי… כמה? – אינני זוכר…

– זה זמן רב? – שואל שלמה בתמיהה.

כשש מאות בשנים! – מוסיף הוא ומספּר – – בבגדד… ואדם קטן הייתי: שמש, שמש עני בבית-תפילה עני, בסמטה עניה.

ובאותה העיר בגדד היה חי יהודי גביר, אדם תקיף, קרוב למלכות וכוהן, שנתן עינו בגרושה אחת, ורצה שהרב הכולל, שהיה באותו דור, יסדר לו חוּפּה וקדוּשין, וכשהרב סירב – הלך ומסר עליו מסירה של שקר, והמלכות גירשה אותו מן העיר ומן המדינה, והגביר הכריז והודיע, כי אותו למדן שימצא היתר לעצמו ויסדר לו חוּפּה וקדוּשין, יעשֹנו הוא התקיפותו שלו לרב הכולל של בגדד! בעלי-הבתים שתקו; הכל היו יראים מפני הגביר.

שום רב מכל המדינה כולה לא רצה ליטול על עצמו חטא כזה; שום דיין לא הרהיב עוז בנפשו לעשֹות את הדבר. הוא פנה ללמדנים, למלמדים – שום אחד מהם לא הסכים. הוא ירד עד לשמשים של בתי-כנסיות ובתי מדרשות, אך שום שמש, שפרנסתו היתה מצויה איך-שהוא, לא רצה למכור את נשמתו, – עד שהגיע אלי!

ואצלי מצא את מבוקשו.

אני הייתי עני במאוד מאוד; אשה חולה וילדים חולניים היו לי…

ואשתי החולה שלי דבּרה על לבי, והסיטה אותי מן הדרך הישרה, והיתר-של-שקר מצאתי לעצמי: על אמו של הגביר היו מרננים, סוף כל סוף כוהן-של וַדאי לא היה… וסידרתי חוּפּה וקידוּשין, ובצלחתו של הגביר כבר היה מוכן כתב-רבנות בשבילי… כתב-רבנות חתום בידי בעלי-הבתים, שהיו סרים למשמעתו של הגביר…

החוּפּה רקומה זהב היתה, ומסביב האירו מאות הבדלות, לפידים ליהטו… וברקים נתּזו סביב-סביב ממלבושי הגבירים רבי-הפאר, המרוקמים זהב, ומשובצים אבנים יקרות… עד כדי לסנוור העינים!

למטה היה שפע של אור, שפע רב של אור; אך למעלה, בשמים – היה חושך… שמים חשוכים, בלא ירח, בלא כוכבים… ומן השמים החשוכים ירדה פתאום אש זעמו של אלהים… פרצה סערה, ולפתע-פתאום נפל גשם זלעפות, ורעם רדף כנחשים-שֹרפים התעופפו הברקים – שמים וארץ רעדו!

ופתאום נעקרה החוּפּה מתוך ידיהם של השושבינים ונתרוממה בדומה למטריה ברוח… צועקים צעקות-מוראים נתפזרו האורחים, רדופי רעם, צלופי המטר הסוחף!

בי האחד פגע הרעם…

ובעולם האמת הוציאו פסק-דין כזה:

מפני שביקשתי להיות גדול, כל-כך גדול – אהיה קטן מקטן, אתגלגל בגופו של גמד ואחיה, בדומה לכולם, מתחת לפני האדמה…

ומפני שביקשתי להתעשר, כסף וזהב לצבּור, אהיה צובר מאות בשנים זהב וכסף ואבנים יקרות, לא בשביל עצמי, אלא בשביל הלזה או הלזאת, שיהיו ראויים להם.

וכאן הפנה מבטו אל שולמית.

אבל היא לא הרגישה בכך.

– נורא! – קראה ואמרה ברחמים רבים.

– אף-על-פי-כן גדולים חסדי השם! – משיב הגמד – אני עתיד להגאל עמכם יחד… והדבר כך יהיה.

אך דבּורו נפסק.

רשרוש חרישי נשמע במערה.

– היונה באה, – אמר הגמד – על השאר נדבר לאחר הסעודה.


פרק עשירי: סעודה שאינה מספקת. – מי היא היונה? – כיצד מלכים שומעים אנחות.


– הבוקר מכחיל.– לאבן-אומן.

ואמנם היונה היתה זו, וסעודה שאינה- מספקת הביאה: בסך-הכול סיר קטן אורז!

מן הארמון? – מתפלא הגמד, – מן הארמון סעודת-בוקר קמצנית כל-כך?

– בשבילי מספיק,– נכנס שלמה בדבריו, – אני זה מזמן איני אוכל דבר הבא מן החי…

– ושולמית – אומרת היונה – סעודת בוקר זו וַדאי, תטעם לה, לאחר שתשמע מהיכן היא באה…

זו הפעם הראשונה אולי אכלו מצלחות של אלגביש, בישיבה על כסאות זהב, מאכל צנוע כל-כך.

והיונה מספרת, מהיכן לקחה את ארוחת-הבוקר הזאת:

– בארמון – אומרת היא – לא הייתי! מזמן שיואב מושל בכפּה, אין הכשרות בשם כשרות גמורה! לא הייתי אפילו באבן-אוֹמן… גם שם לא הכול כשורה. מנהגים רעים יוצאים מן הארמון ומתפשטים בעיר כולה! על גבולה של ארץ-הפלאות קבּלתי את האורז הזה…

על גבול המדינה עיירה יש קטנה ושליוָה, ושם, לפני אשנב קטן, יושב אמן – רוקם!

– אני ראיתי אותו, – מעיר שלמה, ושולמית שותקת ופניה מסמיקים.

– כמה יפה הוא עובד, הצעיר הזה!… כמה יפה התמונה, שהוא גומר אותה! ובאֵילו עינים מסתכל הוא בה, בתמונה שהוא מסיים על-גבי הקטיפה! אַת מכירה אותו, שולמית! עמוק מאד הבטת וַדאי אל תוך לבו, מאחר שהוא רוקם את תמונתך לפי הזכרון!

שולמית משפילה את עיניה.

– אך חיור הוא, הצעיר; העינים השחורות, הבוערות, מעולפות דוק של ערפל… וַדאי חולה הוא…

– חולה? – קוראה שולמית נפחדת.

– כך נראה הוא! אשה זקנה עמדה על-ידו, ליטפה את שֹערותיו, ביקשה שיאכל – הנה, מסיר האורז הזה ששֹמה לפניו – והוא שואל אותה: לשם מה? היא אומרת לו, שבלא אכילה אין יכולים לחיות, והוא משיב לה, שאין לו לשם מה לחיות… שההיא, שלמענה יכול היה לחיות, פעם אחת ויחידה רק הופיעה ונעלמה, כחלום… הוא חפּשֹ אותה, אומר הוא, בעמקים ובהרים, הוא ביקשה בכפרים ובערים, ואיננו מוצא אותה.

היונה מפסיקה, ורואה בהנאה היאך שולמית משנה את

גון פניה, היאך חזה-נעוריה עולה ויורד מרוב רגש; ופתאום היא מסיימת:

– ואותה שעה, כששפך כל כך לפני האשה את לבו, עפתי ונתקרבתי אליו וקניתי ממנו את סיר האורז.

– קנית? – קופצת שולמית ממקומה ועיניה בורקות.

– וַדאי! – משיבה בשֹחוק היונה. – ומחיר גדול שילמתי בעד האורז: אמוֹר אמרתי לו, היכן יוכל למצוא את שביקשה נפשו!

– ולכאן יבוא? – שואלת שולמית.

– לא, לא!

אני כך אמרתי לו:

בעוד כמה ימים – אמרתי לו – ישמע כי יואב זה איש המזימות, שגזל לעצמו את המלוכה, רוצה לשֹאת אשה…

וסעודה הוא יעשֹה, יואב זה, כאחשורוש בשעתו.

בלא מספר עופות ישחטו, יערות של חיות ישחטו, שוָרים יתירו ממחרשתם ויובילום לשחיטה, ואת כבשֹת הרש גזוֹל יגזלו להכין ולעשֹות את הסעודה… ויין ומשקאות מכל המינים יישפכו כמו מַים…

וממזרח וממערב יתכנסו מנגנים בכלים, וֹשרים ורקדנים, ועושֹי-קסמים ובדחנים…

ומכל ארץ-הפלאות כולה יוזמנו הנערות היפות ביותר, והנערה אשר ירצה בה יואב, היא (כך סובר הוא) תהיה לו לאשה, למלכה על כל ארץ-הפלאות!

וכשישמע את הדבר הזה – כך אמרתי לו – יקום ויתחבר לחבורה של ֹשרים או מנגנים, – לשיר ולנגן יודע הוא, דבר זה נראה בעיניו, נכּר בכל תנועה ותנועה שלו, – ויבוא אל החתונה…

– בואי, שולמית! – מסיימת היונה, – את השאר אספר לך מן הפה אל האוזן.

שולמית והיונה יצאו למערה צדדית.

– האם רשאי אני – שואל שלמה אצל הגמד – לשאול מי היא היונה?

– אומר לך ברצון:

אף היא בת-אדם היתה, ונערה יפה היתה, ואחר-כך אשת-איש צעירה…

עיורת היא האהבה, והאשה לא ראתה את חסרונותיו של בעלה הצעיר, – קשה להכיר, כשם שמלך קשה לו להכיר, מי נאמן באמת ומי רק מחניף לו…

וכשנולדה תינוקת, ילדה, כבר פיזר וביזבז הוא הכול, לא היו חמין בשביל היולדת, ולא חתּוּל של בד, לעטוף בו את הרכה הנולדת… אותו זמן האיר להם פתאום המזל: בקֵש ביקשו מינקת בשביל הבת-מלכה, ואותה מצאו יפה יותר וטובה יותר מכולן…

בלב מלא דאבה עזבה את ילדתה שלה בלא עריסה, והלכה אל הארמון להיניק ולחַיות בת-מלכה בשביל המדינה…

את משֹכורתה ואת המתנות שקבּלה שלחה אל בעלה…

ואף-על-פי-כן, כשבאה, לאחר כמה שבועות, לראות את ילדתה, מצאה אותה נחלשת וכמעט גוֹועת הרעב…

ואותו יום באה מחשבה רעה במוחה… היא תחליף את התינוקות! לא לזמן רב, – אחר-כך היא תחליף אותן בחזרה, מיד לאחר שהתינוקת החולה תשוב לבריאותה!

אולם לחזור להחליף לא יכלה עוד…

במשך הזמן צמחו שֹערותיהן של שתי הילדות…

ילדתה שלה בעריסת המלכים צמחו לה שֹערות-זהב מתנוצצות, ולהבת-מלכה האמיתית – שֹערות לבנות, כפשתן!

– אימתי היה הדבר והיכן? – שואל שלמה נפחד.

– בארץ-הפלאות, – משיב הגמד – באבן-אוֹמן, ושולמית ודבורה הן הן הילדות שנחלפו.

שלמה הרכין את ראשו המאפיר תחת משֹא הרהורים כבדים…

– והיא היתה יראה לגלות? – שואל הוא. – וכי לא היתה יודעת, מודה ועזב ירוּחם?

– היא לא יכלה! בינתים עלה יואב לגדולה… בזכותה של אשתו הוא קבּל דריסת-הרגל בארמון, נתנו לו מתנות ועושר רב העשירוהו, והוא הודה למלך! ליותר מזה לא היה צריך…הוא סבב את המלך בכחש ובחונף, התגנב אל לבבו, וגדל מיום ליום…

כשגמרה האשה את תפקידה, הוא סגר אותה במרתף… ושם מתה. צעקה האשה, שועה לעזרה, אך מאחורי החומות העבות שם קולה נחנק!

– אני ראוי הייתי לגלוֹת! – מפסיק ואמר שלמה, – כבד חטאי מאד! לא פעם, בטיילי בלילות מסביב להארמון, שמעתי קולות אנחה, אך בגאוַת לבבי אמרתי: בארמון הזה לא יאנח אדם, וַדאי קול הרוח הוא, הפורץ מתוך המרתפים…

– הוא הדבר! נטויות אזני המלכים להקשיב לכל דבר חונף, וכבדות הן משמוע את אנחת המסכן… הכל רק הרוח!

– אבל – מנחם אותו הגמד – גלותך נגמרת, והגאֵל תגאֵל… אך הדבר הזה צריך להשאר בסוד – שולמית נשארת גם להלן בת-מלכה!

– ובתי שלי, דבורה?!

– תהיה מאושרת עוד יותר – כל אוצרות המערה יהיו שייכים לה!

היא תהיה עשירה מכל המלכים,מכל הקיסרים. רק היא בלבד תהא יודעת, איך להשתמש באוצרות הללו…

אותו רגע נשמעה תקיעת חצוצרה.

הגמד קם:

– הדבר מתחיל! – אומר הוא – גאולתנו מתחילה, כך מחצרת הדודה ביער של אבן-אוֹמן… זה האות, שהיום הולך ובא, יומנו שלנו, הבהיר, המאיר!

ואותו רגע חזרו ובאו שולמית והיונה.

ואל הגמד פונה היונה ואומרת בגיל:

– שולמית מאמינה! נשבּוֹע נשבעתי לה שנית גם בשמי וגם בשמו, שתהיה מאושרת. ושלמה העשֹרים ושבעה לא תפול שֹערה אחת משערות ראש ארצה. והיא מאמינה ומוסרת לי את דמותה…

– תהילה לאל! – קרא הגמד. – הנשר ממתין לפני המערה!

ברגע הזה התחלפו שולמית והיונה! היונה בדמותה של שולמית יצאה מן המערה, ושולמית בדמותה של היונה פרחה מסביב והתייצבה על שכמו של שלמה.

והגמד הכה כף אל כף, והמערה נפתחה, ושלמה רואה איך נשר אדיר עד מאד נושֹא את היונה בדמותה של שולמית, בחלל האויר.

– אל אבן-אוֹמן – אומר הגמד – עפה היא, אנחנו נבוא אחריהם, גם לנו ממתינים נשרים…

והמערה חזרה ונסגרה.


פרק אחד-עשר: קרן האור. – ברכתה של המכשפה. – חלומה של דבורה.


בוקר חיוַריין של סוף-חורף חדר מבעד לסדק ונכנס אל המערה שביער הסמוך לאבן-אוֹמן, ובלטפו את פניה של המכשפה, עוררה מתנומתה.

קרן האור שהניח הבוקר אחריו במערה, מצאה, משום-מה, חן רב בעיניה של הזקנה, כאילו הביאה לה בשֹורה טובה מן השמים.

היא טלטלה את ראשה השֹב בשֹמחה, גל של שֹערות-כסף התפלג על שתי כתפיה, ונתגלו פרצוף-פנים עליז ועינים מתנוצצות.

שפתותיה נעות, כך אומרת היא “מודה אני”. אחר-כך היא נוטלת ידיה, ומגביהה את עיניה כלפי מעלה, ואומרת בקול מרתת:

– התודה והתהילה לך, בורא העולם, על שעת-השחרית הזאת, ועל קרן-האור של זהב, ועל הבשֹורה הטובה שהביאה לי, ועל הגאולה המתחילה בשבילי ובשביל הדומים לי… כבר עיפתי, רבונו של עולם, כבר התחלתי כמהה אל מקום מנוחתי… בת-עורב איננה חפצה להאריך ימים רבים כל כך.

אחר כך הטילה מבט אמיץ לעבר הוילאות, שמאחוריהם ישן הצעיר המכושף.

– התהילה לאל, יתעלה ויתברך שמו הקדוש! רופפה, כבר רופפה שנתו, וחזקה יותר נשימתו,– הוילאות זעים-נעים! כבר אפשר להעירו.

עכשיו קמה ממשכבה ועברה אל הצד השני של המערה, אל מטתה של דבורה. היא מניחה את ידה על מצחהּ, מעוררת אותה בנשיקה.

– בוקר טוב ורענן עליך, בתי!

דבורה מתעוררת פחודה למחצה ומסתכלת על סביביה בתמיהה.

– מהיכן אַת באה, בתי? להיכן הובילך מלאך החלומות?

דבורה חובקת את צוָארה של הזקנה ואומרת:

– חלום נורא, חלום מופלא חלמתי!

– יכולה את לספּרוֹ?…

– בוַדאי,דודתי שלִי, אני אין לי סודות בפניך! הזקנה התיישבה על דופן מטתה של דבורה. ודבורה מספּרת:

– ישבתי – מספּרת היא – במקום מן המקומות בנכר, בעיר לא-מודעת וזרה, ובסמטה מרוחקת צרה, בין שתים שורות של בתים קטנים, אפלים-רדומים וקלופים מני טיח… על אבן ישבתי… אחת ויחידה, ורעדתי מפחד.

ומעל לראשי הנמיך וירד עלי רקיע שחור, שמים חשוכים וזעומים, – כענן הם כיסוני… כבדים וזועפים השתטחו השמים מעל לסמטה הדוממת דממת-מות. ואני יושבת וחושבת:

– מי אני? ומה לי פה? מי אִבּדני ועזבני בזה?

ונדמה לי, שאני צריכה רק ללכת למקום מן המקומות הסמוכים, לעשֹות רק מעשֹה מן המעשֹים הקטנים, בשביל שייקרע פתאום הענן הכבד, ויזדהר הרקיע בזוהר של קיץ וגיל, ותקום לתחיה הסמטה הרדומה תרדמת-מות, והבתים הקטנטנים יתרוממו ויגבהו כלפי השמים, בדומה לארמונות ולמקדשי-הפאר הרמים ביותר, ומתוך הארמונות והמקדשים יישמע קול-זמרה, ותרועה מני-אוֹשר, ובשֹורה תעבור ותחלוף מדירה אל דירה, ומבית אל בית…

ובסך-הכול צעדים מועטים בלבד צריכה הייתי ללכת, ורק מעשֹה פעוט בלבד לעשֹות. אך אינני זוכרת, להיכן ללכת ומה לעשֹות!

ומאד מאד דווה בי הלב! אני זוכרת, צריך משהו להעשֹות, קודם שהסמטה העניה המאוֹררת מתעוררת משנתה… מרגישה אני, שאם לא כן – תתעורר בנהימה של קללה על שֹפתותיה המקציפות… ובשעה ההיא כבר יהיה מאוחר מדי… השמים יחשיכו עוד יותר, ואלוהים יסגור ויסַגר שעריו, ולא יתו עוד לכוכב-השחר לעלות, לא ירשה לשמש-הבוקר לזרוח… רק לילה ישֹרוֹר לעולם.

והכל היה תלוי בי, ואני הכול שכחתי!

ופתאום ראו עיני מתחת לשמים השחורים כתם לבן, הצף ומתקרב…

מצד מזרח הוא צף אלי, יורד אלי.

יונה לבנה היתה זו…

היא התיצבה בחיקי, וראיתי מיד, כי איגרת קטנה כרוכה בצוָארה הלבן, והסירותי ממנה את האיגרת.

והתרתי את הפתיל האדום מעל לצוָאר הלבן, ופתחתי את האיגרת הקטנה, אך לקרוא לא יכולתי, כי לא הספיק האור!

אך אותו הרגע התלהט במכוּוָן מעל לראשי כוכב ברקיע, והזריח אורו על האיגרת…

דבורה מפסיקה ספּוּרה, כמבקשת לשאוף רוח.

– ומה היה כתוב באיגרת הקטנה? – שואלת הזקנה.

– היה כתוב בה… היה כתוב בה, שאני… אני, אני – מתחילה דבורה מגמגמת.

– אם כן אומר אני לך, מה היה כתוב!

– אַת? אַת יודעת דודתי שלי?

– הכל אני יודעת! היה כתוב, שאַת אינך בתו של יואב הרשע, אלא בת-מלכה אָת! שהחליפו אותך בשולמית!

– כן!

– עוד היה כתוב, שתברחי מן המערה בחזרה אל הארמון באבן-אוֹמן, שם סעודה גדולה נערכת, יואב מכין משתה גדול – ושלמה ושולמית אף הם יהיו באותה סעודה, ושלמה יפּדה מגלותו ויחזיר לעצמו את עטרת המלוכה! אותה שעה – נאמר במכתב – תתני את ידך בידו שלמה, ותוליכי אותו אל ציור-דיוקנה של המלכה המנוחה, עליה השלום, ותראי לו למי אַת דומה!

– כך היה כתוב!

– ואַת תהיי לבת-מלכה – –

– כן, כן…

– ואַת מה אומרת?

– אני? אני קרעתי את האיגרת לקרעי-קרעים, ואת קרעי-הקרעים זריתי לרוח… והם התעופפו להם, כצפרים קטנטנות צחורות…

– מפני מה?

– מפני שידעתי, כי הדרך שבה אני צריכה ללכת, היא לא לאבן-אוֹמן, והדבר שאני צריכה לעשֹותו הוא לא נזר-מלכות על ראשי לשֹים… אלא מעשֹה אחר, ובאיזה מקום אחר, אם כי מה המעשֹה ואיזהו המקום – בחלומי לא שכרתי…

– ועתה?

כשושנה של ורד התלהטו פניה של דבורה:

– רשאית אני? – שואלת היא בשֹפתים רוטטות.

– המתיני, קצת יותר במאוחר; סַפּרי לי תחילה את הסוד שבחלום. מה אירע אחר-כך?

– אחר-כך? היונה פרחה לה, והכוכב ירד מעלי והתייצב כמו נזר על ראשי…

– זה הוא מזלך שלך, דבורה, – נושקת לה הזקנה בשֹמחה, – קומי ובואי אתי אל היער!


פרק שנים-עשר: תקיעת שופר. – סעודת אחשורוש. – חוש! חוש!


בהאויר כבר נישֹא משב-רוח של אביב, אך היער של אבן-אוֹמן עדיין כולו מכוסה שלג. האילנות משולים לגדילים מהוּפּכים עם ציצי-לובן, ועל שטיח השלג, הפרושֹ בכל היער, מבריקים מול השמש העולה רבבות-רבבות יהלומים מתנוצצים.

המכשפה הישישה עם דבורה יצאו מן המערה, ובצוָארה של הזקנה תלוי שופר על שרשרת זהב ארוכה.

היא התייצבה, הגישה את השופר אלי פיה.

תקיעה!

קולו של השוֹפר מרטט עוד בחלל האויר, ודבורה מרגישה כבר, איך האדמה מרעידה מתחתיה מהולם פעמיהם של אלפי אלפים רגלים.

השופר הוא הוא שהעיר את האיילים הישנים, ומכל קצותיו של היער הם רצים ומתכנסים, ומתייצבים בשורה, לימין המכשפה.

האם חלום הוא זה? דבורה שומעת, איך המכשפה מקבּלת את פניהם בברכת “בוקר טוב”, והאיילים, הרועדים מקרה, משיבים לה בקול עליז: “שנה טובה!”

ושוב מגישה הישישה את פי השופר אל פיה.

תרועה!

הקול מתפשט ומתרחק שוב בחלל, ובעורות מרטטים-מרטטים, מכל קצווי היער, רצים ומתכנסים הצבאים שנתעוררו, ומתייצבים בשורה, ממול האיילים, לצד שֹמאל של המכשפה.

– בוקר טוב, צבאים!

– שנה טובה דודה!

ובפעם השלישית הגישה הזקנה את פי השופר אל פיה, בפעם השלישית היא תוקעת, ועטרותיהם הצחורות של האילנות הגבוהים מתחילים מרטטים, ובכל היער כולו מתעוררים ומתפוררים תלי-תלים של שלג, וחיות קטנות קופצות ויוצאות מתחתיהם, – סנאים רדומים-למחצה, שפנים, ארנבות וארנבנבות, ושועלים קטנים צהובי הפרווֹת, ועוד מכל המינים חיות קטנות מן היער, עם שֹפמים כסיפים, עם קרנים קטנטנות, שצבען כצבע השן והכסף,– כולם מתכנסים במרוצה ומתייצבים באמצע, נוכח המכשפה.

– בוקר טוב, חיות קטנות!

– שנה טובה, דודה!

ופעם הרביעית, האחרונה, תוקעת הזקנה בשופר. וביתר עוז מצטלצל הקול במרומים ומתפשט, ומתחת לרקיע השמים, מכל קצוֹת העולם, מופיעים כתמים-כתמים מרחפים, שחורים, צחורים וסַסגוניים, ונשמע קול רשרוש, וקשקוש ומשק כנפים, וענן גדול של צפרים מרחף כבר באויר, וכולן הן חגות מסביב לראש הקוסמת הזקנה.

“בוקר טוב” – “שנה טובה”; והזקנה דבּרה אליהם לאמור: ראשית, מַחלו נא לי, שהעירותי אתכם השנה במוקדם כל-כך, שכינסתי אתכם עוד לפני המועד! כנגד זה בשנה הבאה, כשיתן השם יתברך החיים והבריאות, תוכלו יותר לנוח, יותר לישון… וזאת הפעם חייבים אתם לעשֹות עמי טובה אחת!

– ברצון! ברצון! – נשמע קול שריקה ושרֵקה מכל עבר, – כל מה שלבך רק חומד.

– אתם כולכם, – אומרת הקוסמת, – אתם כולכם המדדים, המדלגים, המקפצים, הרצים והטסים! אתם כולכם תצאו תיכף ומיד אל הדוד הגמד אל מערתו, בשבילים הנודעים לכם, בקפיצת-הדרך הידועה לכם, ואמרו לו למעני: “בוקר טוב”! ולקחתם את אוצרותיו ונשֹאתם והעברתם אותם אל הארמון באבן-אוֹמן. שתי ככרות זהב ישֹא כל צבי, וככר זהב אחת כל אייל, וכל חיה הקטנה בחיות היער – מחצית הככר! ובעלי-הכנף השחורים יתלו להם בצואריהם מחרוזות-פנינים צחורות, ובעלי- הכנף הצחורים – פנינים שחורות, וכל רבגוֹן וסַסגוֹן בכנפים יקחו כל מחרוזות אלמוגים למיניהם ואבנים יקרות!

הזקנה משתתקת לרגע ופונה אל דבורה:

– מה היית עוֹשה, ילדתי אילו מסרו לך את כל ההון הזה? דבורה מהרהרת רגע ומשיבה:

– הייתי מפקירה אותו, שיאַבּד הזהב את ערכו, שיחדלו הקנאה והשֹנאה מקרב האדם…

– יפה, יפה, – מחייכת הזקנה, – יתּכן גם זה רעיון יפה. ובפנותה אל צפור-כל-כנף ואל החות הקטנות, מוסיפה היא ואומרת:

– עם כל זה תעופו, תרוצו תאוצו אל הארמון באבן-אוֹמן… שם מכין יואב…

– יואב איש המרמה – נכנסים בעלי- כנף ובעלי-קרן בתוך דבריה.

– לא ענינכם שלכם הוא, – מתרעמת הזקנה, – שם מכין יואב סעודה!

– וסעודה, – מוסיפה ואומרת הזקנה בבת-שֹחוק מופלאה, – כאחשורוש בשעתו! גם הוא רוצה לבחור לו מלכה, את היפה מכל בנות המדינה מבקש הוא!

– הרשע הזה!

– הס וָשקט – רוקעת הזקנה ברגלה – בתו נצבת לפניכם!

– אין זאת בתו שלו! – מתעוררת המולה, – אנחנו יודעים, אנחנו יודעים!

– תכלית הידיעה, – מחייכת הזקנה, – חכמה, וסייג לחכמה – שתיקה!

והיא חוזרת ומעלה הבּעה של כובד-ראש:

– וסעודה תהיה, כיד המלך! סעודה של שבעה ימים ושבעה לילות! אלפי פנסים צבעוניים יהיו מאירים בהארמון ובהגן! שולחנות ללא-מספר יהיו מתכופפים תחת משֹא המאכלים והיינות, מאות חבורות של כלי-זמר, מאות מקהלות של ­ֹשרים ומנגנים תהיינה מפוזרות באולמים ובשֹדרות… מתוך סירוֹת של זהב ושל שן וצדפים, שתהיינה מחליקות על-פני מי-התכלת המבריקים כמראָה, תהא שופעת שירה, מכל שֹיח של פרחים תהא בוקעת הזמרה הרינה, הנגינה…

למעלה ברקיע תהא צפה הלבנה הצהובה מבויישת, כוכב לא ייראה, כי מקנאה יתחבאו…

למַטה יהיו יפים מהם! כל הכוכבים מארץ-הפלאוֹת כולה,– הנשים היותר יפות של ארץ-הפלאות, תעבורנה לפני כס המלוכה… על הכסא יהא יושב יואב, יואב בעל הפרצוף הזקן, המצומק, עם עינים רעבות, ועם פה הפתוח לרוָחה, כמו אצל דג… והוא יביט, הוא יביט וירצה לבחור לו מלכה…

– הבוז לו! – מתעוררת שרֵקה ודפֵקה בין החיות.

– דוֹמוּ! קוראת הזקנה בחוּמרה. – לשם תביאו את האוצרות לשאר אדאג כבר אני!

ועכשיו, – מוסיפה ואמרת הזקנה, – זוזו! התפרדו! אוצו-רוצו, טוסו לכל עבר! ציידיו של יואב קרבים ובאים – לציד זקוקים הם! אַל יפגע בכם חץ, אַל יגע בכם מקלע! חוּש חוּש!

הצפרים והחיות הקטנות נעלמו, וזקנה חובקת את דבורה, נושקת לה ואמרת:

– עכשיו בשם אלהים, לכי והעירי את מי שאַת צריכה להעיר!



פרק שנים-עשר: מה שהעורב הזקן יודע ומספר.

בימים האחרונים לא היתה השלוָה שרויה בהיער של אבן-אוֹמן.

מיד לאחר שנתברחו החיות ונתפרחו בעלי-הכנף הנעוֹרים, נתגלו ביער המונים-המונים אנשי-ציד. והתחילה יריה של חצים ורדיפה. הם היו מרדפים ויורים ביחידות וחבורות-חבורות, והמיתו ביער את מעט השארית של נַמנמנים ועצלנים, שלא שמעו את קריאתה ותקיעתה של הקוסמת בתוך שנתם, או שמעו והתהפכו על הצד האחר והוסיפו לישון. – את הללו העירו, כנגד זה הציידים והמיתום להיות מאכל בסעודה של יואב…

אחר הדברים האלה התחילו הקרואים מתכנסים מכל קצווי המדינה, מי ברגל, מי ברכיבה ומי בנסיעה, בכל מיני כלי-רכב ומרכב.

מנגנים וֹשרים ועושי-קסמים באו ברגל, או חבורה שלימה מהם גיררה עצמה בתוך עגלות-אִכּרים שנזדמנה להם בדרך. גם עגלות כבדות היו מהלכות, הן הובילו את היפות שבבנות הכפרים, – עינים עליזות היו מתברקות מתוכן, סרטי-קשוּרים ססגוניים היו מתנפנפים, שירים עליזים הצטלצלו באויר; נראו גם הרבה עגלות-צב, כרכרות, מרכבות. עם שמשות מבריקות, וכלי-הרתמה מתנוצצים בזהב ובכסף על צלעות הסוסים היקרים…

שום חיה לא חמקה בטפּוף, שום צפור לא השמיעה צפצוף, ומלא רעש וזמר היה היער, והקרקע מתחתיו רעשה תחת פעמיהם של הולכי-הרגל, הרוכבים והנוסעים…

וכשעבר כל הרעש והתרחק לאבן-אוֹמן, נשאר היער אילם, אילם עד מורא…

מרוּמס ומבוּסס השלג, מאוּפּן ומהוּּפּך – היער.

רק כמה עורבים על עץ בודד נשארו, והקשיש שבהם מספר לצעירים, מה ומה הוא המעשֹה שנעשֹה באבן-אוֹמן.

הוא באמצעו של הספּוּּר:

– שורה עצומה של יפהפיות נמשכה ועברה לפני כסאו של יואב…

לאטן הן הלכו, עקב בצד אגודל, לצליליה ששל נגינה עדינה, מתוקה ומקסמת…

כל התזמורות ניגנו לפני חלונותיו של הארמון, כל המקהלות שרו, ובארמון התחלפו הברקים – של יהלומים ושל עינים-יהלומים…

תלבושות סַסגוניות סינוורו את העינים…

ויואב הזקן יושב כפוף וחיור-פנים, ומביט בעיניו היוצאות ומביט…

פתאום הבחין וראה כי מימין, לא הרחק מכסא המלכות, עומד אברך יפה עם יונה לבנה על שכמו. מה עושֹה זה בכאן? הוא מביט לצד שֹמאל ורואה את בתו שלו דבורה, עם כוכב בהיר מזהיר, בדומה לנזר, על ראשה, עומדת על-יד צעיר אחד, המביט על כל הקהל בשתי עינים המשולות לכוכבים. ומלפניו – רואה הוא נכנסת שולמית.

זו לא היתה שולמית, זו היתה דמותה.

שולמית בדמות יונה לבנה עמדה מימין, על שכמו של הרוקם המפורסם; ובדמותה של שולמית התקרב אליו גלגולה של אשתו, זו שהוא סגר במרתף.

ומרחוק עוד מופיע שלמה, ושוב לבוש בבגדי המלכות…

יואב נופל מרוב פחד מעל כסאו, ועל כל ארבעתיו הוא זוחל ומתקרב אל שולמית, כלומר, אל אשתו שלו המתה, שהתלבשה בדמותה של שולמית.

הוא זוחל ומתקרב ומשיק את שֹפתיו החיורות אל שולי שֹמלתה ונאנק:

“כל זה מאהבה אליך עשֹיתי… מחלי לי, שולמית, היי לי לאשה!”

– השוטה הזקן! – קוראים בני-העורב הצעירים.

הזקן אינו מניח שיפסיקוהו ומוסיף ומספּר:

– אותו הרגע עצמו אירע הדבר המופלא.

שולמית והיונה הלבנה חזרו והתחלפו בדמויותיהן.

שולמית האמיתית התייצבה לצדו של הרוקם המפורסם, והיונה הלבנה החליפה את דמותה בפעם השניה והאחרונה, ויואב, מבולבל ומשוגע מתאוָה ומפחד, ראה לפניו פתאום את אשתו המתה, עטופה תכריכים, נצבה לפניו, וידה הצחורה-המתה על ראשו לו הניחה…

ואותו הרגע עצמו נפתחו שלושה פתחים, מקדם, מימין ומשֹמאל…

ארבעה דוּבּים לבנים נכנסו מימין; ארבעה דוּבּים לבנים, נשֹאו ארבעה כלונסאות-זהב של חוּפּת סמוּ"ט אדומה, רקומה פנינים ומשוּבּצת יהלומים, והתייצבו אצל הרוקם המפורסם עם שולמית ואל תחת החוּפּה הכניסום.

וארבעה דוּבּים לבנים כיוצא בהם מצד שֹמאל, והכניסו אף הם תחת חוּפּה בדומה לקודמת את הזוג השני, את דבורה, בתו של יואב, עם הכוכב המזריח על ראשה, ואת הצעיר שעניו מאירות ככוכבים…

ומקדם נכנסו ובאו בטיסה ארבעה עורבים שחורים, שחורים משחור הלילה, עם חוּפּה שחורה-שחורה, והתייצבו בחלל-האויר, מעל לראשיהם של יואב ואשתו…

ודודתנו שלנו גם היא הופיעה…

דודתנו הזקנה עם שֹערות השֹיבה, והעינים הבוערות, ועם השופר על השרשרת הארוכה…

והדוד גמד הופיע במלבושי-סמוּ“ט שחורים ועם שטריימי”ל לראשו – שטריימי"ל עם זנבות-כסף ארוכים-ארוכים ומאירים כקרני-אור – בחופות האדומות הוא יהיה מסדר הקדוּשין…

והזקנה תקעה בשופר –

שברים היא תקעה…

ומיד משתקעה התרוממו ארבעת השדים בדמות עורבים ופרחו יחד עם החופה, והוציאו עמהם את יואב ואשתו, לאחר שעמד אתה שנית תחת החופה…

ובמעופם נפלה העטרה מראשו של יואב, והתגלגלה לרגליו של שלמה העשֹרים ושבעה…

וסדוּר הקדוּשין בחופות האדומות התחיל… ומיד לאחר-כך הופיעו החיות והעופות שלנו והניחו את אוצרותיו של הגמד לרגליה של דבורה.

– זו היא הנדוניא שלה! – אמרו.

– במקום המלוכה – אומרים בני-העורב ושואלים:

– ואחר-כך מה אירע?

אך העורב הזקן אומר להם בלחש: הקשיבו, הקשיבו!

רחש חשאי עבר בתוך היער, פעמי רגלים קלילות נשמעו. חבורה של בני-אדם קטנטנים ביותר, גמדים, בבגדי-סמו“ט שחורים, עם אבנטים של זהב וגדילים מבריקי-יהלום משתלשלים בקצותם, עם שטריימלי”ן של כסף זעירים מתנוצצים, נראו ביער עוברים יחד בסך בשלוָה.

העורבים הביטו אחריהם עד שנעלמו.

– מה זה? – שואלים בני-העורב הצעירים את הזקן. והזקן אומר להם:

– אני יודע וגם לכם אומר:

זוהי משלחת, שהגמדים שולחים אל שלמה העשֹרים ושבעה. הם, האנשים בעלי הגופים הקטנים והנשמות הגדולות, מבקשים לעשֹות שלום עם בעלי הגופים הגדולים והנשמות הקטנות!

– עד עכשיו לא ניסו לעשֹות כן?

– ברור! הווּ יודעים שלמשוֹל יכלו עד עכשיו רק גופים גדולים ונשמות קטנות, שהיו אוהבים לעשוֹת מלחמות; כל נצחון היה יהלום להעטרה שבראשם…

שלמה העשֹרים ושבעה, סוברים הם, לא ינהל מלחמות… הוא נתנסה בגלות, גם אצל גמד מתחת לפני האדמה הוא חי, ועל-כן הוא ישמע להם ויבין…

– מפני מה לא ניסו להשתדל אצל שלמה הראשון? אף הוא לא עשֹה מלחמות וחכם היה…

– אצלו היו באמת שלוש פעמים ולא הצליחו… כל שלוש הפעמים לא היתה שעתו פנויה בשבילם.

בפעם הראשונה הביא לו את בתו של פרעה לאשה האלפית בנשיו, ולמענה ובגינה, בשביל לשֹמח אותה, התרחק מן המלוכה לשנה תמימה…

בפעם השניה – הביאו לו מלוֹא האוּרוָה סוסים ממצרים… והיתה פנוּתוֹ מעוּטה עוד יותר, והקהל בירושלים התבדח בינתים על חשבון בני-האדם הקטנים!

בפעם השלישית איתרע מזלם עוד יותר! אז באה מלכת-שבא להתארח!

הדבר היה, כנראה, מן השמים! שם לא הסכימו שיהא שלום, והגמדים התחילו מטילים ספק בכל עצמו של הדבר, אם באמת ובאמיתות חכם כזה הוא, אותו שלמה; מילא, מה שהעולם אומר!

העורב הזקן משתתק ומנקר בזנבו מהורהר ביותר.

– וכהיום, – שואלים הצעירים, – יפעלו כלום?

– מי יודע? שלמה של ימינו אדם ישר וטוב הוא… האמן המפורסם חתנו הוא, בעלה של דבורה, שעיניו מאירות ככוכבים, עתיד להיות משנה למלך…

ושוב הוא מתהרהר ומנקר בזנבו.

המלצות קוראים
תגיות