רקע
עזריאל נתן פרנק
אוֹר גָדוֹל
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

רַב הָיָה בָּעִיר קוּטֶב וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם הָיָה. וְהָיָה רַב זֶה יוֹצֵא מִדֵי חֹדֶש בְּחָדְשוֹ אֶל הֶהָרִים אֲשֶר בְּקִרְבַת עִירוֹ וְהִתְבּוֹדֵד שָם יָמִים אֲחָדִים. צָם, שָפַךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאֵין מַפְרִיעַ וְשָב לְעִירוֹ.

כַּךְ הָיָה רַב זֶה עוֹשֶׂה כַּמָה וְכַמָה שָנִים.

פַּעַם אַחַת יָצָא וְלֹא שָב, כְּדַרְכּוֹ, אַחֲרֵי שֶעָבְרוּ יָמִים אֲחָדִים. חִכּוּ לוֹ אַנְשֵי עִירוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְהוּא לֹא בָא. עָבַר שָבוּעַ שָלֵם, עָבְרוּ שְבוּעַיִם וְהָרַב לֹא שָב. דָאֲגוּ לוֹ אַנְשֵי קְהִלָתוֹ וּגְדוֹלֶיהָ, יָצְאוּ לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ. חִפְּשׂוּהוּ, שָאֲלוּ עָלָיו אֶת הָעוֹבְרִים וְהַשָבִים בִּדְרָכִים וּבִשְבִילִים וּמְצָאוּהוּ תוֹעֶה עַל הֶהָרִים. אָמְרוּ לַהֲשִיבוֹ אֶל הָעִיר, וְגַם הֵם תָּעוּ מִן הַדָרֶךְ. הָלְכוּ יוֹם, יוֹמַיִם וְאֶת הַדֶרֶךְ לֹא מָצָאוּ. וְאִיש לֹא מָצְאוּ, אֲשֶר יִשְאָלוּהוּ לַדָרֶךְ. פִּתְאֹם הִגִיעוּ עַד גַיְא עָמֹק מְאֹד, הַמַבְדִיל בֵּין שְנֵי הָרִים. נִצְבוּ הָאֲנָשִים וְנוֹאֲשוּ מִן הַתִּקְוָה לִמְצֹא אֶת הַדָרֶךְ. נִצְבוּ וְהִתְפַּלְלוּ לֵאלֹהִים, כִּי יַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וִישִיבֵם לְעִירָם. כָּלוּ לְהִתְפַּלֵל וַיֵשְבוּ עַל הָאָרֶץ. לְנֵס מִן הַשָמַיִם חִכּוּ.

הֵם מַבִּיטִים כֹּה וָכֹה, וְהִנֵה עַל הָהָר אֲשֶר מֵעֵבֶר לַגַיְא, לְיַד הַגַיְא, אֶבֶן גְדוֹלָה מוּנָחַת. וְהָאֶבֶן גְדוֹלָה, עַד בִּרְכֵּי אִיש הִיא מַגִיעָה. עוֹדָם מַבִּיטִים, וְהִנֵה בֶן אָדָם מִתְהַלֵךְ עַל הָהָר אֲשֶר מֵעֵבֶר לַגַיְא. וּבֶן הָאָדָם הוֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל הָאָבֶן. הוּא הוֹלֵךְ וְתָפוּס הִנֵהוּ בְּמַחְשְבוֹתָיו. אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָם, וּבְוַדַאי שֶגַם אֶת הָאֶבֶן אֵינוֹ רוֹאֶה. אִם יוֹסִיף לָלֶכֶת יִהְיֶה נִתְקָל בָּאֶבֶן וְאֶל הַגַיְא יִפּוֹל וְאֵבָרָיו יְרֻסָקוּ. צָעֲקוּ אֵלָיו, שֶיַעֲמוֹד מִלֶכֶת, אֲבָל הוּא לֹא שָמַע אֶת צַעֲקָתָם וְהוֹסִיף וְהָלָךְ. הִתְחַלְחֲלוּ הָאֲנָשִים וּבְכָל כֹּחָם צָעֲקוּ אֶל הָאִיש, שֶיַעֲמוֹד וְהוּא לֹא שָׂם עַל לֵב. וּכְבָר הָיוּ הָאֲנָשִים נְכוֹנִים לִרְאוֹת אֶת הַמַחֲזֶה הָאָיוֹם בְּהִכָּשֵל הָאִיש בָּאֶבֶן וּבְנָפְלוֹ אֶל הַתְּהוֹם, וְהִנֵה מַרְאֶה נִפְלָא מְאֹד לִפְנֵיהֶם: הָאֶבֶן זוֹחֶלֶת מֵאֵלֶיהָ מִלִפְנֵי הָאִיש לְצַד יְמִינוֹ וְהָהָר, אֲשֶר עָלָיו הֵם עוֹמְדִים הוֹלֵךְ וְקָרֵב אִתָּם אֶל עֵבֶר הָאִיש. הַגַיְא נֶעְלַם וְהָאִיש הוֹלֵךְ וְקָרֵב אֲלֵיהֶם. הָאֲנָשִים עוֹמְדִים נִדְהָמִים מִמַרְאֵה עֵינֵיהֶם. וְהָאִיש נִגָש אֲלֵיהֶם וְנִצָב לִפְנֵיהֶם. הִרְגִיש בָּהֶם הָאִיש וְנָתַן שָלוֹם לַגָדוֹל שֶבָּהֶם לָרַב מִקוֹסוֹב. לֹא נוֹעַז הָרַב לְהַחֲזִיר לוֹ שָלוֹם. מִתְיָרֵא הָיָה, פָּשוּט, לְהוֹשִיט אֶת יָדוֹ לְאִיש־פֶּלֶא כָזֶה. רָאוּ הָאֲנָשִים עוֹד אוֹת אֶחָד: הָאִיש מַכִּיר וְיוֹדֵעַ, כִּי הוּא הַגָדוֹל שֶבָּהֶם, וְכֻלָם נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם מֵרֹב הָאֵימָה, אֲשֶר נָפְלוּ עֲלֵיהֶם. הִרְגִיעַ אוֹתָם הָאִיש בִּדְבָרָיו.

– לֹא גַזְלָן אָנִי – אָמַר – כָּל רַע לֹא אֶעֱשֶׂה לָכֶם. עָמְדוּ הָאֲנָשִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּבִרְכַּיִם כּוֹשְלוֹת מִפְּנֵי הַיִרְאָה וְקָרָאוּ:

– קְדוֹש־הָאֱלֹהִים!

שָׂם הָאִיש עַצְמוֹ מִשְתּוֹמֵם:

– קְדוֹש אֱלהִים?! – מַה זֶה רְאִיתֶם בִּי?

נִצַב הַגָדוֹל שֶבָּהֶם, הָרַב מִקוֹסוֹב, לִפְנֵי אִיש־הַפֶּלֶא וְאָמָר:

– גָדוֹל הַמַרְאֶה אֲשֶר רָאִינוּ מִן הַמַרְאֶה אֲשֶר רָאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַיָם.

נִסָה הָאִיש לָשִׂים עַצְמוֹ בּוּר, שֶאֲפִילוּ מַה שֶכָּתוּב בַּחוּמָש אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְשָאָל:

– מַה זֶה רָאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל הַיָם?

– אִיש אֱלֹהִים! – הוֹסִיף הָרַב וְקָרָא בְאֵימָה – אַל נָא תָשִׂים לְךָ סֵתֶר פָּנִים:

– מְשֻגָעִים! – קָרָא הָאִיש – אֵינִי מֵבִין אֶת דִבְרֵיכֶם!

וְהָרַב עוֹמֵד וּמְפָרֵש אֶת דְבָרָיו הַקוֹדְמִים:

– הַיָם נִקְרַע אַחֲרֵי שֶמשֶׁה הֵרִים עָלָיו אֶת מַטֵהוּ, וּפֹה אֵין משֶׁה וְאֵין מַטֶה, וְאֶבֶן הָלְכָה מֵאֵלֶיהָ וְהָר רָקַד וְקָרֵב אֶל הָר, בִּכְדֵי לְהַצִיל אֶת נֶפֶש הָאִיש הַזֶה.

– הַאֵין זֶה אִיש אֱלֹהִים? – קָרָא הָרַב – וּבְוַדַאי שֶמֵאֵת הָאֱלֹהִים הָיָה הַדָבָר, כִּי תָעִינוּ וּבָאנוּ הֵנָה בִּכְדֵי לִרְאוֹת בְּעֵינֵינוּ אֶת הַמַרְאֶה הַגָדוֹל וְהַנִפְלָא וְאֶת אִיש הָאֱלֹהִים הַזֶה.

רָאָה הָאִיש, שֶלֹא יוּכַל עוֹד לְהַסְתִּיר אֶת דְבַר גְדֻלָתוֹ, וְהִתְחִיל מְפַשְפֵּש1 בְּכֹחוֹ. פִּשְפֵּש וּמָצָא:

כְּבָר הִגִיעַ לְמַדְרֵגָה רָמָה מְאֹד, עַד שֶמִדַת הַגַאֲוָה אֵינָה יְכוֹלָה עוֹד לְהִדָבֵק בּוֹ. וְזֶה הָאוֹת:

בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים לְפָנָיו וּמְקַלְסִים אוֹתוֹ כַךְ וְהוּא אֵינוֹ מַרְגִיש בְּעַצְמוֹ אַף מַשֶהוּ מִן הַמַשֶהוּ2 שֶל גַאֲוָה, וּבְכֵן כְּבָר הִגִיעָה שְעַת הִתְגַלוּתוֹ. כְּבָר נָאֶה לוֹ וְנָאֶה לָעוֹלָם שֶיִתְגַלֶה. פָּנָה אֶל הַגָדוֹל שֶבֵּין הָאֲנָשִים וְאָמַר לוֹ:

– אַתָּה, הָרַב מִקוֹסוֹב, לְהִתְבּוֹדֵד יָצָאתָ. כְּסָבוּר הָיִיתָ, שֶכְּבָר תִּקַנְתָּ אֶת נִשְמָתְךָ וְאָמַרְתָּ לָשוּב אֶל הָעִיר, בִּכְדֵי לְתַקֵן נִשְמוֹתֵיהֶם שֶל אֲחֵרִים. בָּא הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא וְהֶרְאָה לְךָ: עוֹד הַדֶרֶךְ רָב.

– וְאַתֶּם – פָּנָה אֶל שְאָר הָאֲנָשִים וְאָמַר לָהֶם – אַתֶּם, לְחַפֵּשׂ אֶת הָרַב שֶלָכֶם יְצָאתֶם. מְצָאתֶם אוֹתוֹ וְלַהֲשִיבוֹ תֵכֶּף אֶל הָעִיר אֲמַרְתֶּם. בְּטוּחִים הֱיִיתֶם, שֶמִצְוָה גְדוֹלָה מְאֹד עֲשִׂיתֶם. בָּא הַקָדוֹש־בָּרוּךְ־הוּא וְהֶרְאָה גַם לָכֶם: עוֹד גַם לִפְנֵיכֶם רַב הַדֶרֶךְ! – רָאוּ הָאֲנָשִים, שֶהוּא יוֹדֵעַ אֶת הַקוֹרוֹת אוֹתָם, וְלֹא תָמְהוּ עוֹד. קְדוֹש אֱלֹהִים כְּמוֹתוֹ כֵּיצַד לֹא יֵדָע?

– מִי שֶיוֹדֵעַ לִהְיוֹת מוֹרֵה דֶרֶךְ לְכָל הָעוֹלָם מִסְתַּתֵּר בֶּהָרִים – אָמַר הָרַב – וְכֵיצַד לֹא יִהְיֶה דַרְכָּם שֶל בְּנֵי הָעוֹלָם רַב לִפְנֵיהֶם תָּמִיד.

הִתְחִילוּ הָאֲנָשִים מִתְחַנְנִים לוֹ:

– הֱיֵה נָא לָנוּ וְלִקְהִלָתֵנוּ לְמוֹרֶה!

– הֱיֵה נָא אַתָּה לָרַב לָנוּ! – הִתְחַנֵן גַם הָרַב – עַתָּה, אַחֲרֵי שֶרָאִיתִי כָל מַה שֶרָאִיתִי בַּמָקוֹם הַזֶה, יוֹדֵעַ אֲנִי בְעַצְמִי, שֶאֲנִי אֵינִי כְדַאי לִהְיוֹת רַב.

שָׂחַק הָאִיש.

בִּקְשוּ מִמֶנוּ הָאֲנָשִים, שֶיֵלֵךְ אִתָּם אֶל עִירָם, וְהִסְכִּים. – הָרַב שֶהָיָה מִתְבּוֹדֵד יָמִים רַבִּים וְאַתֶּם, אֲשֶר חֲרַדְתֶּם עַל רַבְּכֶם וִיצָאתֶם לְחַפְּשׂוֹ רְאוּיִם שֶתִּתְגַלְגֵל זְכוּת עַל יֶדְכֶם – אָמַר הָאִיש וְהוֹסִיף:

– הַפַּעַם לֹא תִתְעוּ, – אָמַר הָאִיש וְהָלַךְ בְּרֹאשָם.

הָלְכוּ רְגָעִים מוּעָטִים וְעָמָדוּ. רָאוּ, שֶהֵם קְרֵבִים אֶל הָעִיר, וְלֹא רָצוּ לְהִכָּנֵס עִם הָאִיש הַקָדוֹש אֶל הָעִיר יַחְדָו. אָנוּ נִכָּנֵס רִאשוֹנָה – אָמְרוּ – וְאֶת כָּל אַנְשֵי הָעִיר נַקְהִיל וְכֻלָם יַחְדָו יֵצְאוּ לִקְרַאת קְדוֹש אֱלֹהִים.

– בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת, בְּשִירָה וְזִמְרָה יֵצֵאוּ – אָמַר הָרַב. – הִנֵה הֵם יוֹצְאִים – אָמַר הָאִיש – יוֹצְאִים בְּלִי מִצְוַתְכֶם. נִסְתַּכְּלוּ הָאֲנָשִים וְרָאוּ: כָּל אַנְשֵי הָעִיר, לְמִקָטוֹן וְעַד גָדוֹל יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. הִנֵה הֵם הוֹלְכִים וּקְרֵבִים אֲלֵיהֶם. נִסְתַּכְּלוּ הָאֲנָשִים וְתָמָהוּ: – מִי הוֹצִיא אֶת אֵלֶה? קָרְבוּ אַנְשֵי הָעִיר, נִסְתַּכְּלוּ וְתָמְהוּ גַם הֵם. נִסְתַּכְּלוּ לְכַאן וּלְכַאן וְהִשְתּוֹמֵמוּ.

וְהַקְטַנִים שֶבָּהֶם עָמְדוּ וְקָרָאוּ:

– אַיֵה הָאוֹר הַגָדוֹל? אַיֵהוּ?

נִגְשוּ זִקְנֵי הַקְהִלָה אֶל הָרַב שֶלָהֶם וְאָמָרוּ:

– אוֹר גָדוֹל רָאִינוּ מֵרָחוֹק, אוֹר, שֶכְּמוֹתוֹ לֹא רָאִינוּ

מֵעוֹלָם. יָצָאנוּ לִרְאוֹת מַה טִיבוֹ וְכָל אַנְשֵי הָעִיר אַחֲרֵינוּ. הָלַכְנוּ וְהָאוֹר הָלַךְ הָלֹךְ וְקָרֵב אֵלֵינוּ. הָלַכְנוּ לִקְרָאתוֹ. פִּתְאֹם נֶעְלַם מֵעֵינֵינוּ, וְאַתֶּם הִנְכֶם נִצָבִים לְפָנֵינוּ.

– זֶה הָאוֹר שֶרְאִיתֶם! – אָמַר הָרַב וְהוֹרָה בְאֶצְבָּעוֹ עַל הָאִיש הַזָר – זֶה אוֹר שֶהוּא זוֹרֵחַ מִסוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. שָמְעוּ בְנֵי הַקְהִלָה מִפִּי הָרַב מַה טִיבוֹ שֶל אָדָם זֶה וְהִכְנִיסוּהוּ בְּכָבוֹד גָדוֹל אֶל הָעִיר, וּמִיַד שָׂמוּ אוֹתוֹ לְרַב עֲלֵיהֶם. רַב זֶה הָיָה רַבִּי יִשְׂרָאֵל בֶּן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲשֶר נִקְרָא מֵאָז בְּשֵם רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל־שֵם־טוֹב, שֶאוֹר תּוֹרָתוֹ וּקְדֻשָתוֹ הָיָה זוֹרֵחַ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלוֹ.


_______________



  1. מפשפש – בודק, חוקר.  ↩

  2. משהו מן המשהו – מעט מן המעט.  ↩

המלצות קוראים
תגיות