א    🔗

תאות ההרס ואוירת שפיכת־הדמים המסתוללות בנו זה עשרות שנים, מאז פרוץ מלחמת־העמים הראשונה בשנת 1914, אינן אלא תוצאת שינאה מסותרת שנהפכה למלחמה גלויה – הלא היא אותה “שינאת עם־הארץ” שנעשתה בתקופתנו מלחמת עם־הארץ בהפכיו השנואים עליו, נושאי הרוחניות. שינאה זו, הקיימת מאז ומעולם, כיון שהיא חלק אינטגראלי מאותו “רע” שהקדמונים יחסוהו לעצם יצר לב האדם – שינאה זו מחלחלת במסתרים תמיד, בכל הזמנים, אבל מפקידה לפקידה היא מגיחה ופורצת ממארבה, שולחת צפרניה ונועצתן בבשר־ודם של החיים, תוקעתן בלבו של אותו פלג־האנושות השוחר אהבה. ראשית תופעתה גלומה כבר במעשה קין, הפאשיסט הראשון, התוחם תחומי קניין אקסקלוסיבי ופטריוטי לאדמה (“בוא ונחלק את העולם” – “אדמה זו, שאתה עומד עליה, שלי!”) – קין אשר קם על הבל אחיו, הרועה החולם, אזרח העולם, המאמין הרוחני התמים, אוהב החופש ודורש הטוב – “ויהרגהו”. קין – פרוטוטיפוס של עם־הארץ, אשר כובד רגבי העפר מעבה את דמו בערפלי האנוכיות, הקינאה ותאוות־הרכוש; קין, המסמל כל מה שטמון באדם בכוח היצר בלבד ומתוך הטבע גרידא, את מה שאין עמו מודיפיקאציה רוחנית ותיקון הטבע במלכות הרוח; קין, אשר לא זכה לסגולת ההתבוננות במופלא ממנו ולהערצת־הנסתר, אם כל רוחניות, תכונות שנתפתחו בו ברועה המביט שמימה ונפשו טובלת בים־הכוכבים; קין, שמהיותו בעצמו חתיכת טבע אינו אוהב כלל את הטבע אלא רק משועבד לו, והחיים שבטבע אינם קדושים כלל בעיניו, ומתוך פליחת האדמה במכשיר חד הוא בא בנקל לידי פליחת כבדו של הזולת – של אחיו – במכשיר חד עוד יותר, כשם שמתוך רגילותו במראה האכזריות המצוי של עולם־החי אין הוא מהסס להשליט אכזריות זו עצמה גם ביחסו אל הזולת האנושי. כי קין – זיקתו המוחלטת אל האדמה היא היא שמנעה אותו מהתמכר להשגות אידיאניות, תלושות מן החיים הארציים, להשגות רוחניות שמקורן בכוח־הדמיון, אבי כל יצירה וכל אוטונומיה של המדומה – כהשגותיו של הבל – והניאתו מלבקש לו קואיפיציינט של ערך אידיאני לאמוציות שבנפשו (בקשה שהיא מקור כל שירה) וגרמה לו שיסתפק בגיאומטריה של הנגלות בלבד ולא ירצה כלל להרקיע אל מרומי מושגי־אלגברה של המופשטות (זו ברית המספר עם הסמל, נחלת הרועה־הנווד בן־החורין, אבי התרבות האינטלקטואלית). ולא זו אף זו: כפיתותו זו של קין לחומר־הטבע היא שהניעתו גם לבוז לכל מה שאינו מוחש ותועלתי ולהיתקע לתוך אותה הווייה עיוורת, ארצית גרידא, ללא כל סובלימאציה, שבעטייה האמוציה, הארת המוחש, נעשית לו לאדם הקמאי מין אלוהות של המוחש, תכלית גורלית של החיים, גזר־דין מלמעלה, המצדיק את פעולת היצר עד כדי להרים יד על האח ולשפוך את דמיו מתוך “גבורה”, כיון שהרגש־שבגבורה הוא לו “קול שדי” מספיק, משהו בבחינת רצון העליון, בלי אשר יהיה לו עוד צורך לצרף אליה ריגולאטור של אותו מניע רוחני ששמו “אהבת־הבריות”, או “טוב”, או “צדק”, וכדומה, מושגיו של הבל: הללו אך הבל הם בעיניו, הבל הבלים. קול האדמה הוא לו קול הדם קול האדם.

ובריתחת האמוציה האוטונומית, בגבור עליו הגבורה שאין עמה שום מניע נעלה על יצר־הלב, קם קין עם־הארץ (חדשות לבקרים מאז ועד היום) על אחיו המתנשא בשם אותו הבל מופשט ומשונה ושנוא עליו – והורגו. כי זיקה שאין עמה אהבה (לטבע, לאח) קללתה בה והיא נהפכת בנקל לשינאה.

 

ב    🔗

שינאת הרוח (“רוח” – “הבל” – “נשמה”: לא לחינם שמות נרדפים הם בפי האנושות הקמאית!) – טבעית היא ליצר לבו של עם־הארץ, אם נקבל מונח זה במובן של סוג־האדם הכפות אל הארצי בלבד והשונא ממילא את הרוח, יציר־הבל זה, משום שהוא זר לו ומתנגד לטבעו. כי כל מה שזר לאדם הוא גם צר לו: אויב הוא, המצר את צעדיו.

אבל בימים כתיקונם שיעורו של עם־הארץ הרי על כל פנים אינו עולה על מחצית מספרה של האנושות (למעשה אולי אינו אלא מחצית מן המחצית, לעומת מחצית מספרה של האנושות (למעשה אולי אינו אלא מחצית מן המחצית, לעומת מחצית מן המחצית האחרת של רועי־חלומות רודפי־שלום – בעוד שהמחצית הנותרת אינה אלא מחנה־ביניים של בינוניים, העשויים להצטרף לזה שהוא “אלים וגבר”) – ויש איפוא מקום לשיווי־משקל, שיווי־משקל זה נקרא “שלום”, ופירושו שאין קין גובר על הבל, לא משום שאין הוא חזק מאחיו החולים התמים – הוא תמיד יותר חזק ממנו, אך בכוח ולא בפועל – אלא שאינו קם עליו. אי־ההתנפלות – זה השלום. כי השלום עדיין אינו שלטון האהבה, אלא חוסר־הכרעה של השינאה. עודף הכוח של קין לעומת הבל הריהו עובדה קיימת תמיד, מאז ומעולם. קין התופס את ומחרשה, הלוטש ברזל לשם השתלטות על הטבע, קין הוא התופס למעשה גם את כל מוסדות אנוש, שרעיון יצירתם יצא ודאי משכלו המתבונן והמרקיע־מרובים של הבל, שבתמימותו – תמימות הלב, לא תמימות המוח – התכוון בהם לטוב לאדם, וממילא נמצאים כל מוסדות־אנוש אלה נהפכים לרע לו, כיוון שהם כופרים בצורך הרוחני להקדים קואפיציינט אלגבראי לגדלים המוחשים־הארציים, הנמדדים במושגים גיאומטריים גרידה – כופרים בו בהכרח הרוחני להקדים את המניע ‘הטוב’ למניעים המשתניים אשר בידם ניתנה הארץ, ושאינם אלא ‘רע’ בעיני הבל הנשואות למרום. עודף כוחו של קין נראה לו להבל אחיו כעובדה, שלנכחה מתעוררת בו שאלה פילוסופית, הלמאי “רשע וטוב לו”, וכשאינו מוצא תשובה הוא מנסח ברזיגנציה, לאמור: “ארץ ניתנה ביד רשע”, אפילו בימים כתיקונם; כך הוא, כנראה, דרך העולם, חידה היא ותהי לחידה. אבל השאיפה ל’טוב' מופלג במחיצה אחת עם מציאותה של חידת ‘הרע’ – הריהי אותו ‘סטאטוס קוו’, המכונה שלום, כדי לשנות ‘סטאטוס’ זה הלא דרושה אקטיביות מפורשת, מאמץ־יתר נמרץ, מצדו של הבל, והבל הריהו איש ההתבוננות והיצירה – ההיפך הגמור מן האקטיביות! ארץ ניתנה ביד קין, יען כי לו ניתנה אקטיביות. קין האקטיבי שונא את הבל המתבונן ובז לו, אך כל זמן ששיווי־המשקל נשאר משום־מה קיים־ועומד, אין הוא הופך את שינאתו למעשה, אין הוא ממיר את השלום במלחמה.

 

ג    🔗

מעתה כדאי היה – אילו אפשר היה באמת – לחקור ולהתחקות על שרשיו של שיווי־משקל זה. מה מונע את שינאתו של עם־הארץ הקיני מלצרף מעשה למחשבה ולצאת אל הפועל כל רגע בצורת “ויהרגהו”, כבאותה נקודת־היפוך של האנושות, המתוארת בספר בראשית?

רזי לי: מחזור־רשויות נצחי הוא בעולם, מחזור־תקופות לא־ישבות. יום ולילה, קיץ וחורף, אהבת־הקיים ותאוות־ההרס. בגילוי החזרה הנצחית הזאת כרוך גם מחזה־החליפות של שלום ומלחמה. היטב הרגישו בזאת הקדמונים, ומשום־כך גם בדו להם מערכת־שניות מפורשת ומחושבת להסבר החיים: אל ושטן, הורמוז ואחרימן. ממטבע ‘הזוגיות’ הזאת – חלוקה צורך צירוף – לא השתחררנו עד היום הזה, ועצם מושגינו ‘טוב’ ו’רע' – בדפוס הזוגיות הזאת הם יצוקים. אמור מעתה: ביסוד הדבר טווב ורע אינם כלל הפכים, אלא שני ראיים של דבר אחד, שאין אנו עשויים להקיפו בראיה כוללת־כל, משום נמיכות שיעור־הקומה שלנו: נטע ננס הוא האדם בגן־אדני. אבל את ההתחלפות החוזרת הזאת, תקופת־העונות הנצחית הזאת, של אהבת החיים ותאות־ההרס הלא נוכל לראות בעין ‘בלתי־מזויינת’ בתולדה האנושית הכללית ולחזותה היטב, אישית, מבשרנו אנו, כחוק יסודי של חיינו הפנימיים – ואין צורך בראיות שכליות שבפרוייקציה פילוסופית, אשר לא בהרגשתנו הפנימית. חפץ־השלום והרצון למלחמה, שאינם אלא בטויין של אהבת־החיים ותאות־ההרס, כמשתלטים על האנושות חליפות, במערכת החזרה הנצחית של ההפכים (שאינם אולי, כאמור, אלא שני צדדיו של מטבע אחד).

ומשום־כך אין רגלים לאותה תורה חד־צדדית, האומרת כי לא השלום, אלא דוקה המלחמה היא המצב המתמיד, הנורמאלי, של האנושות, רעיןו ניצשיאני זה אינו, בעצם הדבר (כפי שהעירו כבר), אלא המשכת תורת דארווין (כל דאלים – לחיים) על מערכת יחסי־אנוש החברתיים. וזהו גם, נוסיף אנחנו כאן, השטח המשותף לניצשה ולשטירנר. אבל רעיון זה סתירתו בו. אם המלחמה היא נצחית, משמע כי אין התקדמות אבולוציונית באנושות – והלא כל עצם תורת דארווין עומדת על רעיון ההתפתחות. והתפתחות בלי התקדמות – האינה משהו נטול־שחר?

לא! אם ‘הנורמאלי’ הוא מלחמה לשם מלחמה, ושלום לא יתכן כלל באנושות – אפילו לא בצורת אחד משני ההפכים המתחלפים וחוזרים – הרי מן־ההכרח הוא להגדיר כלא־נורמאלי חלק גדול של האנושות – אולי מחציתה – שיבחר להיחשב לאי־נורמאלי חלק גדול של האנושות – אולי מחציתה – שיבחר להיחשב לאי־נורמאלי מלהסכים ליחס לה למלחמה, כלומר – להכרעת קין על הבל, ערך של נורמה אנושית וחוק־חיים.

רעיון־ההתפתחות הדארוויני, המחייב את המלחמה הנצחית, ידו קצרה מלהסביר את עמדתו המתנודדת ומחליפת־הכיוון של האדם, הנקלע בין אהבת־הקיים ובין תאוות־ההרס. ומה אם ‘התפתחות’ אינה אלא התקדמות לוליינית, כלומר – חזרה נצחית בצורת הליכה לפנים ולא לאחור? הכלב לא ייהפך לזאב, ולעולם יישאר כלב; והאדם לעולם לא ייהפך למלאך ותמיד יישאר יצור בינוני, כלומר – יצור־ביניים, בעל יכולת־התמתחות מרובה גם לעבר הנעלה וגם לעבר השפל – אל שני קטבים הפכיים. אבל יצור זה הרי לפחות חציו אוהב־שלום כהבל, ולכל היותר רק חציו שואף־מלחמה כקין. השלום אינו איפוא כלל דבר שמחוץ לגדר האנושי (ואם אמנם המלחמה אף היא טבועה ביצר לב האדם, הרי טבוע בו, באותה מידה עצמה, גם הרצון להתגבר על יצרו הרע הזה). השאלה היא איפוא: האפשר – וכיצד – להתגבר על המחצית הקינית, הדוגלת בשם הכוח, שזכתה לכשרון־פעולה מרובה מזו של המחצית ההבלית, אוהבת ‘הטוב’, ולשלפיכך היא, הקיניות, עשוייה יותר לגרור אחריה את מחנה־הבינוניים חסר־הצביון, המתנודד תמיד בין טוב ורע והולך תמיד אחרי זה שידו על העליונה למעשה?

אבל אין הבל יכול לנחול נצחון על קין אחיו אלא אם ייהפך בעצמו לקין – למעשה, אם לא להלכה. ההתבוננות הרוחנית, הרוצה להיות לאקטיביות לוחמת למען ‘הטוב’ – ממילא חדלה להיות התבוננות, כי במקום שמתחיל המעשה שם ההתבוננות פוסקת. בשביל ההתבוננות המעשה הוא נקודת־האפס: אפס־התבוננות. ומשמגיע אויר־ההתבוננות האראלי לנקודת־אפס זו הריהו נהפך לגוף מצוקי, בעברו דרך הוויית־הבינים של מי האמוציה, הגסים מן ההתבוננות הרוחנית ועדינים מן הקרח של המעשה – הלא הם מי־היצר הזורמים והשוטפים את מציאות־החיים ונושאים על גליהם את כל כלי־השיט של הציוויליזציה, למן אניות־האבה התמימות ועד לספינות־הקטל בשריון אלמגור.

 

ד    🔗

אין מלחמה אלא מלחמת הפכים, מלחמת קין בהבל. ברם, לא רק במלחמה התוקפנית של קין, הקם על הבל, נוחל בעל־הכוח נצחון על בעל־ההגות, כי גם במלחמה שהבל מקדיש על קין, לשם שמים, למען גאולת האדם וחופש החיים, נמצא הוא המנוצח תמיד: כי הבל לוחם אינו אלא חיקוי לקין, מין ‘כוי’, שכפל סברו הוא הגורם לחוסר סיכויו. אמנם מלחמתו של הבל מלחמת־דעת היא, אבל כבר אירע לה בהיסטוריה לאהבת־הצדק הלוחמת להלהיב לקראת התמודדות בשער סיעה של אנשים, שעם שקלטו את הדעות המהפכניות של אחד הבל לוחם סרסו אותן עד שלא ניכר בהן מוצאן הרוחני – והם עשו, ובהכרח, מעשים של קין על דעתו של הבל. כל אימת שרוח האדם שולפת את חרב הרעיון מנדן ההתבוננות ואומרת לבקוע בה את הים, כדי להעביר בו ציבור של עבדים גאולים – סופה אכזבה. משום כך כל מלחמת החופש האירופית דרכה דרך אכזבות היא: החל מעלית הבורגנות, שנתאכזבה מן הפיאודאליות ויצרה תחתיה את המונארכיה, מכאן – להתקוממות הבורגנות, שמיגרה את האבסולוטיסם במהפכה הצרפתית הגדולה של 1789; מכאן למהפכת הפרוליטאריון בשנת 1848, שניסה לשוא למגר את הדימוקראטיה הסוציאלית (היא הסוציאל־דימוקראטיה, שהיתה בשלב זה שם נרדף לקומוניסם); מכאן – לעליית קרנו של הקומוניסם הטרוצקיסטי, שפסל את הסוציאלדימוקראטיה אשר נהפכה למי האפסיים, ואמר לנטות עליה את גשר ‘המהפכה הנצחית’, שנלקח אחר כבוד מתוך גנזך הגרוטות של פרודון; מכאן – לירידת הקומוניסם ההלכי הזה, שמחורבנו נבנה הסטאליניזם המעשי: שורה ארוכה של אכזבות, שלב אחרי שלב, חוליה אחרי חוליה בחרצובות העבדות הרוחנית של אירופה. שכל העפלותיה לגאולה רעיונית, אידילית, נסתיימו בכשלונות ובשעבוד לאלימות קינית מחודשת. ואין כל פלא אם אוירת המרירות המחניקה, בה האנושות חיה בשעה זו, אחרי האכזבה מן האופטימיסם של מאמצי המלחמה נגד הנאציפאשיסם ההיטלרי בשנת 1940, דומה כל כך לאוירת־המרירות של אירופה לפני מאה שנה, בשעת האכזבה המרה שמהפכת 1848 גרמה לאופםיטימיסטים של 1840.

דרכו של הרעיון היא דרך הצמיחה הפנימית והגידול המסותר. אם יש אי־כאן בעולם הזה אבולוציה, הרי שורשה במחשבה, בעולם הרעיונות, וכל־אימת שציבור אנושי מוציא את אשו של רעיון מנרתיקה ומבקש לתלותה על ראשנו, הריהו ממיר אבולוציה ברבולוציה – וממית את הרעיון, הנהפך מניה־וביה למציאות. כל־אימת שרעיון רוחני מיצירי הבל אומר להילחם כדי להביא גאולה לעולם, הריהו נכשל בהכרח – הוא קוצר כשלון וזורע אכזבה, משום שרצה בזאת ליהפך מהבל לקין, כלומר: לבגוד בעצמו. אותה שעה רואה לו הכוח הקיני, כוח השינאה של עם־הארץ, שעת־כושר לפרוש את ידו על האנושות, שמחציתה ההבלית־הפארסטוראלית מוטלת אין־אונים לארץ, מתבוססת בכשלונה ובאכזבתה, והוא מזדרז להפוך את האמוציה היצרית הכמוסה אשר לו – למעשה מפורש וגלוי. אבל אז יופרע שיווי־המשקל הקרוי ‘שלום’ – ועל משבתיו ירים ראש פרצוף־אנוש הקיני. נשימתו מרעילה את האויר בשינאת עם־הארץ, רעה זו שראשי פעולתה ‘החינוכית’ על הנוער של הדור היא לטעת בו כפירה בעיקר הרוחני, אבי כל תרבות. עבודתו של קין המנצח נעשית אז על־ידי אחרים – על ידי המנוצחים עצמם, שיאושם הוא הזורע בלב הנוער את הכפירה ואת הניהיליסם, המסלק כל אמונה מהיות גורם במציאות ומעמיד את החיים על תפיסה שכלית גרידה, על עם־הארצות, הקוראת אני ואפסי עוד. בנקודות־מפנה כאלה אפשר לראות ברור איזוהי הדרך אשר בה אהבת־החיים נסוגה לאחור מפני תאוות־ההרס. כי על חורבות הרעיון, שאמר להיות לגורם־לוחם בחיים, מתחיל מיד להשתולל אותו ערב־רב אספסופי של שונאי־הרוח ושוחרי חמס וטרף, המצויים תמיד בעלטת המרתף של האנושות – ועתה הם פורצים ושורצים כעכברים הללו, העולים מתחתיות הביבים בשעת מגפה.

כמה שליחים לו לקין לעומת הבל העזוב לנפשו, ואחד מהם הוא החיקוי. מתכונת החיקוי היא שאדם מחקה תמיד, גם שלא מדעת, את המעשה, אך לעולם אינו מחקה את הדברים שבלב ואת המחשבה; אין מחקים למניעים רוחניים, אך כל התנהגות, אף הגרועה ביותר, מוצאת מחקים בכל, על כן אין מחקים להבל, אך קין מעורר תמיד חיקוי, אפילו באותם מקרים שהוא מנוצח, כמו שאנו רואים כיום הזה, כשהדמוקראטיות המנצחות מחקות לתיאבון את היטלר המנוצח – מה שמתגלה קודם־כל ביחסן לישראל. כי גם מפלתו של קין היא פרי ‘התנהגות’ הרבה יותר מן הנצחון אשר ינחל הבל עקב אשר יצא מגדרו ושינה מהתנהגותו הטבעית.

 

ה    🔗

כך היה כבר אחרי מלחמת 1914. שואת־פתע זו הביאה את הנוער של הדימוקראטיות לידי כפירה לנוכח חורבן כל האידיאלים ובעטייה של ההכרה הצינית כי שוא כל אמון ברעיון ונלעגת כל התלהבות ל’טוב‘. נפש הנוער, שראה את התוצאות העגומות של המלחמה, הוכתה שאיה וציניות פסקנית הילילה בה כילל תנים. באה הפיקחות של היאוש והעמידה את החיים על קנה־המידה של השכל המעשי, שניער את חצנו מכל אמונה רוחנית. ואך טבעי הוא כי דבר זה גרר אחריו את התרופפותה של הדימוקראטיה מבפנים, עקב רקבון שרשיה ומנוסת ליחם של טעמיה. ומאז פשה הנגע ורעתו היתה גוברת והולכת כל הזמן, ועד מהרה קיפל תחתיו גם את כל שטח־הביניים הרחב, כמחצית האנושות ומעלה, המשתרע בין קין במארבו ובין הבל במרבצו והרחיב איפוא את גבולו של האח המכה עד לבלי הניח לו לאח המוכה אלא ד’ אמות בירכתי החיים, כמין מחתרת של חושך. רמה קרנם של שונאי־הרוח, בני דת החמס, המצויים תמיד בקרב האנושות כמעט באותה פרופורציה עצמה, אלא שהם נחבאים אל המחתרת כל־עוד השעה אינה משחקת להם, ועתה נזדרזו ופרצו אל תוך נפשו של איש־החולין הבינוני, שאינו לא קין ולא הבל אלא חומר לשניהם ולכל אחד מהם, הכל לפי כושרת־השעה ולפי צו הרגע. הכיצד פרצו? דרך הבקיע שנתהווה עם סילוק האמונה בטוב. הם פרצו ישר לתוך הנפש, בעקפם את השכל ההבלי שנותר לבדו, עזוב וחסר־ישע עוד יותר מששיער מראש ונתון מעתה לביטול־עצמו, בבחינת “בתרועות צחוק נדדה אלי קבר” – הבל אריסטוקראטי שפירט את עצמו להמון הבלים דימוקראטיים קטנים ואפסיים… אחרי זה כבר יכלו הרשעים הפעלתנים – ובראשם אותו קין חולני ומטורף שבתקופתנו, שכוחו היה בתכונת המוחלט של הרע שבקרבו – לפשוט על כל מערכי החיים החברתיים ולאסוף אותם כאסוף ביצים עזובות. שוב לא היתה כל אמונה בטוב; ובמקום שם עוד נותרה, לכאורה, או התאמצה עוד להחזיק מעמד, לא היתה זאת אלא אמונה בצורה הירודה של דת גרידה, מתוך צורך עלוב באשליית־בטחון ובהונאת עצמו: לא אמונה־תעצומה, אלא אמונה־חולשה: לא אמונה נבואית ברוח־האדם, אלא אמונה פולחנית במלך עליון בלתי־אנושי. ומה יכלה אמונה כזאת לתת לנוער סכוף הנסיון המר, לדור שראה בעיניו את ההוכחה המוחשת לתרמית שבדת, לעלבון שבאשליית האמונה בטוב? איש לא הורה לו לנוער זה על אפשרות הגאולה, הגנוזה בתוך האדם פנימה, בברית ההכרה עם הלב, בברית האמוציה היצרית עם המניע הרוחני, איש לא גילה לו את הגבורה והיופי עם חירוף־הנפש הקדוש שבעצם בקשת האמת, את הגדולה שבאקט הרוחני, איש לא רמז לו על הפיכת הרוח לפעולה אנושית, למען יהיה עולם־המעשה עצמו לעולם רוחני. לא עלה על דעת איש להכריז על הרוח עצמה כעל הצורה האמיתית של הרליגיוזיות, ומתוך־כך גם על צורת מוסר חדשה, על ‘דת’ של יחסים טובים בין אדם לחברו, על אתוס כיסוד החברה. וכך נגזר על הנוער העכומי, שינקותו עברה במעצבת המלחמה הראשונה ובגרותו באה לו בצלו של היטלר, להישאר עזוב ומרוקן מסמלים (דת) ומתוכן (רוח) גם יחד, והיה אנוס להשליך את יהבו על השכל בלבד, על קנה רצוץ זה, ששימושו הוא לכל־היותר בשביל רגע־ההווה והוא לא יצלח אפילו לצורך הבנת העבר ולא כל־שכן בשביל חזון העתיד. תחת ערכים רוחניים ידע דור זה רק הערכה פוליטית. וזוהי הסיבה, שדור עלית הנאציפאשיסם היה דור שחי בתוך הרגע בלבד, כלומר – אנושות שיש לה רק הווה מדומה, הווה־חלל גרידה, כיון שזה הווה שאין עמו לא עבר ולא עתיד.

 

ו    🔗

ימים שהכפירה גוברת על היצירה, כשהיאוש ממית ברעלו את פרח־האמונה העדין, הריהם ימים של התאבדות לאנושות, הנתפסת אז לתאוות־הרס חולנית. אותה שעה ניתנת רשות למשחית – ועם־הארץ משתלט בגלוי והופך את קערת התרבות על פיה. קין, איש הכוח הארצי, תוקף את הבל, עבד האמת החזונית, שהיה נוהג את עדרי רוחו של מי־מנוחות, ומגרשו מהסתפח בנחלת החיים. מיד פוקע סברו של ‘הטוב’, סיכויו בטל ומבוטל בעיני כל קהל עדת הבינונים, זה מחנה־הביניים הגובל עם ‘הטוב’ ועם ‘הרע’ במידת־גבולות שוה, ואילו ה’רע' המנודה והטמא, שאות־קין על מצחו ובימים בתיקונם הוא יושב במחתרת ואין לו שליטה על הציבור האדיש והפוסח על שתי הסעיפים, ממהר עתה ומגיח מן המארב, עט ותופס את ההגה בידו. אז יקרע ‘הרע’ מעליו את אות־הקלון וידביקו למצחו של ‘הטוב’ ומעתה הוא עושה את מעשיו בלי בושה ובאין־מכלים, כי מעתה הלא בושה היא להיפך, להיות ‘טוב’. השלטון עבר כולו לידי עם־הארץ – “מפני הרעה נאסף הצדיק” – ומובן מאליו כי כל אותו צבא־הבינוניות חסר־האופי, התועה ומגשש תמיד בין שני הקצוות ונספח תמיד אל בעלי הקוניונקטורה (וכך, בימים כתיקונם, הוא מעמיד פנים כאילו הוא בעל בריתו של ‘הטוב’ ומתנגד לרע, ואפילו שונא אותו ממש כמו "אוהבי ה' ") – “המרכז” הזה שבין השמאל ובין הימין – עתה הוא הופך פניו ורץ אחרי קין, כעבד אחרי רבו, בפחדנות מסותרת ובהתרפסות גלויה. “כשאני שומע את המלה רוח, מיד אני פותח את סגור אקדוחי!” – קורא קין בגאון ומכריז על תורה חדשה, שוללת־הרוח בפירוש, לאמור: אין אמת אלא אמתו של עם־הארץ ויצר־הלב הוא נביאה! – ומכל העברים עונים לעומתו אנשי המרכז ושביל־הביניים: “יחי עם־הארץ!”

הנאציפאשיסם זה עם־הארץ הקיני שהתנשא למלוך וגם הצליח, משום שהעיז. בעל־ההעזה השעה משחקת לו תמיד, ואם אין השעה משחקת לעולם לבעל־המחשבות, הרועה את עדריו־חלומותיו במעגלי ־צדק ובענוה, הרי זה משום שאין הוא מעיז לעולם, שהרי מתכונת המחשה היא להפליג לכל דבר, להטיל ספק בכל דבר, לבקש לראות את האמת מכל צדדיה, גזירה שמא טעות יש כאן, בבחינת “אשרי אדם מפחד תמיד”. אבל העזה שהוכתרה בנצחון נעשית מיד לקח ותורת־חיים דוקה לכל אלה שלא העיזו עד עתה – לא משום שהרבו מחשבות, אלא משום שהיו ריקים מכל מחשבה מעיקרם, וחוסר־המחשבה גם מקל עליהם את החיקוי למנצח. מיד כל פרעוש קופץ להיות קין, סאדיסטן עריץ, חתן־דמים שכרת מקרבו באיזמל־החיקוי את המעי העיוור הקרוי ‘מצפון’. מעתה דרושים יהיו דורות כדי שהאנושות תשוב ותכיר מתוך הנסיון העצמי כי אמנם הכרח הוא לה, אחרי ככלות הכל, להשיב את ‘הטוב’ על כנו ולגרש את ‘הרע’ בחזרה אל ביבי־השופכין שבתחתיות־החיים. אבל בינתיים האספסוף הגולמי והמתועב, החלק הנמוך ביותר של ‘הרוב’, אשר ב’המרכז', חיקה ועודנו מחקה לתיאבון את קין השליט, שאות־קין שעל מצחו הפך להיות לו נזר־תפארת, מדי שררה. כל לבלר קטן במוסד ציבורי, כל שמש בתמחוי, כל מחלק־נפט בשעת־חירום, מתאווה להיות היטלר קטן ומקוה בחשאי להיבנות מחורבנו של העולם. חוש־הריח המפליא של חית־האדם עוזר להם לפרעושים, נמושות חיל עם־הארץ המנצח, להריח זה את זה מרחוק ומסייע להם לעשות יד אחת בלי כל צורך להידבר תחילה ולהקים חזית מלוכדת, לבלי תת דריסת־רגל בתחומם למי שחשוד על שייכות אל ‘הטוב’ המנודה והמושפל, ואפילו למי שיש בו רק סימנים של עמידה מנגד ‘לרע’. כי עם נצחונו של עם־הארץ מגיעה גם שעת־הכושר לביורוקראטיה. כשעם־הארץ מולך בכיפה כל פקיד קטן נעשה מלך רשע: שהרי ואסאל של אדוני הארץ הוא!

 

ז    🔗

ואולי קשה מכל היתה פעולת הרעל של נצחון הכוח הקיני על האידיאה הפסטוראלית של האח התמים בגילוייה בנפש הנוער. התורה הקינית, הממליכה את יצר־הלב על ההכרה ונותנת עצמאות לאמוציה, שלא תהיה זקוקה עוד לשום מניע רוחני ותשמש מטרה לעצמה – תורה זו כוחה יפה למצוא עד־מהרה מהלכים בקרב בני־הנעורים, הרחוקים עוד מבגרות רוחנית. הנוער הוא קרקע טובה לעשבים רעים ולגידולי־פרא והוא נוח להשליל עם הפקעת היצר מרשות ההכרה. אם אין צורך במניע רוחני, הרי קל להיות גיבור גם בלי ערכים רוחניים, בכוח תכונת־הנפש בלבד – ואיזה נער אינו נושא את נפשו להיות גיבור עוד בטרם יהיה לבעל־הכרה היודע לאיזו מטרה להשתמש בכוח־הנפש הטבעי, ששמו גבורה? אכן רבים המסוגלים לגבורה מן המסוגלים להכרעה רוחנית בנוגע לעצם מטרתה של הגבורה, צביונה ושימושה, ומעטים הנותנים דעתם על כך, שגבורה בלי תכלית רוחנית אינה אלא גילוי כוח גרידה, כלומר – משהו נמוך מערכו של האנושי ומכבודו. והאדם הלקוי אשר יצא מאותו נער שהיה עד־ראיה לנצחונו של הרע הגיבור על הטוב החלש, החולם ואינו לוחם – דוקה האדם הלקוי הזה מוצא בגבורה הקינית, שדבר אין לה עם ערכי הטוב, כסות־עיניים לליקוי שברוחו: הגבורה שבהשלכת נפשו מנגד למען יצרו ולשם מילוי תאוותו משמשת לו לאדם בלתי־רוחני זה כפרה בעיני עצמו על כל חולשותיו: אם הוא “גיבור”, הרי סימן הוא לו שאינו בעל־מום רוחני, כפי שערכי־התרבות מכריחים אותו לראות את עצמו במדיה שהוא מסוגל לראותם. מכאן שדוקה בעתות של רפיון ומשבר בחברה, בתקופה שנתרבו בה הנחשלים והאפסיים, גרורי הזולות, רב גם מספר האנשים שמוכנים להקריב את עצמם ובלבד שלא יצטרכו לבוז לעצמם ולסבול את בוז הזולת: הגיבורים מתוך חולשה. ובזמן אשר כזה – מי שבא ראשונה לתת להם להללו את הסיגנום להקרבה עצמית, הוא יהיה להם לראש. כך היה בגרמניה אחרי התבוסה של הדור הקודם, לפני שלושים שנה. אנשי ה“פאֶלקישאֶ” הרימו אז ראש – ומיד נמצא להם גם מנהיג, “פיהרר”. ומה פלא יש בדבר, שכל־כך הרבה גרמנים עלובים מוכנים היו אז להקרבה עצמית, תחת דגלו, ובלבד שלא יוסיפו להיות עלובים? והילדים? – הצורך העיקרי בנפש הילד הלא הוא צורך ההערצה והמסירות. ילדי היטלר הלכו אחרי קין משום שהוא, עם־הארץ המזוין, בעל היצר הצורר – הוא ולא הסוציאלסם המערבי השכלתני, המעשי־החמרני – דפק על לבם הנואל, לעורר בו את צורך ההערצה ואת חפץ הקרבן. במובן־מה הרי המין האנושי כולו הוא עוד ילד: האופי הילדותי של האנושות הוא בזה שההכרה אין בכוחה לדפוק על לבה ולעורר בה מידת מסירות גדולה עד כדי פעולה, בעוד שהקיניות, גילוי־הכוח הקרוב אל היצר, יכולה לעשות זאת.

אכן האנושות עודנה בילדותה. הילד זה דרכו לשבור כל צעצוע אחרי שהשביע בו תחילה את תאוות־המשחק שבקרבו. תאוות־המשחק ותאוות־ההרס הריהן השתי־וערב של נפש הילד. גם האנושות משתעשעת תחילה, בחדוות־חיים תמימה, בכל חדש אשר בה מזכים אותה – ואחר היא מכלה בו את תאות־ההרס נטולת־הסיפוק ושוברתו בידים. תאווה זו, החוזרת ועולה בקרב האנושות אחרי כל פקידה של אהבת־החיים, התאווה להרוס בידים את הקנינים הנאים שזכתה להם, היא היא תכונת האינפאנטיליות של האנושות. כל מעשה־רצח הוא, במובן־מה, מעשה אינפאנטילי (כמו גם הזנות, הרוצחת את הנפש), ואם בעולם־היחיד כבר הגענו למציאות של יחידים מעטים שיש בהם התעלות מתוך בגרות רוחנית הלא בעולם הכלל עינינו הרואות והנה האנושות עדיין היא יצור בהמי, כמות לתאות־רציחה אינפאנטילית.

 

ח    🔗

אבל הדבר הטראגי מכל, הכרוך בצביונה הקיני של כל מלחמה, הלא הוא כוחה להפוך לרע־למעשה גם את הטוב־להלכה שבנימוקי האח הרודף־שלום ורועה־החזונות, שעה שהוא מתעורר למלחמת־דעות, או לעמידה בפרץ נגד שינאת אחיו עם־הארץ, ואפילו בשעה שהוא אנוס לעמוד על נפשו ולאחוז בשלח, שלא מרצונו, כדי להתגונן מפני תוקפו, הקם עליו לשפוך את דמיו לתוך אדמה זו, שהתוקף קרוב אליה יותר מאחיו המביט השמימה. בשעה שהבל עומד על נפשו נגד אחיו המבקש לקחתה – בשטחו הפסיכי של קין הוא עומד, אם ירצה ואם ימאן, וכשם שקין מגיע למעשה שפיכת־הדמים מתוך הלך־נפשו הארצי־גרידה, כך סופו של הבל לוחם להגיע להלך־הנפש עם־הארצי מתוך מעשה שפיכת־הדמים שהוטל עליו באונס, ולא רוחו לשאוף לגאולה מתוקפנותו של עם־הארץ הקיני ותיקון עולמו במלכות הרוחני הבונה, החיובי הנבנה־חסד, וליהפך בדרכו זו, על־כרחו, לבן־אדם קיני, נטמא לרצח, הורג אחיו – זה האסון הטראגי ביותר, העלול לעווד את הרועה שוחר־החזון, הנקלע בשעת חירום בין פיקוח־נפש ובן פיקוח על השה הפזורה.

ועתה צא וראה מה רע ומר גורלו של עם־ישראל, שלא נזדמנה לו, באשמתו או שלא באשמתו, כל שעת־כושר אחרת לצרף סוף־מעשה למחשבה־תחילה בנסיונו להפוך למציאות את חלומו העתיק – הוא החלום למצוא גאולה משלטונו של קין וישע ופדיון משינאת עם־הארץ, אלא דוקה תקופה כתקופתנו, שאוירתה כולה קטב מרירי של תאוות־הרס, אוירת־מלחמה קינית, שעם־הארץ שולט בה שלטון בלי־מצרים ומשליט בה את הפוליטיקה, זו חכמת־השקר של קין, שאינה אלא תאוות־חמס גשמית מתחת למסוה של דקות אינטלקטואלית, עד לבלי הניח אפילו בקעה קטנה, להתגדר בה עוד בחיים, לאהבת־האמת ולמחשב אידיאני, זו חכמת־הבל ‘התמימה’. בעולם שאהבת־האמת נחשבת בו לתמימות נלעגת אין מקום, לאמתו של הדבר, למלחמת־דעות בשם האהבה רודפת־השלום ולמען החיוב הבונה – ומי שנתרועע מזלו לעמוד במערכה כזו נגד הכוח הקיני המשחית דוקה בשעה שהלז – ולא שיווי־המשקל הקרוי שלום – שורר בעולם, אוי לו מיצרו הטוב ואוי לו מיצירי רוחו הנדונים לכשלון מראש: מלחמתו למען ערכי ‘הטוב’ הופכתו לדמות טראגית, שמראיה קומי – טראגיות כפולה ומכופלת.

והסוד הקומי כיצד? – בעטייה של פוליטיקה. כי הבל הלוחם הריהו אנוס, שלא בטובתו, לאחוז בדרכי קין לא רק לגבי ‘סוף־מעשה’, אלא גם בשטח של ‘מחשבה־תחילה’: על כרחו הוא נמצא ממיר את המחשב האידיאני, העומד על אהבת־האמת הרוחנית, במחשב פוליטי, העומד על תאוות־התועלת הגשמית. והרי בפוליטיקה קינית אין כוחו של הבל יפה כל־עיקר. חטאת הפוליטיקה, הרובצת לפתחו של הבל היוצא למלחמה מזויין בנשק קיני, נפרעת ממנו עוד בטרם יהיה סיפק בידו לנסות כוחו בה.

הבה נביט־נא בפני האמת ישר ובלי מורך־לב של בת־יענה. בשטח הפוליטיקה טראגי הוא גורלנו מאז ומעולם: מיעוט שכל פוליטי, כלומר – חרוץ וחסר־בושה, הריהו קו המציין את ישראל למיום היותו לעם. ספר יהושע, ספר מלכים, ספר ירמיה, ספר החשמונאים וספר יוסף פלאוויוס – כולם מעידים פה אחד כי ישראל העמידו תמיד את הפוליטיקה על הרגש ולא על השכל – והרי זה כאילו חפץ אדם לטעת נטע ושרשו לא באדמה אלא באויר. מעולם לא ידע עם־ישראל להיות כובש גמור, שמצד אחד אינו מותיר גבעונים לפליטה ולמכשול ומצד שני אינו נוח לשוב ולקבל מהם השפעה עד כדי ללכת ‘בדרכי האמורי’ במקום שהגניוס שלו בחר כדי להעלותו שם למדרגת הווייה עצמית, צרופה ומגובשת, ומעולם גם לא ידע להתפשר עם הכובש הזר, עד יעבור זעם (כי כובשים אינם קיימים לעד!), כדי לשמור על הקיים, או על הגחלת האחרונה, לבל יצטרך לשבת על האפר, נטול־הווה וחסר־עתיד כאחד. שלטון הרגש – רחמנות כלפי המנוצח, מצד אחד, והתרשמות יתרה מכוח הסביבה הנכרית, מצד שני – הוא שקבע את הפוליטיקה אשר לו, ומעולם לא הכיר ישראל לדעת כי הפוליטיקה אינה אלא אפס־ואפע – ואף נלעגת – עם אינה כולה תבונה. ומעטים, הוי! מה מעטים היו בישראל אנשי הסגולה, שהתרוממו למדרגת תבונה אנושית־כללית תוך כדי רגש ישראלי ויכלו משום־כך למזג ברוחם נבואיות עם ריאלפוליטיקה, כמשה רוענו על סף הווייתנו הלאומית, או כירמיהו ור' יוחנן בן־זכאי בנקודות־מפנה שלה, או אך כהרצל בירידתנו כשה פזורה. אבל הרצל בדורו, כירמיהו בדורו, עדים הם כי לא קל להיות הבל לוחם ביממים שניתנה רשות לקין להשחית ולשחוט את הצאן על הרועה. הן גם טראגיותו רבת־ההוד של הרצל לא נוקתה משמץ־מה של יסוד קומי בעטייה של הפוליטיקה, שעליה ביקש להשעין את גבורתו הרוחנית. רק בתקופות שלום ושיווי־משקל יש תקוה להבל כי יישמע קולו בפתחו במלחמת דעות (ואם כי בהכרח שב ונחבא קולו, כאמור, ברגע שמלחמת־הדעות ‘זכתה’ ליהפך למלחמת־כוחות קינית בשער) ואילו משהופרע שיווי־המשקל ועם־הארץ הקיני טימא את העולם בשיקוץ־שלטונו – הלא שוא תקות הבל. הרצל הופיע בנקודת־הגבול הקיצונה־האחרונה, כששיווי־המשקל העולמי כבר עמד להתנודד תחת רגלינו ונשימת־הרעל של קין המתעבר לחוצפת־הרצחנות כבר החלה לערפל את המוחות (ומעשה־דרייפוס היה אחד הסומפטומים).

 

ט    🔗

אוי לי להבל כי דוקה רעל הקיניות המתגברת – ולא הכרת צדקתו והצורך בגישום האידיאל החיובי אשר לו – הוא המניע אותו להתעורר לפעולות. אמנם אקטיביותו של הבל באה אז שעה קלה לפני אקטיביותו של קין, משום שהבל הוא רגיש ודק־הגבה הרבה יותר מקין, אבל היא לא באה אלא עקב אשר הקריאה למהלומות, העומדת לפרוץ מגרונו של קין, כבר פועלת את פעולתה המסותרת והסוגסטיבית על נפש האנושות. תנועות החופש, רובן ככולן, באו לעולם לא בשל כוח הכרתו הפנימית של הבל, לא מתוך שחזונו נעשה לו סם־חיים וכוח־מניע ממשי לבניין־מציאות נוסף על שפרירי החלומות הכחולים, הפרושים עליו למחיצת־פאסיביות בינו ובין התפתה הערוך לו באופק והנעלם מעיניו – לא, לדאבון־הלב לא מתוך כך – אלא מתוך אותו כוח־דוחף האצור ברע האקטיבי תמיד, וחסר לו לטוב, הפאסיבי תמיד. כשרעלו של קין, המצליף להסתותללות מחודשת באנושות, מתחיל לערפל את המוחות בשגיון הרע והשלילה ובשכרון ההרס, מיד גם מוחו של הבל נתפס לו – ומכאן ואילך נסוגה הכרתו הצלולה מפני תאוות לבו אוהב הטוב, ותחת התבונה מתחילה לפעול בו האמוציה, וסופו שהוא עושה באונס את המעשה הזר לרוחו – ומבקש לשמש את הטוב באמצעיו של הרע: הוא פותח בתעמולה פוליטית בשם הטוב. כלום ברירה יש לו? לבו מתחמץ בו לנוכח שלטון הרע בעולם והוא מתעורר ויוצא משלוותו הפסטוראלית ונהפך בלי־משים מרועה־חלומות למטיף להתקוממות, (בלי לדעת כי הלך־הנפש הקיני, הפעלתן והשש אל כוח, הנמזג בסתר לתוך האויר שהוא נושם, הוא שהניע אותו לכך) – ומרגע זה מתחילה טראגיותו. כי הטפתו להתנגד לרע מבשילה, למרות רצונו ובניגוד גמור לשאיפתו ולתקותו, פרי רע, בהפכה מניה־וביה את רעיון התמורה האיבולוציונית שלו לרעיון המהפכה בכוח־הזרוע, שאין לה כלל ברירה אחרת אלא אלימות קינית ושפיכת־דמים. וכאן בא החזיון המכאיב ביותר: כי דוקה האידיאולוגיה המהפכנית של הבל היא הנותנת כלי־מכשיר להרע בידי קין ומספקת לו את ההכשר ‘הרוחני’ לאלימותו, החסר לו לכסות עינים. לא שהיא דרושה לו, חלילה, כלפי־עצמו: קין אינו זקוק להצדקה רוחנית ולנימוק הלכי – אלא שמעתה יש לו גם כסות־עינים כלפי אלה, שעד עתה היה להם דרך־ארץ בפני דרישותיו הרוחניות של הבל והסבורים כי זקוקים הם להכשר אידיאולוגי כדי להצטרף בגלוי אל קין ולעשות כמצוותו גם בפועל ממש. וקין שמח בסתר לקריאתו זו של הבל להתקומם נגד שלטון־קין ולשים קץ לנוהג־עולם זה של “ארץ ניתנה ביד רשע”: יודע הוא קין שמלאכתו שלו היא הנעשית עתה בידי הבל, וכי הטפתו לטוב אינה אלא מכשירה את הקרקע לזרעו שלו, לזרע קין, אשר יפשה עכשיו ויכסה את עין הארץ כחרולים וקמשונים המכסים את השממה.

וראשית פעולתו של הרעל הקיני על מנאטאליותו של הבל היא, כאמור, לפתותו כי ינסה להטות לשימושו את הפוליטיקה. כל זמן שהבל נאמן לעצמו, שדעתו צלולה עליו והרעל הקיני טרם יעכור את רוחו, הריהו מתעלם לחלוטין מן הפוליטיקה, מתוך הרגשה שהיא אינה אלא רעה חולה, שהרע אביה והשקרות אמה והיא מתעטפת בתגא של אידיאלים מזוייפים ומשחדת את העולם־הגולם במטבעות־בדיל של השכל, באמרה לו כי מטבעות של זהב־התבונה הם.

כל זמן שהבל יכול להישאר נאמן לעצמו הריהו מסוגל לדעת כי לשנות את מערכי המציאות אפשר רק על־ידי החדרת הזיקה לטוב ולחיובי־הבונה לתוך נפש האדם וזאת אומרת כי שלטון הטוב במציאות האנושית, אינו יכול בשום־אופן לבוא בדרך של מהפכה ואלימות, אלא רק בדרך החינוך היסודי, כיון שכל עצם הבעייה הזאת היא פסיכולוגית, ולא שכלית־דיאלקטית – שאלה של אופי (שאפשר לחנכו במידה מרובה ולאצול לו יציבות מסויימת), ולא שאלה של דעות ופלאטפורמה רעיונית, העלולות להשתנות לפי הקוניונקטורה ואף להסתלף בנקל. אבל פעולת הרעל הקיני באוירת־העולם היא להטעות את הכרתו של הבל, להרחיקה מן האמת אשר לו ולהכניס ללבו את החפץ, העומד בניגוד גמור לכל עצם מהותו, לפעול (נגד קין) באמצעיו של קין: בפוליטיקה, באידיאולוגיה ארצית בשם התועלתיות – ומכאן שוב אין הדרך רחוקה אל האלימות ואל הקיניות – כמסקנות שמסיקים אמנם אנשי הגשמיות (כגון שעשה בשעתו המעמד השלישי בצרפת) מתוך דעותיו של הבל לוחם (כוולטיר ורוסו). ומשנתפס הבל, באין ברירה, להשפעת סם־המות המשכר, שקין פולט ומאליף על סביבו, ונעשה לוחם הריהו מסלף בלי־משים את עצמותו ומכין לו בידים את כשלונו הפנימי על־ידי שהוא עושה לו לדוכן את הפוליטיקה – את ביצת־הרע הטובענית, שגורמת לו לשקוע מטה־מטה למן הרגע שרגליו ניצבות עליה. הלא גם בשעה שהבל נוחל נצחון בשדה הפוליטיקה נמצא כל הישגו, למעשה (על־כל־פנים עד עתה), רק משטר הדימוקראטיה, כלומר – הווייה מדינית אשר בה מרובים תמיד ובהכרח סיכוייה של התעמולה הצבועה, הפונה אל בקשת־התועלת שבאדם הבינוני ואל תאות־הבצע שבנפשו, מרובים בהכרח מסיכוייה של תעמולה כנה בשם הצדק והטוב המוחלט – הוא ‘הציווי המוחלט’, וזאת אומרת, במקרה הטוב ביותר, ריכוז השלטון ביד הבינונים והפורשים, מטיפוסם של נשיאי הריפובליקה השלישית בצרפת, או של אנשי־חולין, עובדי־החומר, הכפותים לרשעי־ארץ ועושים את רצונם. נמצא כי תוצאה נצחונו של הבל לוחם היא אך צורה חברתית־מדינית כזאת, שאין עמה כל תקוה לתיקון המציאות במלכות ההכרה המוסרית־רוחנית, כיון שההכרעה היא בידי עבדי החומר, שעיניהם אל בצעם והצביעות היא דגלם. נצחונו של הבל בשדה הפוליטיקה נעשה לו בהכרח מקור של התכחשות לעצמו, ואויב מסוכן עוד יותר מקין עצמו, שהרי משאיפותיו ומדעותיו של הבל עצמו יצא היציר הצבוע הזה, שאמו הפוליטיקה ואביו השקר החמסן, רודף התועלת הגשמית.

וכאן נגענו בצומת גורמי הטראגיות של עם־ישראל בזמננו. הרצל, הרועה הנאמן, קיבל דחיפה דייסמוגראפית מתזוזה ראשונה של הקיניות בתקופתנו – ממעשה דרייפוס – ונתעורר לעשות מעשה־אמת למען הצדק בשביל העם הדוגל בשם האמת והצדק והוא פגום על כרחו ומקופח בידי זולתו יותר מכל עם אחר תחת השמים. נולדה הציונות הרשמית. לדאבון־הלב עשתה תנועת הרצל בראשיתה – אם מתוך הסתפקות בפאליאטיב ואם באונס – משגה חמור, שתוצאותיו הטו את התחיה הלאומית מערש הרעיון היסודי הראוי לה והכניסוה לאפיק־נגף שטוח וזרוע אבנים אשר לא זו בלבד שלא המריץ את זרם התחיה הרוחנית אלא גם צפן לו רוב מכשולים ומעצורים, שפעולתם מאריכה את תוצאותיה הרעות שבירידה רוחנית וחדלון הכוח היוצר בעם עד היום הזה ומוסכת נטפי תרעלה גם לתוך כוס־הישועות שבידנו עתה. תחת להבחין בין המטרה הסופית שבחידוש העצמיות הרוחנית של העם ובין האמצעים המעשיים, הכלכליים והמדיניים, של הדרך אליה. זנחה את המטרה מפני האמצעים. חייבת היתה הציונות להכיר כי תפעולה של תנועה הומאנית תפעול כפול הוא תמיד ובהכרח, ככפל זה שבגוף ונפש; שנים שהם אחד – מטרה ודרך – ואין לוותר על אחת משתי אלה, כי העדרה של האחת מכלה ממילא את רעותה. חייבת היתה הציונות זכור כי המטרה היא התחיה, ואין תחיה אלא מבפנים, כלומר – גאולה עצמית, תיקון עולמנו הפנימי על־ידי היטהרות מדראונה של הגלותיות; והפוליטיקה אינה אלא דרך שבאמצעים למטרה, אופורטוניסטיים בהכרח. חייבת היתה איפוא להפעיל את המטרה לפחות בה במידה שהפעילה את האמצעים – אלא שפעולת המטרה כיוונה הוא ישיר, דרך עולמם של היחיד והציבור כאחד, ואילו פעולת האמצעים נעשית בעקיפין, לפי האפשרות החיצונית הנתונה והמתחלפת – ואם זו הנקודה אחרונה תזכה לתחוצאות תחילה – מה טוב! יתווסף אז איפוא נצחונם הגלוי של האמצעים על כוחה הגנוז של המטרה, להביא את הגאולה בדרך הסלולה. ברם, לא כן עשתה הציונות. היא העמידה את כל עולמה על הפוליטיקה בלבד – ואת עצם המטרה, את התחיה הנפשית והרוחנית, הפקירה, סילקה מעליה, כאילו לא מעניינה היא כלל. משל למה הדבר דומה? – לאדם ששכח כי מלבד צרכי הגוף יש לו גם צרכים נפשיים ורוחניים, שהם הם הקובעים במסתרים אף את צרכי הגוף (שאינו יודע את מקורם האמיתי). – אילו השכלנו בראשית דרכנו הציונית להעמיד את תנועתנו על ריפורמה פנימית שבבקשת התחדשות ורוח נכון, כי אז – ורק אז – יכולנו לקוות לעשות נפשות, אם מעט ואם הרבה, אבל נפשות כנות של ישרי לב ותמימי דרך, שיש להם תקוה לייסד ציבור אורגאני לעצמם; ובעזרת האמצעים החיצונים, הפוליטיים – גם מדינה לעצמם, אבל אנחנו השלכנו את כל יהבנו על הקוצים ההופכים את כרמנו לחרפת באושים, באשר הגיע הנגע הקיני עד עצם שרשי הגפן העבריה. עד שנסחפנו, בדור זה, בזרם המים המזוהמים, שפרצו מביבי השופכין אשר פתח קין במערב ובמזרח, בגדינו צואים עלינו – ולה המעטים אשר לא יבגדו בשום־אופן בשה הפזורה ולא יוציאו את מקל־הרועים מידם, אלא יוסיפו להגן על הנידחת ולחבש את הפצועה בהרי ארצנו ובעמקיה, הרי במידה שיאמרו להתפשט את הבגדים הצואים, שדבקו בהם שלא ברצונם (כי הם על כל פנים זוכרים כי באו הנה “לבנות ולהיבנות”, ולא לעשות פוליטיקה בלבד), סופם שיהיו משולים, אם במוקדם ואם במאוחר (הכל לפי הנסיבות החיצוניות) כאנשים ערומים המוקפים קהל רודפים מזויינים: הערום יכול רק להתבלבל ולברוח, או לעמוד תחתיו ולמות על העקדה ועל קידוש אמונתו, אך אין הוא יכול להילחם – ואין כל פלא אם בסופו של הדבר הוא נושא את נפשו על־כרחו להיות לבוש־שריון ומזויין אף הוא כרודפיו הרשעים, כדי שיוכל לעמוד על נפשו ולהשיב מלחמה שערה, באין ברירה. ואם המעטים הנאמנים, הוותיקים, שרידי הדור הקודם כך, על אחת כמה וכמה הרבים הבאים אחריהם, בני דור אשר לא ידע את האידיאל הרוחני כל־עיקר.

 

י    🔗

ואם כן, מה יש לעשות? האומנם רק “שב ואל תעשה”? “אהימסא”?

לא! ידו של קין לא תירתע מלהינחת על ראשו של הבל גם כשהלז שומר 'אהימסה", כאשר ראינו, למשל, ביום 30 בינואר 1948, יום רצח גאנדי מצוות גורלנו הטראגי היא: מן־ההכרח לעמוד בפרץ! אולם דברי ירמיהו לישראל ודבר גאנדי להודו אל־נא ישובו ריקם! צורך השעה הוא סינתיזה של ריאלפוליטיקה ונבואה. אם לא השכלנו להקים את ביתנו למקלט־צדק ולהוכיח את צדקת שאיפתנו לגאולה בימים של שיווי־משקל יחסי באנושות, כאשר באו מפקידה לפקידה במשך אלפיים שנות גלותנו, הלא נשכיל עכשיו לאיתנו של הגורל – דוקה מתוך אמונה עזה בעתידנו – ונכלכל את מעשינו בתבונה ובשמירת אמונים לטוב בימים שחרבו של קין מונחת על צואר האנושות וידו של עם־הארץ רוממה. גם מתוך יותר עמוקה, יותר ‘מאמינה’, בנצח־ישראל נשכיל להקדים ריאלפוליטיקה נבואית לאותה פוליטיקה בת־יומה שמטילים עתה עלינו, על־כרחנו ולרעתנו, המדינאים הקיניים של אומות־העולם.

נדע־נא לנהל, בימי שלטונו של קין, ועד שוב שיווי־המשקל לעולם, מלחמה בלי קיניות, מלחמת־מצוה טהורה, בהשכל ודעת, לא מתוך זיקה עיוורת לאמוציה (הנחוצה לנו ככוח ריגנראטיבי, כדי לחדש בקרבנו רוח נכון שבאהבת האמת והצדק לקראת ימי השלום), אלא מתוך שמירת־אמונים לתבונה, בסבלנות לאין שיעור וללא גבול.

רק ברית התבונה עם האמונה יכולה להצילנו ולקיימנו לקראת העתיד. רק בהשכל ודעת נוכל לעמוד בפני תגרת ידו של קין, שאין לו מניעים אחרים זולתי האינסטינקטים וכל חכמתו היא אך הפוליטיקה בלבד. אבל אנחנו בני־נביאים הננו במקצת – ועל כל פנים יורשי הבל הרועה הננו. מניעי גבורתנו חייבים להיות רוחניים וחכמתנו חייבת לעמוד מעל לפוליטיקה־גרידה, כי שרשה באהבת הטוב וצמרתה בשמי השלום.

תש"ט (1949)