א    🔗

אם תתבונן אל המעשים שנעשו בעולם המערבי לעינינו ושקבעו את מהלך החיים המדיניים והציבוריים בגויים ובישראל בדורנו ותחפץ להעמידם על קוים כוללים, כלומר – להגדירם, על כרחך תאמר כי השתי־וערב שלהם הוא: קוצר־ראות ואזלת־יד. בעצם הדבר, אזלת־יד היא תוצאה מקוצר־הראות. ושניהם יחדיו הם חותמה של תקופתנו: חדלון.

לכאורה, סתירה יש כאן לתכונת הדינאמיות הנועזת, הפעלתנות היתרה, היוזמה המאליפה, בקשת החדש, תאוות־המהירות, כוח העיון המדעי וכשרון־התחבולה המעשי, המציינים את העולם המערבי מאז ימי הרניסאנס ועד היום הזה. אבל זו סתירה רק למראית־עין בלבד. הקצב של תפעולי השכל השימושי הגיע למהירות כזו, שלעומתו נשארה פעולת הנפש הרואה – מפגרת, בכל עירנותה: היא לקתה בסחרחורת בעטייו של מירוץ התפעולים הגשמיים – ומתוך ליקוי־המאור, שסחרחורת זו גרמתו, הגיעה להרגשת כשלון וחוסר־ישע: אזלת־ידה של הנפש המודרנית וחדלונו הרוחני של המערב נובעים מתוך קוצר־הראות שבסחרחורת הכרוכה באותם מאמצים, שהמניע השכלי הפעילם בשטח המעשה. חדלון הנפש. בא בעקב הדינאמיות המופרזת של השכל. אבל משלקתה הנפש בחדלון שוב לא היה בה כדי לכוון את פעילותו של השכל, שמעשיו אף הם לקו מעתה באותו קוצר־ראות עצמו, שהוכתה בו הנפש מתוך סחרחורת־המירוץ. כיום כבר אי־אפשר להבחין בין חלקה של הנפש ובין חלקו של מניע־המעשה השכלי לגבי אזלת־היד וקוצר־הראות הכלליים: תבלול־הטשטוש שנתהווה בראי הנפש המשקפת גרם שהשכל נשאר בלי מרכז מדריך ואוצל כיוון, ואין פלא איפוא אם מכונת הציוויליזציה, שמנועה הוא השכל, נישאת בשגעון־סנוורים להתנפץ אל סלעי־המגור מזה או להתגלגל אל התהום מזה, מאחר שהראי מראה־הדרך שוב אינו משקף אלא את העכור־הסתום שנוצר מן המהירות המגמאת־ארץ, הבולעת את כל המראות ומוחה את כל הצורות.

פעולת־הגומלין של הנפש והשכל כבר הגיעה לשלב של מעגל הגרימה ההדדית, כגון זו של הביצה והתרנגולת, וגלגל־העולם מתגלגל במורד לאין מעצור, כי ההכרה – קורטוב התפעול הרוחני, הפאסיבי גרידא, של האדם – קצרה ידה מלהושיע במקום שהנפש שוב אינה רואה ועל־כן גם אינה נותנת כיוון והיד שוב אינה יכולה לעכב את הנפילה היא עצמה גרמה.

ב    🔗

קוצר־הראות ואזלת־היד – כעין פתיחה קדמה להם, עוד בסוף המאה שעברה ותחילת המאה העשרים, בשטח הרוחני של אירופה, שהתמכרה אז, כידוע, להלך־נפש של יאוש פילוסופי, של טראגיסם אינטלקטואלי ואינטרוספּקציה מלוּוה רחמים על עצמה. תרבות מעודנת יתר על המדיה, אך נטולת אחיזה בחיים ופרושה כדוק צבעוני על פני התהום, לכיסוי אך לא להשכחה, נסכה על הדור מין שכרון נפשי ושכלי, שחידד את כוח־האינטוּטיציה אך המם את כוח־הרצון הרוחני ונטל מאת שלוּמי טובי המחשבה באירופה את היכולת לעמוד בפרץ ולבקש פתרון חיובי לבעיית ‘הירידה’ (הדיקאדנס), המורגשת בכל. אבל אותה צינת־המבוכה עצמה, שנשבה מצללי “סוף המאה” fin de sièle)) ואָצלה “רטט חדש” למטפחי הצורה והגות בפאריס, למימי בוֹדליר ואילך, היא שהיכתה בשיתוק את מצפונו של רוב העם הצרפתי וגילתה לבסוף את קלונו עם שערורת דרייפוס, והיא שהרסהה, בשטח המדיני והציבורי, את יבשת־אירופה כולה: לא רק את רוסיה הצארית שחייה הרוחניים הוסגרו ביד סווידריגאילובים וּסמרדיאקובים, ומוסרות מדיניותה, בימי המלחמה הראשונה, הופקרו בידיו של אחד ראספוטין,– כי לא רק צבאות רוסיה נשלחו לחזית, כידוע, בלי נשק ממשי ובלי פיקוד ראוי לשמו, אלא גם צבאות צרפת, במלחמת־העולם השנית, הובלו כצאן לטבח בידי אנשים קצרי־ראות וקצרי־יד – נבובים ומכורים כאותם לאוואלים ופלאנדינים, או מפוקפקים ואפסיים כאחרים, שפרצופם נתגלה עוד עם שערורת סטאוויסקי, בו בזמן שעמי איטליה וגרמיה נצנפו ברוח־התזזית של הרודנות והלכו בעיוורונם – הללו אחרי מוקיון נלעג ומתנפח והללו אחרי מפלצת־אדם, ספק שטן ספק כלב שוטה. מזיגת קלוּת־הראש עם שמרנות עקשנית בקרב המעמד השליט באוסטריה ההאבסבורגית, וטמטום־המוחין בקרב בני־האכרים של אוסטריה הנאצית־הריפובליקנית שהתפלשה ככלבה לפני היטלר, משלימות את התמונה של ערב המלחמה השניה; ומזיגת החמרנות ההמונית־הבורגנית עם הפתיוּת המאמינה לכל דבר המציינת את אמריקה של הקולידז’ים וההוברים, שימשה קרקע מזוּבלת־יפה לרוש וללענה של קוצר־הראות ואזלת־היד, זו כוס התרעלה שאמריקה של משמשיהם הנרצעים ורבי־הארץ של אֵילי הנפט שותה ממנה כיום הזה, במושב “האומות המאוחדות”, ושנטפיה בלבד דיים להרעיל את גוף ישובנו ולהרסו בהוֹוה – ומי יודע אם לא גם עתיד לבוא. כל אלה הריהן מן הגלויות וידועות לכל, ולא הזכרתין אלא כדי לסבר את האוזן הבוחנת קשרם ההגיוני של הדברים.

ג    🔗

ואנחנו – למרות רצוננו נמצאנו עושים בתוך שלנו כאומות העולם בשלהן, ובמידת מה – ועל כרחנו – גם כמקולקלים שבהם. ולמה לא המתוקנים שבהם? משום שהמתוקנים שבהם נמנים עם העמים הקטנים, ואנחנו נוטים לחקות דוקה את מעשי העמים הגדולים. מסתבר כי צדק מי שאמר כי איכותה המוסרית והרוחנית של אומה פוחתת בפרופורציה לגודלה הכמותי־המדיני. לא רק בימי קדם היו ישראל, יוון ורומי, אומות נעלות יותר בעודן בראשית גידולן המדיני, בשלב של עיר־מדינה, משהיו בתקופת־האימפריאליסם שלהן, אלא גם בימינו עומדות אומות סקאנדינאביה הקטנות על מדרגת־אנושיּוּת גבוהה הרבה יותר מן המעצמות הגדולות. אבל רק הגדול והחזק מעורר חיקוי – ואם החזק רע מן החלש, אוי לו לחלש מן החלש, שהוא מחקה לא את החלש הגדול ממנו והקרוב אליו, אלא דוקה את החזק הרחוק. בשווייץ, או בסקאנדינאביה, עוד לא בטל ערכם של חיי האדם, כאשר בטל כבר במטרופולין של האנושות, והציבור שם עדיין מתעב שוד ושפיכת־דמים ושומר על השלום והיושר ועל יחס הכבוד אל אישיות היחיד, שכבר נשכחו מלב הציבור במעצמות הגדולות; וזה משום שבמדינות הקטנות הללו, החלשות לפי הערך, אין ריתחת בעייות מדיניות וכלכליות כה קשות, כמו במעצמות הגדולות, וממילא אין בקשת־הפתרונות הנואשת מטילה שם את הציבור, ועמו גם את היחיד, לזרועות ‘השטן’, המציע פתרון חלף האוצר היקר מכל – הנשמה. אבל ארץ־ישראל הזעירה והחלשה מכל חלש נמצאת, לרוע מזלה, בנקודת־יקוד כזו של נפתולי הכרעה בין הוֹוה ועתיד, הקובעת את נפשה ודוחפתה למעשים שבדחית האנושי מפני המדיני ושבשיתוק ההכרה בעטייה של ריתחת היצר ומתוך לבטי האונס. ארצנו זו – אם כי היא קטנה ככף־איש מבחינה גיאוגרפית וגשמית, הריהי גדולה ורחבת־גבולין מבחינה היסטורית ופסיכולוגית, ובמערכה הנטושה בה עתה על הבית השלישי יש משום המשך ישר למערכות יהושע ודבורה, דוד ושלמה, חזקיהו ובוני הבית השני, החשמונאים ובר־כוכבא – היקף עצום של גלגולי־הכרעה כשל מעצמה אדירה – ותכונת המרכזיוּת הזאת של ארץ־ישראל גורמת לנו להיגרר על־כרחנו אחרי מכשלת הפוליטיקה העולמית ושלטון־הרע ממש כאחת האומות הגדולות, תחת להתלונן “בצל שדי” ולטפח בשלוה, מתוך אהבת השלום והטוב, את הערכין הרוחניים של הכלל ואת הערכין הנפשיים של היחיד, כדוגמת אחת האומות הקטנות והתרבותיות שבירכתי צפון. זוהי הטראגדיה של הישוב העברי בציון שאינו יכול להיות מה שרצה להיות לפי צביונו העצמי ולפי אידיאל־הראשית שלו בצורה כלל־אנושית ונמצא ממילא פטור מעונשה של הווייה מדינית שאינה לפי כוחנו כלל – זה העונש המתואר בדברי שמואל אל עמו המתאווה להיות לממלכה – אלא אנוס הוא, על פי ההיסטוריה ופעולתה הפסיכולוגית, להיות מה שאינו מסוגל להיות, מה שאסור לו להיות, באשר בנפשו הדבר: להיות העתק זעיר של אותן אומות־העולם האדירות, הרות־הכשלון, שבתאוות־ההתנשאות התירו דמו של האדם וחיללו את כבודו.

ד    🔗

אופיו של עם עשוי להשתנות, ובתקופתנו מהירת הקצב כבר היינו עדי־ראיה לכך, כיצד ומה מאוד נשתנה אופיו של עם ועם למעשה. היה זמן ששקספּיר יכול לכתוב: “הגרמנים הם אנשים ישרים” וכמה סופרים אחרים העידו שגרמניה היא אומה של פילוסופים ומשוררים; היה זמן שהעולם האמין כי יש הרגשת צדק בעם הבריטי, כי הצרפתים הם בעלי טעם־ונימוסין נחמדים להשכיל ואנשי־תרבות למופת, כי הורסים הם בעלי־נפש גדולי־אמונה, עמוקי רגש ועזי־יצר. אבל במשך חצי יובל שנים, בקירוב, נהפך עמם של קאנט ושילר בהדרגה (דרך ימי מלכות וילהלם השני וימי שלום־ורסאיל) לעם של היטלר ושטרייכר, לעם של מוּגי־לב אכזריים שהעבדות היא תכונתו העיקרית; הבריטים נהפכו, כמעט לעינינו, מאינדיוויאליסטים דעתנים ואוהבי־חופש בימי המלכה ויקטוריה –לאומרי “הן” צבועים, שהמצפון החברתי, קול הצדק, שוב אינו להם אלא כמין מעי עיוור שהרחקתו יאה לאדם שומר־נפשו, כפי שנתגלו מנוויל צ’מברלין עד ארנסט בווין; הצרפתים נהפכו ממעוּדני תרבות חכמי־לב לספקנים חמרנים והם יורדם ממדרגתם אולי גם בשטח המחשבה והאתיקה החברתית; תחת ידו החזקה של סטאלין, שפעולתו במובן זה גדולה הרבה יותר מזו של פּטר הגדול. נהפכים הרוסים, כנראה, מאוֹבלומובים פאטאליסטם ועצלי־נפש לטפוסים כמעט־דינאמים, כמין מזיגה של תכונת התועלתנות האמריקנית עם כשרון־ההתלהבות הסלאווי.

ואנחנו? – האופי היהודי אף הוא הולך ומשתנה לעינינו – ולא לטובה, לא מבחינה נפשית ולא מבחינה רוחנית, אם כי עם זה באו גם שינויים לטובה במנטאליות שלנו, מבחינת הרחבת האופק ההיסטורי ומבחינת ההכשרה לישובו של עולם ואולי גם של ההכרה הקיבוצית. אבל הרמה הרוחנית הגבוהה נהפכה לנחלת העבר: הזיקה העמוקה לאתוס, מורשת הרוח הנבואית בגלגוליה, נמסה בהאויר ההשתוות האמאנציפציונית לדרכי המערב אחרי שנתחשלה בזמנה באש היסורים של הגלות בימי־הביניים הסבל הרב, שעיווד את בית־ישראל משך דורות על דורות, לא פעל לזכך את המוניו אלא לשעתו, בשעת עצם הסבל, אבל נהפך לו לרועץ כל־אימת שבאה בו הפוגה פורתה, כאילו גרמה שעת העייפות ורפיון המתיחות לריאקציה פנימית, שהעלתה על שטח־הנפש העליון את כל הסיגים שדחקנו למעמק־הנפש בשעה שהיינו זקוקים לצלילות הנפש כדי לעמוד בנסיון ולשאת את הסבל.

ברם, התמורה שהחלה להתחולל בנפש היהודית ונגלתה ביחוד בימי מנדלסון החישה את מהלכה, ככל ירידה, לפי חוק הטבע – בשיעור גדל והולך עם פחיתות הגובה: השינוי שחל בנו ביובל־השנים האחרון הריהו עצום מכל מה שהתחולל בקרבנו במאתיים השנים האחרונות, מעין זה אתה רואה גם באומות העולם: ירידת צרפת החלה, בעצם הדבר, אולי עוד עם המהפכה הצרפתית הגדולה, על סף המאה התשע־עשרה, אך קצבה הוחש בהרבה מאז שערורת דרייפוס; התמורה באופי הגרמני – תחילתה עוד בימי נאפוליאון, אך היא קיבלה צורה של קאטאקליסם פנימי בימי המלחמה הראשונה ולאחריה – מלונדורף עד היטלר. האופי באדם ובאומה הריהו חטיבת טבע, וככל דבר שבטבע הוא עלול לקבל זעזועים ולהיות נושא להפיכה. ומה פלא, אפוא, אם בשעה כה רבת־זעזועים והרת־הפיכה כימינו אלה גם האופי היהודי הולך ומשתנה לעינינו?

ה    🔗

תהליך התמורה, כשהיא ירידה, באופי האנושי – נראה שהוא תמיד מלוּוה מיעוט הכרה, ואולי גם מותנה בליקוי־הכרה ואינו אלא תוצאת פחתת שחלה בהכרתו הקיבוצית של העם. האופי הוא מין אורגאניסם, שההכרה הפועלת היא היא חוט־השדרה שלו. במידה שמרובה צלילות ההכרה, הקובעת בכל רגע ורגע את עובדת האופי ואת מהותו – בה במידה האופי הוא יותר חזק ויותר קבוע. לא יחול גרעון באופי אלא אם קפץ על היחיד, או על העם, רוגזם של מלאכי חבלה פנימיים ברגע של רפיון ההכרה וליקוי מאורה. האמצעי היחיד למנוע את התמורה ואת הירידה באופי הוא איפוא לחזק את ההכרה כדי שתעמוד על המשמר לבל תיתפש הנפש למבוכה ולתבוסנות.

משמע כי צו השעה לבית ישראל הוא להגביר את כוח־ההכרה ולהרחיב את שלטונו. בתקופה של פורענות ומכשלה, עת שכוחות שליליים שבנפש מבקיעים להם דרך מתוך סגור מעצורם בתחתיות ישותנו ופורצים גדר –דוקה אז חייב האדם הנאור לחזק את ההכרה בקרבו ובקרב עמו, כי היא כבודנו היחיד ואחיזתנו הראשה והאחרונה בהמיר אנוש וארץ

אבל חיזוק ההכרה פירושו – העלאת העניין האנושי מן השטח הפאסיבי של ההיפעלויות הנפשיות, המושרשות בהוויית־הכלל, אל השטח האקטיבי של הרצןן הנאור, המסתייע בחזון הרוח.

כל מה שמופעל בקרבנו בדרך הרגש מתוך זיקה להוויית־הכלל גרידה, מתוך שלטון ‘הקיבוצי’ בהווייתנו, מתוך חולשת האדם המבקש לו בלי־משים תיקון לאפסותו כיחיד על־ידי התמזגותו האינסטינטיבית עם הכלל (על דרך מה שאומר משל הקדמוני, כי הענפים הדקים או שבטי הזרדים, החלשים כל־כך ביחידותם, נעשים לעצם חזק, שאין אדם יכול לשברו, עקב אשר נאגדו לחבילה אחת), בקיצור – כל היונק בנו מן האימפולסין האנוכיים של שמיר־הקיום בלבד (ואימפולסין אלה יש שהם לובשים ערך של רגש נכבד בעיני חשוכים ודלי־הכרה ומופיעים אף בצורת אהבה, כגון אהבת אדם לבני משפחתו – ואפילו גנב או איש בליעל קרוי אדם– והלאה, בהיקפים קונצנטריים עד לאהבת־המכורה) – כל זה שייך לתחום ההיפעלות הפאסיבית, אשר לא עליה תפארתנו ולא ממנה כבוד האנושות. ההתעלות האנושית מתחילה רק מרגע שאנו נזבדים מרצוננו הנאור אל אותה מצות־ההכרה הנהפכת לנו לקול־הלב, לרגש רוחני, לחזון, השואף לחלצנו משבי ההיפע לויות הטבעיות (הנתונות לנו ממילא מאת ההווייה הכלל־יקומית, באופן שאין לנו כלל צורך לחזר אחריהן, אלא להיפך – להבחין ולהבר בין מה שראוי לנו להשליט עלינו מהן ובין מה שראוי לנו לדחותו). וכוחן של ההיפעלויות גדול לא רק בעולמו של היחיד, אלא גם – ואולי ביחוד! – בעולמו של הכלל, שסערות־אפקטין שלו כורכות את היחיד ומטלטלים אותו טלטלת היפנוז קולקטיבי, עצום אף יותר מתאוותיו האישיות.

ו    🔗

מידת הזדקקותו של היחיד להיפעלות־הכלל גדלה והולכת במידה שהבסיס הרוחני שלו הוא יותר צר ומוגבל ובמידה שקרקע ההכרה הולכת ונשמטת מתחת רגליו. הזיקה לאימפולסין של האנוכיות הקולקטיבית (אפילו במקום שזו ממלאת תפקיד נכבד והכרחי של שמירת־הקיום הציבורית, או הלאומית) הולכת תמיד יד יד עם דלדול החיים הרוחנים, שאף הם יש עמם זיקת־גומלין בין היחיד ובין הכלל (ברם יתכן כי בשטח הרוחני פעולת־הגומלין מתחילה מן היהחיד בן־החורין, המפרה בכוח־היוצר שבו את הציבור והופכו לחברה נאורה, המשפיעה אחרי־כן, מצדה היא על היחידים; ואילו בשטח הרגש־ההיפעלות הכיוון הוא הפוך מזה: היחיד נוטה לאמץ לו לרגש אישי את נטית־הנפש של הכלל).

שגשוג הרגש הלאומי, הזורם מאותו תחום חיי־הנפש המשותף ליחד ולכלל אל תחומו המצומצם של היחיד, אינו אלא גילוי של פגימת־המהות בעולם־היחיד: כשעולם־היחיד לוקה בקוצר־ראות ואָזלת־יד ומחשב להתמוטט, הריהו נאחז במעגלו של ההיקף הלאומי שלו – כיון שההיקף הכלל־אנושי הרחב הוא יותר מדי רחוק מתפיסתו ונבצר מיכולתו הנפשית. תגבורת הלאומנות בציבור היא תמיד סימן מובהק לקוצר־הראות ואָזלת־היד בבניו, וראָייה לדבר – שציבור כזה נתפס תמיד בסופו לאהבת העריצות ומשתעבד (תחילה בעיוורון שלא־מדעת ולבסוף בעצימת־עינים מכוונת) לשלטון רודנים שונאי ־הטוב ואויבי־הרוח. הלאומנות תחילתה דוגלת בשם העלאת האומה לשיעור־קומה גשמי נוסף, וסופה – תאוות ההרס. היא הפסיעה הראשונה של מוכה־החדלון אל תחליף־החיים שמושיט לו המשחית, שיקוי השינאה אשר מות בו.

משום־כך אתה רואה והנה כל־אימת שהרמה הרוחנית יורדת – שלטון הרגשות הקיבוציים־האנוכיים גובר בקרב הציבור. גידול מופרז של הרגש הלאומי בעם לא־תמיד הוא סימן טוב למדרגתו הרוחנית. בזמנו של נאפּוליאון, כשהלך־הרוחות במערב־אירופה עוד היה קוסמופוליטי להלכה, מבחינה מושׂגית, ועל־כל־פנים כלל־אירופאי מבחינה מנטאלית, ולא לאוּמני מוגבל ומסתייג, יצרו גתּה ושילר והלדרלין, הרדר וקאנט ושוֹפּנהאוּאר,את ערכיהם האנושיים־כלליים בגרמניה, וצרפת עוד המשיכה במסורת הההומאניסטית־קוסמופּוליטית הנאורה, בת שלוש מאות שנה, שתחילתה החרישית עם מוֹנטין והשתלהבות קצה הקרב עם ויקטור הוּגוֹ. אבל משגברה בגרמניה רוח הצבאיוּת הפאטריוטית־התוקפנית מיד באו הרשעות, שנאת־הרוח ופתיות הומיה, החרישו שם את קול החיים הפנימיים ואת כשרון ההתבוננות. שלטון הרגשות האנוכיים הקיומיים הולך יד ביד עם שלטון החמרנות באדם ובעמים, ונצחון הלאומנות על העקרון הכלל־אנושי תמיד מלוּוה הרמת קרנם של בעלי־אגרוף וגסי־רוח, הדוחים את רגלי הנאורים במערכי החברה.

ז    🔗

משום כך מצוּוים אנו שלא להירתע אף מפני מסקנות ‘קיצוניות’ (שיש והן נראות לנו כפוגעות בזכות ושל הכלל לתבוע לעצמו את כל עולם־היחיד עד כדי הקרבת עצמנו, כגון בשעת־חירום ומלחמת־חירות) ולזכור תמיד (אפילו בשעה שאין אנו יכולים להתנהג לפיה למעשה), שאדם בעל־נפש ובעל־ערך אינו יוצא ידי חובת האנושיות אם הוא נשאר תקוע בשטח הלאומיות בלבד: כשם שהאהבה אל בני משפחתו אין בה כשלעצמה כדי להעלות את האדם למדרגת זיקוק־הנפש, ולא כל־שכן למדרגת אצילות־הרוח, כך גם אהבת האומה ואהבת־המולדת אינן אלא צורה מורחבת של אהבת־עצמו, והלאומנוּת אינה אלא אנוֹּכיוּת קיבוצית. גם גאנגסטר אוהב את משפחתו וגם סרדיוֹט גס־רוח, מסוג מבעירי הרייכסטאג או רוצחי מתיאוטי, דוגל בשם אהבת־המולדת. כל גילוייה של הלאומנות באומות־העולם – בעיניו ראינו ומפצעי בשרנו חזינו – הריהם גילויי מדרגה נמוכה, והדוגלים בשמה רשעים גמורים הם, ברוּבם.

לכאורה,לא כן הדבר בישראל, כיון שבקרבנו הרגש הלאומי הולך, להלכה ואף למעשה, יד ביד עם אהבת הצדק, בהיצמדו למחאת־הלב על העוול הגדול שעושים לנו שונאי ישראל מדור דור, ואף־על־פי־כן אסור לך, בעל־הנפש החייב לשמור על הפקדון הרוחני הגנוז בעולם־היחיד שלך, אסור לך להסיח דעתך מן העובדה, שכל זיקה מוחלטת (ואפילו נחוצה לשעתה) לשטח־ההיפעלויות הקיבוצי גוררת אחריה בהכרח פנימה בחיים הפנימיים של האדם.

אף כיום הזה, כשגורלנו הטראגי כופה עלינו, שלא ברצוננו ושלא מטבענו, לאחוז בשלח ולהתייצב במערכה נגד אויבינו, הקמים עלינו להשמידנו במולדת העברית המחודשת, אף כיום הזה אסור לנו לשכוח כי אהבת המולדת שלנו צורך אהבת־העולם היא וכי שאיפתנו להיות בני־חורין על אדמתנו היא אך צעד ראשון והכרחי שלפני הצעד הבא – להיות בנים טובים ולאנושות בת־חורין, אֵם כל העמים, ורק להשגת האפשרות הזאת חייבת מלחמתנו להיות מכוּונת. אוי לנו אם לא נשכיל לשמור בלב מלחמתנו על הציווּי הפנימי, האומר לנו בכל רגע ורגע כי לא די לנו באהבת־ישראל ולא די לנו באהבת הארץ, משום שלא די לו לאדם בכלל, ברגשות לאומיים, ואין הוא יכול להתעלות למדרגה האנושית הראויה לו אלא אם יתבצר לשם כך בהכרת האמת של עולם־היחיד, שמתוכו, ורק מתוכו, אפשר להקיף את כלל־האנושות בראי של אמת אחת. אדם בן־חורין, אומץ כפול דרוש לך: אומץ־לב להילחם על זכותך הטבעית לקרקע חפשית תחת רגליך ולהגן על חייך וחיי אחיך – ואמץ־רוח להילחם על זכותך הרוחנית לשמים חפשיים, שמי הרוח, על ראשך ולהגן על חייך הפנימיים ועל אהבת־האמת שבך מפני קלגסי שלטון־החומר מחללי קדושת החיים, יהי האשר יהיה גזעם ודגלם.

עלינו להיאבק עם פראוּת המדבר המזרחי מזה ועם לב־הברזל של המערב המיכאני מזה ולהגן על מולדתנו העתיקה באהבה חדשה ועזה כמוות לא מהיותנו ביטוי לאותו שינוי־לרעה שחל באופיינו הלאומי עם הירידה הכללית בעולם בזמן הזה, אלא להיפך – למען סלק מעל סביבנו וגם מקרבנו את גורמי ההרס, שהם הם שהסבו את השינוי לרעה שחל באופיינו הלאומי. אנו תופסים ידינו בהכרח כלי־משחית (ומסתכנים לפצוע בהם את עצמנו) כדי להציל את המאור שבנו, להגן על זכותנו לשנאת־המלחמה ועל אהבת־השלום ואהבת־האמת הטבועות בנו. אנו מתים בשדה־הקרב כדי לבלע את המוות הרוחני שנעץ בנו את שיניו. אנו מאמצים את כל כוחנו למען התגבר על החדלון שהכה את כל העולם בקוצר־ראות ואזלת־יד וחדר גם לנפש ישראל.

ח    🔗

אומה (כלומר – עם יושב בארצו ומקיים בידו מדינה) אמנם אי־אפשר לה, למעשה, בלא פוליטיקה.

אבל האומה הריהי ישות שפניה אל הנצח, כיון שהיא עומדת על הקבע – וקבע פירושו שאיפה אל הנצחי בעולם זה, שאין בו שום דבר נצחי. ואילו הפוליטיקה, מטבע ברייתה, אינה יכולה להיות אלא דבר ארעי ובן־חלוף, כיון שהיא מופנית כלפי ההוֹוה־הארעי בלבד, אשר לשמו היא נוצרת לכתחילה. שום מדיניות אינה עשוייה להיות קבע, כיון שהיא מכוּונת רק אל נסיבות־השעה החולפות, ומשום־כך אנו רואים בהיסטוריה, שהעריצויות והדימוקראטיות גורל אחד להן – כאֵלוּ כן אלה מכלות את עצמן ואינן זוכות להאריך ימים. – יתר על כן, במובן רחב יותר אפשר אפילו לומר, שעצם קיומן של המדינות הוא ארעי וחולף מפני שהן מתבססות בעיקר על הפוליטיקה,כלומר – על דבר שתכליתו לא הנצח, אלא השעה.

במידה שיש חכמה בפוליטיקה, הרי זו חכמה שאין עמה שום עיקרים קבועים, כיון שכל עצם מהוּתה היא ההסתגלות לנסיבות השעה (ופעמים אפילו בלי הבנת הרגע ההיסטורי): נמצא כי הפוליטיקה היא שלילת העיקרים הקבועים, הפונים אל הנצחי – כלומר, שלילת האידיאלים, ציניוּת; במידה שיש חוסר־מעשיות באידיאלים, הרי זה, על כל פנים, מהיותם מכוּונים לקבע היסטורי, שגבולו האידיאלי הוא ‘הנצח’ – וזה חוסר־מעשיות המבשיל מעשים כבירים, שאנשי־הרגע אינם זוכים להם לעולם. נביאי ישראל ביקשו להעמיד את המדיניות של האומה לא על קוניונקטורה של השעה, כי אם על אידיאל נצחי, כי דוקה בזה ראו הם ריאָלפֹולטיקה, ומשום־כך היו “משוגעים” בעיני קטני־המוחין והבינונים. אבל הן האידיאל הנבואי נעשה תורת־חיים לאנושות גם למעשה.

האומה הנשענת על פוליטיקה בלבד היא איפוא תופעה של בקשת־הנצחי הנשענת על בקשת־הארעי, כלומר – מציאות שסתירתה בה. היא מושג אי־ראציונאלי. אָכן עולמנו הגשמי־השכלי כולו בנוי על ישויות אי־ראציונאליות ועל גורמים הסותרים זה את זה.

הריפובליקה הישראלית הרכה, שאך תמול באה לעולם, נוצרה בשם הקבע ההיסטורי שפניו אל העולמי, בהתאֵם לשאיפתה של הציונות, שאין לה שום זכות־קיום אם אינה דוגלת בשם הקבע הקדוש, הפונה אל ערכין נצחיים. אבל משנוצרה (בכוח־הרצון של מיעוט־שבמיעוט בעמנו, ולאמתו של הדבר – בכוח רצונם של יחידי סגולה, בעלי חזון), חל גם עליה ההכרח האנושי, להפקיד עתידותיה בידם של תנאי־ארעי חולפים שבפוליטיקה, זאת אומרת – לבסס את עצמה, למעשה, על גורמים הסותרים את התכלית־שבהלכה ואת הצביון אשר לשמו נוצרה.

והן מבחינה זו עוד שפר עלינו חלקנו מחלק רוב האומות: כי לנו עוד יש (על כל פנים לעת־עתה, כל עוד לא תם דור בעלי־החזון, מגשמי הציונות) מדינאים מספר שאינם מסיחים דעתם מאותו קבע שבבקשת־העולמי, אֵם הציונות הצרופה, ולא עוד אלא שיתכן כי יימצאו אפילו משיגים על אנשי־סגולה אלה בטענה, שנשיאת־העינים אל ערכין ‘נצחיים’ היא שנעשית להם למכשול על דרך המדיניות הבינלאומית, שמאז ומעולם היא מבוססת על מכירת הנפש שוחרת־הקבע לשׂטן של הארעיות שבקוניונקטורה פוליטית ועל בגידה בערכין הרוחניים.

ואם נגזר עלינו, חלילה, להיכשל בשטח־המדיניות הארעי (ואיזו אומה לא נכשלה בו?) – מוטב שניכשל ארעית בגלל היותנו נאמנים לנצח־ישראל, משנצליח ארעית – וניכשל ביסודו של הדבר – בעטיין של בגידה באידיאל שלנו והתמכּרות לאלילי־חלוף של פוליטיקה ארצית גרידה.

מנהיגי ישראל, אנשי החזון! אל יפול רוחכם – ואל תגרעו עין מאותו חזון, אין לו מהלכים בפוליטיקה ושרק בזכותו יש לנו כיום הזה, בהכרח, פוליטיקה עוד בטרם תהיה לנו אומה כהלכה! יופנה־נא איפוא כוחכם בראש־וראשונה ליצור את האומה, שתצטרך אמנם על־כרחה לעשות פשרות עם הפוליטיקה. כי גם כדי לבוא לכלל מצב טראגי, צריך האנושי לגלם בקרבו את ‘רוח־הקודש’.

תש"ח (1948).