רקע
ישורון קשת
סם חיים וסם מות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

משהכנסת את הרע אל קרבך, שוב אין הוא מבקש אפילו שתאמין לו.

פ. קאפקה


 

א

לפני כחצי־דור, עת שנגלה לנו והבעיתנו לראשונה קצה פרצופו של חיקוי־פאשיסם יהודי בתוך המחנה הלאומי שלנו, המחנה אשר אמרנו כי כולו חדור שאיפה לקידמה רוחנית כתנאי הכרחי לכל הכרה ציונית־הומאנית ולכל פעולה יהודית שבגאולה עצמית – לפני מלחמת־העמים השניה, עם כל שכבר הוצף אז הישוב יסודות עירוניים רודפי־קוניונקטורה, עכורי־אכזבה ועוכרי־אידיאלים – עוד לא שיערנו כלל מה רב הוא בציבורנו אותו ‘שאור שבעיסה’ המעכב את השלטת הרצון לצדק סוציאלי על מערכי בניין הארץ אשר לנו. דומה שלא רק חוזי־תיקון מחכימים כא"ד גורדון וכב. כצנלסון, אלא גם ריאַל־פּוליטיקאים נמרצי־מחשבה כארלוזורוב וכדוד בן־גוריון נתפסו אז, יחד עם כל אנשי העליה השניה, לאשליה האומרת כי אותה דחיפה פנימית שהוציאה את חלוצי ציון מן הגולה והעלתם אל במתי המעשה האידיאליסטי בארץ היא שתעמוד לו לישוב גם להבא, להצעידו בדרך הקידמה הרוחנית הבונה וההכרה הסוציאליסטית הנאורה, המואסת באותו שלטון האדם באדם לרע לו, שכה הפליא את מכותינו בנכר, בגלות.

ודאי, לולא האמונה כי יפה כוחו של ‘הרצון הטוב’ בעם־ישראל להתגבר על ‘השאור שבעיסה’, הן לא יכולנו להקים בציון אפילו את הבניין המעט ורב־הערך הזה, שהקמנו למרות אדישותו והתנכרותו של רוב כלל־ישראל בשנים שעברו בין הצהרת בּאלפור ובין שואת היטלר. אפס כי גם תאוות־החיקוי העבדוּתית, זו תכונת־הגלות הרעה בנפש היהודי, פעלה את פעולתה הממאירה – ובעצם הימים שמפלצת הפאשיסם, בצורתה המתועבת והאיומה ביותר, השתלטה על המערב, הוטלה בנו זוהמתה הפסיכית גם כאן, במקלטנו “הבטוח” על חופי החזון הנבואי, והאשלייה שנזכה לקיים כאן את הציווי הרוחני־הסוציאלי “והיה מחנך טהור” עורערה על־ידי סימנים בולטים של חיקוי אוילי ובלתי־רוחני לפאשיסם של הגויים: אם לא ממש בשטח המגמה האידיאולוגית־הפוליטית, מכל־מקום בשטח הפּסיכולוגי ובהלך־הרוחות. חיקוי זה ביקש לטהר את עצמו בטעמים של לאומיות לוחמת ושל ההכרח להתנגד בכוח לשלטון הבריטי העויין, ואף עלה בידו לסמא את עיני חלק ניכר של הנוער העירוני שלנו, לבל יראו כי טעמיו אלה אינם אלא חיפוי נאלח לנטית־נפש מסותרת, קודמת לכל אידיאולוגיה.

נטית־נפש זו – מה טיבה?

זוהי הנטיה שבסוג ידוע מבני דורנו אשר לקה בריקנות מחמת חוסר יכולת להתגבר על התוהו־ובוהו והערבוביה בשטח המושגים והרגשים, מחלת התקופה, המתגלית בנמושות שבציבור.

 

ב

הפאשיסם נולד מן הריקנות אשר נולדה מן האכזבה המרוקנת את הנפש. הריקנות היא מכשלה קשה לאדם, יותר קשה אפילו ממטען־יתר של דעות־ואמונות מתות שבעקת המורשה, משום שהריקנות נעשית כמאליה מטרה לכל השפעה רעה. אם יש שטח אשר בו שולט חוק “אימת הריק” (horror vacui) – הרי זה השטח של חיי־הנפש והשפעתם על הלך־המחשבה.

עצם העובדה המדכאה, שציבורים נאוֹרים בארצות־התרבות יכלו עתה, מקץ ק"ן שנה אחרי ווֹלטר ורוּסוֹ, להיתפס להלך־הרוח של הפאשיסם ולהיזקק, כמעט בתאוה חולנית, למרוּתם של עריצים טמאי־נפש – עצם העובדה הזאת אינה מתבארת אלא בריקנות הפנימית שלקה בה הדור, זה דור הכשלון שבין שתי המלחמות, העלול להיגרר בלי התקוממות אפילו לתוך מלחמה שלישית. דור זה – בחציוֹ לפחות – קיפּח את הכשרון לחיי־עצמיוּת פנימיים, רוחניים־אַקטיביים, וקיפוח זה הוא שגרם כי תתפּתח בו להיטות יתרה אחרי מאורעות מן־החוץ. האכזבה הגדולה מיכולתה של האנושות לעמוד בפרץ בפני מאורעות ומגמות שכוֹפים עליה רשעי־ארץ עושי־פוליטיקה, יחד עם ההשפעה המזיקה והמטמטמת של הראדיו והקולנוע, המציפים את המוחות בערבוביה של דברים מן־החוץ שאינם כלל הכרחיים לו לאדם מבחינת נפשו ועל פי רוב אף מתנגדים לכיוונו האישי (שבכוח, אם לא שבפועל) – שתי אלה מסרו את ההגמוניה על הלך־המחשבות של הדור בידי הגורמים החיצונים ובלתי־רוחניים. ברם, בן־הדור הנבוך הרגיש, שלא בטובתו, כי כפיה זו מן־החוץ – דוקה היא מביאה לו פוּגה והקלה מעקת ריקנותו ונותנת לו כסות לחרפת קיפוחו, וכך בא הדבר כי שלטון הגורמים מן־החוץ נעשה רצוי לו לרובו של דור יורד ועני בדעת. הדור שירד מנכסיו משתעבד מרצונו למי שמושיט לו אחיזה מדומה כלשהי בלב מצולת הריקנות, ויהי זה קש או שפוד פוצע.

האנשים שהפאשיסם הפּסיכולוגי מלכד מסביבו הם קודם־כל אותם בני תוהו־ובוהו שאינם מסוגלים לבניין, הדורש אחריות, ומשום־כך גם אינם אוהבים אותו והוא משעמם אותם; והואיל ואין בניין אלא מאהבה ובשלום, הריהם מבזים את השלום ושונאים את האהבה. וכל תוהו־ובוהו צופן אֵימים בקרבו; כל חושך הוא תוקפני, כי רק האור נותן בטחון. חשוכים תוקפנים מסוג זה לא יישמעו למי שיאמר לרכזם לתפוסה אורגאנית ורוחנית, לשם בניין־שלום, אבל נשמעים הם למי שאוֹצל להם ההרגשה־האשלייה כי תוהו־ובוהו זה שבקרבם הוא לא רק דבר כשר ובלתי־מביש, אלא אדרבה – דבר מועיל ונחוץ: מועיל אמנם לא לעצמם, אבל לאומה, למולדת, ועל־כן הכרחי. הפאשיסם (ככיוון־שבנפש) הוא מתן הכשר ציבורי לתוהו־ובוהו שבנפש היחיד.

 

ג

הטיפוס הלקוי מבחינה רוחנית מצא בצביון הפאשיסטי הורס־הערכין את זכות־הקיום שלו – ומובן כי דבק בו: צביון זה פוטר אותו מן האחריות ומחובת ההכרעה הרוחנית ונותן לו אפשרות להרגיש את עצמו מועיל וכשר דוקה בזכות המשמעת העיורת, זו ההתפרקות מן ההכרח לחשוב בעצמו ומעול־האחריות המעיק והשנוא עליו, המפחידו ככל דבר רוחני.

האדם הפאשיסטי הוא אדם אשר “אימת־הריק” תוקפת עליו – והוא נזקק לשאון, להרפתקנות, כדי להנווֹת, לפחות בתחליף של הווייה את ריקנותו הפנימית, כדי להחריש את חוסר־הסיפוק שלו בתנועה חיצונית, שתמלא את מקום הפעולה העצמית־ההכרתית החסרה מספר חייו. וביותר רצויה לו צורת הערבוביה של תנועה זו, כיון שהיא מתאימה לערבוביה שבנפשו.

אבל דינאמיות כלפי־חוץ זו פירושה: תאות המהירות, נמהרות – תאוה לחדש המתחלף לבקרים, תאוה לסתירת הקיים, לביטול השלום, לרמיסת האהבה, ולמה? משום שהשלום־שבאהבה אינו אלא חוסר־תנועה בעיני אדם נטול־סיפוק זה: הרי השלום והאהבה אינם מביאים אותו לשום חדש, מהיותם מעצם מהותם שמירה על הערך הקיים, השרשי, היקר, התרבותי. כדי לטפח את השלום־והאהבה כצורת־חיים דרוש מלאי של דינאמיקה רוחנית, של חיוב פנימי; ובמקום שהחיוב והאהבה לא נתפתחו בנפש, אם בגלל חוסר קרקע־גידול ואם משום שהרקיבו ביון־האכזבה, שם כשרון־הבניין נדחק מפני תאוות התנועה החיצונית, הכרוכה בשאון ובהחרשת־עצמו, בריצה לרע ובלהיטות אחרי תחליפי־חיים, אחרי תאוות ההופעה במקום אהבת ההווייה, אחרי הערצת העוצמה במקום הערצת העצם, אחרי הרפתקנות במקום יצירה.

ואת ההרפתקנות ורעשנותה נותנת לו הפוליטיקה – עם העמדת החיים הלאומיים לא על היצירה, אלא על הפוליטיקה: וזהו הצביון הפאשיסטי.

הפוליטיקה – ואולי יותר נכון לומר הפוליטיקאיות – היא הכחשת־הרוחניות והשלטת השכל השימושי תחת התבונה היוצרת. בזמן שהכוח־היוצר מידלדל וחל גרעון בחיי־התרבות, פרי הבניין והשלום, אז השכל השימושי קופץ בראש ופוסק כי כל הנימוקים הרוחניים אינם אלא כקליפת השום והעיקר הוא המעשה התועלתי, הפוליטי, העומד כולו על השכר המעשי ושלהשגתו כל האמצעים כשרים.

שכל שאין עמו רוח מביא לידי ‘פאשיסטיות’ בצור הזו או אחרת. מוח פאשיסטי הוא מוח שכלי־זינו חדים ואין לו ערכין רוחניים, המשמשים ניצב יציב להחזיקם בו ונדן לבלום אותם.

 

ד

הפוליטיקה היא סם – וככל סם, זכתה האומה הוא נעשה לה סם חיים, לא זכתה נעשה לה סם מות. בשיעור נבון עלול הסם להיות לרפואת הגוף; ואף הגוף הציבורי, במצב של ירידה וצורך־תיקון, יכול למצוא גהה בקורטוב מתאים של סם־הפוליטיקה, אבל ציבור המוּלעט פוליטיקה כלחם חוקו משול לאדם שיאמר לעשות סם – מזונו העיקרי.

תשאל: האין הפוליטיקה צורך עיצומם של חיים מדיניים בכלל וצורך הזמן הזה בפרט? אנשי־הרוח כירמיהו, כגאנדי, כלום לא היו גם הם פוליטיקאים? התשובה היא: טוב כי יהיה האדם, בשעת הצורך ובמידת ההכרח, אדם פוליטי לפי כשרונו ויכולתו, אך לא לפי שאיפתו ויצרו. ירמיהו וגאנדי היו מוכשרים לפוליטיקה, אך לא אהבו אותה; אנחנו הננו, כנראה, ההיפך מזה: אנו אוהבים מאד פוליטיקה, אך אין אנו מוכשרים לה ביותר.

ואשר לפוליטיקה המודרנית – וזה ההבדל בינה ובין הפוליטיקה של ירמיהו – הריהי מעמידה את יהבנו על עולם שאין בו טוב ורע. דוק: לא על עולם שנמצא “מעבר” לטוב ולרע כאחד, אלא על עולם שאין בו לא טוב ולא רע מעיקרו ושהאדם החי בו אינו מבקש כלל להבחין ביניהם ואינו זוכה איפוא לשום קניין נוסף על טוב ורע (כגון מה שביקש להשיג ניצשה כמשורר, בדברו על “מעבר לטוב ורע”), אלא הוא מתקפּח משניהם גם יחד ונמצא דל הרבה יותר מן האדם העומד לפני ברירה בין טוב ורע. בעיניו של אדם ‘פאשיסטי’ כזה – לא זו בלבד שהרע שוב אינו רע, אלא גם הטוב שוב אינו טוב, משום שבטל עצם הערך האנושי ונשארה רק הבחינה התועלתית בלבד. תחת טוב ורע יש לו רק מועיל או בלתי־מועיל, ‘כדאי’ או ‘לא־כדאי’; תחת ערכין – פוליטיקה.

הפוליטיקה היא מאבזריה של הציוויליזאציה, לא של התרבות. וציוויליזאציה יכולה ללכת יד ביד עם ברבאריות, ועינינו הרואות זאת בזמננו בצורה בולטת למדי. עודף של פוליטיקה עשוי בהכרח להסיח את דעת הציבור והיחיד מחיי התרבות ולהאליף על־ידי כך את הברבאריות: להמיר סם חיים בסם מות.

כשהפוליטיקה נעשית הציר היחיד להוויית־הכלל הריהי משולה לאותו ‘הקדש’, המצוי כפי שאומרים בכרכים הגדולים שבמדינות־הים, אשר בו חבל עבה מתוח בין שני קירות כדי לשמש בליל המשען לאביונים מחוסרי־גג, שאין להם מקום להניח את ראשם והם מנמנמים כאן בעמידה, בשורה אחת, כסוסים באורווה, כשהם משעינים את ראשם על זרועם הנתמכת בחבל, ובדמדומי הבור הם מקיצים מתוך נפילה בו ברגע שמפקחי ‘ההקדש’ מתירים את החבל בבת־אחת.

ליקיצת־נפילה כזאת צפוי, חס־ושלום, עם עני־ואביון, הנשען על הטובות המשפילות שבעלי־חסדים פוליטיים (“חסד לאומים חטאת”!) מותחים לפניו לתמיכה ולתרדמה. חבל בוגדני כזה היא הפוליטיקה גם כשאנו משתמשים בה למשען מתוך הכרח. ציבור הנשען על חבלי פוליטיקה בלבד עלול ליפול בשעה שחבל רזה נשמט מידי המחזיקים בו. וכשל עוזר ונפל עזור.

 

ה

אבל גרם מזלנו ועבודת התחיה שלנו התחילה בתקופה שהעמידה את כל חיי־הכלל (וממילא גם את עולם היחיד) על הפוליטיקה. עובדה קיימת זו – הלא תקצר ידנו מלשנותה. ורע מזה: תקופתנו ילדה לנו והשליטה עלינו גם מיני חיקוי לפוליטיקה, זיופי־פוליטיקה, שהנם גרועים אפילו מן הפוליטיקה עצמה בצורתה המקורית. זיוף־פוליטיקה כזה הוא הצביון הפאשיסטי: הוא מזייף את הפוליטיקה במטרה לקנות במטבעות מזוייפים אלה קנייני־חיים שאין לו שום חלק בהם.

העובדה כי הציונות העמידה את עצמה, על כרחה, על הפוליטיקה, גרמה מצדה לפוליטיזאציה יתרה של הנוער בציון. הפוליטיזאציה היתה מתחלת עוד בבית־הספר – והיא שפעלה בעקיפין, לא מעט, להכשיר את הקרקע לשגשוגו של הלך־מחשבות לאומני בקרב אותו חלק מן הנוער שמוריו ומדריכיו לא ציידוהו במידה מספיקה במושגי נאוֹרוּת ובמגמת־רוח נכוחה, כדי שיוכל להבחין בין פוליטיקה כאמצעי שכלי למימושו של הרעיון הרוחני־היצירתי ובין פוליטיקה כתחליף־חיים וכמטרה לעצמה.

חובתנו כציונים וכבוני הישוב ועתידו המדיני היתה להשתמש בפוליטיקה, בהשכל ודעת, כבאמצעי למטרתנו הרוחנית, אך לא לתת לה להשתלט על חיינו הפנימיים והציבוריים במידה כזאת, שתהיה לנו לרועץ על־ידי שתקים לנו נוער אשר רובו ככולו פוליטי ואינו מצוייד כל־צרכו בערכין רוחניים. כאילו שכחנו שהגוף הציבורי־המדיני הבריא הוא גוף שגידולו הוא תהליך רוחני־היסטורי בה במידה שהוא תהליך חמרי־פוליטי.

לא ראינו את הנולד. את בקבוקי הסמים הפוליטיים, שאנוסים היינו להשתמש בהם במצבנו, הנחנו פתוחים בכל הפינות – וילדינו מיששו בהם, הריחוּם, הקריבוּם לפיהם ושתו מן הסמים המאוררים האלה, אשר באו אל קרבם לצבוֹת את הערצת־הכוח ואת הגסת־הלב בערכין הרוחניים ולהנפּיל אהבה ויצירה.

 

ו

כן, סמי הפוליטיקה הזיקו לרבים, לרבים מאד מבין הנוער שלנו, וביחוד העירוני, ויותר מכל לאלה – כגון בני עדות המזרח המוזנחות שבערינו – שלא זכו למזון רוחני נורמאלי בילדותם, ומשום־כך הם נתפסים, זה כימי חצי־דור, לגרוי־הרעבון ומתנפלים בסנוורים על הדבר הראשון המזדמן לידם, ובלבד שיתמלא חלל־הריק שבקרבם. רבים, רבים יותר מדי!) אין להם תמצית פנימית לעכל בה את סמי הפוליטיקה החריפים, ולא כל־שכן חוש־ הבחנה, לדעת לכתחילה מה לבלוע ומה לירוק. הפוליטיקה השתלטה על חלק מן הנוער שלנו במידה כזו, ששוב אין לו אפילו צורך להאמין בעצמו בסיסמאות, שבשמן הוא דוגל: העיקר הוא לו, שהוא הולך אחריהן, והדגש הוא לא על “אחריהן”, אלא על “הולך” – העיקר הוא לו ששוב אינו נדון לשב ואל תעשה, אלא הולך בפועל ממש, ועצם ההליכה משמשת לו ראָייה כי אמנם יש כאן מטרה, כי מוצדקת היא, ושוב אין הוא בודק ובוחן לדעת אחרי מה הוא הולך.

בן־הנעורים בציון מרגיש את עצמו, אגב הליכה־בסך זו, יותר כחלק מן הכלל מאשר כיחיד. דבר זה הוא טוב מאד בשעה שהכלל הוא נאור וההולך מתוך רצון חיובי ומאהבה לקראת מטרה נעלה שבאידיאל רוחני; וזה טוב מאד בשעה שדרושה הקרבת עצמו למען הכלל. משום־כך אמנם ראינו בעינינו זה־עתה, במלחמת־המגן שלנו על קנייני־המולדת ועל עתידנו, והנה הנוער העברי מלוכד כולו, גוש אחד הירואי, ומוכן להקריב את עצמו למען המולדת, שבשבילו היא לא מושג מופשט, או רוחני, אלא ישות טבעית ומוחשת.

אבל עם זה, דא עקא, התרגל הנוער שלנו לראות את מרכזו לא בתוך עצמו, אלא מחוצה לו. יש לחשוש כי פוחת והולך בקרבו אותו תפעול רוחני, שבכוחו בלבד יודע היחיד להעמיד את עצמו, בשעת צורך־ההכרעה־שבהכרה, לעומת הכלל, ואפילו נגדו, אם הכרחי הדבר. משום־כך רפה בו גם כוח־הזכרון ההיסטורי. הכרה היסטורית נוצרת רק מתוך העמדת היחיד והכלל זה לעומת זה – כלומר, מתוך עקרונות רוחניים: בחינת הכלל לאור השאיפה הרוחנית של היחיד – זוהי הכרה היסטורית, אמו של כוח־הזכרון ההיסטורי.

ואמנם הנוער מהיר לשכוח: הן נוטה הוא לשכוח אפילו את הדור שממנו יצא, את הוריו ‘הגלותיים’, שמורשתם הרוחנית אינה קדושה לו ואינה חלק מישותו. ברם, מה תסכון לאומיותו של נוער שאין לו כוח־זכרון לאומי? האין האומה אומה רק במידה שהיא זוכרת את עברה?

הרבו מאור רוחני לנוער זה, למען יהיה לו לסם־שכנגד, לגהות ממנו את פעולת הסם של הפוליטיקה, הזורעת כליון בשדה־היצירה.

תש"י (1950)

המלצות קוראים
תגיות